בע"ה

י"א מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

ד"ה "להבין ענין תשר"ת" לרבי הלל מפאריטש

ישיבת אור החיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום יום ההילולא של רבי הלל מפאריטש – נלמד דרוש קצר ממנו, מתוך פלח הרמון האחרון שהודפס, על חדש תשרי. יש עוד כמה כרכים שצריכים להדפיס – אין עדיין את חומשים במדבר ודברים. בראש השנה "מצות היום בשופר"[ב], ובעצם כוונת השופר מתחילה מר"ח אלול – עוד מעט – בו תוקעים בשופר. וכבר בסוף שבוע זה, בחמשה עשר באב, מתחילים לאחל כתיבה וחתימה טובה (= חמשה עשר באב) [ג]. לכן בחרתי שנלמד קטע על ראש השנה.

צעקה-אנחה-בכיה-קריאה

יש כאן קטע של פחות מעמוד[ד], עמוד כז:

להבין ענין תשר"ת שתוקעין בר"ה [יש להעיר שבמנהג חב"ד תוקעים את כל התשר"ת-תש"ת-תר"ת גם באלול.],

יש הרבה כוונות לסוגי התקיעות. לדוגמה, כתוב שתקיעה-שברים-תרועה היינו אברהם-יצחק-יעקב[ה], כאשר התקיעה הנוספת בסוף היא דוד[ו].

יש לנו גם שער שלם בסוד הוי' ליראיו בכוונות השופר[ז]. כוונה אחת שמתאימה לכאן היא שמתחילים בפשוט ומסיימים בפשוט, כמו "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[ח]. גם בעבודת ה', מתחילים מקול פשוט וחוזרים לקול פשוט, ובאמצע יש מורכב – ההיפך מפשוט הוא מורכב. יש קצת מורכב, שברים, והרבה מורכב, תרועה.

ההסבר בסוד ה' ליראיו, שהקול הפשוט הראשון הוא צעקה – "צעק לבם אל א-דני"[ט] (פסוק שקראנו אתמול באיכה). שברים-תרועה הם משום ספק – איננו יודעים אם התרועה של התורה היא מה שאנחנו קוראים שברים או מה שאנחנו קוראים תרועה[י]. מסבירים שאלה שתי תנועות-חוויות בנפש – אנחה ("גנוחי גנח") ובכיה ("ילולי יליל")[יא]. שברים הם אנחה, אה-אה-אה, ובחב"ד יש נוסח מיוחד לשברים, לא כמו בכל העולם, שממש נשמע כמו אנחה. התרועה, קולות קצרים, היא בכיה. התקיעה בסוף הוא קריאה – קריאה פשוטה ("בכל קראנו אליו"[יב] – "אליו ולא למדותיו"[יג], קריאה אל עצמותו יתברך ממש). יש צעקה פשוטה וקריאה פשוטה – שני דברים פשוטים.

ולסיכום:

  תקיעה אברהם         צעקה

  שברים         יצחק  אנחה

  תרועה יעקב  בכיה

  תקיעה דוד    קריאה

[מה ענין הקריאה?] קוראים לה', 'משיח נאו'. גם קוראים באופן פשוט, כמו שכתוב בתניא[יד] שקריאה בתורה היא קריאת הבן לאביו – 'בוא'. [הרב הסביר תשר"ת, מה עם תש"ת ותר"ת?] בתש"ת ובתר"ת אתה מוותר על האנחה לטובת הבכיה או על הבכיה לטובת האנחה – זהו הספק בתורה. אחר כך, בחג הסוכות, זמן שמחתנו – "אין שמחה כהתרת הספק", המאה קולות של השופר נעשים סכך לסוכה[טו], ודווקא ס תקיעות כ שברים ו-כ תרועות, הכל מכוון בדיוק, כידוע מר' לוי'ק, אבא של הרבי[טז].

שתי התקיעות – מלמטה ומלמעלה או מלמעלה ומלמטה?

כאן הפירוש של רבי הלל:

הנה הגם שמבואר במ"א שתקיעה הא' היא מלמעלה למטה ותקיעה אחרונה מלמטה למעלה, אבל יש פי' להיפך שתקיעה הא' מלמטה למעלה [והאחרונה מלמעלה למטה.] ([יש בחסידות שתי כוונות הפוכות. תקיעה אחת היא המשכה ואחת היא העלאה, אבל יש שתי כוונות מאיפה מתחילים. אם אני קורא לאבא לבוא – התקיעה היא יותר המשכה מלמעלה למטה. צעקה היא יותר העלאה מלמטה למעלה.]

[ב]ר"ה תרכ"ג אמר [רבי הלל ש]שני הפירושים הם בסידור [עם דא"ח[יז].] ובעט"ר [הספר המיוחד של אדמו"ר האמצעי על חגי תשרי, עטרת ראש[יח]. אם כן, כתובות בחסידות שתי השמועות – כנראה שייך לשרש הנשמה של התוקע, או גם של השומע, האם מתחילים בהמשכה וגומרים בהעלאה או הפוך.]),

והפסוק מסייע לפי' זה [הפירוש השני, שהתקיעה הראשונה מלמטה למעלה והשניה מלמעלה למטה.] כמ"ש מן המצר קראתי י"ה [אמנם כתובה כאן לשון קריאה, אבל "מן המצר"[יט], מלמטה.] ענני במרחב י"ה, מתחלה קראתי מלמטה ואח"כ ענני בתקיעה אחרונה מלמעלה למטה [בדרך כלל, בכל עבודת ה', לכתחילה יש אתערותא דלתתא ואז אתערותא דלעילא, וכך משמע גם כאן. מהקדמת הפירוש הראשון, שקודם המשכה ואז העלאה, משמע קצת שהוא יותר נפוץ בחסידות. איך יפרשו לפיו את הפסוק? על פי המלה "קראתי", כנ"ל – אני קורא, אין הכי נמי, כאשר כוונתי היא המשכה, כמו הבן הקורא לאביו לבוא אליו.],

משל העיגול

והנה הגם שמבואר בפסוק שבמקבל הוא רק מיצר ובמשפיע מרחב [משמע מהפסוק שאנחנו, התוקעים מלמטה, במצב של מיצר – אני בצרה, במיצר – והמרחב הוא ה'. משמע שהמיצר קורא למרחב.], אבל יש אופן להיפוך שבמקבל המרחב ובמשפיע המיצר [לכתחילה משמע שהמקבל המיצר והמשפיע המרחב, אבל אפשר לומר הפוך. איך נמצא המיצר, הנקודה, אצל המשפיע? כמו במשל הרב והתלמיד של המגיד – כדי להשפיע המשפיע צריך לצמצם את עצמו, למצוא רק נקודה אחת שמתאימה למקבל, להיות במיצר.]

זהו עיקר החידוש של המאמר: באמת אצל כל אחד יש מיצר ומרחב – גם אצלי צריך להיות מיצר ומרחב שלי, וגם אצל ה' כביכול יש את המיצר והמרחב שלו.

כבר נקדים להסביר מה שיכתוב: המשל הוא עיגול. אני חוצה את העיגול בקו מאוזן – יש חצי עיגול מלמעלה וחצי עיגול מלמטה. בכל עיגול, הכי למעלה יש נקודה והכי למטה יש נקודה, ובשני הצדדים מתפשט – מהנקודה נעשה מרחב. שני המרחבים נפגשים ונעשה עיגול. משל פשוט מאד, לכאורה, אבל ציור חשוב. לכל אחד יש את הנקודה שלו – אני הנקודה למטה וה' הנקודה למעלה – וכל אחד מתרחב, ובמרחב נפגשים ומתחברים, ואז הופך להיות עיגול אחד שלם. כעת נקרא בפנים:

והוא כמו דבר עגול חצי עגול למעלה וחציו למטה, שבחציו שמלמטה המיצר [הנקודה] למטה והולך ומתרחב עד שבא לפ"ע המרחב שבמשפיע ומתקרב מרחב למרחב והיו לאחדים.

עד כאן המשל. [איך המקבל הוא מרחב? לכאורה הוא תמיד מיצר.] הוא מתרחב בעצמו – אני מתחיל ממיצר, אבל ככל שעולה לקראת ה' על מנת לקבל ממנו את "האור כי טוב"[כ] שהוא חפץ להשפיע לי, הכלי שלי הולך ומתרחב. בהמשך הוא יסביר יותר לעומק מהו המרחב אצל המקבל.

תשובת רבי אלעזר בן דורדיא

כעת הוא מסביר ב'עבודה':

והנה בנש"י המיצר הוא מה שממעמקים קראתיך ה' [עוד פסוק של מיצר וקריאה, אותו אומרים בכל עשרת ימי תשובה.] והוא ע"י שמרגיש בנפשו שחטא ופגם ומיצר לו מאוד [צר לי כשחושב על הענין, עושה חשבון נפש מה פגמתי – יש לי צער, עושה אותי צר.], וכמו ר"א בן דורדיא שחטא ופגם בכל המדריגות של הקדושה,

אדמו"ר הזקן מביא בתניא[כא] את הסיפור של רבי אלעזר בן דורדיא[כב]. הוא לא הניח דבר בתורה שלא עבר עליו, עשה את כל העבירות, פגם בכל העולמות. כל עבירה פוגמת במקום אחר – והוא פגם בכל סדר ההשתלשלות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, בכל העולמות, בכל הספירות, בכל המדרגות. מה כתוב כשהוא התעורר בתשובה? שם את ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שמת מתוך תשובה. יצאה בת קול "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". כאשר רבי שמע את בת הקול הוא בכה – "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בשנים רבות".

שואלים בחסידות – מילא שהוא מזומן לחיי העולם הבא, אבל איך זכה להיות 'רבי'? הרי לא למד תורה כלל – עבר עבירות ואז מת ברגע אחד מתוך תשובה!? מסבירים שהוא הרבי של כל בעלי התשובה – בעל תשובה באמת צריך ללמוד ממנו.

היצר לו מאוד עד שנתגלה עצמיות היחידה [צערו על מה שעשה בחיים נגעה לו עד עצמיות היחידה. כל מילה אצל רבי הלל מדויקת – לא מדובר בגילוי היחידה אלא ב"עצמיות היחידה", מדרגה שנקראת "יחידה ליחדך"[כג].] יותר מבצדיקים [הכי גדולים] גם מרשב"י [פלאי פלאות, ראב"ד אפילו יותר מרשב"י[כד].] שהי' לו [לרשב"י] התגלות עצמיות היחידה רק שנתגלה כל מה שאפשר לבוא לגילוי [אפילו בביטוי "עצמיות היחידה" יש שתי מדרגות – כמו שהרבי תמיד מחלק בין עצמיות לגילויים. בעצמיות היחידה יש מה שיכול להתגלות, ואם אכן מתגלה, כמו אצל רשב"י, איני צריך למות – אותה מדרגה מתגלה, בחינת גילוי אור.],

אבל בר"א בא בהתגברות גדול [יותר מאצל רשב"י, ובשל אותה התגברות עצומה הוא מת. כשנדב ואביהוא מתו כתוב שהקריבו אש זרה, אבל אצלו לא כתוב כך – אין בקורת עליו בזה. אדרבא, כתוב "יש קונה עולמו בשעה אחת" (ר"ת עקיבא[כה], הוא הגיע לדרגת רבי עקיבא, רבו של רשב"י, שמת על קידוש ה'). זהו התיקון שלו ושל כל בעלי תשובה עד משיח (כמו שזכות עשרה הרוגי מלכות עומדת לכלל ישראל ומקיימת אותנו עד ביאת משיח, כמבואר באריז"ל[כו]). (יש לו גלגולים?) כדי שיזכה לפעול פה משהו בעולם, לזכות אותו בלימוד תורה וקיום מצות מעשיות שלא זכה לקיים בחייו. כאן הווארט מאד חזק, שאצל רשב"י מופיע רק מה שיכול להתגלות מתוך עצמיות היחידה, ואצלו בהתגברות גדול, יותר מרשב"י.]

מצר ומרחב – למעלה ולמטה

ויש בזה תענוג ומרחב גדול ולפי ערך המיצר כן הוא המרחב י"ה [כעת עונה לשאלה איפה המרחב אצל המקבל. הבנתי שהמיצר הוא "ממעמקים קראתיך הוי'", אבל איפה המרחב שלו? המרחב קצת דומה לנדב ואביהוא – תוך כדי התגברות העצמיות של היחידה יש תענוג מופלא, ואותו תענוג הוא המרחב שלו מתוך המיצר. ווארט מאד חזק: כמה שיותר מיצר – ככה יותר מרחב.],

והמשל לזה היוצא מבית האסורין מרגיש תענוג גדול לפ"ע היסורין שסבל [ככל שהוא סבל יותר בתוך בית הסהר – כך כאשר הוא משתחרר הוא מרגיש תענוג מופלא ביותר. זהו בדיוק מאמר חז"ל "לפום צערא אגרא"[כז] – לפי כמות הצער כך גם שכר, לא רק בעולם הבא אלא הרגשת התענוג בעולם הזה מהשחרור מהסבל והצער. נמצא שהצער הוא המיצר ואילו השכר הוא המרחב[כח].], וכמו שביצ"מ אמרו בזהר שאז הרגישו תבירו דגרמא ומזה גופא הי' התענוג [עבודת הפרך בשעבוד מצרים היא "תבירו דגרמא", שבירת העצמות, והתענוג ביציאת מצרים מתוך השבירה שקדמה לו.] ובאו שני הפכים בנושא אחד [בן רגע, מההפך אל ההפך, ה"תבירו דגרמא" הפך לתענוג עצום.],

ועוד יש בזה משל מעני שאין לו לחם במה להחיות נפשו הרעבה וכאשר מצא די סיפוקו להשיב נפשו אז הצער והחדוה כא' ישכנו [עני הולך למות מרעב ופתאום מוצא פת לחם – לא שהוא מתעשר, הוא מוצא משהו להחיות את נפשו. באותו רגע הוא עדיין מרגיש את הצער, וגם את החדוה – שהוא מצא את מחיתו. הווארט כאן שהתחושות-החויות-ההרגשות של המיצר והמרחב מתקיימות ביחד.],

וכן הוא במיצר ומרחב שבנש"י שע"י מיצר מתרחב [המיצר הוא שמרחיב אותו. קצת מזכיר את הפירוש החסידי[כט] ל"לחיותם ברעב"[ל] – יום כיפור הוא תענית, הוא צער, אבל הצער גופא נותן חיות, שהיא תענוג, מקור החיים. חויה זו של יום כיפור מתחילה כבר מתקיעת שופר בראש השנה. גם אצל כל יהודי יש משהו בעצם הצער שמתרחב מיניה וביה, הופך מיניה וביה לתענוג כאשר הוא יוצא מהמיצר.],

עד כאן הסביר את המיצר והיציאה למרחב מלמטה למעלה, בנשמות ישראל, וכעת אומר שאותו דבר למעלה, אצל ה':

וכן מלמעלה מתגלה מבחי' עצמיות מה שאי אפשר לבא לידי גילוי ובא למרחב י"ה.

יש משהו בעצם, בנקודה למעלה, שמצד אחד לא שייך להתגלות. כמו הפירוש של רבי הלל עצמו[לא] על "אור חדש [על ציון תאיר]"[לב], שלא יכול להתגלות, לא בגדר אור – והוא מתגלה, 'חדש להיות אור', שעד כה היה עצם. אלה המיצר והמרחב מלמעלה למטה – מתוך העצם, שלא יכול לבוא לידי גילוי, ובכל זאת יש גילוי. מתגלה מה שאי אפשר להתגלות – אז בא ל"מרחב יה". זהו המשל שלו, שגם מלמעלה למטה יש ממיצר למרחב וגם למטה למעלה – ודווקא במרחבים הם נפגשים.

המצר והמרחב מלמעלה לפי המצר והמרחב מלמטה

כעת צריך להסביר את כל סדר תשר"ת:

ובא בתחילה בתקיעה פשוטה [הפשוט שלפניה.], אח"כ שברים ג' מוחין, תרועה ט' יבבות ג', מוחין וו"ק [הכל מלמטה למעלה. מתחיל ממיצר, בא לידי ביטוי בשלשת קולות השברים שכנגד המוחין, ואחר כך מתפרט יותר – הרכבה ופירוט – לתשע יבבות התרועה, המוחין עם המדות[לג].], ואח"כ [אחרי כל הפירוט הזה.] תקיעה פשוטה המורה על המשכה פשוטה הבא מלמעלה מענג הפשוט ובא למרחב לפ"ע מרחב שבמקבל ונעשה דבר שלם [ה' נענה מלמעלה, "ענני במרחב יה". לפי ערך המצר והמרחב שלי – קורה אותו דבר אצל ה', המיצר והמרחב שלו, "הוי' צלך על יד ימינך"[לד] כפירוש הבעל שם טוב[לה] (צל ראשי תבות "צעק לבם" – ה"מן המצר אל המרחב" מלמעלה הוא הצל המדויק של ה"מן המצר אל המרחב" מלמטה, שלפי עומק ה"צעק לבם אל א-דני"). דווקא במרחב נפגשים ונעשה עיגול אחד שלם, דבר שלם.].

[לא הבנתי את הדרך מהמצר למרחב.] קודם יש את הקול הפשוט – כבר יש מיצר ומרחב – ואחר כך הוא מפרט. כל כחות הנפש, המוחין והמדות, הם פירוט התנועה העצמית. כלומר, בעצם אין ערך לשכל ומדות ללא גילוי העצם, שהוא יסוד העבודה. זו נקודה מאד חשובה: רבי אייזיק הוא משכיל, מוחין, ורבי הלל הוא עובד, מדות – אבל הכל טפל, הכל בא רק כהמשך לעיקר, לתנועה העצמית. השאלה איך היתה התקיעה הראשונה, הקול הספונטאני. אחר כך מתפרט למוחין ומדות. ודאי שהפירוט חשוב, כי העניה מלמעלה למטה היא אחרי הפירוט.

בכל אופן, המרחב למטה הוא לפי ערך התקיעה הראשונה, וגם ההמשכה למעלה לפיה. הווארט שכמה שיש מיצר ומרחב מלמטה, כך יש מלמעלה למטה – כדי שיתחברו ליצור עיגול שלם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – בפשט המקבל צועק מן המצר (בתקיעה הראשונה) והמשפיע עונה לו במרחב (בתקיעה האחרונה), אך יש גם תנועה הפוכה.
• מעגל שלם נוצר רק מחבור מן-המצר-אל-המרחב של המקבל עם מן-המצר-אל-המרחב של המשפיע.
• ככל שמרגישים יותר את צער מצר הגלות מרגישים יותר את שמחת היציאה למרחב, עד ש"הצער והחדוה כאחד ישכנו".
• התפשטות ה'השכלה' במוחין (שברים) וה'עבודה' במדות (תרועה) הן לפי יסוד העבודה – גילוי העצם בצעקה אל ה' (תקיעה) – והוא הנותן להן ערך ומשמעות.
• אצל המשפיע היציאה מן המצר אל המרחב היא היכולת לגלות את נקודת העצם – הענג הפשוט שמצד עצמו אינו מסוגל להתגלות.
• חשוב להרגיש את הצער אך גם לצאת אל המרחב בשמחה (והא בהא תליא, השמחה לפי הצער) – כי גם אצל ה' התפשטות הגילוי מנקודת העצם (המצר) היא בדיוק לפי המרחב שאצל המקבל.