בע"ה

מוצש"ק כי תבוא ע"ט – אור הצפון, ת"א

תקיעת שופר – ירידת הנשמה לגוף

התוועדות הכנה לסליחות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ועמך כֻלם צדיקים"

"בעתה אחישנה"

היום קראנו בהפטרה כיצד ה' פונה אלינו, הכלה שלו, בלשון נקבה – "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח"[ב]. סוף ההפטרה הוא פסוק שכולם מכירים – "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"[ג]. הפסוק הבא, החותם את ההפטרה, הוא "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני הוי' בעתה אחישנה".

את שתי המלים של הסיום ממש – "בעתה אחישנה" – חז"ל פרשו כשתי דרגות של גאולת עם ישראל, "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'"[ד]. אם זוכים – הגאולה תבוא מהר, "אחישנה". גם אם לא זוכים – הגאולה תגיע באיזה שלב, כשיגמרו כל התיקונים של עם ישראל. הכל תיקונים, הגם שלא מבינים – היו כאן בחירות, הכל תיקונים... בסוף כל התיקונים יבוא משיח "בעתה", "לא זכו", אבל אם זוכים הגאולה רצה מהר.

כך מפרשים חז"ל, אבל פשט הפסוק[ה] הוא ששתי המלים הולכות יחד – "בעתה", כשמגיע עת דודים, כאשר הכלה מתעוררת, אזי "אחישנה". שוב, אנחנו הכלה – אלינו ה' פונה בלשון נקבה "קומי אורי", כנ"ל – וצריך להתעורר, לרצות להתחתן. ברגע שנהיה בהתעוררות להתחתן, "בעתה" – כשמגיעה "עת דודים", עת יחוד וחבור החתן והכלה – הכל ירוץ מהר, "אחישנה". זהו הפשט, ש"בעתה" – כאשר הכלה מתעוררת, כשאנחנו מתעוררים – אז "אחישנה", תהליך הגאולה הוא מהיר מאד.

לראות שכל יהודי צדיק

נחזור לפסוק שלפני הסוף, אותו אומרים לפני שקוראים פרקי אבות בשבת: "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". על פי פשט, הפסוק אומר שכל יהודי הוא צדיק – "ועמך כֻלם צדיקים". איי, מסתכלים ורואים שיש אולי כמה אנשים שלא נראים לנו צדיקים? אבל באמת, בפנימיות, כולם צדיקים. בזכות ההסתכלות בעין טובה על כל יהודי, לראות שכל יהודי הוא צדיק, אז "לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" – ה' מתפאר בנו, "ישראל אשר בך אתפאר"[ו].

בכל יהודי שני "צדיקים" – צדיק עליון וצדיק תחתון

מדוע כתוב "ועמך כֻלם צדיקים" בלשון רבים? על פי פשט אין פה קושיא – הפסוק אומר שכל יהודי הוא צדיק, כולם צדיקים. אבל מסבירים בחסידות[ז] שכל יהודי בפרט הוא "צדיקים". יש כלל ש"מיעוט רבים שנים"[ח] – התורה לא באה לסתום אלא לפרש וסתם לשון רבים הכוונה שנים. אם כן, סתם "צדיקים" היינו שני צדיקים, ואם "ועמך כֻלם צדיקים" יש פה רמז שכל יהודי הוא שני צדיקים.

מה הכוונה? בקבלה כתוב[ט] שיש "צדיק עליון" ו"צדיק תחתון" – גם כמו חתן וכלה. יש צדיק שהוא משפיע ויש צדיק שהוא כלי לקבל. הצדיק המשפיע, הנותן, החתן, נקרא יוסף הצדיק. הצדיק המקבל, צדיק הפתוח ומכוון מול המשפיע, נקרא בנימין הצדיק, אחיו הקטן. כתוב שבכל יהודי, בכל אחד מאתנו, יש את שתי הבחינות האלה. בכל אחד יש כח של השפעה, בחינה של צדיק משפיע, כמו יוסף, שהוא משביר ומכלכל[י], "משם רֹעה אבן ישראל"[יא] – מפרנס את כולם, אבות ובנים[יב]. יש גם בכל אחד נקודת הכרה מי המשפיע שלי, כמו כלה שמתאהבת דווקא במיועד שלה, ומוכנה ופתוחה לקבל ממנו[יג].

בלי שתי הבחינות אין "פרו ורבו"[יד], אין הולדה. הרי אנחנו פה בשביל להוליד משהו, לחדש משהו. בשביל להוליד צריך ששני הצדיקים האלה יתחברו, וכתוב שבנפש של כל אחד יש זיקה לשני הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים". ווארט יפה, דרוש בחסידות.

ב. תקיעה-שברים-תרועה – צדיק-בינוני-רשע

תקיעה שופר – הנשמה במשברי העולם

כעת נחדש עוד משהו: כל אחד מתחיל צדיק – כל ילד יהודי הוא צדיק, לא חטא, לא פגם. כתוב[טו] שהעולם קיים על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן – ילדים קטנים מקיימים את העולם. כשגדלים זה כבר סיפור אחר. אם הילד הקטן הוא צדיק שמקיים את העולם, כל שכן שהנשמה הטהורה לפני שירדה לגוף היא צדיק גמור, בגן עדן הכל טוב.

אחר כך מתחיל מסע. לפי הקבלה, המסע בעצם כולל בעצמו מב מסעות[טז]. הנשמה מתחילה לרדת לתוך העולם הזה, ואז חווה כל מיני חויות לא הכי נעימות – גם בדרך ירידתה, וכל שכן כשהיא מגיעה כאן למטה. היא נכנסת, כמו שנסביר, למשברים – מה שנקרא טראומות – והרבה פעמים היא נשברת.

כך אנחנו רוצים להסביר את סוד השופר בו אנחנו תוקעים: מתחילים בתקיעה פשוטה, קול פשוט, הכל בסדר, ומיד הקול נשבר, שברים. לא רק שנשבר לשברים, אלא לרסיסים קטנים – תרועה. קודם נשבר קצת, לשלשה – שברים – ואחר כך כל אחד מהשלשה נשבר פעם שניה, 'שבור ברבוע', משלשה קולות לתשעה קולות, קול של בכי. ככה כל אחד שיורד לעולם הזה מתחיל הכי טוב, הכל בסדר, ותוך כדי הירידה הוא מתדרדר. כך גם כשהילד גדל – בחיק המשפחה האוהבת והחובקת הכל בסדר, הוא מוגן, אך כשהוא יוצא לעולם קורים כל מיני דברים, משברים, במשך החיים. קראנו היום בתורה "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך"[יז]. איך חז"ל דורשים[יח]? שהלואי שכמו "ברוך אתה בבואך", איך שאני בא לעולם הזה טהור, כך אצא מהעולם, "ברוך אתה בצאתך". לא פשוט.

תשר"ת – צדיק בהתחלה וצדיק בסוף

זה מה שהשופר רוצה ללמד אותנו: מתחילים בתקיעה – התקיעה היא הצדיק, כל יהודי מתחיל צדיק. אחר כך אתה יורד, קצת נשבר, זהו הבינוני של התניא. אחר כך יורד הלאה ונשבר לרסיסים, מגיע כבר להיות רשע. אבל זה לא סוף פסוק, "אין שום יאוש בעולם כלל"[יט] – בסוף תוקעים עוד פעם. מה היא התקיעה עוד פעם? חוזרים להיות צדיק. איך חוזרים להיות צדיק עוד פעם? כנראה שעושים תשובה. כל אחד תופס את עצמו באיזה שלב.

הצדיק הראשון הוא "צדיק גמור", לא חטא מימיו. הצדיק בסוף הוא "צדיק שאינו גמור" – הוא יותר טוב מהצדיק הגמור, כי הוא עבר את כל החוויות, את כל המשברים – "כל משבריך וגליך עלי עברו"[כ]. מי אמר זאת? שני אנשים אמרו את אותו פסוק – דוד המלך בספר תהלים ויונה הנביא כשנזרק לים ונבלע בדג הגדול. שניהם אמרו אותן מלים – "כל משבריך וגליך עלי עברו". כל נשמה, ובמיוחד נשמה ששייכת למלכות (כמו דוד המלך), צריכה לעבור את כל הגלים וכל המשברים של החיים. בסוף יש שוב תקיעה, עד שבסוף בסוף מגיעים ל"תקיעה גדולה".

ככה אנחנו מתחילים להסביר את "ועמך כֻלם צדיקים" – שני צדיקים, צדיק בראש וצדיק בסוף. הוא מתחיל צדיק ונגמר צדיק, אבל באמצע לא... "ועמך כלם צדיקים" ובזכות זה "לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

התבוננות לתקיעות: עם מי אתה מזדהה?

כולנו יודעים שלספר היסוד של החסידות קוראים ספר התניא. עכשיו אמרנו את המושגים העיקריים שהוא מסביר בעומק – מיהו הצדיק, מיהו הבינוני ומיהו הרשע. אמרנו שכאשר אני תוקע בשופר אני חושב על הצדיק – פעם גם אני הייתי צדיק, והלואי שבסוף גם אהיה צדיק. איך אהיה צדיק? עבודה של "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[כא] – עם מדת השפלות. "הכל היה מן העפר", מקבל כל מיני צורות – פושט צורה ולובש צורה – ובסוף חוזר להיות עפר. זהו צדיק בבחינת עפר, "ואנכי עפר ואפר"[כב], כמו שאמר אברהם אבינו – הצדיק הראשון.

מיהו הבינוני של התניא? השברים, מתחיל להשבר לו. הצדיק הראשון בלשון הקבלה הוא צדיק של עולם התהו[כג], אורות מרובים – הרבה התעוררות – אבל בלי כלים. מה קורה לעולם התהו? הוא נשבר, כפי שכתוב בקבלה. זה בדיוק מה שקורה לצדיק הראשון – אחרי התקיעה הראשונה הוא נשבר. הוא צדיק, אבל הוא נשבר. מי שמרגיש זיקה לשבירה לשלשה קולות סימן שיש לו קשר לבינוני של התניא.

אולי כדאי כאשר שומעים שופר שכל אחד יבחר עם מה אני הכי מזדהה, עם איזה קול – אני תקיעה, אני שברים או שאני תרועה? אם אתה הכי אוהב תקיעה כנראה שאתה עדיין עם הרשימו של להיות צדיק. חב"דניקים הכי אוהבים את השברים, כי עושים אותם בצורה מיוחדת – צריך לדעת איך עושים. מי שמזדהה עם השברים הוא בינוני. מי שהכי אוהב את התרועה מזדהה עם הרשע. לא חייב להיות שהוא רשע – אולי כן, גם לא נורא – אבל לפחות הוא מזדהה עם הרשעים, וזה טוב מאד. הוא מריע.

בתרועה יש גם בכי וגם שמחה – ממש נשיאת הפכים. תקיעת השופר נקראת צעקה פשוטה[כד] – "צעק לבם אל א-דני"[כה]. השברים נקראים אנחה – אני נאנח, נעבעך-נעבעך-נעבעך. כנראה בשברים אני מסתכל על עצמי ואומר נעבעך-נעבעך-נעבעך – כך צריך לכוון, זהו הבינוני. בתרועה אני כבר פורץ בבכי, בדמעות שליש – ושליש ברבוע – אבל כנראה יש שם משהו גם שמח, ממש נשיאת הפכים. יש רשעים שמחים, צריך ללמוד מהם איך להיות שמח, איך לעשות חיים.

בסוף צריך לחזור לתקיעה ובסוף-בסוף יש תקיעה גדולה. ביום כיפור מסיימים הכל בנעילה, עוד פעם בתקיעה גדולה, עם 'פשוט' – בחז"ל תקיעה נקראת 'פשוטה'[כו], פשיטות העצמות. צריך להזכיר את הבעל שם טוב כאן במוצאי שבת – הבעל שם טוב אמר שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות של ה'[כז]. זו התקיעה הגדולה בסוף נעילה.

הפניה לבינונים

נחזור: אנחנו רוצים לתת פירוש חדש לגדרים של התניא. התניא מתחיל בציטוט "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"[כח]. למי הוא פונה? הכותרת היא "ספר של בינונים" – ספר של שבורים, אנשים שבורים, לפי הסברנו עכשיו. הוא פונה ואומר: תזכור, כאשר נולדת, כשהנשמה ירדה לעולם הזה – וחוותה את המשברים האלה, משברים לתרועה – "משביעין אותו תהי צדיק", זהו עולם של נסיונות, קשה, אבל "תהי צדיק ואל תהי רשע".

אחר כך יש המשך, "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע" – כולם אומרים שאתה צדיק, אבל אל תאמין להם. תריע, תזדהה עם הרשע שבך. מהם צדיקים, בינונים ורשעים? צבור[כט]. לכל יהודי – במיוחד צבר – יש את כל הבחינות בתוכו. לכן כל אחד צריך לשמוע את כל הקולות ולהזדהות עם כולם.

ג. מייק אפ יור מיינד!

מרשע לצדיק ברגע של התאהבות

מיהו הבינוני? מי שלא יכול להחליט אם הוא צדיק או רשע! קשה לו לקבל החלטה. זה ה"הלואי בינוני"[ל], הלואי שהבינוני כבר יחליט מה-מי הוא רוצה להיות! זו בעיה – אם אתה לא יכול להחליט אם אתה צדיק או רשע יש לך בעיה. כנראה שזהו עיקר הבעיה של החיים כאן למטה בעולם הזה.

אם הייתי מחליט מאה אחוז שאני צדיק – הייתי צדיק. איך יודעים? כתוב[לא] שמי שמקדש אשה על מנת שאני צדיק גמור[לב] ונמצא רשע גמור האשה מקודשת (מספק), שמא הרהר בתשובה (ואם היינו יודעים בוודאות שהאיש הרהר בתשובה – האשה היתה מקודשת ודאי[לג]. לאחר מעשה הקידושין נוהגים לומר "מקודשת מקודשת", למה פעמיים? פעם אחת מספק ופעם שניה בודאי!). בהרף עין אפשר להפוך מרשע גמור לצדיק גמור – רק פונקציה של מחשבה.

מתי מתעורר הרצון להפוך מרשע גמור לצדיק גמור? כשבחור מוצא בחורה ורוצה להתחתן איתה. הוא יודע שהיא לא תתחתן אתו כרשע, אז הוא מקדש אותה "על מנת שאני צדיק גמור". אחר כך מגלים שלבחור הזה יש תיקים במשטרה, הרבה תיקים – זה צדיק גמור?! חז"ל אומרים לנו משהו מפתיע לגמרי – יתכן שכן. אם באותו רגע שהוא אמר "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור" הוא הרהר בתשובה, עשה איזה תקיעה גדולה בראש שלו, הוא הופך בן רגע מרשע גמור לצדיק גמור – אז היא מקודשת, הכל טוב ("מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' [הטוב]"[לד]).

מכאן אפשר ללמוד מה שאמרנו קודם, שהמניע לחזור – להתהפך מהקצה אל הקצה – הוא חתונה, התאהבות. אתה מתאהב ורוצה להתחתן, ואתה לא יכול להתחתן אם אתה ככה – זה נותן את הכח בנפש לעשות מהפך פנימי, ולהפוך מרשע גמור לצדיק גמור בהרף עין, בשניה אחת.

בינוני? תחליט!

בכל אופן, איך הגענו לנושא? הבינוני לא הצליח עדיין, הוא לא התאהב עדיין – הוא עוד לא התאהב בבחורה על מנת שיאמר שקבלתי החלטה נחרצת להיות צדיק. רוצה להיות צדיק? תחליט! אם אתה רוצה להיות שמח ורשע, לעשות חיים – גם תחליט.

אחרי התרועה לא עושים עוד פעם שברים. הייתי יכול לחשוב שאם הנשמה יורדת ובסוף עולה, אולי היא צריכה לעלות שוב דרך השברים – אולי צריך להיות תקיעה-שברים-תרועה-שברים-תקיעה, לעלות בהדרגה מהתרועה לשברים ובסוף שוב תקיעה, סגירת מעגל. לא, מגיעים למטה-מטה, ודווקא מהכי נמוך עולים מיד להכי גבוה.

לכן הבינוני צריך להחליט – בינוני, אתה 'נישט אהין און נישט אהער' (כמו שאומרים באידיש, אתה לא פה ולא שם). תחליט, אתה צדיק או רשע?! גם אם תחליט להיות רשע – בסוף תהיה צדיק (הרי פסוק מפורש, "לבלתי ידח ממנו נדח"[לה]), אז תחליט! אבל הוא אומר שרוב האנשים נשארים בינונים כאלה, לא מסוגלים לקבל החלטה עד מאה ועשרים שנה.

לחפש ניצוצות באנגלית

היה מקובל מאד גדול בשם רבי אברהם אבולעפיא, לפני 800 שנה, בתקופת הראשונים – הרבה לפני האריז"ל. אחד מהדברים שהוא לימד[לו] שהתורה גם נשברה וניצוצות מהתורה הגיעו לכל השפות, לכל שבעים לשונות. במיוחד בשפה הכי מדוברת בעולם יש ריבוי ניצוצות של קדושה, חכמות אמתיות שצריך ללמוד מהן. בסנהדרין הכירו את כל השפות, כדי לדון כל אחד בשפה שלו. הוא אומר שהצורך בידיעת שפות עוד יותר נכון למי שרוצה ללמוד קבלה, להבין את סודות הבריאה והשגחת ה' בעולם, "רזי עולם". אמנם העברית שלנו היא לשון הקדש, העיקר, אבל היא גם נשברה והגיעה לכל מקום – עכשיו צריכים לגאול את הניצוצות המפוזרים בשפה.

זו הקדמה – נעשה כאן עכשיו גם פעולת חילוץ וגאולה מהשפה הכי מדוברת בעולם היום – אנגלית. בהשגחה פרטית, אם אנחנו מאמינים שאנחנו בדור לקראת גאולה, צריכים לגמור את הבירורים. יש פה אולי כמה דוברי רוסית שמרגיז אותם שאני אומר שזו השפה הכי מדוברת בעולם, אבל ככה זה – יותר מהרוסית (ואפילו יותר מהסינית...).

שלשה מובנים של 'מייק אפ'

איך אומרים באנגלית 'תחליט כבר!', תחליט מה אתה רוצה מהחיים? 'מייק אפ יור מיינד' (make up your mind!), זהו הניב. כנראה חסר איזה בורג בראש, תתקן את המח שלך!

אבל כבר אמרו, מאד מענין, שלמלים 'מייק אפ' יש עוד שני פירושים עיקריים ('מפתיעים') באנגלית (במילון מופיעים 13 ניבים ופירושים של מייק-אפ, אבל אפשר לרכז אותם לשלשה עיקריים). אחד כל אשה צריכה לדעת, מייק-אפ (makeup) הוא איפור. מה הקשר? כנראה צריך לאפר את המח בשביל לקבל החלטה...

איזה עוד מובן יש למייק-אפ באנגלית? שוב, קשה להבין מה הקשר בין הניבים האלה. אנחנו אומרים זאת בגלל הזמן שלנו עכשיו, מה הולכים לעשות עוד כמה דקות? להתפלל סליחות. כששני בני זוג רבו ורוצים להתפייס, איך אומרים זאת באנגלית? 'טו מייק אפ' (to make up). מה הקשר אלינו? אנחנו רוצים עכשיו בסליחות שלנו 'טו מייק אפ ווית' ג-ד'. אנחנו רוצים לעשות סולחה – מייק-אפ הוא סולחה בערבית, קרוב לעברית – עם הקב"ה. שוב, סולחה עם הקב"ה נקראת מייק-אפ.

יש כאן ניב, מייק-אפ – שבהשקפה ראשונה אין לו שום קשר לנושא כרגע, צריך למצוא בכל אופן איזה סימן עבורו בתורה – ומשמעותו או סולחה, או איפור, או 'תחליט כבר'. בשביל ה'תחליט כבר' – פתרון הבעיה של הבינוני, שלא החליט מה הוא עושה בחיים – צריך להוסיף שתי מלים. איפור כותבים כמלה אחת (מוקפת), סולחה כשתי מלים וקבלת החלטה בתוספת שתי מלים – מייק-אפ יור מינד. בכל אופן, הכל מייק-אפ.

שלשת הביטויים כנגד חב"ד

אם יש שלשה דברים ודאי יש קשר ביניהם, וגם יש איזה שרש בקבלה וחסידות לשלישיה הזאת. רק נאמר באותיות של קבלה:

הסולחה, שאנחנו עכשיו רוצים, 'טו מייק אפ וויז ג-ד', היא מצד החכמה – מצד ה"חכם הרואה את הנולד"[לז]. בני הזוג רואים מה יהיה אם ח"ו אנחנו לא נתפייס; מייק-אפ איפור הוא מצד אמא, בינה; אבל מייק-אפ לשון החלטה הוא דעת.

זהו פירוש חדש לחב"דניק – מצד החכמה הוא יודע שצריך להתפייס; מצד הבינה הוא יודע שצריך להתקשט. יש אשה שלא זקוקה לאיפור הזה, "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן"[לח] – היא יפהפיה – אבל יש מאמר חז"ל שני ש"אין אשה אלא לתכשיטי אשה"[לט], יש איזה תכל'ס באיפור הזה[מ]. האיפור מצד אמא, שרש האשה; קבלת החלטה מי אתה ומה אתה ועל מה אתה הולך בחיים – היא הדעת.

"עשיה לעילא"

אמרנו שאם יש כזה ביטוי באנגלית, מייק-אפ, צריך להיות לו איזה הסבר פנימי – אותו לא נמצא מתוך האנגלית. צריך להיות משהו בתורה שאומר מייק-אפ – 'מייק' פירושו לעשות ו'אפ' למעלה. מה זאת אומרת 'לעשות למעלה'? לעניננו, העיקר הוא הסולחה, ההתפייסות. יש ביטוי בזהר שאפשר לומר שהוא רומז למייק-אפ שלנו – "עשיה לעילא"[מא], מייק (עשיה) אפ (למעלה, לעילא). מהו סוד הביטוי? חושבים שעשיה היא הכח הכי תחתון בנפש – יש שכל, יש רגש (מדות), והעשיה הכי למטה. בא הזהר ומפתיע – לא, עשיה היא הכי גבוהה, הכי למעלה. עשיה היא תיקון.

בספירות עשיה למטה, לעשות משהו, היא מלכות. אבל כשאומרים "עשיה לעילא" הכוונה שעשיה היא אמא. בסוד הוי' (י-ה-ו-ה) יש ה תתאה ו-ה עילאה, מלכות ואמא. אומרים שעשיה היא לא למטה, במלכות, אלא למעלה, באמא. יש עוד ביטוי בזהר, בבקר אומרים בתפלה "ברוך אומר ועושה"[מב] ובזהר מפרש ש"אבא אומר ואמא עושה"[מג]. אם אבא אומר ואמא עושה – "עשיה לעילא", כי היא עושה. התכל'ס, העשיה, הוצאת הדברים מהכח אל הפועל – הן על ידי אמא. בנפש אמא היא בינה, "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[מד] – הבינה איך לבצע דברים. העשיה משקפת את הבינה – עיקר העשיה הוא לא רק התוצאה כשלעצמה אלא הבינה מאיפה באה העשיה, מי העושה והמתקן. אבא אמר – אבל הוא לא יכול לעשות, לגמור את התיקון, ולכן – אמא עושה. היא מקבלת השראה מאבא, אבל יש לה את השכל איך עושים זאת.

"עשיה לעילא" בכל החב"ד

אמרנו שבמייק-אפ יש בחינה של חכמה, בחינה של בינה ובחינה של דעת – לכן, כמו ש"עשיה לעילא" היא מצד אמא, לפי הזהר, צריך לרמוז גם לחכמה וגם לדעת:

הסברנו שהסולחה היא בחכמה, מתוך ראית הנולד. פשט הפסוק "כֻלם בחכמה עשית"[מה] הוא שה' עשה את הכל בחכמה – עשה למטה. אבל בספר התניא אדמו"ר הזקן מסביר[מו] – חוזר כמה פעמים – ש"עשית" הולך על החכמה עצמה, שהחכמה היא-היא עשיה יחסית לאור אין סוף או לכתר, מה שלמעלה מהחכמה. אכן עשיה הכי תחתונה, אבל החכמה – הכי עליונה – היא-היא הכי תחתונה ביחס למה שמעליה. חכמה היא הברקה, לא תבונה של אשה, המבינה ב"בינה יתרה" איך לבצע. ההברקה הזו, כמה שהיא מופשטת ורוחנית, ביחס לאור האמתי – אור אין סוף – היא עשיה. כלומר, סוף כל המדרגות שבנפש. הכי עליון הוא הכי תחתון ביחס למה שמעליו. זהו פירוש חשוב מאד ל"כלם בחכמה עשית". אם כן, יש "עשיה לעילא" בחכמה.

מה ה"עשיה לעילא" של הבינוני שאומרים לו 'תחליט מה אתה רוצה להיות, צדיק או רשע'? – העשיה של הדעת? כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו"[מז], חוזר ליחוד בין האיש והאשה שדברנו קודם. כתוב ש"אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי"[מח], וזה דווקא על ידי שבירה[מט]. דעת גם לשון לשבור, "ויֹדע בהם את אנשי סֻכות"[נ] – שייך לשברים, שייך לבינוני. צריך לעשותה כלי – כלי הוא הצדיק התחתון, שמקבל מהצדיק העליון – כדי שיהיה פה זיווג. לשם כך צריך כח – כח של חדירה ואפילו שבירה לשם עשית ה"חותם שוקע"[נא], שרק הוא יכול לקבל ולפרות ולרבות. זו "עשיה לעילא" של הדעת.

אם כן, יש "עשיה לעילא" בכל החב"ד: בחכמה יש "עשיה לעילא", "כֻלם בחכמה עשית"; בבינה "עשיה לעילא" היא "אמא עושה" דווקא, לא אבא; ובתוך הדעת זהו הכח של עצם הזיווג, היחוד, שעושה כלי.

ד. 'סולחה' עם אבינו-מלכנו-דודנו

אבינו-מלכנו-דודנו – מזוני-חיי-בני

בראש השנה מתפללים לה' "אבינו מלכנו". יש לנו ספר על אלול[נב], שיש בו מאמר גדול בשם "אבינו-מלכנו-דודנו". יש שלשה יחסים עם הקב"ה – או שאתה אבא שלנו, או שאתה המלך שלנו או שאתה הדוד שלנו ואנחנו הרעיה. "אנו רעיתך ואתה דודנו"[נג], זהו היחס הכי פנימי.

אם יש לי איזה בעיה עם המלך – מרדתי במלכות – אני חייב היפך החיים, "מורד במלכות חייב מיתה"[נד], אז כדאי לי להתפייס. לא טוב שיש עלי דין מות.

אם האדם חייב להוריו, לאביו, במה הוא פוגע? יש לשון חז"ל ש"אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם"[נה] – התרחקנו ממנו, אנחנו עצמנו הרחקנו את עצמנו ממנו. שוב, הביטוי הוא "בנים שגלו מעל שלחן אביהם" – הבן אמור להיות סמוך על שלחן אביו וניזון מאביו. אב הוא גם לשון זן ומפרנס, כמו שיוסף נקרא "אב לפרעה"[נו] – מי שזן ומפרנס הוא בחינת אבא.

אבל בשביל מה דוד ורעיה? בשביל בנים.

יש שלשה דברים שאדם צריך בחיים, אותם מבקשים בראש השנה – בני חיי ומזוני. רוצים בנים, להוליד, רוצים חיים – מענין שבנים עוד לפני חיים, יותר חשוב בנים מלחיות – ורוצים פרנסה, מזוני. כתוב שאם אני מתפלל "אבינו מלכנו" בעצם "אבינו" היינו מזוני ו"מלכנו" זה חיי, "באור פני מלך חיים"[נז]. בסליחות עוד שבוע, ערב ראש השנה, כל הסליחות על המושגים חיים ומלך[נח] – סימן שהחיים באים מהמלך. שוב, הפרנסה באה מהאבא. גם על פי פשט, אבא חייב ללמד את בנו אומנות, כדי שיוכל להתפרנס בכבוד[נט]. הוא גם נותן לו וגם מלמד אותו, שיוכל להיות עצמאי. אבל הבני באים מהדוד, הדוד והרעיה.

אהבה ויראה בשלש מערכות היחסים

מה ההבדל ברגש בין סולחה (מייק-אפ) עם המלך, סולחה עם ההורים או סולחה עם בן הזוג? אלה שלשה דברים אחרים לגמרי. קודם כל, גם עצם היחס הוא אחר:

על מלך כתוב "'שום תשים עליך מלך'[ס] – שתהא אימתו עליך"[סא], היחס למלך הוא בעיקר אימה ויראה.

מה לגבי אבא? בתורה יש שתי מצוות – כיבוד אב[סב], שהוא סוג של אהבה[סג], ומורא אב[סד]. ביחס לאבא יש גם אהבה וגם יראה.

מה לגבי דוד ורעיה? מהי היחס בין שני אוהבים? רק אהבה. אם זו אהבה רבה היא נקראת בשיר השירים "אהבה בתענוגים" – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[סה] – רק אהבה.

כדאי לריב בשביל 'סולחה' בין אוהבים

היות שעצם היחס שונה בין אחד לשני, גם הרגש ב'סולחה' שונה. כעת עושים סליחות, רוצים לבקש סליחה מהקב"ה שהוא גם מלך, גם אבא וגם דוד. העיקר, במיוחד בדורנו (דור הגאולה, דור שכולו רומז לדוד ורעיה), הוא הדוד – יותר מ"אבינו מלכנו". בכל אחת ממערכות היחסים בקשת הסליחה היא אחרת:

כשאני עושה סולחה עם המלך אני נושם לרווחה – ברוך ה' (המלך ביטל לי את התיק...).

כשאני עושה סולחה עם האבא אני שמח – האבא שמח ואני שמח, מאד שמח – אך בכל אופן זהו רגש עם גבול.

בסולחה עם המלך או עם האבא איני מרגיש שהמריבה היתה כדאית בשביל הסולחה. אדרבה, חבל מאד שמרדתי במלך והכעסתי את אבי. אבל כאשר עושים סולחה עם בת הזוג, סולחה אמתית, הסולחה כל כך מתוקה, כל כך "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין"[סו], "מתק שפתים"[סז], שהמריבה בהחלט היתה כדאית בשביל הרגש העוצמתי של הסולחה.

כל הירידה הזו – להפוך מצדיק לבינוני, שלא יודע להחליט, ובסוף להגיע לרשע – היא לצורך עליה. כמו סכר שנשבר והמים פורצים בעצמה עצומה. כך צריך להיות עכשיו הרגש שלנו, כשהולכים לבקש סליחה מה'. יש סליחה שאם הולך, אם מצליח, פשוט מתרפקים אחד על השני, נופלים אחד על השני ומתנשקים, וזהו הרגש הכי חזק שקיים בעולמנו, שנברא מלכתחילה לשם כך – כל בריאת העולם היתה כדאית בשביל ה'מייק-אפ' עם ה'. בכל אופן, אם רוצים לעשות מייק-אפ עם ה' צריך גם 'מייק אפ יור מינד', להחליט מה אתה רוצה מהחיים, וגם להתאפר (במעשים טובים), שיהיה "ישראל אשר בך אתפאר".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה' פונה אלינו, כלתו, בקריאה "קומי אורי". כשנקום ונתעורר לעת דודים תתחולל הגאולה במהירות רבה – "בעתה אחישנה".
• "ועמך כֻלם צדיקים" – בכל יהודי מתייחדים צדיק עליון (משפיע) וצדיק תחתון (המזהה את המשפיע ופתוח לקבל ממנו ברצון ונאמנות).
• בכל יהודי יש שני צדיקים – הוא יורד לעולם כ"צדיק גמור" ומסיים את עבודתו כ"צדיק שאינו גמור", צדיק בעל-תשובה אחרי ש"כל משבריך וגליך עלי עברו". במשברים בין שני הצדיקים הוא הופך לבינוני ואפילו לרשע – אך דווקא משם חוזר להיות צדיק.
• כוונת תשר"ת: תקיעה-צדיק, שברים-בינוני, תרועה-רשע, תקיעה-צדיק (עד לתקיעה גדולה).
• כל יהודי הוא צדיק-בינוני-רשע ומזדהה עם כל קולות השופר.
• הרשע יכול להפוך לצדיק גמור ברגע אחד – רגע של התאהבות והתמסרות!
• בעית הבינוני – אי-יכולת להחליט אם הוא צדיק או רשע, עד מאה ועשרים...
• הפניה לבינוני: תחליט, מייק אפ יור מיינד!
• סליחות – To make up with G-d
• מייק-אפ – "עשיה לעילא".
• אבינו – מקור ה"מזוני"; מלכנו – מקור ה"חיי"; דודנו – מקור ה"בני".
• היחס למלכנו – יראה; היחס לאבינו – מורא וכבוד; היחס לדודנו – אהבה בתענוגים.
• בדור הגאולה – עיקר היחס הוא דוד ורעיה.
• פיוס עם מלכנו – אנחת רווחה; פיוס עם אבינו – שמחה והקלה; פיוס עם דודנו – אהבה עמוקה שהופכת את המריבה שקדמה ל'סולחה' לכדאית, ירידה צורך עליה.