בע"ה

ח' אלול ע"ט – כפ"ח

מלחמת הגיור

שיעור אור החיים פרשת כי תצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כוונות היציאה למלחמה

המלך בשדה הקרב

ערב טוב, חדש טוב, שנה טובה ומתוקה לכולם – לכל עם ישראל. על חדש אלול כתוב "אני לדודי ודודי לי"[ב] – באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. נכנסנו עכשיו לפרשת כי תצא – "כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו"[ג]. הפרשה הראשונה עוסקת באשת יפת תאר – ודאי קשור לזמן שלנו, חדש התשובה.

ידוע הווארט של אדה"ז[ד] שבחדש אלול המלך בשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ושוחקות – כל אחד יכול להתקרב ולקבל את "אור פני מלך חיים"[ה]. אבל הביטוי "המלך בשדה" משמש לעוד משהו – יש עוד שדה בתורה, שדה קרב, "כי תצא למלחמה על אֹיביך וגו'". כנראה המלך גם בשדה הקרב, ואנחנו החילים שלו – אז גם אנחנו שם איתו. חוץ מזה שכל יהודי הוא עצמו מלך – כל ישראל מלכים[ו] ובני מלכים[ז] – ואנחנו בשדה, שדה הקרב, לנצח את האויב שלנו גם מבפנים וגם מבחוץ.

חדש אלול, בו עושים תשובה, הוא "תשובת השנה" – יש שני בטוים דומים "תקופת השנה"[ח] ו"תשובת השנה" – "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המְלָאכים"[ט]. מה המלכים עושים? עושים מלחמה. זהו זמן מיוחד של מלחמה, תשובת השנה. בחדש אלול אנו עושים מלחמה ומנצחים, "דידן נצח".

מתחלת חומש דברים, משנה תורה, ש"משה מפי עצמו אמרו"[י], התחלנו ללמוד את ספר אור החיים הקדוש על הפרשה ונמשיך גם היום. כדי להבין טוב צריך לקרוא בפנים ולהסביר, למרות האריכות הגדולה כאן – צריך לעקוב בלוח ולראות את לשונו הזהב והקדוש של בעל אוה"ח הק'.

שני מהלכי אור החיים – דרוש לפי הפשט ודרוש בדרך הרמז

לאור החיים יש שני מהלכים שלמים בפירושו לפרשת אשת יפת תאר:

למהלך אחד נקרא 'דרוש על פי פשט' – עוסק ביציאה לקרב, למלחמה, "וראית בשביה אשת יפת תאר" כפשוטו. הוא מסביר בו את סוד הגרים. כלומר, בפרשה הזו – השייכת לחדש אלול – יש יסוד גדול בתורה של גיור כהלכה. איך מוצאים-מזהים נפש טהורה אצל לא-יהודי ומגיירים אותה כהלכה. אם הדבר עולה יפה, הוא כותב, האשה הזו היא כמו רות המואביה ונעמה העמונית, שדווקא מהן, משתי הפרידות הטובות הללו, יוצא מלך המשיח. כלומר, בעצם הפרשה הזו היא פרשה של לידת משיח. בסוף, "והיתה לך לאשה", אם בקדושה – כמו שהתורה רוצה – נולד מאשת יפת תאר מלך המשיח[יא]. זהו מהלך אחד שלם, כפשוטו.

יש לו מהלך שני, שהוא קורא לו "דרך רמז" – שבעצם מקביל לדרוש של אדמו"ר הזקן בלקו"ת – שמלכתחילה הכל מדובר בנפש של יהודי. כלומר, לכל יהודי – אני ואתה ואת – יש "אשת יפת תאר" בנשמה, שרש הנשמה שלו, ובהתאם לכך צריך לפרש את כל הפרשה. בשיעור שלפנינו נעסוק במהלך הראשון (והמהלך השני מודפס לקמן, בשיעור הבא).

לבטל את היצר הרע במלחמה

כעת נקרא בפנים. האור החיים פותח בשאלות, כדרכו:

כי תצא למלחמה על אויביך וגו' צריך לדעת למה הוצרך לומר כל זה [כל ההקדמה.], שלא היה צריך לומר אלא כי תראה בשביה אשת וגו' ועוד אחר שאמר כי תצא למלחמה, לא היה צריך לומר על אויביך [פשיטא שהמלחמה היא באויב.].

לפני שנקרא את התשובות, שמסבירות שההקדמה מכוונת אותנו באיזו תודעה יש לצאת למלחמה, נקדים את העקרון שלו:

בפרשת יפת תאר יש שלש מצוות[יב] – דין יפת תאר, האיסור למכור אותה אם אינך חפץ בה והאיסור להתעמר בה. חז"ל אומרים על פרשה זו כלל גדול – "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"[יג], סימן שמעורב בסיפור יצר הרע. חז"ל לא אומרים שהיא לא בסדר – אם חפצת בה, אם יש פה גיור כהלכה, אולי גם חז"ל יאמרו (כדברי בעל אוה"ח בהמשך) שהיא כרות המואביה ונעמה העמונית – אבל אומרים שאתה לא בסדר, שיש לך יצר הרע והתורה דברה נגדו.

בדרך כלל האוה"ח לא ישנה כלל של חז"ל, אבל בהמשך יכתוב – עיקר המהלך שלו – שחלילה לחשוב שבשעת מלחמת קדש, אליה יוצאים למען הקב"ה, יהיה מעורב יצר הרע. הוא ממש שולל זאת – הוא שולל דבר הפשוט לפי חז"ל. לפני שיכתוב זאת, בתחלת פירושו, הוא אומר שעלול להיות מצב בו מעורב במלחמה יצר הרע מלכתחילה, והפסוק רוצה לשלול זאת – שמתחלה (היציאה למלחמה) ועד סוף (הקשר בין החיל ל"אשת יפת תאר") הסיפור יהיה נקי וקדוש, ללא יצר הרע.

היציאה למלחמה בכוונה נכונה

ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה [אשת יפת תאר מותרת רק בזמן מלחמה, אחרת היא אסורה. יש איזה "אני לדודי ודודי לי" שמותר רק ב"תשובת השנה", כשעושים תשובה בסוף השנה, בחדש אלול.], גם להתיר קדלי דחזירי (חולין יז) ושאר איסורין [חז"ל אומרים שלא רק שיפת תאר מותרת – כמפורש בפסוקים – אלא גם שאפשר בקשרי המלחמה לאכול חזיר ושאר איסורים אם אין משהו אחר לאכול והלוחם רעב לאוכל (כדברי הרמב"ם שיזכיר האוה"ח לקמן).], חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה רגליהם לרע ירוצו, כדי שיהנו מדבר איסור [היות שכל חיל כאן הוא תלמיד חכם, ישיבה-בוחער – פשיטא, שרק בחורי ישיבה יוצאים למלחמה – היודע את ההלכות האלה, יתכן שתוך כדי היציאה לקרב יהיה לו מניע של יצר הרע, שכדאי לצאת לקרב בו הכל מותר לי.].

לזה בא הכתוב והתנה ואמר כי תצא תהיה יציאתך למלחמה [רק] להנקם מאויביך שהם אויבי ה' [מתאים לדברי הרמב"ם[יד] שכאשר יוצאים לקרב צריך לשכוח הכל – אפילו את אשתך והילדים – ורק להיות מרוכז במלחמת ה' יתברך, לא להבהיל את עצמך. יש מצוה בתורה לא לפחד[טו], ולשם כך צריך להיות מרוכז רק בדבר אחד – מלחמה באויב. אבל כאן הוא אומר עוד נקודה, שכדי שלא יהיה בראש שהתורה כעת מתירה דברים האסורים במצב אחר – צריך לחשוב, באזהרה חמורה, אך ורק "למלחמה על אֹיביך".], על דרך אומרו [דוד המלך בתהלים:] (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה' אשנא וגו' לאויבים היו לי, לטעם זה [ורק אליו] תהיה יציאתך,

ואם תעשה כן, ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו [רואים שהנצחון במלחמה תלוי בתכנות האדם את עצמו לפני היציאה לקרב. יש דברים רבים שההצלחה בהם תלויה בכוונה מראש. גם כשנכנסו לארץ היו חייבים לחשוב, לכוון, שנכנסים לארץ על מנת לכבוש לא מלכים[טז]. יהודי מתייחד בהיותו בר דעת ולפני מעשיו עליו לדעת בדיוק מה הוא עושה – מה המטרה. כשנכנסים למלחמה צריך לדעת שאני נכנס במסירות נפש, חירוף נפש, לכבוש את הארץ. אחרת – מי יודע אם המשימה תצליח. כותב כאן שאם אני יוצא לקרב במחשבה מקולקלת, על יפת תאר ועל קדלי דחזירי, לא מובטח לי כלל "ונתנו הוי' אלהיך בידך". אך אם חושבים נכון – ה' יתן את האויב בידך.], ומזה אתה למד ["מכלל הן אתה שומע לאו".] שזולת כן אם תהיה יציאתך לטעם אחר [מחשבה על היפת תאר.], והטעם מובן ממה שאמר בענין, אינו מובטח שיתנהו ה' בידו [הנצחון שלנו הוא פונקציה של הכנת המחשבה, שנקראת "לשמה".].

[כבה החשמל והתחילו לשיר. כשנדלק:] זה בדיוק מה שצריך לכוון, להפוך את החשך לאור, לזכור את הענין טוב, לא להסיח דעת. כדי שנזכור זאת צריך שיהיו עתים של חשך, שלא נשכח מה אנחנו עושים בעולם – להפוך את החשך לאור.

ב. "ושבית שביו"

לא לזלזל במתנת ה'

אמרנו שלפי רוב מוני המצוות יש בפרשה שלש מצוות. כנראה אין מנין מצוות לבעל אוה"ח, אבל נראה שאוה"ח החיים, אם נפרשו כפשוטו, כותב שיש כאן עוד מצות עשה – "ושבית שביו", מצוה לשבות:

ושבית שביו – מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך [ה' נותן את האויב שלנו – שהוא האויב שלו – בידינו. שחרור האויב לנפשו, באי-אכפתיות מהאפשרות להחזיקו, נקרא זלזול במתנה שה' נותן לי – יש מצוה לא לזלזל. רבי שמעון היה דורש טעמי מצוה, וטעם מצות "ושבית שביו" הוא שלא להראות כמזלזל במתנת מלך מלכי המלכים.],

הדבר דומה למה שהסברנו הרבה פעמים[יז] על שלמות הארץ, יסוד עתיק יומין אצלנו (בעיקר מתקופת ימית). אנו בתקופה שצריכים לחשוב על שלמות הארץ, להיות נאמנים לה ולהלחם עליה. מסבירים שלשה טעמים, שלשה ענינים במחשבה, להחזקת שלמות הארץ במסירות נפש, ללא ויתור על שטחים חלילה:

הטעם הפשוט הוא פיקוח נפש, בטחון – מסירת שטח מסכנת את העם היושב בציון. זהו הטעם הכי נמוך, הכי קרוב לשכל, לכן אותו צריך להשמיע כדי להפיץ את הרעיון בין אנשים סתם, פחות מעמיקים ורוחניים. הרבי אמר את כל הטעמים, אבל הדגיש ופרסם את הטעם של פיקוח נפש, טעם שהוא "שוה לכל נפש" לתפוס אותו היטב.

הטעם שמעליו הוא הכתוב כאן – ה' נתן לנו את הארץ במתנה, במלחמות עם נסי נסים, וויתור עליה הוא כפיות טובה (המדה הרעה ביותר). כדי לא להיות כפוי טובה חייבים להוקיר ולהחזיק את המתנה. ה' נתן לנו את הארץ כי אנו זקוקים לה, וויתור עליה הוא גם כפיות טובה וגם הכחשת השגחת ורצון ה' – אני יכול לעשות דבר נגד רצון ה'?!

הטעם הכי גבוה הוא עצם קדושת הארץ – זו ארץ הקדש[יח]. נתינת הארץ היא גם חילול השם – לא רק כי ה' נתן, אלא שהשם הוא הקדושה, עצם הארץ, ואני מחלל אותו. ועוד, ארץ ישראל היא אשתו של עם ישראל, "יבעלוך בניך"[יט], וויתור עליה מתדמה לנתינה לזר לבעול את אשתי ר"ל.

אנו מסבירים ששרש כל ההסברים הוא בכתר: שרש הטעם המובן בשכל במוחא סתימאה (בו מתלבשת גבורה דעתיק); הטעם שה' נתן לנו מתנה ואסור לזלזל בה שייך לגלגלתא (בה מתלבש חסד דעתיק, מתנת ה'). עצם קדושת הארץ, שאסור לחלל בויתור על אף שעל – כמו שספר תורה נפסל בפגיעה קטנה באות אחת – שייך לרדל"א, "ככה" (ראשי תבות "כתר כל הכתרים"[כ]), "אזוי און ניט אנדרעש".

הכל היה מאמר מוסגר, מתוך הקשר של דברי בעל אור החיים שאסור לזלזל במתנת המלך – הטעם השני.

"בשעת השביה"

עוד פירוש ל"ושבית שביו":

או נתכוון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה, תלמוד לומר ושבית שביו [ואז, ורק אז] וראית בשביה, פירוש כשתשבה אותה ותהיה שלך אם ראית בשביה וגו' [כלומר, סמוך לפסוק הבא.].

הרמב"ם כותב[כא] שההיתר הוא רק "בשעת השביה" – יש כאן אבחון דק, ההיתר הוא רק אחרי "ושבית שביו" אבל טרם היציאה מהמלחמה, לקראת הסיום. האוה"ח מדגיש שהשביה עושה את הבעלות. ועוד, יתכן שלפני השבי היא עצמה נלחמת בך. השבי לא נותן את עצמו עד שנשבה – רק אחרי "ושבית שביו" הוא נכנע.

עידוד הגירה לטובת הגוים

וטעם אומרו שביו, ולא אמר אותו [כמתאים לפי פשט.], רבותינו ז"ל (בספרי) אמרו שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו, אפילו הוא מהכנעני, שנאמר בו (לעיל כ טז) לא תחיה כל נשמה [בארץ יש מצוה להחרים את הכנעני – "החרם תחרימם"[כב] – ואסור להחיותו. אבל כנעני השבוי אצל עם בחו"ל, עמו נלחמים "במלחמת רשות" – בה הורגים רק את הזכרים, ולא את הנשים והטף – מותר לקיימו.].

נתבונן בענין: הרמב"ם כותב שהמצוה להחרים את שבעת העממים, אף ש"אבד זכרם"[כג], נוהגת לדורות. גם מצות מחית עמלק – בה חותמת הפרשה[כד] – נוהגת גם היום[כה], ובה לא מציין הרמב"ם שאבד זכרו, אף שלכאורה איננו יודעים מי הוא עמלק. חסידים היו מכנים גוי רשע בחו"ל 'תמחה' – יש עדיין 'תמחה'ים. אנחנו אוהבים להביא מהבריסקער-רב שלכל שונא ישראל בעצם יש דין 'עמלק'. באותה דרך צריך להבין – מה נוהג לדורות במחית שבעת העממים ש"אבד זכרם"? יש לומר שגוי בארץ – שגם מונע מאתנו לרשת אותה בשלמות (רוצים לגור בשכם, אבל היום אין מצב...) – דבוק קשה בקליפה, אך כאשר מנתקים אותו מהארץ[כו] ושמים אותו בחו"ל (אף אם היה מעממי כנען) הוא הופך להיות ככל הגוים. עיקר הקליפה והרע שבו הוא יניקתו מהארץ, כאשר נמצא בה. זהו כלל גדול הנוגע למציאות שלנו היום, גם כש"אבד זכרם" של שבעת העממים, כשמדברים על עידוד הגירה מהארץ[כז]. לא רק שאיננו רוצים כאן את הגוים השונאים אותנו וחותרים להשמידנו (שכנ"ל יש להם דין של עמלק), אלא שאליבא דאמת יש בכך טובה עצומה עבורם[כח], מנתק אותם מהקליפה של עצמם. תשים ערבי באמריקה – הוא לא יהיה קליפה כה רעה כבהיותו כאן, ביהודה ושומרון או בירושלים עיה"ק. לכן יש ענין גדול להוציאם מכאן לטובתם. הרבי אומר שכל מה שהתורה אומרת ביחס לגוים הוא גם לטובת הגוי.

עד כאן מאמר מוסגר. העיקר היה להסביר את פשט חז"ל, ש"ושבית שביו" מדבר על כנעני שנמצא במקום אחר, ואז אין מצוה להרוג אותו, ואדרבא – אפשר לקיימו ויכולה להיות ממנו גם יפת תאר.

מתנת השבי מהקב"ה

עוד ירצה [לפרש "שביו" על הגוי עצמו, ולא על מי ששבוי אצלו (כפירוש הקודם):], לפי שנאמר ונתנו ה' וגו' בידך, לזה כשאמר ושבית גמר אומר שביו, פירוש מה ששבוי ועומד לפניך [עוד פירוש, שלא תאמר "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[כט]. מחזק מה שאמר קודם על "מתנת מלך" – צריך לדעת ממי זכית בנכס-בשבי הזה (ברגע שאתה שובה הוא נעשה נכס שלך), לא לחשוב שאתה עשית אלא לדעת שזהו שבי שה' נתן לי, הכל שלו.],

"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"

מענין שמפרש בפשט שפסוקי התורה רומזים לנו איך לחשוב נכון בעבודת ה' יתברך. בפירוש הבא אומר דבר עוד יותר עמוק – לא רק שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[ל], אלא שעל דרך הטבע האויב שזה עתה לקחתי שבי הוא חזק ממני ובעצם אני הייתי אמור להיות "שביו", אך ה' בנסיו הפך את היוצרות:

עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו, לפי ערך המשתער [לשון השערה.] ללוחם ונלחם [אם אתה מנסה לשער – משקיע כסף, כמו סקר – והולך למומחה הכי גדול למלחמות ששוקל את שני הצדדים ויהמר מי ינצח, הוא יאמר לך שהערבים ינצחו, הם מליונים, מיליארד. הנצחון שלנו הוא נגד ההגיון, וצריך לזכור שעל פי טבע הייתי מפסיד.], אף על פי כן ושבית [מודגש עוד יותר הנס, שאתה השובה ("ושבית") ולא השבי ("שביו").], ומזה עיניך תחזינה כי ה' הוא הנותנו לפניך ולא כחך ועוצם ידך עושה חיל.

סיכום הפירושים והקבלתם לספירות

כאן סיימנו את פירוש הפסוק הראשון. לפני שנמשיך, נשים לב שאמר חמשה חידושים ב"ושבית שביו". לא תמיד שמים לב, אבל כל רעיון שהוא מביא הוא ענין בפני עצמו וקובע ברכה לעצמו (כשמתבוננים בדברי קדשו). נסביר איך חמשת החידושים מקבילים לחמש הספירות התחתונות:

חידוש אחד, שיש מצוה לשבות את האויב – כדי לא לזלזל במתנת הקב"ה וברצונו שנחזיק אותם. בשביל מה להחזיק בהם בכלל? הפירוש הפנימי, שלא כותב כאן, אבל אפשר להבינו בהמשך, הוא שיש להחזיק בהם כדי לקרבם – לשם גיור או לפחות קבלת שבע מצוות בני נח[לא]. הם לא באמת רכוש שלי, אלא ה' יתברך נתן אותם בידי כי רוצה שאקרב אותם. היכל הרצון בקבלה הוא תפארת[לב] – ה' נתן לי אותם כי רוצה שאקרב אותם. מתנת ה' היא חסד ורצון הוא תפארת – הולכים יחד.

חידוש שני, הלכה, שאשת יפת תאר מותרת רק לאחר שנשבית. כנראה יש מחנה מיוחד בו שמים את כל השבוים, ולפני שמגיעים לשם אין מצות אשת יפת תאר (חידוש ביחס להבנה בקריאה פשוטה ברמב"ם). המשמעות היא שהביאה הראשונה מותרת רק אחרי קנין מסוים – לא קנין חופה וקידושין, שנצרך לפני ביאה שניה[לג], אבל קנין של שבי. ההקבלה היא לספירות התחתונות, והפירוש הזה מתאים לספירת היסוד – ההיתר לבוא על אשת יפת תאר הוא רק לאחר קנין (במקום אחר[לד] הסברנו שהמשמעות הפנימית של שבי היא שבית לב השבוי, בה השובה 'קונה' אותו. הדברים נוגעים ביותר לדין אשת יפת תאר, שאחר כך צריכה לרצות להתגייר, וכמו שאוה"ח יסביר בהמשך שבפנימיות האשה בודאי מרוצה במעשה. הכל שייך לספירת היסוד כמובן, הספירה המזוהה עם יוסף הצדיק, ה"איש מצליח"[לה] שהיה "יפה תאר ויפה מראה"[לו], בעל הכריזמה, ועד ש"בנות צעדה עלי שור"[לז]).

הפירוש השלישי, לפי דברי חז"ל, שגם כנעני – שבארץ היה צריך להרגו – אפשר לקיימו כשבוי בחו"ל. זהו תיקון והעלאה לכנעני. מדברים בהלכה על דרכים לטהר מישהו, כמו לטהר זרעו של ממזר, וכאן כתוב איך מטהרים כנעני – התשובה היא פשוט טרנספר, לקחת אותו למקום אחר. נשים עצה טובה זו במלכות – העלאת הקליפה שמחזיקה בארץ, במלכות.

הפירוש הרביעי – שצריך להכיר שהשבי הוא "שביו" של ה', ולא שלי – הוא נצח ישראל (הבטחון הפעיל המתוקן, מתוך ההכרה ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל").

הפירוש האחרון, להכיר שהיה ראוי שאני אהיה "שביו", אך בנס הגדול של ה' כנגד כל הסיכויים התקיים בי "ושבית", הוא כנגד ההוד – "הודי נהפך עלי"[לח]. בכל מלחמה יש מנצח ומפסיד, נצח והוד. המחשבה שאני הייתי אמור להיות המפסיד, לא המנצח, היא תיקון ההוד שלי. ממילא אני מודה לה' מאד מאד על הנצחון, "בכל מאדך"[לט].

ולסיכום:

ננגן קצת ונחשוב על הדברים. אמרנו שהעיקר הוא לחשוב נכון.

ג. קדושת המלחמה

מה ליצר הרע בזמן הנס?

עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר, עצם הענין של אשת יפת תאר באוה"ח:

וראית בשביה אשת יפת תואר הנה מאומרו יפת תואר, משמע דוקא יפת תואר, ומאומרו וחשקת בה, דרשו בספרי אפילו כעורה [העיקר תלוי בחשק שלך – לא משנה מראה האשה.], וזה מן התימה, [אם לא משנה] למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה, היה לו לומר וראית אשת [סתם] ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת.

וליישב הכתוב צריך להעיר בענין, למה יצו ה' כדברים האלה [איזו מצוה לא מובנת, מוזרה, המצוה הזו – אחת מ-תריג מצוות תורתנו הקדושה, שכולה "תורת חסד"[מ], "תורת אמת"[מא], "תורת חיים"[מב] – למה יש כזו מצוה בתורה?!] לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' [במצב בו החיל צריך להוסיף דבקות וקדושה בהקב"ה יותר מבכל זמן אחר בחיים.],

בפסוק הראשון הוא דבר על כוונות בשעת המלחמה והמחשבות תוך כדי השבי וכעת מדגיש יותר ויותר איך צריך לנהוג חיל יהודי. איננו מאלה שכתוב בהם "על חרבך תחיה"[מג] – זהו לא הענין שלנו, לא החיות שלו – אבל כעת יוצאים לקרב, יש חרב ויש דם ויש אש (בה עיקר המלחמה היום), והעיקר להרגיש שדווקא במלחמה יש התגלות ה' (התגלות של אש קדש – "כי הוי' אלהיך אש אכלה הוא"[מד]). בזמן שלום, כשאני יושב בבית ומקיים קלה כחמורה לפי השו"ע, אין כזו התגלות נסית של הקב"ה. ביציאה לקרב – המנוגדת לטבעי היהודי – לשלוף חרב ולהלחם באויבי, אויבי ה', פתאום ה' עצמו מתגלה לי. דווקא ב"תשובת השנה" (ב"שילהי דקייטא"[מה], אש), כשהמלך בשדה, יוצא למלחמה, יש התגלות אלקית שאין אף פעם – כעת אני בהשראה של גילוי אלקות. מאש השכינה נדלק ומאיר אצל החיל ה"ניצוץ בורא"[מו] שבקרבו, למסור את נפשו למען ה' יתברך ועמו, בהלחמו מלחמות ה' כדוד מלך ישראל.

כתוב "ארור עושה מלאכת הוי' רמיה וארור מונע חרבו מדם"[מז] – חיל בקרב הוא כמו מלמד תינוקות, עליו נדרש[מח] "ארור עושה מלאכת הוי' רמיה" (וכשזוכה ללמד כדבעי עליו נדרש "ומצדיקי הרבים ככוכבים"[מט]). החיל בשעת הקרב נמצא בשיא ההתעלות – נאמר במלה לועזית של היום, אולי קצת זולה, ב'היי' – כמו שמתארים גם בדורנו, שחיילים באמצע הקרב ראו את אור השכינה, ראו את רחל אמנו, ראו גילוי אלקות. למה דווקא אז ה' מתיר לך לטמא את עצמך בבת אל נכר?! נאמר עוד מלה בלועזית – עכשיו, עם החרב והדם והאש[נ] הוא נמצא באקסטזה[נא] של קדושה. איך פתאום אומרים לו שמותר לו לטמא את עצמו במעשה הכי מכוער שיכול להיות?! זהו עיקר הקושיא שלו:

יתיר לעשות מעשה כיעור [קודם הביא את המושג 'כיעור' מחז"ל "'וחשקת בה' אפילו כעורה", אבל בפשט כל המעשה כאן – לוקח אשה ובא עליה במלחמה – הוא מעשה כיעור. איך הולך יחד עם התרוממות הרוח של מלחמת ה'?] השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך [דווקא בזמן החרב עם הדם הוא אמור להיות בשיא הדבקות בקב"ה.],

הזמן להרוג את היצר הרע

בשלמא התרת אכילת איסור [קדלי דחזירי, כנ"ל.] מצינו לרמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פ"ח ה"א) שנתן טעם אם ירעב [פיקוח נפש, שלא יחלש בשעת הקרב, אין לו משהו כשר לאכול – רק דבר איסור.], והוא טעם נכון [נותן 'הסכמה' לרמב"ם. זהו טעם טוב להיתר אכילת חזיר, אבל לא להיתר אשת יפת תאר – אין בלקיחת יפת תאר משום פיקוח נפש.], אבל מעשה זה יתעבנו עושנו [הקב"ה מתעב ביותר שכיבה עם בת אל נכר – לא דומה לאכילת חזיר "אם ירעב". הרמב"ם מדמה את היתר אכילת חזיר ("אם ירעב") להיתר יפת תאר ("אם יתקפו יצרו") לפי פשט חז"ל, שבהיתר יפת תאר "דברה תורה כנגד יצר הרע", משא"כ לדעת האוה"ח הק' הנ"ל, שכעת יסביר בפירוש:],

ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כא:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע [בפסוק הראשון הביא דברי חז"ל והוסיף עליהם פירוש, אבל כאן עוד יותר – כמעט שולל את חז"ל. מה זאת אומרת יצר הרע?! עכשיו הוא באקסטזה של קדושה – זה לא הולך ביחד.], ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא [זהו הזמן הכי מוכשר, עם דם על החרב, להכניע את יצרו הרע – כמו שהוא הורג את האויב בחוץ. כעת הוא ב'שוונג' של להרוג – שיהרוג את היצר הרע! זו ההזדמנות. כאשר חיל יהודי מוסר את נפשו בקרב מתגלה שאנחנו עם קדש, הפוך מהעם עליו כתוב "על חרבך תחיה".] אשר "מלכם בראשם" [למה אנחנו עם קדש? כי רואים – כפי שאמרנו קודם – ש"המלך בשדה", "מלכם בראשם" בשדה הקרב. הוא לא לוחם לבד, יש לו את הצבא שלו – צבאות ה' – ודווקא בקרב אנחנו מרגישים שמלכנו בראשנו, נצב עלינו.] להלחם להם [הוא הנלחם לנו להושיע אותנו – אנחנו בגדר "מסייע שאין בו ממש", כדברי הבעש"ט[נב], ואת העיקר עושה ה', כפי שכתב קודם.].

ד. סוד הגיור

סוד נשמות הגרים

אם המלחמה אינה זמן ליצר הרע, מהו פשר מצות "אשת יפת תאר"?

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים,

הוא יסביר שענין כל הפרשה הזו הוא סוד הגיור. ממילא, אין זמן יותר מתאים מחדש אלול – בו קוראים פרשה זו – לדבר על מה שאנחנו קוראים בשנים האחרונות[נג] 'המהפכה הרביעית', שענינה להאיר לגוים, וכולי האי ואולי תתעורר אשת יפת תאר עם רצון כן להתגייר. צריך להעמיק בכך: "תשובת השנה", תשובת חדש אלול, היא גם תשובת אומות העולם. כשאדם הראשון חטא נשרו-נפלו הרבה נשמות קדושות[נד] והתפזרו בין הקליפות – נשמות שנולדות כגוים בעולם הזה, אבל הן נשמות קדושות. היו צדיקים, דוגמת הרבי ר' אלימלך, שאמרו שלא השתתפו בחטא אדה"ר – 'ברחתי קודם'. אלה יחידי סגולה, אבל גם יהודים צדיקים יראים וטובים השתתפו בחטא. כולם נפלו, אבל יש שנפלו עדיין בתוך התאר-המתאר של הקדוש[נה]ה ונולדו יהודים. גם עד לידת היהודי הראשון, אברהם אבינו[נו], נדרשו עשרים דורות של בירור וזיכוך מחטא אדם הראשון. ברוך ה' כולנו יהודים, אבל יש עדיין המון נשמות טהורות שנפלו לידי הקליפות ונשבו לידי הסט"א. יש להן, כח פוטנציאל, להתעורר ולשוב-להתגייר. יש מצב בינים מינימלי של קיום שבע מצוות בני נח, אבל כאן מדבר על גיור ממש, עד שאם המצוה מצליחה אשת יפת תאר הופכת להיות כרות המואביה ונעמה העמונית:

וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות [שיעור מוסר ראשון, לדעת לייקר את אומות העולם – אי אפשר לשער כמה נשמות קדושות יש ביניהן.], ורות המואביה תוכיח [וכמותה נעמה העמונית, שיזכיר בהמשך – מהן נולד משיח.], וכמה גדולי עולם (סנהדרין צו:) שמעיה ואבטליון, ואונקלוס הגר[נז], וכאלה רבות.

אופני קיום הנשמה טהורה בגוף הטמא

עוד אגלה לך סוד אחד [שיתכן ששתי נשמות שוכנות יחד בגוף של גוי:], תמצא נשמה טהורה[נח] דבוקה בנשמה טמאה, ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב [משמע שעם עָצמה של קדושה – כשהנשמה הטהורה מספיק חזקה – אפשר להטות לטוב אפילו נשמה טמאה של גוי, מ-ג קליפות הטמאות, כמבואר בתניא[נט]. אבל כשאין לנשמה הטהורה מספיק כח רוחני להטות את הנשמה הטמאה לקדושה היא נמצאת בגוי, שחי וימות והיא תתגלגל הלאה –] והיא מונחת שם עד עת דרור [עד ביאת המשיח, או עד אירוע בו היא תגאל.],

וצא ולמד כיוצא בזה מ[הדוגמה בקבלה למקרה כזה בתורה: ]נשמת רבי חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור [האר"י הקדוש אומר שהוא גם בן חמור וגם חמור בעצמו[ס] – טמא – וצריך להרוג אותו בסוף, יחד עם כל אנשי שכם, כדלקמן[סא]. אבל לפני שהורגים אותו – היתה לו נשמה קדושה, שנדבקה בנשמתו הטמאה, וצריך להוציאה.], כרמוז בתיבת רחב"ת [ר"ת רבי חנינא בן תרדיון.] ידים (בראשית לד כא) [דברי שכם וחמור לאנשי העיר.] כאמור בדברי המקובלים, ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בשכם [הצדיק הכי גדול, רבי חנינא בן תרדיון, היה בתוכו ללא כל יכולת השפעה עליו.]

אנשי שכם הסכימו למול – יש כאן הרבה מסחר, הרבה הזדמנויות פז (גם התאוו לבנות ישראל, ובנותיהם לבחורי ישראל, "את בנתם נקח לנו לנשים ואת בנתינו נתן להם", וכדלקמן באוה"ח) – ו"להיות לעם אחד"[סב]. פלאי פלאים שיעקב לא חשש להתבוללות שיכולה לצאת מהנחת דינה בידי שכם (או בפתרון אחר בו ימשיך הדו-קיום בשכנות עם אנשי שכם[סג]). שמעון ולוי, חוץ מרצונם (הבריא והמוצדק) להנקם ממי שחלל את אחותם (וכטענתם בסוף לאביהם – טענה מנצחת לפי משמעות התורה – "הכזונה יעשה את אחותנו"[סד]), היו כנראה יותר מציאותיים מאשר אביהם והבינו היטב את סכנת ההתבוללות – אוי ואבוי אם היינו מחיים אותם והיינו נשארים כאן, היינו באמת עלולים להיות עמם לעם אחד (כפי שאמרנו להם בעצמנו, אמנם במרמה, "והיינו לעם אחד"[סה]), אז לא היה עם ישראל בכלל, היתה התבוללות טוטאלית ר"ל.

בכל אופן, בינתים נשמה טהורה נדבקת בנשמה הטמאה של שכם בן חמור ואסור להרוג אותו כשהיא בתוכו. איך מרוקנים אותו ממנה? דווקא באונס דינה בת לאה – בפגיעה החמורה ביותר, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"[סו] – קרה דבר גדול מאד, גאולת הנשמה הטהורה:

ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בו כאומרו ותדבק נפשו בדינה (בראשית לד ג) [מי דבק בדינה? רבי חנינא בן תרדיון יצא משכם ועכשיו שייך לדינה. עכשיו שכם נשאר גוי רע, בלי שום קדושה, ושמעון ולוי צריכים לבוא לגמור חשבון עם שכם בן חמור ועם כל אנשי שכם (שלפי הרמב"ם[סז] היו חייבים מיתה משום שלא דנו את שכם).], ושמור לך כלל זה [אפשרות אחת, שעוד יתייחס אליה לקמן, היא שנפש טהורה נדבקת בנפש טמאה בתוך גוף של גוי, ללא כח להטותו להיטיב – לעורר אצלו רצון להתגייר (ואדרבא, הוא רוצה לגרום להתבוללות של ישראל) – ואז צריך מעשה מיוחד לשחרור הנפש הטהורה.].

ויש [אפשרות אחרת:] נפש קדושה בין הקליפה, שבמקום שכונתה [יש בה כח ו]תטה לב השוכנת בתוכו להטיב, ויגרשו חלק הרע [לעתים מגרש את הנפש הטמאה – לא הופכים אותה, אבל היא לא מתגברת והנפש הטהורה מגרשת אותה וממילא היא לא צריכה לצאת מאותו גוף.] או ימתקוהו [שגם הנפש הטמאה מתגיירת בגיור.], והם [מגרשי או ממתיקי הרע.] הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן, כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים.

אשת יפת תאר – ה'בינוני' של הגרים

לפני שנמשיך, נאמר כלל גדול שיוצא כאן. קראנו שיש שתי בחינות במציאות הניצוץ הטוב אצל הגוים, אבל בעצם יש שלש:

כאשר לטוב אין כח להמתיק את הרע (או לגרשו מהגוף) הרע 'נחלט' בגוף הטמא של הגוי, ממנו צריך לשחרר את הטוב (ובמקרה של שכם בסוף צריך להרוג אותו). הגוי לא מתגייר בגופו, אבל משהו ממנו כן התגייר – סוג של גיור – הקדושה שהיתה בו הצליחה לצאת ממנו.

לאידך, יש גר שבא מעצמו ומתגייר. יתכן, כמו שמדברים במהפכה הרביעית, שבא מעצמו אחרי שהשרינו על הגוים אור מקיף של לימוד תורה, מתוך תודעה שמשיח לא יכול לבוא לפני שכל הגרים מתגיירים. לדוגמה, לרות היתה משפיעה – נעמי – וספק גדול אם היתה מתגיירת בלעדיה. בכל אופן, נעמי לא לקחה את רות בשבי – משהו אחר לגמרי.

החידוש שיש כאן מצב בינים – בעת מלחמה לוקחים גוים בשבי, ודווקא אז היהודי רואה "אשת יפת תאר", רואה גר בפוטנציאל, כדלקמן. הוא צריך לעשות פעולה שדומה לשכם ודינה – בשביל להחליט את ההתעוררות הוא בא אליה ביאה ראשונה – ואז מתחיל הניצוץ לצאת. אחר כך יש תהליך שלם – להביאה הביתה וכו' – ואם התהליך מצליח היא מתגיירת ונישאת לו. בהחלט לא הסיפור של רות, אף שהוא מדמה אותה לרות – זהו מצב בינים.

נאמר בלשוננו: כמו שבתניא, "ספר של בינונים", מוסברות שלש מדרגות – צדיק, בינוני ורשע – גם אצל גרים יש שלש מדרגות. יש גר 'רשע', שהניצוץ שבו לא באמת גובר על הרע שבו, והלואי שלא היה מתגייר – "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת"[סח]. לכן יש עדות בעם ישראל – כמו החלבּים ועוד – שתקנו מעין תקנה לא לקבל אליהם גרים. איזה גרים? כמו שכם (שמל את עצמו – עיקר הגיור לפני מתן תורה – כדי שיוכל להתקבל ולהדבק בעם ישראל, בדומה היום לגיור בדיעבד של 'בני זוג' לא יהודים כדי שלפחות לא יחיו יחד זוג של יהודי וגוי, ומתוך תקוה, אחרי מינימום של לימוד ומבחן, שאכן אותו גר יאמץ לעצמו מנהגי-מצות ישראל בחיי היום-יום). אין להם כח (וגם לא ענין) להרוג אותם (כמו ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, מתוך חשש להתבוללות ונקמת קדש כנ"ל), אבל לא מקבלים את הגרים מהסוג הזה – אלו הם 'רשעי' הגרים. הדוגמה העיקרית בתורה לגרים 'רשעים' היא הערב רב שחטאו והחטיאו את ישראל (עד עצם היום הזה) – משה רבינו קבל את הערב רב מדעתו, ועליו לחזור בגלגול בכל דור כדי לתקנם (ואף על פי כן, ודאי שמשה רבינו 'ידע מה הוא עושה' ופעל על דעת כן)[סט].

יש גרים שצריכים לקבלם בזרועות פתוחות – אחרי מבחן מסוים, כמו שנעמי בחנה את רות והבינה שהיא רצינית, וכמו שנפסקה בהלכה שאם רואים שגר הוא רציני אסור לענות את הדין, צריכים לקבל אותו מיד[ע] – אלה הגרים שבבחינת 'צדיק'.

הדבר השלישי הוא הסיפור המוזר, המופלא, של אשת יפת תאר. מצד אחד, מזכיר את שכם ואת דינה – שתוך כדי הביאה הראשונה, בשעת המלחמה, משתחרר אצלה איזה ניצוץ – אבל תכל'ס לא תופס עד שהיא לא תרצה בעצמה. לשם כך צריך את כל המשך הפרשה. אם כן, "אשת יפת תאר" היא מעין ממוצע אצל הגרים, ה'בינוני' של הגרים, שצריך תהליך שלם (שה'צדיק' של הגרים לא צריך, בא מעצמו). איך אני יודע שאשת יפת תאר היא ה'בינוני' של הגרים? תעשו חשבון – "אשת יפת תאר" שוה 1792, יד (דוד, שנשא יפת תאר) פעמים בינוני.

[ככל ממוצע, ה'בינוני' כולל את כל הבחינות[עא]: יש "אשת יפת תאר" שבבחינת 'צדיק שבבינוני', ש"אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות מיד". ה"אשת יפת תאר" הרגילה היא בבחינת 'בינוני שבבינוני', הנדרש לכל תהליך הבירור שכתוב בה – "ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים וכן בוכה על דתה ואינו מונעה ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בבית נכנס ורואה אותה יוצא ורואה אותה כדי שיקוץ בה ומגלגל עמה כדי שתקבל אם קבלה ורצה בה הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים" (ואזי יש בירור מצד האיש, האם הוא חפץ בה או לא – גם קשור לניצוץ שבה ולתוקף הגיור, כדלקמן). אבל יש גם "אשת יפת תאר" שבבחינת 'רשע שבבינוני', "לא רצתה להתגייר [לאחר שלשים יום] מגלגלין עמה שנים עשר חדש" שמא עד סוף השנה כן תסכים להתגייר (ואם גם אז לא רצתה להתגייר עליה לקבל שבע מצוות בני נח, ועד ל"יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז אחר השנים עשר חדש הורגין אותה" כדין "כל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו" – אין כאן 'רשע שבבינוני' אלא רשע סתם). נמצא ששלש המדות שביפת תאר הן בעצם שלשה זמנים – מיד, לאחר שלשים יום, לאחר שנים עשר חדש, ודוק.]

שמירת החיל מיצר הרע בזמן המלחמה

אחרי הקדמה זו חוזר האוה"ח לדבר על החילים במלחמה, המצויים באקסטזה של קדושה כנ"ל:

והנה כבר כתבתי כמה פעמים, כי באמצעות מעשה המצוה [תוך כדי מצוה, ובפרט מצוה גדולה, ובפרט מצוה במסירות נפש.] יתלבש באדם אור השכינה[עב] ויגרש ממנו חלק הרע, כאומרו שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה) [לכל אחד יש רע בפנים, והמצוה שומרת עליו מפני הרע ואף מגרשת את הרע מקרבו. הבעש"ט[עג] מפרש "שומר מצוה"[עד] שמצפה למצוה, כמו "ואביו שמר את הדבר"[עה]. כאן מדבר על העוסק במצוה וגם בתודעה כולו נתון בקיום המצוה – אזי אור השכינה מתלבש בו ומגרש ממנו את הרע.], ובפרט שלוחי מצוה [כמו חילים בקרב.], ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בעת שליחתם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם [זהו עוד טעם שכאן לא מדובר ביצר הרע, לכאורה נגד חז"ל. היום ה'ראש' החילוני היה אומר שהמלחמה מעוררת יצר הרצח הגורר אחריו את יצר הניאוף, אבל הוא אומר בדיוק הפוך.], וכמו כן ["את זה לעֻמת זה"[עו] ו"מכלל הן אתה שומע לאו"[עז]:] העוסק בעבירה מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו [ואז באמת "עברה גוררת עברה", אבל בעושה מצוה אדרבא – "מצוה גוררת מצוה"[עח].].

זיהוי הניצוץ הקדוש

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והיא לפי שהקדים כי תצא למלחמה וגו', שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפירשנו למעלה [שיוצא למצוה – לא יוצא עם מניע כל שהוא של קבלת הנאה מהיתרי איסור בשעת מלחמה, אלא אך ורק "למלחמה על אֹיביך", להלחם באויבי ה'.],

[לכן, מכיון שהוא בתוך מצוה, שליח מצוה:] אמר עוד אם ראה בשביה פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב"ם בפרק ח' מהלכות מלכים (הלכה ג) [כנ"ל, שכבר יש שבי, אבל עדיין עסוק בגמר הפרטים האחרונים של המלחמה. למה?], כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה [הוא עדיין באקסטזה, ב'היי' (מי לא זוכר את הקריאה הנרגשת של מוטה גור – "הר הבית בידינו!"). אם כבר הוריד ידיו מהמלחמה אינו שליח מצוה ואין בו אור השכינה שמגרשת את הטומאה ומזכה אותו בהתעוררות של קדושה. אבל ברגע הקריטי, שכבר שבה ועדיין לא פרש מהמלחמה,] אם יראה אשת יפת תואר, פירוש אשת סמוך [כמו שהדגשנו והסברנו בתחלת השיעור.].

ורבותינו ז"ל אמרו (קידושין כא:) אשת איש, ודבריהם אמת [יפה שהוא צריך להסכים למה שחז"ל אומרים...], אלא שאם לדבריהם לבד יכוין, היה לו לומר אשת איש, לא אשת יפת תואר [הסמיכות כאן אינה ל"איש" אלא ל"יפת תאר"[עט].], אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה [של המלחמה.] יגלה ה' את עיניו להכיר באשת גוי שיש בה יפת תואר [אשה שהיא בעלת "יפת תאר", שיש בה יפת תאר. כאן "יפת תאר" היא משהו מופשט –], שהיא נשמה הקדושה, הנקראת יפת תואר [וגופה הוא "אשת יפת תאר".],

כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא [זהר הנשמה היהודית, נשמה קדושה, הוא הדבר הכי מופלא ועצום שיש בעולם – למי שזוכה לחוש בו. מי ראה את זהר הנשמה הזה? ה"חד בדרא" שבא אחרי בעל אוה"ח – הבעש"ט, שאם היו נפגשים היה בא משיח, רואה בכל יהודי את זהר הנשמה הקדושה. כך החיל המוסר את נפשו למען ה' יכול לזהות אותו ניצוץ במלחמה.], וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב [שנפל לה מחטא אדם וחוה כנ"ל.], ולזה קראה הכתוב אשת [בעלת] יפת תואר, והכרתה היא שעל ידי שאתה רואה שאתה חושק בה [כתורת הבעש"ט[פ] על "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף"[פא] – כשיהודי תאב למשהו סימן שיש בו ניצוץ קדוש שעליו לברר. "רעבים גם צמאים" מגלה ש"נפשם בהם תתעטף" – יש נפש, נשמה קדושה, בתוך הדבר. איני קורא לחשק שלו יצר הרע אלא יצר טוב. אין פה יצר הרע, והחשק שלך הוא יצר טוב של הכרה בנשמה הקדושה שיש בה, כי החשק הוא], בזמן שאתה דבוק בשכינה, באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור, זה יעירך שלדבר טוב חשקת [זהו יצר טוב שלך, והדבר שאתה חושק הוא עצמו טוב – הכל טוב, כל החשק וכל הסיפור.].

ודקדק לומר בה, ולא אמר אותה, להעיר כי לא ל[גוף ה]אשה אתה חושק אלא למה שבה [הנשמה הטהורה ששוכנת בגופה.] שהיא יפת תואר, שהיא חלק הטוב, הדומה לנפש הטהורה, וכפי זה הגם שכעורה האשה [בגופה] בכלל ההיתר, כי אינו חוזר יפת תואר לגולם הנגלה, כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה [מדגיש שוב ושוב, אתה במצב של אקסטזה של קדושה – אין לך יצר הרע, לחשוק את הגשמיות. כל מה שאתה חושק הוא רוחניות טהורה.] כמו שאמרנו.

לקיחת החלק הפנימי במלחמה

ואמר ולקחת לך לאשה – הנה בכל מאמר המתכנה לה [כל הפעלים שמדברים עליה.], אמר הכתוב בלשון כינוי והבאתה וגו', ובעלתה וגו', ושלחתה [עם מפיק ב-ה, לומר שהולך על האשה.], וכאן [בביאה הראשונה, לפי הרמב"ם.] אמר ולקחת [ולא 'ולקחתהּ'.] שינה הכתוב, להעירך שהלקיחה היא בנעלם [אינך לוקח אותה – את הגוף שלה, אליו התייחסו כל המלים – אלא משהו נעלם, רמז ללקיחת הפן-הממד הנעלם שיש בתוכה, יפת התאר הרוחנית שבקרבה.], שהיא נפש הקדושה,

שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחת [יש דפוסים שכתוב 'אחרת'.], שיזכה ביפת תואר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב, תיכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו, כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגוע בה שכם בן חמור [ברגע שנדבק בה שכם, ברגע אחד, החלק הטוב עבר ממנו ונדבק בה. גם כאן, ב"ולקחת לך לאשה" החלק הטוב מיד ידבק בך בביאה הראשונה, ואחרי המלחמה יהיה מבחן אם אפשר לגייר גם את הגוף שלה.].

אפשר להעמיק ולומר שהדברים נכונים לא רק מצד החיל בשעת המלחמה, אלא גם מצד ה"אשת יפת תאר": דווקא בגלל התרוממות הרוח של החיל בקרב, לא רק שהוא רואה את ה"אשת יפת תאר", את הנשמה הטהורה, אלא שמצבו מושך אותה (וכנ"ל בסוד שבי, ששובה את הלב). זהו פשט – ה"אשת יפת תאר" בתוך הגוי מתפעלת מהחיל כשפתאום רואה קדושה בעָצמתה. בחסידות מדובר על "כח העצם" ו"אור העצם"[פב]. אצל החיל, במסירות נפשו, מתגלה "כח העצם" (שם סג), שלמעלה אך הולך יחד עם "אור העצם" (שם מה). האורות שלו – ה'היי' שלו – מאפשרים לו לזהותה, "וראית בשביה", והיא נמשכת בהתפעלותה מ"כח העצם" (מעבר למשיכה שלה ליהודים בכלל, כפי שיסביר לקמן).

בירור הקליפה לאחר המלחמה

והנה לפי שיש שתי בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה [או שהטוב יוצא מהגוי והוא נשאר טמא, או שאפשר לגייר אותו לגמרי, כגרי הצדק הבאים מעצמם.], וזאת האשה [שהיא מצב הבינים, כפי שהסברנו.] אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע, ונתרוקנה מחלק הטוב [כמו שכם בן חמור.] או אפשר שכולה נחלטת בחלק הטוב, כרות, וכנעמה,

אי-הידיעה הוא סימן של מצב בינים, וכל הפעולות בהמשך הן כדי לבדוק ולברר:

לזה יצו ה' והבאתה אל תוך ביתך וגו', וירחיק ממנה חלק דביקות בחינת רע [מנקה ומטהר אותה שלב אחר שלב מדבקותה ברע, על ידי כל הפעולות שהתורה מצוה לנו.], ואז תדבק האשה אחר שלשים יום (רמב"ם הלכות מלכים פ"ח ה"ה) אם נתגיירה [מרצונה הטוב.], אשתו זו [כולה, הגוף והנשמה, הכל יחד שייך לו בקדושה.] והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו והיתה לך לאשה אם יחפוץ. [אבל יש עוד פסוק, "והיה אם לא חפצת בה וגו'":] ואם לא יחפוץ וגו' [אחרי שלשים יום, סימן גם שלא התגיירה מרצון מלא.], זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע [מן הטוב, כמו במעשה שכם.],

כעת מכניס את היצר הרע. עיקר החידוש כאן, מתי אין ליהודי יצר הרע? דווקא בשעת מלחמה, כשאני ב'היי' של קדושה. אבל כשאני חוזר הביתה אני יהודי רגיל, שיש לו יצר הרע:

ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכרית בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה, דוקא בזמן שהוא עסוק בדבר מצוה [שלוחי מצוה, חילים בקרב.], כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן [יתכן שכעת חושק אותה ביצרו הרע. צריך כאן שתי הבחנות, לבחון אותה וגם אותך – לבחון עד כמה היא אמתית ולבחון את החשק שלך.], לזה צוה ה' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו', וכל הדברים המנוולים את האשה, להסיר תאוה הטבעית, ואם [אחרי שניקית את לבך מהיצר הרע שלך, וגם היא] נתגיירה וחפץ בה [אחרי כל הניוול שהתורה אמרה לך לעשות.], זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע [כולה קודש. ה'בינוני' שבגרים הפך לגר צדק – צדיק שבגרים.], ולזה והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה, דקדק לומר בה, להעיר כי החפץ הוא במה שבה [בתוך שלה כנ"ל,] שהוא "חלק הטוב".

מוסר מלחמה – היחס לקליפה אחרי הבירור

אם אינך רוצה, אחרי כל הפעולות, סימן שהיא עדיין לא מאה אחוז בסדר וגם אתה אולי לא בסדר – ואז בא ההמשך:

ואומרו ושלחתה לנפשה [מפרש כמה פירושים:] – דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה, כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה' [ואסור לזלזל במתנותיו – אז אם איני רוצה בה כאשה לפחות שאמכור אותה ואהנה ממנה. למה לא?]. ואמר הטעם הוא לנפשה, פרוש בשביל נפשה, שהיא יפת תאר, אחר שנהנתה ממנה [הפנימיות נהנתה מהגוף הזה – לכן מגיע לו איזה שכר. קבלת את ה"יפת תאר" ששכנה בתוך הגוף, לכן אני אומר לך לא לקבל טובת הנאה מהגוף.].

או על זה הדרך, לנפשה, פירוש הטמאה של הגויה [מה שנשאר אצלה, אם לא נתגיירה כהלכה.], לשלול כי נפש יפת תואר הטהורה כבר זכית בה, ולא נשאר בה אלא נפש הגויה [אותה צריך לשלח.].

ואומרו ומכור לא תמכרנה – [מוסר השכל חדש:] כי ה' חפץ שלא ינהגו ישראל [אפילו] עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אומרו אשר הכית רדפו (תהלים סט כז) [פסוק כנגד הגוים שגם אחרי שמנצחים במלחמה ממשיכים לרדוף], שרוח הקודש מתרעמת על האומות שאחר שרואים ישראל מוכים רודפים אותם (עי' רש"י שם) [כמו היום, לא מסתפקים (בדמיונם הכוזב) בפחות מלגרש אותנו לתוך הים, ר"ל, היה לא תהיה – אם הגוי מכה הוא רוצה להמשיך לרדוף, זו מדת גוים.], וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בולעה מפיה לא יהנה עוד מכספה [אחרי שהכית אותה, הוצאת את הטוב והקדושה, לא מוסרי – איזה מוסר מלחמה – שתזלזל בה, גם בחלק הרע, ותמכור אותה.].

וגמר אומר תחת אשר עניתה [משמע שהביאה הראשונה היתה עינוי, כמו שכתוב אצל שכם ודינה. משמע כאן שהיהודי, החיל, ענה את האשה הזו. אבל לפי מה שאמרנו קודם קצת מערער זאת – הוא לא ממש עינה אותה. בסוף עוד משהו מאד עמוק שצריך להבין.], פירוש [לא שעינית אותה פיזית, אלא] אשר הוצאת ממנה עושרה וטובה שהיא יפת תואר [קודם הקליפה הזו ינקה מהקדושה ונהנתה והעינוי הוא הוצאת הקדושה שבה.], ועשית אותה עניה [מ"עושרה וטובה".], עשית אותה מעונה [כן לשון עינוי, אבל לא עינוי פיזי אלא רוחני – הוצאת הטוב שבה.], עשית אותה עכורה[פג] [מפרש "ענית" או שעשית אותה עניה, או מעונה או עכורה (אותיות "כעורה" – לאחר שיוצאת ה"יפת תאר" שבה היא נשארת כעורה. על פי זה יש לפרש שמה שחז"ל אמרו על "וחשקת בה" – "אפילו כעורה", היינו חוש פנימי של החיל שאף על פי שכעת היא נראית יפה היא עתידה להפוך כעורה על ידי ביאה זו, כאשר תצא ממנה ה"יפת תאר" שבה, ודוק).],

וזה יעיר עוד על דברינו [המכה בפטיש כאן:], כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה [עבור כל מי ששייך לעולם החילוני היום לא ברור מה ההבדל. אם שכם אונס את דינה התורה אומרת שזהו עינוי, אבל שואל האוה"ח – אם יהודי בא על גויה, אפילו נגד רצונה, זהו עינוי?! אי אפשר לומר כך:] והלא אמרו ז"ל (גיטין לח) חביבה עליהם [על הגוים] בהמתן של ישראל יותר מנשותיהם, ונשותיהם יותר מהם [הגברים הגוים מתאוים לבהמות ישראל יותר מאשר לנשותיהם הגויות, ונשות הגוים מתאוות לגבר יהודי עוד יותר ממה שהגוים מתאוים לבהמת ישראל. יש כאן כמה דרגות, אבל התאוה הכי גדולה היא של נשות אומות העולם לגבר יהודי.], ומה עינוי הוא זה לגויה [אדרבא, בשבילה יש בזה כיף. קצת קשה להסביר, היום לא אומרים דברים כמו שהוא כותב כאן בתקשורת...], אלא [חוזר להנחת היסוד של כל הפירוש כאן:] הכוונה היא עינוי הנעלם שהוא שלל קדוש ממנה [היתה בה קדושה והוצאתי אותה – זהו באמת עינוי, עושה אותה עניה, מעונה ועכורה-כעורה.].

סיכום

עד כאן ביאור האור החיים – בפירושו הראשון, ביחס לאשה ממש (ולא רק באלגוריה של אשת יפת תאר לנשמה). מה היה עיקר הווארט? ווארט ששייך למהפכה הרביעית בכלל: שבמלחמת קדש החיל נמצא בשיא הקדושה, בשיא ההתלהבות של אש-קדש, מה שקראנו אקסטזה של קדושה, ולא שייך אצלו יצר הרע בכלל. הוא חושק אך ורק ליפת תאר של הקדושה. זו עצה מופלאה, "פלא יועץ"[פד] של התורה, לתת את המצוה של "יפת תאר" כדי לשחרר את הקדושה מהקליפה ולגייר גרים. אנחנו רוצים לגייר גם את הצדיק שבגר וגם את הבינוני שבגר – את כל הגרים, רק אז יכול לבוא משיח.