בע"ה

מוצאי י"ב אלול ע"ט – כפ"ח

אהבה אמתית

לימוד במשנת רבי שמחה בונים מפשיסחא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה"

מדרש רבה על הפסוק "הארץ אשר תפֹל לכם"

עכשיו הגיעו כמה חבר'ה מפשיסחא, מהרבי ר' בונים, שהיום – י"ב – היארצייט שלו. לכבוד זה נקרא משהו ממנו. פתחתי את הספר קול שמחה בלי לכוון, ונפתח לי במסעי – "זאת הארץ אשר תפֹל לכם בנחלה ארץ כנען לגבֻלֹתיה"[ב], נושא מאד אקטואלי. רוב הדרושים שלו הם על פי מדרש רבה – לא תמיד מצטט את כל המדרש. כדי להבין אותו צריך לפתוח את המדרש. גם הווארקער, התלמיד שלו, לימד כל יום מדרש רבה – אצלו המדרש היה עיקר הלימוד ברבים.

המדרש[ג] אומר:

הפלת שר הארץ לפני ישראל

"זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" [לשון מיוחדת, משמע שהארץ 'נופלת'.]. וכי הארץ נופלת? והלא כתיב [בדיוק להיפך:] "והארץ לעולם עומדת"! אלא כשבאו המרגלים והוציאו דבה על הארץ כעס עליהם משה. אמרו לו כל ישראל: משה רבינו, אילו היו המרגלים שנים שלשה בדין הוא שנאמין, שנאמר "על פי שני עדים או שלשה עדים" [הרי המרגלים נשלחו לספר לעם ישראל את התרשמותם מהארץ וכך עשו, ואפילו אם היו רק שנים או שלשה היינו צריכים לקבל את חות דעתם ככל עדות בשנים או שלשה, ו]הרי הן עשרה, "אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו", כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם [דורשים את המלה "ממנו" – "כי חזק הוא ממנו" – על ה' יתברך.].

מה עשה הקב"ה? נטל שר הארץ [לכל ארץ יש שר, וגם כאן, ובהיות שבארץ היו שבעה עממין היה שר לכל עם ושר אחד כללי לכולם, לכל הארץ.] וכפתו והפילו לפניהם, שנאמר "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ" [אם כן, מפרש שהארץ נופלת היינו שהשר של הארץ נפל לפניהם.]. וכי לפניהם היתה? [מה פירוש "לפניך את הארץ"?] אלא שהפיל שרה [והוא היה לפנינו, ועליו כתוב "ראה נתן הוי' אלהיך לפניך את הארץ".], ואומר להם "עלה רש... אל תירא ואל תחת" [פסוק שמופיע בדברי משה רבינו לפני סיפור המרגלים, כשהוא חוזר עליו במשנה תורה[ד].] לא מן הנפילים ["ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים"[ה].] ולא מן עם רב ["עם גדול ורם ממנו".]

"חבלים נפלו לי בנעימים"

אחרי שהמדרש מפרש את "זאת הארץ אשר תפֹל לכם בנחלה" על הפלת השר והאמירה "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ", הוא מביא עוד פסוקים שיש בהם לשון נפילה ביחס לחלוקת הארץ. בסוף ספר יחזקאל יש נבואה על המקדש השלישי וגם על חלוקת הארץ לרצועות לכל שבט לעתיד לבוא, ושם כתוב "ובהפילכם את הארץ בנחלה תרימו תרומה להוי' קדש מן הארץ וגו'"[ו]. אומר המדרש:

כתיב "בהפילכם את הארץ" [היינו חלוקת הארץ.], זהו שאמר הכתוב "חבלים [חלקי ארץ] נפלו לי [פסוק נוסף, מתהלים[ז]. "חבלים נפלו" ראשי תבות חן, יש כאן רמז למציאת חן, וכמו שיתבאר.] בנעימים [נעים לי, וכפי שנראה שמפרש "בזכות הנעימים".] אף נחלת שפרה עלי [הנחלה שקבלתי יפה לי, תענוג לי, מתאימה לי.]".

"חבלים נפלו לי", אלו י"ב שבטים [שכל שבט יקבל את חלקו לעתיד לבוא.], לפי שנתחלקה הארץ לי"ב שבטים, שנאמר "גה גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל" [פסוק ביחזקאל באותה פרשה[ח] – פעם אחת בתנ"ך שכתוב "גה" במקום "זה". יש עוד כמה פעמים ש-ז ו-ג מתחלפות, אבל זו הכי חשובה. מצביע על הארץ "גה גבול וגו'" – כל שבט מקבל את החלק שלו, החבל שלו.].

"בנעימים", בזכות התורה [כמו שהרבי אומר[ט] שבשביל גאולה ומשיח צריך ללמוד עניני גאולה ומשיח – כפי שאנחנו מנסים לעשות – והלימוד צריך להיות נעים לחך, חך מה.] שנאמר (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך [צריך לשמור את דברי התורה בקרבי, בתוכי.] יכונו יחדיו על שפתיך [שכל הזמן השפתים דובבות דברי תורה. בזכות זה כל אחד מקבל את חלקו בארץ, "חבלים נפלו לי".]

"אף נחלת שפרה עלי" – התאמת הארץ לעם ישראל

המדרש ממשיך לבאר את חלקו השני של הפסוק בתהלים:

יש אדם שהוא נאה [בחור נחמד, נאה, יפה תאר.] ולבושו כעור [לא תואם לו.] הוא כעור ולבושו נאה [יש הפוך, שלאדם מכוער יש לבוש מאד נאה.] וישראל הם נאים לארץ והארץ נאה להם [כאן ממשיל את הארץ ללבוש שלנו. כפי שנראה, ארץ ישראל היא האשה שלנו – כמו שאומר הפסוק "יבעלוך בניך"[י] – והיא גם הלבוש שלנו. באמצעות הלבוש שלך אתה מופיע כלפי חוץ. ה' רוצה שנתלבש בארץ ושאלה יהיו הפנים שלנו כלפי כל העולם. אנחנו נאים בארץ והארץ שלנו היא הכי נאה, הכי יפה בעצם, הכי תואמת אותנו, "מצא מין את מינו", וככה צריכים להופיע בעולם.], לכך כתיב "אף נחלת שפרה עלי" [מפרש "שפרה", כמו המילדות העבריות שפרה ופועה[יא], שפרה על שם שמשפרת את הולד[יב], לשון יפי והתאמה – "שפרה עלי" היינו שתואם אותי, מתלבש עלי בדיוק לפי המדה, אני נאה לה והיא נאה לי. אני לפי מדת ארץ ישראל וארץ ישראל בדיוק לפי מדתי, וכך אני נאה ומתלבש בלבוש נאה.]

וכן הוא אומר "צדק לבשתי וילבשני".

איוב היה 'בחור טוב' והתייסר, ולא ידע למה. הוא אמר – לא מגיע לי, אני 'בחור טוב'. כשרוצה לתאר עצמו כ'בחור טוב' הוא אומר "צדק לבשתי וילבשני"[יג]. בכל דבר אפשר להתלבש, אם אתה עושה משהו במסירות אתה מתלבש בתוכו. אתה נמצא בישיבה, מורה בישיבה, אתה צריך להתלבש בזה – השאלה אם הלבוש מתאים לך. כמו שהוא אמר קודם, יש אחד נאה והלבוש כעור ויש אחד הפוך, שהוא כעור והלבוש נאה. אומר איוב "צדק לבשתי וילבשני", התלבשתי במדת הצדק, עשיתי צדקות ודברים טובים, "וילבשני" – הצדק לבש אותי. אנחנו כל כך תואמים שכל אחד לובש את השני – זוג מן השמים. כך צריך לעשות בכל דבר שאתה עושה, כל שליחות – להרגיש שאנחנו זוג מן השמים, בעשערט, בדיוק מתאימים אחד לשני. כך טוען איוב לה' – הכי טוב ככה.

עד כאן דברי המדרש, כבר מרגישים שיש פה משהו מיוחד בדברי חז"ל. הוא מפרש כל חלק בפני עצמו – בתורה בפני עצמה בספר – כאשר לעניננו החלק השני הוא העיקר.

ב. תוקף הארץ

כיצד ניתן לכבוש את הארץ התקיפה?

בכל אופן, נתחיל מהחלק הראשון:

במדרש זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה וכי הארץ נופלת והלא כתיב והארץ לעולם עומדת אלא כשבאו מרגלים כו' אלא משהפיל שר אמר כו' אל תירא מן הנפילים ע"ש. נראה, שהיה קשה להמדרש, שכתוב אומר זאת הארץ אשר תפול שמשמע שהארץ יהיה לה [אז] נפילה ממדריגתה [משמע שתוך כדי כיבוש הארץ על ידי יהושע הארץ תפול ממדרגתה – צריך להסביר מה הכוונה:] דהיינו שלא תהא בתוקפה כמו עתה אז תוכלו לכבוש אותה.

היו אז בארץ שבעת העממים, אותם אנו מצווים לגרש ולהחרים – "לא תחיה כל נשמה"[יד]. התהוות שבעת העממין היתה משבירת שבעת המלכין-קדמאין דתהו, ויש איזו התאמה ביניהם לבין התוקף של הארץ, שלכן "ברצונו נתנה להם"[טו]. באמת, הארץ שלנו תקיפה, לכן יש ביטוי בחז"ל "תקיפי דארעא דישראל"[טז] – לרבנים כאן, הרבנים הצדיקים האמתיים, יש תקיפות מיוחדת דקדושה. תוקף היינו אורות דתהו.

בכל אופן, אנחנו, בני יעקב – שייכים לתיקון. יעקב הוא תיקון ועשו הוא תהו. בתיקון יש איזו חלישות שנפעלת באורות. לכן ישנה הוה אמינא לחשוב שלפני שנוכל לרשת את הארץ צריך קצת לנטרל את תקיפות הארץ. אפילו בטבע הגשמי של הארץ יש תוקף, שיכול להתאים לכנענים, אבל לא מתאים לנו – לכן לכאורה צריך לפעול משהו לרכך את הארץ לפני שנוכל לרשת אותה, לומר "לחיים ולברכה", לב-רכה, לרכך את הלב, כמו שכתוב בחסידות[יז]. נראה שצריך להקדים לכיבוש הארץ פעולת ריכוך, אבל חבל – כי היא תגרום לויתור על תוקף התהו (ומכך לא יצמח משיח, שהוא דווקא אורות דתהו בכלים דתיקון[יח]).

שמירה על תוקף הארץ

שוב, הוא אומר ששאלת המדרש היא על ההוה אמינא שתהיה כזו נפילה לפני הכיבוש, אותה דוחה המדרש:

והא כתיב והארץ לעולם עומדת וכו' [היא לא תפול מהתוקף שלה, אלא תשאר עומדת ונצבה – עומדת חזק. צריך להכנס לתוך הראש שלו, איך הוא קורא את המדרש.], זה על ארץ הקדושה, שאין לה נפילה ממדריגתה, כידוע ליודעי מדע [ארץ ישראל אף פעם לא נופלת מהתוקף שלה, אפילו בגלות – יש משהו תקיף בארץ ישראל. אפשר לומר שהן לטוב והן למוטב – אתה בא לכאן ואתה פוגש תקיפות, ואם אתה באמת בחור רך אולי זה לא מתאים לך. פה זה מקום של תוקף, והיא לא נופלת אף פעם מהתוקף שלה.].

אי אפשר לומר שלארץ יש נפילה, אז צריך לומר שהנפילה הולכת על משהו אחר. קודם מסביר שהנפילה הולכת על הגורל – ה'בעשערט' שאמרנו קודם, כמו שידוך, שכל אחד מקבל משהו שבדיוק מתאים לו, בדיוק מתלבש עליו. זהו הווארט כאן, לא לחשוב שיש נפילה, כדי שאנחנו – עולם התיקון, אורות מועטים וכלים מרובים – נירש את הארץ צריכים להפיל אותה מתוקפה (ח"ו):

לזה מפרש המדרש, שלשון תפיל הוא על ענין הגורל, כמו שכתוב (תהלים טז, ו), חבלים נפלו לי בנעימים, והארץ תהיה בתוקפה ובגבורתה, ואף על פי כן, אל תירא ואל תחת [אף שאנו מעולם התיקון – אנחנו יכולים ללא פחד לרשת את הארץ, להכיל את האורות דתהו בכלים דתיקון.].

בעלי תשובה תקיפים

איך אפשר להשליך זאת על קירוב מישהו לתורה? בדיוק אותו דבר: בא מישהו, איזה בחור חב"דניק או בחור טוב מעולם התיקון, שגם מרגיש שליחות-ערבות – צריך לקרב מישהו, אבל הוא רך. הוא פוגש בחור קשה ותקיף – צבר אמתי – אותו עליו לקרב. מה הוא צריך לעשות, לנטרל אותו מהתוקף שלו ואחר כך לכבוש אותו? כאן הוא אומר שלא, חס ושלום! את הצבר הזה צריך להשאיר – לא צריך להפיל אותו מהתוקף שלו. צריך להפיל את השר של הלעומת-זה, אבל להשאיר אותו בתוקף. ככה צריך לקרב, ורק ככה נוכל כאן גם להגיע ל'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה'[יט] ולהביא משיח. לא לנטרל את הארץ, ומי ששייך לארץ, מהתוקף שלו.

[שאלה: מה הכוונה 'להפיל את השר' בקירוב יהודים?] למדת קומי אורי? יש ג קליפות בארץ ישראל[כ], שהן ה'שרים' כאן, וצריך להפיל את ההשפעה שלהן – את השעבוד וההחזקה שלהן בצפרניים את העם היושב בציון.

[שאלה: איך ארץ ישראל ועם ישראל מתאימים, אם ארץ ישראל עולם התהו ועם ישראל עולם התיקון?] כאן המקום לנוסחא המשיחית של הרבי, "אורות דתהו – לא לוותר, חייבים אותם – בכלים דתיקון", עד כדי כך שהאורות דתהו והכלים דתיקון מרגישים בעשערט, מיועדים זה לזה, "זייא געפעלין זיך". אפשר להיות תקיף רשע ואפשר להיות תקיף צדיק, תקיף חסיד. היו חסידים תקיפים – לא כל התקיפים רשעים. היו חסידים הכי חסידים, הכי אוהבים, שהיו תקיפים. כפי שהוא יסביר, אם אתה גבור – מתאימה לך חנית. אם אתה חלש – מתאימה לך משענת. זה הכל, אל תחפש משהו אחר.

ג. אהבה בטהרתה – בנישואין, בארץ ובשליחות

כעת נקרא איך הוא מסביר את החלק השני:

יחוד גמור בנשואין – אהבה ורצון לקיים "פרו ורבו"

כתיב בהפילכם את הארץ זה שאמר הכתוב חבלים נפלו לי כו' לכך כתיב אף נחלת שפרה עלי כו' וכן הוא אומר צדק לבשתי וילבשני.

פירוש הסוג עליון הוא זכר ונקיבה לקיום העולם [משתמש במושגי חקירה כמו רס"ג והרמב"ם – יש סוג, יש מין ויש פרט. כדי לקיים את המין האנושי צריך זכר ונקבה.]. והפרט אשר הוא תחתיו [תחת אותו כלל-סוג.], הוא הנשואין שלהן [ששני אנשים, שני יהודים, איש ואשה, בחור ובחורה, מתחתנים – זהו פרט. רציתי שנלמד את התורה הזו – גם בשביל הבחורים וגם בשביל הנשואים. מוסר השכל מופלא מה צריך להיות יחס מתוקן של איש ואשה.].

ואם ידורו יחדיו [הזוג הזה, הפרט.] באהבה או בשנאה [לענין שהוא יסביר כאן הוא לא מחלק בין רגש של אהבה או רגש של שנאה בין בני הזוג – שניהם לא-טובים, אפילו האהבה, כאשר היא מסבה חיצונית:], מאיזה סיבה חוצה, כמו הממון [שמתחתן בשביל כסף, או שכבר נשוי והכסף משפיע על השלום בית – אם אין כסף אין שלום ביניהם, הכסף פונקציה שמשחקת בבית.], והיופי, והמשפחה, ושאר קיווי [שמקוה לקבל תועלת מבן או בת הזוג.] כמדומה, [אם הנישואין לשם תועלת שמחפש –] אין זה עוד יחוד גמור [זהו לא יחוד אמתי, לא מה שה' רוצה מזוג יהודי שמתחתן.].

אולם אם החתן והכלה הם אוהבים זה את זו מבלעדי דמיון שום תועלת [צריך להיות מאד גדול ומאד חכם, כמו הרבי ר' בונים, בשביל לומר זאת כל כך יפה ודוגרי: המצב הרצוי הוא פשוט אהבה אמתית בין החתן והכלה, בלי שום רצון לקבל תועלת אחד מהשני. יש עוד מלה לתועלת – ניצול. בלי שום ניצול של אחד את השני בכלל, אלא רק אהבה טהורה – כמו שהרבי דבר על "שמחה בטהרתה"[כא] יש ודאי וודאי אהבה בטהרתה, בלי שום סבה.], ויסוד רצונם להיות דבקים באהבה [למה הם רוצים להתחתן? הם רוצים אך ורק להיות דבקים באהבה אחד בשני.], ולהוליד ולקיים מצות ה' [רוצים להוליד ילדים, לקיים את מצות ה' "פרו ורבו"[כב] – מצוה כללית, "מצוה רבה"[כג], כוללת את כל המצוות. אם כך הם מתחתנים –], זה הוא אשר ראוי לכנותו יחוד גמור, ואין זר אתם [רק יחוד כזה ראוי להקרא יחוד אמתי בין איש ואשה. כל אחד – מהבחורים במיוחד, וגם הנשואים – צריך להתפלל שהמדרגה הזו תתקיים אצלו[כד].].

יחוד ישראל והארץ

כן ישראל והארץ,

עם ישראל וארץ ישראל הם זוג – "יבעלוך בניך", עם ישראל החתן וארץ ישראל הכלה. לכן, בדיוק אותו דבר צריך לומר עליהם – איננו פה כדי לעשות חיים טובים, להרויח כסף, או לשם שום תועלת אחרת. כמו שכתוב בתחלת תיקון המדינה – אפילו לא בשביל 'מפלט בטוח', לא זו הסבה שהגענו לכאן. אין שום סבה אחרת שנהיה פה בארץ, חוץ מעובדה שאני אוהב את הארץ אהבה פשוטה – שאי אפשר להסביר את סבתה – כמו שחתן אוהב את הכלה. אנחנו פה בארץ רוצים לפרות ולרבות – דווקא כאן, כי הארץ היא בת הזוג שלנו – וכאן לעשות את רצון ה' יתברך. רק ראוי להקרא יחוד גמור.

ומה טוב ומה נעים שבתם יחד [אם כך, באהבה אמתית. הפסוק אומר "שבת אחים גם יחד"[כה] והוא אומר "שבתם יחד" בכל זוג – חתן וכלה, עם ישראל וארץ ישראל, וגם יהודי והמצוה-השליחות המיוחדת ששייכת לו, כפי שיסביר.].

קיום המצות באהבה כאהבת חתן את הכלה

כעת ממשיך עוד שלב, ועובר לדבר על מצוות:

כמו כן, אם כל המצות ומעשים טובים יש עליהם שכר לעושיהם,

התורה מבטיחה שה' נותן לנו שכר עבור כל מעשה טוב שאנחנו עושים – "בשמרם עקב רב"[כו]. אפשר לקיים את המצוות בשביל השכר, אבל אנחנו יודעים שכוונה זו נקראת "שלא לשמה". מהי עבודת ה' "לשמה"? בכל ספרי הקדש, כמו שהרמב"ם כותב[כז], "לשמה" היינו אהבת ה' בלבד. כאן הוא מוסיף מה שהרמב"ם לא כותב, שהמצוה היא גם כמו כלה.

אמרנו שכתוב כאן משהו קצת נועז, שאני מתחתן עם כלה, לכתחילה, לא רק מפני שאני אוהב את ה'. אפשר לחשוב (וכך קצת משמע בתניא[כח]) שעלי להיות מופשט, שיהודי צריך להגיע להתפשטות הגשמיות, רק אהבת ה'. כאן אומר אחרת – הכל מתחיל מאהבה אמתית פשוטה, רצון של החתן והכלה להדבק ביחד.

וכך לגבי קיום מצוה – ודאי אני אוהב את ה', רוצה לעשות רצונו-מצוותו כפי שאמר, אבל במצות תפילין עלי לאהוב את התפילין כמו שאני אוהב כלה. המצוה היא רצון ה', אבל צריך להרגיש שתואמת לי – שהתפילין בדיוק מתלבשים עלי, אני אוהב אותם. לכן ישנם סיפורים על נשיקות הצדיקים לתפילין – כל אחד מתוך הרגל מנשק את התפילין, אבל היו צדיקים שבאמת היו מנשקים את התפילין. צריכים לנשק תפילין כמו שמנשקים את הכלה.

המצוה המיועדת

אולם העושה מצוה מיועדת לו, והוא מיועד לה, הרי זה משובח [זו מצוה לשמה, לא בשביל השכר.].

הוא משתמש כאן במלה חדשה – יעוד. איך אומרים בעשערט בלשה"ק? מיועד – הרגשה שאני מיועד לך ואת מיועדת לי. מלה טעונה – מיועד גם לשון יעד, שיש לנו יעד משותף. על מה מדברים בפגישות לצורך חתונה? על יעד – מה היעדים שלנו. כלל גדול אצלנו, שהשיחה צריכה להיות על השליחות, אפשר להשתמש בהרבה מלים, על מה שאנחנו רוצים לעשות בחיים. אם רואים שאלה אותם יעדים, שאנחנו נדלקים ספונטאנית על אותו יעד – סימן שאנחנו מיועדים זה לזו.

כך, בכל מצוה צריך להרגיש שהיא מיועדת לי ואני מיועד לה – המצוה מחכה לי. כמו שכתוב שיש דברים שמחכים לי מששת ימי בראשית, כך המצוה הזו מיועדת לי ומחכה לי ואני מחכה לה. צריכה להיות הרגשת 'אהבה ממבט ראשון' עם המצוה, וכך כל יום מחדש, אם זו מצוה שחוזרת – כמו תפילין. עוד יותר קל להרגיש את ההתאמה הזו במצוות הבאות מזמן לזמן – להרגיש את ההתאמה 'בול' לתקיעת שופר בראש השנה, לנענועי הלולב בסוכות וכו' (כשכל פעם אהובתי האחת, "אחת היא יונתי תמתי"[כט], מתלבשת בלבוש אחר[ל]). מתוך יחס כזה למצוות זוכה האדם למצוא את "זהיר טפי"[לא] שלו – את המצוה המיוחדת ש"מיועדת לו, והוא מיועד לה".

החכם בחכמתו והתם בתמימותו

הוא נותן דוגמאות:

כמו הגבור בחניתו, והחלש במשענתו. כן החכם בחכמתו והתם בתמימותו.

פלאי פלאים. הוא אומר שצריך להרגיש שמצוה תואמת לי כמו שחנית תואמת לגבור. כתוב בהלכות שבת[לב] שאם אנחנו גבורים החרב היא תכשיט, החנית הולמת אותנו – הגבור והחנית הם זוג מהשמים. ככה מי שחלש וצריך משענת – היא הולמת אותו. למי יש חוש בדברים האלה? לצייר טוב, שיודע שצריך לצייר את האדם החלש יחד עם משענת, ואם הוא יצייר אותו בלי המשענת הציור יהיה חסר, פגום. המשענת היא חלק מהחלש והחנית חלק מהגבור – בלעדיה הוא ערום, זהו לבושו. מי שערום הוא מסכן.

אותו דבר החכם בחכמתו. מי החכם הכי גדול? הרבי ר' בונים עצמו, אמרו עליו צדיקים שהוא החכם של אותו דור ושל הרבה דורות. הוא וחכמתו ביחד – הוא לא יכול להיות בלי חכמות. בדיוק אותו לדבר לגבי מי שהוא תם. אחד שבעצם תם – גם מדה טובה, אבל רק אם אתה באמת תם! – חייב להתנהג בתמימות.

ואם יהפכו, כמו זר נחשבו [חכם מרגיש שיש מעלה בתמימות – אבל מה אפשר לעשות, איני תם אלא חכם. קודם כל, צריך להכיר את המעלה שלך. אם אתה חכם – אתה צריך לדעת שאם אתה מתנהג בתמימות אתה מתלבש בלבוש שלא מתאים לך, לא לפי המדה. זה נראה מצחיק, לגריעותא. אם אתה באמת חכם – צריך להתלבש בחכמה. אם אתה באמת תם – צריך להתלבש בתמימות, זה בדיוק מה שהולם אותך.].

[שאלה: לפעמים גם חלש צריך חנית למצוות מסוימות, גם אם לא תמיד מתאים לו.] חיל חייב, הוא במלחמה. בשעת מלחמה הוא צריך לעזוב הכל ולהתלבש בזה, וה' יעזור שהוא יהיה גבור – גם אם לא כל כך גבור שיהיה גבור. בכל זאת, גם בתורה כתוב שאם אתה באמת לא יכול לראות דם – מחזירים אותך מהמלחמה, "מי האיש הירא ורך הלבב"[לג], לפי הפשט, כדעת רבי עקיבא[לד]. ירא ורך לבב לא מתאים, לא בעשערט, כמה שפיקוח נפש להציל את עם ישראל – אומרים שאינך שייך לכאן, לך הביתה. רק מי שיוכל לראות דם יכול להלחם. [שאלה: במלחמת הרשות, אבל מה במלחמת המצוה?] אוך און ווי... במלחמת מצוה אם כולם רכים ויראי לבב – ירחם ה'. אכן, הרבה פעמים בשעת מבחן, בשעת מסירות נפש, כתוב "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[לה] – לפעמים אדם מגלה משרש נשמתו איזה טבע שאינו טבעו הרגיל. פתאום הוא מתעלה לקראת המצב.

בעשערט – החתן והכלה 'נופלים' זה לזו

אחרי כל ההסבר המופלא הזה הוא כותב:

וזה שאמר במדרש, בהפילכם את הארץ. כלומר, ישראל וארץ מיועדים זה לזה [כל המדרש כאן הוא להרגיש את המשמעות של הנפילה – הנפילה החיובית, שהארץ נופלת אף על פי שהיא גם עומדת.]. ופירוש בהפילכם, כמו בלשון אשכנז, זייא גיפעלין זיך.

עוד לפני שנתבונן באידיש, יש לדעת שהמלה 'נפל' היא אחת הדוגמאות הכי מפורשות למלה מעברית, מלשה"ק, שהגיעה להרבה שפות – כמו אנגלית, to fall, וכך גם בגרמנית ובאידיש. באנגלית אין ניב כמו שמביא, אבל באידיש יש כזה ניב – משרש לפול, אבל בדיוק מה שרוצה לומר כאן.

כל התורה הזו היתה רק בשביל הווארט שנפילה היא לשון 'זייא גיפעלין זיך', יותר ממציאת חן אלא התאמה שלמה-אמתית. היום כשהולכים לחפש שידוך מדברים על התאמה – היו לנו הרבה שיעורים שהשימוש המקובל במלה הזו יכול להיות חיצוני לגמרי, אבל יש גם התאמה אמתית, שמשתקפת במציאת חן טבעית. באידיש אומרים 'עס געפעלט מיר' – זה מוצא חן בעיני, מתאים, והפועל הוא 'לפול', 'זה נופל לי'. יצאת לפגישה – איך היתה הפגישה? 'היא נפלה לי'. קצת כמו שאומרים שהאסימון נפל. הכוונה שהתיישב על דעתי ("והאדם ידע" כנ"ל), בדיוק מתאים. מביא את הביטוי שמעיד על התאמה אמתית, ואומר שכך הארץ צריכה לפול לנו – שמגיעים לארץ, לנחלה שלנו, ומרגישים שהיא שלי בעצם, לא בשביל ניצול אלא מתוך אהבה טהורה.

גורל ברצון – חבלים בנעימים

וזה סימן הגורל [גם פירוש יפהפה. אני חושב שגורל הוא למעלה מטעם ודעת, כמו שאומרים 'זה הגורל שלי, אין לי מה לעשות, חבל על הזמן'. אבל הוא אומר שגורל הוא בדיוק ההיפך, לא גזרת הכתוב. אדרבא, הפלת גורל נועדה לתת לי בדיוק את המיועד/ת לי. זהו הסימן של גורל אמתי. יש היום ודאי אנשים שעושים גורל, אבל למה פחות מצוי? פעם כשנפל הגורל היתה מיד הרגשה בלב שזה הבעשערט.] אשר יבחרו בו הצדדים [בוחרים מתוך הרגש פנימי.], ולשון 'נפל' שייך בו.

וזה חבלים נפלו לי בנעימים. חבל, מלשון גורל [יכול להיות חלק של הארץ, וגם לשון גורל בתורה.]. ואין מצד ההכרח ליקח אותו חלק [אתה לא חייב – אל תחשוב שאם עשו לך פגישה אתה חייב להתחתן איתה, אתה לא חייב, וגם שהיא תדע טוב שלא חייבת להתחתן איתך אף שעשו שידוך. מתי כן?], אלא, אף נחלת שפרה עלי [מרגישים שהנחלה שפרה עלי, באמת תואם. והסימן:], ואוהבים זה את זה [באמת, בלי אינטרסים, בלי נגיעות.].

הפסוק "חבלים נפלו לי בנעמים" מזכיר עוד פסוק, בנבואת זכריה: "ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חֹבלים וארעה את הצאן"[לו]. רש"י מפרש על ירבעם (נעם) ורחבעם (חבלים) וראב"ע מפרש על זרבבל (נעם) ונחמיה (חבלים לשון תחבולות, לא לשון חבלה), אך חז"ל פירשו בגמרא[לז] על תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה ותלמידי חכמים שבבבל שחובלים זה לזה בהלכה. ולפי הנ"ל יש לומר שחֹבלים (לשון חבלה ודינים), היפך מנעם, היינו התאמה פסולה, התאמה אגואיסטית, ואילו חבָלים – "חבלים נפלו לי בנעמים", חבל נעים, היינו התאמה טובה, גורל, בעשערט – "אף נחלת שפרה עלי". ובאמת, תורת משיח היא 'שידוך' בין תלמידי חכמים חבלים (דבבל) ותלמידי חכמים נעימים (דארץ ישראל), שתתגלה ההתאמה האמתית שביניהם, מה שכל דברי תורתנו הקדושה "נתנו מרֹעה אחד"[לח].

חבלים גם מלשון חבלי לידה. כשיש התאמה אמתית ואהבה בטהרתה בין בני הזוג אז גם על חבלי הלידה (תכלית רצון בני הזוג, להוליד כרצון השי"ת כנ"ל) נאמר "חבלים נפלו לי בנעִמים", יש תחושת נעם גם בקושי הטבעי של חבלי הלידה. ככה ראוי להיות לגבי חבלי משיח ("חבלים" נוטריקון חבלי משיח), כאשר נזכה לשוב אל השי"ת ולעבדו באהבה.

הלימת העטרה ללובש

[ולפי זה אפשר להסביר את סיום המדרש, הפסוק מאיוב:] וזה וכן הוא אומר, צדק לבשתי וילבשני. כלומר, [כך בדיוק] גם בענין המצות, ועבודה [כל עבודת ה'.], ושלימות [כל שלמות של האדם.], לבש דבר המיועד לו. וזה וילבשני [לבש דבר שהלבוש מתאים לו. המפרשים מסבירים שאני מתלבש והוא בדיוק במדתי, כאילו הוא לובש אותי. באנגלית אומרים a perfect fit.].

יש עוד מלה למה שהוא מתאר. ההתאמה הזו באה במיוחד לידי ביטוי אצל מלך. כמו שמדברים על ארץ ישראל מדברים על מלך, רוצים משיח. איך יודעים שהמלך הוא מלך אמתי? שהעטרה הולמת את ראשו[לט].

יש כאן כמה מלות מפתח: מלת המפתח שלו היא יעוד, כשכל הווארט הוא בשביל להסביר את 'זייא געפעלין זיך', להרגיש ש'נפל עלי', יעוד משותף. עוד מלה שהוא הביא היא שפר, "שפרה עלי". כנראה זו כוונה של תקיעת שופר בראש השנה – שמה שאני הולך לעשות בשנה החדשה יתאים לי. אם יתאים לי, ואוהב אותו באהבה פשוטה, גם יצליח וגם יביא את הגאולה – לשם כך תוקעים בשופר; יש את המלה שהוא התחיל אתה, נפילה, יש התאמה פנימית ויש את המושג הלימה. אצל מלך הכתר הולם רק מישהו אחד בדור – יש מליוני אנשים ויש כתר אחד, והוא הולם דווקא מישהו אחד. לא הולם אף אחד אחר. צריך לחפש את הזוג הזה, המלך והכתר שלו[מ].

אצל איוב ההלימה מתבטאת בכך שהוא לבש את הצדק והצדק לבש אותו, הם בדיוק לפי המדה. רואים שהמלה 'מדה' מאד חשובה – לעשות דברים לפי המדה שלך, לא לעבור את המדה (חתיכת הבגד העוברת את המדה נקראת "סרח העודף", מקור יניקת הקליפות ר"ל). איך אומרים זאת בחב"ד? בין היתר בווארט – שאפשר לומר שהוא תמצית כל התניא – 'אל תרמה את עצמך'. מה עיקר הרמאות? שאתה חושב שאתה צדיק. זו רמאות, אתה לא שייך להיות צדיק, לא טוב לך בכלל – מה אתה רוצה להיות צדיק?! לא מתאים לך, תעשה מה שמתאים לך – הלואי שיהיה מתאים לך להיות בינוני. כרגע מתאים לך להיות רשע וטוב לו (ואם תשתמש בבחירה החפשית שה' נתן לך תוכל להיות יותר ויותר "וטוב לו" עד שתזכה להיות בינוני...) – תעשה בדיוק מה שמתאים לך, מה שבא לך באמת.

בין פשיסחא לחב"ד

אם כן, התורה הזו היא באמת משהו נפלא. מפשיסחא יצא קוצק, שאנחנו יודעים שהיא מדת האמת. כאן דוגמה בה אפשר לראות את שרש האמת של קוצק אצל הרבי ר' בונים. כל אחד מתלמידיו – החידושי הרי"מ, הווארקער, הקוצקער וכו' – היה ואריציה אחרת של אמת, לכן היה קשה כל כך לעכל אותו. כל הצדיקים חלקו עליו – האמת היא לא פשוטה, לא מובנת מאליה. הרי אנחנו חיים בעלמא דשיקרא, מה ש'אִין' בעולם שלנו הוא השקר.

כאן רואים גם את המרחק הגיאוגרפי בינו לבין ליובאוויטש. כל הזמן מפליא אותי שלא הכירו אחד את השני – בגלל מרחק המקום לא היה מגע כלל עם האריות האלה של פולין, היהודי הקדוש והוא ועוד צדיקים גדולים. אחר כך, לקוצק היתה הכרות – לחידושי הרי"מ אחר הסתלקות הקוצקער היתה אפילו הוה-אמינא לנסוע לצמח צדק, ואת הקוצקער השוו לצמח צדק ("מנחם מענדל מנחם מענדל לגזרה שוה"), אבל סתם כך הם חיו בעולמות רחוקים אחד מהשני.

אמת והתאמה

שוב, אמרנו שיש כאן מקור של אמת. כתוב שהתורה מתחילה מסופי תבות אמת ("חותמו – סופי תבות – של הקב"ה אמת"[מא]) – "בראשית ברא אלהים". "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – גם שמים וארץ הם כמו חתן וכלה, שני דברים המזדווגים יחד כדי להוליד, לחדש. עיקר רצון ה' הוא להוליד. התורה מתחילה ב-ב רבתי, צריך זוג כדי להוליד, והזוג הראשון הוא שמים וארץ.

שוב, כתוב שסופי תבות "בראשית ברא אלהים" הם אמת אבל לא לפי צירוף אמת. "ברא אלהים את" סופי תבות אמת לפי הסדר, אבל "בראשית ברא אלהים" סופי תבות אמת לפי סדר תאם, לשון התאמה. המדרגה הכי גבוהה בשיר השירים, ב"פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי[מב]" היא "תמתי"-"תאומתי"[מג] (יחוד החתן והכלה שלמעלה מטעם ודעת, אהבה פשוטה-אמתית ללא שום כוונת תועלת). ה"חותם אמת" של מעשה בראשית הוא התאמה – לא התאמה חיצונית, גדר שאיננו אוהבים, אלא התאמה אמתית ופנימית עליה מדבר כאן, יעוד, שאת מיועדת לי ואני מיועד לך. זו התאמה אמתית, אנחנו אחד בשרש. זהו יסוד היסודות של התורה – תאם של "בראשית ברא אלהים".

שו"ת: בין התאמה חיצונית להתאמה פנימית

[שאלה: לכאורה יש כאן שני כיוונים מנוגדים: אפשר לחפש איפה הדבר 'מתאים לי', ואז אדם מרוכז בעצמו.] בדיוק לכן אמרנו קודם שאנחנו לא אוהבים את המלה התאמה. היום כשאומרים התאמה מתכוונים למשהו אגואיסטי לחלוטין. בדרך כלל כשמישהו אומר שהיא 'מתאימה' היינו ממלאת את הצרכים שלי, וגם את היצר הרע שלי. לכן כל השנים אנחנו דורשים לגריעותא את המלה התאמה – הכי אגו, הכי ישות שיש. אבל כאן אנחנו רואים את השרש בקדושה להתאמה אמתית, גורל.

בסופו של דבר, כפי שאמר, זו אהבה פשוטה – בלי שום תועלת, אהבה אמתית עם רצון להוליד. הדבר היחיד הוא רצון להוליד – כל שידוך בעולם הוא בשביל להוליד. גם מצוה – שאתה מניח תפלין בבקר – היא בשביל להוליד משהו. לימוד תורה הוא ודאי להוליד – להוליד חידושים. הולדה היא עשית רצון ה', מצות הבורא. הבנה נכונה של הענין היא בדיוק הבנת ההבדל בין התאמה פסולה להתאמה אמתית.

[שאלה: מה ההבדל בין הרצון להקים משפחה באגואיסטיות לרצון להוליד?] אם בשביל שתרגיש גדול – הרצון אגואיסטי. ליצר הרע יש צרכים, אם אתה חושב עליהם – כמו שאמר, שאתה הולך אחרי יפי או אחרי כסף או גם משפחה טובה – זה לא בסדר, לא יחוד אמתי. [והליכה אחרי הרגשה שלי היא כן יחוד אמתי?] צריך להתפלל הרבה שתהיה לך הרגשה אמתית, אין ממד אחר. אם לחסיד יש רבי והוא שואל אותו – גם בסדר שיתייעץ.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• אסור לאבד את התוקף של ארץ ישראל ושל ה'צברים' שבה.
• יחוד גמור הוא רק באהבה פשוטה בין בני זוג, הרוצים לקיים את רצון ה' ולהוליד.
• אל תתן לכסף להשפיע לך על חיי הנישואין!
• איך תדעו אם אתם מיועדים זה לזו? אם אתם 'נדלקים' על אותם היעדים.
• ארץ ישראל היא ה'בעשערט' של עם ישראל – היא מתאימה לנו ואנחנו מתאימים לה, בלי שום אינטרסים.
• לכל אחד המצוה המיועדת לו – עליך לדעת מה מתאים לך, וללכת על זה באמת!
• מצוה "לשמה" היא מצוה שמתאימה לך.
• כוונה לתקיעת שופר: שמה שאעשה השנה יתאים לי, "אף נחלת שפרה עלי".
• התאמה חיצונית – חיפוש אחרי מימוש צרכי. התאמה אמתית – אהבה פשוטה עם רצון להוליד.
• איך זוכים להתאמה אמתית? תתפלל על זה!