‏‏

בע"ה

מוצאי י"ב אלול ע"ט – כפ"ח

הארץ התחתונה והארץ העליונה

אור החיים כי תבוא (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע מצוות "כי תבוא"

ארבע מצוות בפתיחת הפרשה

הארכנו היום בדברים אחרים, אך כדי לא לקפח את האור החיים הק' נלמד קטע מדבריו על הפסוק שפותח את הפרשה[ב]:

אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וגו' – צריך לדעת מה היא גזירת הכתוב [לכאורה המשמעות שצריך לקחת ביכורים, אבל לא כל כך פשוט שרק זו מצות ה' עלינו כאשר נבוא אל הארץ:] אם ולקחת וגו' הוה ליה למימר תקח מראשית כיון שהוא התחלת הציווי [דיוק שחוזר עליו הרבה פעמים, ש-ו מוסיף. אם כל תכלית הביאה לארץ וירושתה וישיבתה היא לקיחת ביכורים, היה צריך לומר 'והיה... תקח מראשית כל פרי האדמה'. מלשון "ולקחת" משמע שכבר נזכרה איזו תכלית בפסוק הראשון, עוד לפני הפסוק השני. האור החיים הוא תלמיד חכם אמתי, שעובד כל הזמן באותו ראש.] ונראה שכוונת הכתוב היא שיצו ה' ד' מצות,

גם בפרשת כי תצא הוא דבר על מצוה שלא מנויה ברמב"ם – "'ושבית שביו'[ג], מצוה". אמרנו[ד] שאם האוה"ח היה כותב ספר מצוות יתכן שהיו לו הרבה מצוות אחרות, כמו שאנו יודעים שיש הרבה מוני מצוות עם הרבה הבדלים ביניהם. כאן יש דוגמה שקצת קשה לדמיין שהוא היה מונה את ארבע המצוות, אך הוא אומר שלפני "ולקחת", בפסוק השני, יש שלש מצוות בפסוק הראשון, שכולן תוצאה מהביאה לארץ. צריך להתבונן אם כשאומר 'מצוה' הכוונה שמונה אותן ב-תריג, אבל זו פשטות הלשון.

מה הן ארבע המצוות כאן?

מצוה ראשונה: זכירת מתנת הארץ מה'

המצוה הראשונה כאן היא מצוה של תודעה, מתאים לאור החיים שמזכיר הרבה מצוות של תיקון התודעה. לרמב"ם יש שש מצוות תמידיות שהן חובות הלבבות[ה], מצות שבתודעה, אבל לאוה"ח יש הרבה. בפירושו, חלק ארי של התורה אומר לך איך לחשוב נכון, לא רק מצוות מעשיות:

אחד שידע בלבו [תוך כדי שלוחם בגבורתו, בחרבו ובחניתו.] כי לא בכחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת את הארץ אלא מתנת ה', והוא אומרו אשר ה' אלהיך נותן לך [הידיעה הזו היא מצוה. אני בא לארץ לכבוש אותה בנשקי, וצריך לדעת שהכיבוש אינו כחי ועוצם ידי אלא ה' נותן לי את הארץ. זהו מוטיב שחוזר אצלו הרבה פעמים. כנראה שזו מצוה שחוזרת הרבה בתורה, מין חוט פנימי שמחבר הרבה דברים – ה' חוזר ואומר 'אל תחשוב שהדבר בכחך, תדע שאני נותן לך מתנה, וגם הכח שלך הוא מתנה ממני'.],

ודקדק לומר ה' אלהיך [מספיק היה לומר 'ה' נותן לך', והתוספת של "אלהיך" היא], להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו הוא נותן [בפשטות הכוונה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות לקיימן בארץ, אך אפשר לפרש כהמשך אותו דבר – 'אלקי' היינו כחי וחיותי. אפשר לחבר ביחד – איך הוא נותן לי? תוך כדי שאני לוחם. ה' נותן לי את הארץ בדרך כזו, שאם אני חכם – וכל יהודי צריך להיות חכם ולא טפש – אכיר שהוא הנותן. רבי בונים אמר שהחכם צריך חכמה והתם תמימות[ו], אבל הוא רצה שכל תלמידיו יהיו חכמים. כשה' מכניס אותנו לארץ ישראל הוא רוצה שנהיה גם גבורים להלחם וגם חכמים לדעת שהגבורה אינה שלנו – כמה שאני עושה מעשי גבורה, זה לא אני בכלל. ה' נותן לי על מנת כן שאדע זאת – ידיעה זו גופא היא קבלת אלקותו, כי אלקים הוא כח וחיות, והוא כחי וחיותי, בגבורה שלי, ולא שום דבר אחר. זו מצוה ראשונה.].

מאד מחזק מה שראינו ודברנו שנים רבות[ז] מהקדושת לוי[ח] ש"וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[ט] היינו "זכירת ארץ ישראל". ה' רוצה שנזכור זאת כל הזמן בארץ. מתאים גם למה שלמדנו (בחלק הראשון של השיעור) שארץ ישראל היא תוקף, וכשיש תוקף אפשר לשכוח זאת. בפשט הפסוק רק אומר שכאשר באים לארץ והכל טוב שוכחים את ה', אבל כאן אומר שקשור גם לתקיפות – בעל יצר תקיף של 'אנא אמלוך'[י] חושב שהכל 'אני', והמצוה העיקרית להכיר שהתוקף שלך אינו אתה, אלא "אלהיך". עד כאן המצוה הראשונה – מצוה של תודעה.

מצוה שניה: הורשת הגוים גם כשיש מספיק מקום

ב' להוריש הארץ מיושביה [מה שלא יהיה – צריך להוציא את הגוים מכאן. אני יודע זאת, שבאנו לארץ לכבוש אותה, מה החידוש?], הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ אף על פי כן יגרש אויבי ה' מארצו, והוא אומרו וירשתה.

אף על פי שיש לנו מספיק – יכולים להסתדר בתל אביב, בגוש דן. יש הוה אמינא לחשוב ש"איזה הוא עשיר? השמח בחלקו"[יא] – מדת ההסתפקות, להסתפק במועט. אין לי מליארדים אלא כמה מליונים, והם יכולים לשבת בגוש דן וירושלים ועוד כמה מקומות. שאר המקומות – ג'נין ושכם – ניתן להם, לא מפריע. בכלל, כפי שדברנו לאחרונה, היום בונים לגובה, אפשר להסתדר בלי שטח – אולי ניתן להם, שיעשו מדינה. לכן התורה צריכה לומר "וירשתה" – ה' מצוה אותנו לגרש אותם מכאן למרות המחשבות, שנראות אמתיות בדרך הטבע, שאפשר להסתדר עם פחות שטח. למה? כי הם אויבי ה' וכי הארץ הזו מיועדת לנו.

אם כן, המצוה הראשונה – לדעת שהכח לא שלי אלא של ה'. חייב להיות כח. המצוה השניה – להוציא את אויבי ה' מארצו, "וירשתה", גם אם יש לנו מספיק מקום להסתדר. מענין שאף על פי שכתוב על הגוים "החרם תחרימם"[יב] ו"לא תחיה כל נשמה", בעל אוה"ח – עם כל תקיפותו – אומר שמספיק לגרש אותם ולהחרים אותם כלכלית (יסוד של עבודה עברית) וממילא הם יעופו מכאן, כפי שדובר בעבר[יג]. התכל'ס היא להוציא אותם מכאן. אם אין דרך אחרת – צריך להרוג אותם, אבל לא חייבים. העיקר להעיף אותם. קשור גם למה שלמדנו בפרשת כי תצא, שברגע שאתה מוציא אותו מהארץ גם עצם הקליפה שלו נופלת, הוא 'מסתרס'. כתוב[יד] שאחיזת הגוי – היום הערבים – בארץ היא בגלל המילה. ברגע שאתה מוציא אותו מהארץ אתה מסרס את הכח הקליפתי שלו, ואז בסדר – לא נורא. שיהיה באירופה, שיהיה באמריקה, שיהיה באפריקה – צריך למצוא מקום טוב לשים אותם, שירגישו טוב. הטעות הכי חמורה – בכיה לדורות – שהיתה הזדמנות פז אחרי ששת הימים לגרש את כולם, מרצון, בכיף, כולם ברחו, ובא משה דיין והחזיר אותם.

מצות שלישית ורביעית: ישוב הארץ ובכורים

שלישית ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה [דוגמה שלפי הרמב"ן[טו] זו מצוה דאורייתא. יש כמה סוגי מצוות כאן.] כמו שמצינו כמה הפליגו רבותינו ז"ל במצות ישיבת הארץ (כתובות קיא).

רביעית [בפסוק הבא:] הבאת הביכורים, כאומרו ולקחת וגו' [ולכן עם ו, תוספת על המצוות הקודמות.].

הקבלת המצוות לאותיות שם הוי'

הוא ודאי רוצה שנכוון את ארבע המצוות האלה כנגד י-ה-ו-ה. הכי פשוט לכוון מלמעלה למטה:

תיקון הדעת-התודעה הוא החכמה שלנו, החכמה היהודית. פנימיות החכמה היא גבורה דעתיק, אבל החכמה היא בטול. איך הרבי הקודם מפרש את דברי הזהר[טז] שחכמה היא "כח מה"? "תקיפות הבטול"[יז]. לכאורה תקיפות ובטול הם תרתי דסתרי, דבר והיפוכו, אך זו המצוה הראשונה – בטול מתוך תקיפות.

אחר כך באה המצוה להוריש. מהי בינה בכלל? טהרת המקום. גם שאיננו זקוקים למקום כרגע כדי ליישב אותו, צריך לטהר אותו מאויבי ה' המטמאים את ארץ ה' שמיועדת לנו, ובסוף גם נזדקק למקום. איך אני יודע שבינה היא מקום? פסוק מפורש – "והחכמה מאין תמצא [בטול] ואי זה מקום בינה"[יח]. הבינה היא המקום – צריך להכשיר את המקום, וגם להורישו בכח "מינה דינין מתערין"[יט]. יתכן שקצת קשה, אבל צריך בגבורה – "אני בינה לי גבורה"[כ] – להוריש אותם מכאן.

את המצוה הבאה, ישוב הארץ, מונה גם הרמב"ן, כנ"ל. שתי המצוות הראשונות הן יחסית "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אבל את מצות ישיבת הארץ יש אכן ראשונים שמונים, כי כבר "והנגלֹת לנו ולבנינו"[כא], ה-ו של שם הוי'. ישוב הוא ישוב הדעת – המשכת אורות בכלים, שאנחנו ניישב את הארץ. הקשר בין עם ישראל הוא זיווג חתן וכלה (כמו שהארכנו בחלקו הראשון של השיעור) – ה-ו של שם הוי'.

בסוף, המצוה המפורשת – שהיא כבר פסוק בפני עצמו – "ולקחת" עם כל המשך הפרשה הראשונה כאן, "מראשית כל פרי האדמה", היינו המלכות של ארבע המצוות שלו, מצוה להביא ביכורים מן הארץ, המלכות, בדרך של אור חוזר מלמטה למעלה (בכור הוא לשון מלך[כב], כבפסוק "אף אני בכור אתנהו"[כג]). יש כאן "נעוץ סופן בתחלתן"[כד] – להודות לה' על ראשית כל פרי האדמה.

אפשר גם לפרש את כל הארבע ממטה למעלה, אבל העיקר הוא כמו שפירשנו עתה מלמעלה למטה:

י   בטול (זכירת המתנה) ותקיפות (מכח אלהותו יתברך)

ה טהרת המקום

ו  ישוב הארץ – יחוד חתן וכלה ("יבעלוך בניך")

ה מצות בכורים

ב. האוה"ח והבעש"ט – חוש בעולם הבא וחוש בעולם הזה

הביאה לארץ – עלית הנשמה לארץ העליונה

יש בהמשך דבריו הרבה אריכות שלא נוכל היום לקרוא, אבל יש ווארט שחשוב להתייחס אליו באופן כללי, כדי להבין בכלל את הראש של בעל אור החיים הקדוש. אחרי שהוא אומר כמה פירושי פשט במצות ביכורים, כשהוא רוצה לעבור לדרוש, משתמש במלה שגם חוזרת אצלו הרבה פעמים – "והצצתי":

והצצתי [צריך להציץ בתורה כדי לגלות את העומק שלה.] בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה,

עד כאן דבר על המצות בארץ התחתונה ושמחתה (כפי שלמדנו אתמול באריכות). אבל פנימיות הפרשה – בה "הצצתי" – מדברת על ביאת הארץ העליונה ושמחתה, שהיא גן עדן העליון, לו הוא קורא כאן "צרור החיים" (יתכן שגם רומז על שמו שלו, כמו בעוד מקומות).

מתי מגיעים לגן עדן העליון? בדרך כלל אחרי מאה ועשרים. בהמשך הוא יפרש את כל הפרשה באריכות ובפירוט על חוויות האדם ודבריו-וידויו כאשר הוא מגיע ועומד לפני ה' בארץ העליונה, גן עדן העליון. אז זוכים להשתחוות לפני ה' – "והשתחוית", כפי שכתוב בהמשך – מגיעים לבטול מוחלט בפני עצמותו יתברך (הוא לא משתמש במלה עצמות, אבל לכך כוונתו). זו תכלית האדם.

עליות הנשמה של בעל אוה"ח ושל הבעש"ט

מה הווארט? בחלק הדרוש בפירושו הוא מרבה לתאר את מה שקורה לאדם אחרי עזיבת העולם הזה, כשמגיע למעלה. הוא מדבר על כך הרבה פעמים, וכאן אולי הדוגמה הכי טובה לחשיבה זו – פירוש הכל על הארץ העליונה. כשחושבים, יש הרבה דרשנים שדורשים באופן דומה, אבל יש משהו מיוחד אצלו – הוא לא סתם דורש, הכל תואם אותו, הולם אותו ומיועד לו – הוא ודאי מתאר חויות שהיו לו בעצמו. המוטיב החוזר הוא סימן שהיו לו הרבה עליות נשמה.

איך יודעים שהאור החיים היה טיפוס של עלית נשמה? גם הבעש"ט עשה עלית נשמה, ואמר[כה] שבשביל להביא משיח צריך שכולם יוכלו לעשות עליות נשמה כמותו. מה היחס ביניהם בעלית נשמה? הבעש"ט אמר[כו] שבשמים, כאשר אני עולה אני רואה שהוא כבר יורד – הוא זריז ממני[כז]. איך אנחנו מסבירים זאת? יחסית לבעש"ט היתה לו מדת הזריזות, עלית נשמה זריזה, בעוד אצל הבעש"ט יש עלית נשמה מתונה. אם היו נפגשים היה קורה יחוד שהבעש"ט עצמו אומר שהוא עיקר היחוד המשיחי – זריזות במתינות[כח].

להיות קשור למטה גם בעליה

מתינות, גם בעליה, היא בעצם תנועת המשכה. אם אתה עולה מתון, לא עף מהר, לא פורח באויר (אף על פי שהבעל שם טוב היה רגיל ומלומד בקפיצת הדרך), סימן שאתה מעוגן במציאות (כמו רבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"[כט]). העיגון במציאות יכול להכביד על האדם, להקשות עליו לעלות, כי כאילו הוא קשור למטה. יש ביטוי בחסידות[ל] (מרבי מאיר מפרמישלאן) ש'מי שקשור למעלה לא נופל למטה' – צריך להיות קשור למעלה באיזה חוט השומר שלא אפול. יש גם מצב הפוך, שאני קשור למטה – שאיני פורח תוך כדי התנתקות מהארץ, מהמציאות. באגרת הקדש שלו, בעלית הנשמה להיכלו של משיח, מתאר הבעש"ט כיצד חשב שהוא מת – אך אמרו לו שאתה עדיין חי, ורוצים שתמשיך לחיות למטה כי נהנים מאד מהתורה והעבודה שלך. הבעל שם טוב – זו דרכו – קשור למטה גם כשהוא עולה, והדבר פועל אצלו מתינות גם בעליה. לעומתו, האוה"ח – אף שגם היה למטה תוך כדי עלית הנשמה – היה יותר למעלה מאשר למטה בעליה שלו.

כמה זמן האוה"ח חי? "ימי שנותינו בהם"[לא], 47. יש נשמות שחייהם "בהם"[לב], לפני "שבעים שנה". כמו הבעש"ט חי? סב (כמו הרבי ר' בונים, שהיום היארצייט שלו – יש להם מכנה משותף של "טוב מאד" שנות חיים). האוה"ח חי יותר קצר – הכוונה שהספיק להשלים את חייו בפחות זמן, יותר זריז. איך עוד אומרים את הווארט הזה, שצריך להיות קשור גם למעלה וגם למטה (רק שאחד יותר קשור למעלה ופחות למטה ואחד שיותר קשור למטה ופחות למעלה)? למה טוב להיות קשור למטה? זו תכלית כוונת הקב"ה, "דירה בתחתונים"[לג]. מי שהתעצם עם תורת החסידות, המודעות שהתכלית דירה בתחתונים, יותר קשור למטה – "אם רץ לבך שוב לאחד" (כמבואר בפרק נ בתניא), איפה תמצא את ה"אחד"? למטה, שם תמצא את העצמות, את התכל'ס, גם כשרץ לבך.

"חוש בעולם הזה" ו"חוש בעולם הבא"

איך עוד מנסחים בחסידות את ההשוואה בין מי שיותר קשור למעלה ומי שיותר קשור למטה? יש שתי חבות – חבת הקדש – חבה היא ראשי תבות "חוש בעולם הבא" וגם "חוש בעולם הזה". השאלה איזו חבה גוברת אצלך, איזו "חבה יתרה נודעת"[לד] לך (לא חבה סתם אלא "חבה יתרה") – אצל אחד ה"חבה יתרה" היא חוש בעולם הבא ואצל אחד היא חוש בעולם הזה. כל חבה היא י-ה, רק לעתיד לבוא כתוב "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לה]. החבה של העולם הבא היא יה, "הנסתרֹת", אבל התכל'ס ש"יהיה הוי' אחד", שגם ה-וה, חוש בעולם הזה, יהיה שוה, יה בגימטריא חבה[לו]. רוצים לומר שהאוה"ח הוא מהנשמות הגדולות שהעיקר אצלו חוש בעולם הבא. בלשון החסידות לא אומרים 'חוש בעולם הבא', אלא ש'אין לו חוש בעולם הזה', אבל אם אין לו חוש בעולם הזה איזה חוש יש לו? חוש בעולם הבא (שמתואר גם כ'חוש בהתפשטות העולם', 'אויס וועלט'). או חוש בעולם הזה או חוש בעולם הבא – אחת משתי החבות.

מי הם הצדיקים של שתי החבות? יש גרסאות שונות לווארט הזה[לז], אז נרשה להציע גרסה משלנו עכשיו: מי השלשה שיש להם חוש בעולם הזה, שקשורים למטה יותר ממה שקשורים למעלה? הבעש"ט הוא האחרון. הגרסה המקובלת היא שהשלשה הם אדם הראשון, רשב"י[לח] והבעש"ט – יש ודאי עוד הרבה, אבל ככה נוהגים לומר. לגבי השלשה שאין להם חוש בעולם הזה – כלומר, שיש להם חוש בעולם הבא – לא פשוט מי הם, אבל אחד מהם הוא האריז"ל. כמה זמן חי האריז"ל? עוד יותר קצר מהאוה"ח.

בכל אופן, למי שיש חוש בעולם הבא אין חוש בעולם הזה. מי שלומד את האריז"ל הכי פשוט – הכל רק למעלה, אין לו כמעט ענין בעולם הזה. כשמתחיל לדבר על למטה אלה רק עולמות הקליפות – אין לו יותר מדי טוב מה לראות בעולמות התחתונים. כולו למעלה, בעולם האצילות. מי נשמה נוספת שאין לה חוש בעולם הזה? כעת מציעים שאוה"ח הק'. הוא אוהב את האריז"ל ומביא הרבה אותו ואת הזהר – הוא מזדהה עמו. [המסורת שבית הכנסת של האוה"ח הוא הבית שהאריז"ל נולד בו.] נכון, קשר מובהק בינו לבין האר"י.

שוב, ההסבר שאוה"ח הוא צדיק בעל חוש בעולם הבא (ולא בעולם הזה), טוב בשביל לחבר אותו עם הבעש"ט. החבור שלהם הוא "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[לט] – העיקר אצל האור החיים הוא הזריזות. איך מסבירים בחסידות שהיה זריז יותר מהבעש"ט? הוא הרוח של דוד המלך ואילו הבעש"ט הוא הנפש של דוד המלך, רוח למעלה ונפש מעוגנת למטה.

מה שעכשיו אמרנו הוא הקדמה ללמוד את כל האריכות כאן – שכל אחד ילמד – תיאור מופלא של עלית הנשמה. כל החסידות היא בעקבות הבעש"ט – איך רואים את ההבדל, שממש כיוון הפוך? האור החיים אוהב, כמו כאן, לדבר על חוית אחרי מאה ועשרים – מה קורה אתך כשאתה עולה לשמים. מה החסידות הכי אוהבת לתאר? את ירידת הנשמה לתוך הגוף. גם נושא גדול אצלנו, שאחוז גדול מאמרי אדה"ז בלקוטי תורה מתחילים בתיאור ירידת הנשמה לתוך הגוף. תתבונן ותחוה שהנשמה שלך היתה מופשטת, לא שייכת לגשמיות, והיא ירדה למטה. גם רבי נחמן ספר על כך[מ]. גם אצל רבי בונים, כמו שדברנו, ה'נפילה' הטובה היא על הארץ, על המציאות. סימן מובהק שההתבוננות והעבודה בחסידות הן ירידה. שוב, משהו מופלא, שהחסידות מספרת לי את סיפור ירידת הנשמה שלי לעולם הזה והאוה"ח מספר לי את סיפור עלית נשמתי אחרי מאה ועשרים. זו ממש השלמה גמורה של רצוא ושוב.

שני סוגי הצדיקים – לויתן ובהמות

נסיים בגימטריא של שתי החבות: חוש בעולם הבא (470) חוש בעולם הזה (479, עולם הזה הוא 9 יותר מעולם הבא) עולה 949, אהבה פעמים חכמה (שתי המדות של הרבי ר' בונים), אהבת ישראל. לפי זה אהבת ישראל היא שאוהבים את שני הטיפוסים.

המספר הזה הוא גם לויתן בהמות[מא], שתי החיות החשובות לעתיד לבוא[מב]. התורה נגמרת ב-ל ומתחילה ב-ב, יחד זה לב, ומוסבר[מג] שה-לב הזה הוא יחוד ה"לויתן" ("אשר עשה משה לעיני כל ישראל") והבהמות ("בראשית ברא אלהים"). בעלי חוש בעולם הבא נקראים לויתן ובעלי חוש בעולם הזה נקראים בהמות. דוד המלך אומר "בהמות הייתי עמך"[מד] – גם לו יש חוש בעולם הזה, למה לא מונים אותו? למה לא מונים את משיח? כי שניהם כלולים באדם הראשון, אדם ר"ת אדם-דוד-משיח. אהבת ישראל היא שכל אחד צריך לאהוב את שני הטיפוסים האלה ולחבר ביניהם, לעשות יחוד וזיווג[מה]. [בלקו"ת כתוב שרשב"י היה מנוני ימא.] היינו הזיקה שלו לרב המנונא סבא, מה שאין כן הוא עצמו השכיל את סוד ה"שוב לאחד" (לפי הגרסה שהוא שייך לשלשת בעלי החוש בעולם הזה – כנ"ל הערה לח).

["והחיות רצוא ושוב" יחוד הבעש"ט והאור החיים – חי ראשי תבות חיים-ישראל.] "חי חי הוא יודך כמוני היום"[מו] (מאמר חזקיהו המלך, שראוי היה להיות משיח[מז]). בתוך חיים יש שני ישראל, צוויי אידין כידוע מהיהודי הקדוש, רבו של הרבי ר' בונים (אפשר לומר שהם רבי ישראל בעל שם טוב ורבי ישראל מרוזין שנקרא על שמו, שתי דמויות מובהקות של משיח, וכמו שגם האוה"ח הק' אומר על עצמו שהוא משיח) – חיים ראשי תבות חיים ישראל ישראל משיח = 1508 = חן פעמים הוי'. בשביל זה צריך להגיד לחיים. שנזכה ל"אף נחלת שפרה עלי" – אוהבים את המלה "אף", "אף עשיתיו"[מח], שבעולם העשיה כל אחד ימצא את בת הזוג, את החלק בארץ ואת השליחות שלו, שיפול על המקום הנכון, המיועד לו. לחיים.