בע"ה

כ"ג אלול ע"ט – כפ"ח

"נצבים היום כֻלכם"

אור החים פרשת נצבים – קבלת פנים גל ומנוחה-רחל שי' מיכאלי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ערבות המשפיע והמקבל

"קומי אורי" ו"בעתה אחישנה" – התעוררות הכלה והחתן

בשבת האחרונה, שבת האופרוף, העליה לתורה של החתן ושבת כלה (תחלת היחוד הרוחני של החתן והכלה), קראנו הפטרה מיוחדת – "קומי אורי כי בא אורך וכבוד הוי' עליך זרח"[ב]. במאמר החתונה[ג] מסביר הרבי הקודם שיש "כבוד חתן" ו"כבוד כלה" – "על כל כבוד חֻפה"[ד] – "כבוד חתן" הוא אהבת החתן לכלה ו"כבוד כלה" אהבת הכלה לחתן ועל גבי שתי בחינות הכבוד האלה חופפת החופה של ה', כבוד ה', דהיינו אהבת ה' לחתן ולכלה ההולכים להקים בית נאמן בישראל. כשהולכים לחופה צריך לקיים את "קומי אורי כי בא אורך", גם הכלה (לה אומרים "קומי אורי") וגם החתן, "וכבוד הוי' עליך זרח".

סיום ההפטרה, "נעוץ סופן בתחלתן"[ה], הוא "אני הוי' בעתה אחישנה"[ו]. לפי חז"ל "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'"[ז], אבל לפי הפשט ברגע שמגיע "עת דֹדים"[ח] – "בעתה" – הגאולה מתחוללת במהירות, "אחישנה". "בעתה" היינו התעוררות עם ישראל בתשוקה לחתן ורצון להתחתן, לקבל פני משיח צדקנו – כך אמר הרבי, שהדבר האחרון שמחכה שנעשה אותו הוא פשוט להתעורר, גם ה"קומי אורי" וגם ה"בעתה", להתעורר ולהרגיש "עת דודים" מלמטה למעלה. אז יתקיים "אחישנה" מלמעלה למטה – הליכת החתן לקראת הכלה. זהו ביטוי מאד חשוב לכוון, גם בחופה וגם אחר כך – "בעתה אחישנה". שוב, מתחיל "קומי אורי" ומסיים "בעתה אחישנה" – יש הרבה רמזים וגימטריאות, בכל ביטוי בפני עצמו ובחיבור שלהם – שלא נעשה עכשיו[ט].

חתונה – קבלת אחריות

במנחה דשבת התחלנו לקרוא פרשת נצבים, פרשת השבוע הזה. תמיד קוראים לפני ראש השנה את פרשת נצבים, כהכנה לשנה החדשה. כנראה כאן זו גם הכנה לחופה. הפסוק מתחיל "אתם נצבים היום כֻלכם לפני הוי' אלהיכם"[י], ואחר כך מונה את כל עשרת הסוגים בנשמות ישראל.

גם לחתן ולכלה אפשר לומר "אתם נִצבים היום" – החתן נצב והכלה נצבת, יש משמעות מיוחדת מאד במלה "נצבים" – "לפני הוי' אלהיכם". כל הפירוט אחר כך הוא כל הצאצאים שלכם, ה"דור ישרים יבֹרך"[יא] כסיום המאמר שהחתן חוזר.

בעל אור החיים הקדוש אומר שהמלה "נצבים" היא לשון מינוי[יב]. בלשון פשוטה, זו נכונות לקבל אחריות על הזולת – להיות ממונה על הזולת. זהו הדבר הכי מתאים לחתונה. עד החתונה כל אחד אחראי רק על עצמו. ברגע שבאים לבנות בית נאמן בישראל כל אחד צריך ב'דילוג קוואנטי' לצאת מעצמו ולהיות נצב לקראת השני – כל הזמן מוכן ומזומן לצרכי השני וגם יודע שיש לו אחריות להשפיע טוב על כל בני משפחתו ועל כל הסובבים אותו.

יחסי משפיע-מקבל בפתיחת פרשת נצבים

נקודת המאמר שהחתן חזר היא שלפי פשט "לכה דודי לקראת כלה" הוא השפעה מהחתן-הז"א למלכות, אבל הווארט הוא ששרש המלכות יותר גבוה משרש החתן. אך אי אפשר לגלות את שרש המלכות בלי השפעת החתן – כשהוא משפיע לה היא עולה באור חוזר לשרשה ברדל"א, הרבה יותר גבוה ממנו, ואז כל הספירות והפרצופים והעולמות מקבלים משרש הכלה, "אשת חיל עטרת בעלה"[יג], שהרי "הכל היה מן העפר"[יד] (שרש המלכות באין סוף), כסיום המאמר כאן.

גם כאן, מסביר האוה"ח, שהפסוק הראשון על פי פשט היינו המשפיעים בעם ישראל – ה"נצבים" המשפיעים – "ראשיכם שבטיכם וגו'" – והפסוק השני הוא יחסית המקבלים. כל הפסוק הראשון הוא זכר, המשפיעים, וכל הפסוק השני בחינת נקבה. אבל לפי דרכנו, לפי החסידות, יש משהו בפסוק השני שיש לו שרש יותר גבוה. את השרש היותר גבוה אפשר לגלות רק על ידי השראה מאלה הכתובים בפסוק הראשון.

כל יהודי "נצב" על סביבתו

מאיפה יודע האוה"ח ש"נצבים" היינו קבלת אחריות? אחרי שני הפסוקים כתוב "לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כֹרת עמך היום" (עד כאן ראשון של פרשת נצבים). הוא מסביר שהברית בסוף הקללות בפרשת כי תבוא היא ברית של היחיד, כל אחד אחראי על עצמו, אבל הברית של פרשת נצבים היא ברית של ערבות – שאני ערב לך, כל אחד ערב לשני, כל אחד אחראי על השני. זהו החידוש של כל פרשת נצבים.

מאד יפה שמתחתנים בפרשה הזו – הפרשה של ברית הערבות, שכל אחד ערב לשני. כתוב[טו] שערבות גם לשון עריבות-מתיקות – מתוך ערבות יש מתיקות בחיים, ובלעדיה אין מתיקות אמתית, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי' הטוב"[טז]. הוא לומד זאת מפסוק במגלת רות, שהנער "נצב על הקוצרים"[יז] – הוא אחראי-ממונה על הקוצרים.

יש עוד פסוק, שלא מביא – אך בדרך כלל מובא בחסידות – "ומלך אין באדום נצב מלך"[יח]. לא היה מלך באדום, ואנחנו – עם ישראל – העמדנו שם נצב שהוא המלך. רואים שהנצב הוא משפיע, הוא מלך, למה הוא לא מביא פסוק זה אלא "הנער הנצב על הקוצרים" – למה? כי רוצה לומר שלא רק המלך, שבראש הפירמידה, הוא נצב, אלא כל אחד בזירת השפעתו הוא נצב. "אתם נצבים היום כֻלכם" – כל אחד נצב.

לפי פשט הזכר-המשפיע הוא הנצב, אבל בפנימיות הנקבה עוד יותר נצבת מהזכר. איך קוראים לאמא של דוד המלך? נצבת. היא נצבת, שייך למלכות. האמא של המלכות נצבת, כמו שהאיש נצב, ועוד יותר גבוה.

ב. פרצוף עשר מדרגות העם

"אלהיכם" – הכתר של מדרגות היהודים

נאמר ווארט עמוק בפסוק "אתם נצבים היום כֻלכם לפני הוי' אלהיכם": המפסיק לפי טעמי המקרא הוא "לפני הוי' אלהיכם", ואחר כך – כמו נקודתיים – מתחיל למנות: "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹטריכם כל איש ישראל וגו'". לפי רש"י "ראשיכם שבטיכם" היינו 'ראשיכם לשבטיכם', אותו דבר, אבל לפי הזהר אלו שני דברים – כי צריך להגיע לעשר מדרגות (לפי רש"י יש רק תשע דרגות). מה יהיה אם נעשה את המפסיק לא אחרי "אלהיכם" אלא אחרי המלה "הוי'"? מה הרמז שצריך לשים שם את הפסיק? הגימטריא של הביטוי עד כאן, "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי'", היא בדיוק 1000 – "האלף לך שלמה"[יט], שלמות של אלף אורות של מתן תורה.

בפשטות, אם נשים שם את הפסיק תצא משמעות מוזרה, שקשה לומר – פירוט הדרגות לא יתחיל מ"ראשיכם שבטיכם" אלא מ"אלהיכם". "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי'", ומי הסוג הראשון של יהודים? "אלהיכם", ואחר כך "ראשיכם שבטיכם זקניכם וגו'". דבר שקשה לומר – מי יכול להיות "אלהיכם" שלמעלה מ"ראשיכם"? זהו לא פשט, כמובן, אבל בא לומר שכל עשרת הסוגים שיבואו הם "אלהיכם" – בכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש", "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש"[כ], וכל אחד מישראל הוא אלקים, כרצון ה' בתחלת הבריאה "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כֻלכם"[כא]. ה' רצה שנהיה אלקים, בני עליון, שלא נמות.

זה בדיוק מה שקורה כאן – אם נקיים את הערבות כדבעי, את האחריות אחד על השני, מתוך מתיקות ואהבה פנימית, אז "אתם נצבים כלכם היום לפני הוי' – אלהיכם", הולך על כולם, והוא סוד הכתר של סוגי נשמות עם ישראל, ה"חד ולא בחֻשבן" (בגימטריא תהו, סוד הכתר כמבואר בכתבי האריז"ל[כב]).

חמש המדרגות בפסוק הראשון – מכתר עד תפארת

שוב, הזהר אומר[כג] שיש כאן עשרה סוגים כנגד הספירות – אמור להיות פרצוף יסודי מאד בתורה, אין הרבה דוגמאות מפורשות שהתורה מונה עשר מדרגות – ואף על פי כן לא פשוט איך להקביל כנגד הספירות. יש כמה שיטות שונות איך להקביל את עשרת הסוגים לספירות, אפילו אצלנו יש כמה שיטות[כד], וכעת נאמר עוד שיטה שהיא ודאי משהו חדש.

נשים לב שאחרי ה"טפכם נשיכם", בסוף הרשימה, כתוב "וגרך אשר בקרב מחניך מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך" (על "מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך" יש ווארט ב"היום יום" בימים אלה[כה] – שבעים פנים לתורה). להלכה, החידוש העיקרי של בעל אוה"ח, בכך כל הברית כאן היא קבלת ערבות, הוא ביחס לגרים. יש מחלוקת בראשונים אם הערבות כוללת את הגרים[כו]. לפי בעל אוה"ח פשיטא – לא כפירוש רש"י ולא כפירושי תוס' (יש כמה פירושים) – שיש ערבות גם על הגרים.

בכל אופן, כשעושים פרצוף צריך למקם כמה שיותר דברים לגביהם ברור שהם 'מתלבשים' על הספירה שלהם. יש כאן כמה דברים די ברורים: מהכי ברורים ש"ושטריכם" שייך לגבורה. "זקניכם" לא הייתי יודע – יתכן חכמה, "זה קנה חכמה"[כז], או חסד, "ואברהם זקן"[כח] (עד אברהם, איש החסד, לא היתה זקנה בעולם[כט]). הקבלת "ושֹטריכם" לגבורה אומרת לי ש"זקניכם" שלפניו מקבילה לחסד[ל] (לא כתוב "שפטיכם" אלא "זקניכם").

נחזור אחורנית: לפי הקבלת "זקניכם ושטריכם" יוצא ש"ראשיכם שבטיכם" שלפניהם צריך להיות חכמה ובינה (ושיטת רש"י ש"ראשיכם שבטיכם" היינו "ראשיכם לשבטיכם" היינו מה שחכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לא]). ראש הוא חכמה, "ראשית חכמה"[לב], ושבט הוא נשיא השבט – יב שבטים עם הנשיאים שלהם, שרשי המשפחות, מתאימים לבינה בקבלה.

החידוש שלנו כאן היה ש"אלהיכם", שכתוב עוד קודם, הוא הכתר, ופשיטא ש"כל איש ישראל" היינו תפארת, "תפארת ישראל"[לג]. הפסוק הראשון פשוט יחסית.

המדרגות מנצח עד מלכות בפסוק השני

מה עושים בפסוק השני? הוא אור חוזר. אם לא הייתי באמצע פרצוף, הכי פשוט, מתאים ונחמד היה לשים את "טפכם נשיכם" (הששי והשביעי) ביסוד ומלכות. טף גם לשון טפה, הטפה הזרעית. לכן, אף שהיה אפשר להמשיך את הפרצוף לפי הסדר ולומר שאחרי "כל איש ישראל", תפארת, "טפכם נשיכם" היינו נצח והוד, נאמר שהם יסוד ומלכות.

נצח והוד צריכים להיות זוג – "מחטב עציך עד שאב מימיך". למה נצח והוד אחרי יסוד ומלכות? הרבה פעמים בקבלה הרגלים אחרי יסוד ומלכות. "חטב עציך" גם רמז ברור ל"כליות יועצות"[לד] (כמו שגם כותב ב"היום יום", רק שמסביר בצורה מיוחדת). תמיד מציירים את שואב המים כנושא שני דליים, לשם האיזון ושיווי המשקל, היינו סוד המאזנים בנצח והוד, אך העיקר הוד, לשון הד כנודע.

אמרנו שעיקר החידוש של בעל אוה"ח הק' הוא לגבי הגרים, שיש לנו ערבות עליהם. מוסבר ש"מחטב עציך עד שאב מימיך" היינו גם גרים, כמו הגבעונים (בדורו של יהושע, וכן היה כיוצא בזה בדורו של משה, כמבואר בחז"ל[לה]), אבל לפי הפשט – לדורות – יכול להיות כמו היהודים הפשוטים של הבעש"ט (כפי שאמרנו בשיעור במוצאי שבת[לו]).

סוד הגרים בדעת

עד כאן כסינו כבר את כל עשר הספירות (מ"אלהיכם"-כתר ועד "נשיכם"-מלכות), ואם כן מהם הגרים? כאן הרמז הוא שהגרים בזמן משה רבינו וגם אחר כך הם סוד הערב-רב, ערב-רב בגימטריא דעת[לז] (בחינת משה, לכן הוא קבל אותם והכניסם ל"דור דעה". ערב רב גם לשון ערבות, משה רבינו מקבל ערבות על הערב-רב, ולכן הוא צריך להתגלגל ולחזור בכל דור ודור על מנת לתקנם, ורק בסוף תיקונם יבוא משיח). הראיה של רש"י שלא יכולה להיות ערבות היא בגלל המספר שלהם. כתוב בגמרא שהיו כך וכך בריתות לפי מספר בני ישראל, ולא סופרים את הגרים שלא ידוע מספרם (אמנם יש מקום אחד בחז"ל שמספרם היה כפליים כיוצאי מצרים).

כל ההקבלה היתה בשביל החידוש הזה: בדרך כלל אומרים שגר נאחז במלכות, אבל יש גרים מיוחדים כמו רחב הזונה שנאחזת גם ביסוד (סוד חוט השני[לח], אות האמת[לט], שלה[מ]), אבל החידוש שלנו כאן שלהיות גר, להתחבר לעם ישראל, זו פעולת דעת. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[מא] – לגוי אין דעת ועל מנת להיות יהודי צריך לקנות דעת. או שהגרות תופסת או שלא, תלוי בדעת, וגם בדעת גופא יתכן שהתפיסה היא רק הגבורות של הדעת. אם הגיור נעשה בשלמות – בפרט אצל גר גבר, שגם מל וכו' – צריכה להיות שלמות הדעת, גם חסדים וגם גבורות.

בכל אופן, לעתיד לבוא כתוב "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" והרמב"ם כותב ש"כולם ידעו אותי". יש שתי גירסאות, או שישראל יהיו חכמים עוד יותר גדולים, או בלי המלה ישראל (כנראה גרסה יותר מדויקת). לפי זה תיקון הערבות – גם ערבות היא דעת[מב] – הולך דווקא על הגרים, על הדעת, ודווקא דעת שמתגלה לאחר "נשיכם"-מלכות (רמז לנעמי ורות), דעת העולה מהעולמות התחתונים. הדעת הזו היא באמת לא ספירה כמו שאר הספירות, אלא כלל שמתגלה בסוף. אחרי המלכות הגר נשאב מלמטה ומגיע עד לדעת (או דנוקבא דז"א, "נשים דעתן קלה"[מג], או דז"א).

ולסיכום:

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה' אומר לנו "קומי אורי", וכאשר אנחנו נתעורר להשתוקק לחתונה-לגאולה – "בעתה", "עת דודים" – גם ה' מצדו יחיש את החתונה-הגאולה.
• טוב לכוון "בעתה אחישנה" תחת החופה ובהמשך חיי הנישואין.
• אומרים לחתן ולכלה "אתם נצבים" – עד כה היה כל אחד לעצמו, אך כעת עליכם לקבל אחריות וערבות זה על זו, למשפחה שעתידה להתרחב ולכל הסובבים.
• יש אחריות הדדית בין המשפיע והמקבל וכל יהודי "נצב"-אחראי על סביבתו.
• כל היהודים הם "אלהיכם" – בעלי "חלק אלוה ממעל ממש" – "אני אמרתי אלהים אתם".
• הערבות ההדדית היא פעולת דעת וגם הגיור הוא פעולת דעת.
• משה רבינו, הדעת של כלל ישראל, החל את פעולת הגיור – החושפת את הדעת בגר המצטרף לעם ישראל – ובהשלמתה יתקיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".