בע"ה

פורים ע"ט – בית רובשקין, קראון-הייטס

סעודת פורים

שיעור אנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יום ה"איני יודע" ויום ה"עד דלא ידע"

לחיים לחיים. קביעות השנה היא עם הכי הרבה ימים שיכולים להיות – 385 ימים, כמנין שכינה (הפירמידה של 10, "העשירי [המלכות, השכינה] יהיה קדש להוי'"[ב]), שנה של השראת השכינה, כמנין "לב שמחה", "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה"[ג]. המספר הכי קטן של ימים שאפשרי בשנה הוא 353, שמחה. ההבדל בין השנה הכי קטנה לשנה הכי גדולה הוא לב. הלב הוא המזרים את החיות דרך הדם בכל הגוף. כתוב "סובב סֹבב הולך הרוח"[ד] – רוח החיים (השורה בלב) – ומעגל השנה הוא כמו לב, סיבוב של רוח חיים. בשנה רגילה יכולים להיות 353, 354 או 355 (שנה) ימים, ובשנה מעוברת יכולים להיות 383, 384 או 385 ימים.

נחשב איזה יום פורים הוא היום בשנה: בשנה מלאה כמו השנה גם חשון וגם כסלו מלאים – אז תשרי-חשון-כסלו הם 90 יום. טבת הוא תמיד 29 יום, שבט הוא 30 יום – אז הגענו ל-149 ימים. יש השנה אדר-א', שהוא תמיד מלא – 179 ימים. וכעת הגענו ליום ה-14 באדר-ב' – זהו היום ה-193, הקביעות הכי מאוחרת של פורים. הקביעות הכי קטנה היא פחות 32 ימים – 161 ימים.

המצוה של פורים היא "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע"[ה]. הפשט שהוא לא יודע את ההבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", אבל העומק שמגיעים לרדל"א שבנשמה, האמונה הפשוטה בה' שלמעלה-מעלה מטעם ודעת. אם כן, העיקר של פורים הוא "עד דלא ידע", בגימטריא 193! זו תופעה מדהימה, שהיום הוא היום ה"עד דלא ידע" של השנה. יכול להיות משהו יותר טוב מזה?! אפילו אם לא כולנו מקיימים את ה"עד דלא ידע" לפי הפשט, אפשר השנה לצאת ידי חובה בגימטריא – רק בזכות הגימטריא עצמה.

המינימום של פורים הוא 161 – בגימטריא "איני יודע". הגמרא[ו] לומדת ממשה רבינו "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע" – שאמר "כחצֹת"[ז] ולא 'בחצות'. הוא חשש שהאסטרולוגים של פרעה יטעו, ולכן הוא אמר "כחצות" ולא 'בחצות', ומכך לומדים "לעולם ילמד אדם לשונו לומר 'איני יודע'".

161 הוא גם שם קדוש בקבלה – שם אהיה (שם הגאולה ושם הלידה) במילוי יודין (אלף הי יוד הי) עולה קסא. שוב, פורים נע בין "איני יודע" (גם רדל"א) ל"עד דלא ידע" – זו המצוה של פורים. ביחד הם עולים 354, הממוצע של שנה רגילה, כאשר יש חדש מלא וחדש חסר כסדר.

האם יש אפשרות לעוד יום בשנה שהאפשרות המלאה שלו והאפשרות החסרה שלו תצא 354? צריך a פלוס b שוה 354 ו-a מינוס b הוא 32. אם כן, אין עוד יום בשנה שיש בו את התופעה הזו. יש יום אחד שכל השנה מרוכזת בו ביום אחד, יום של "עד דלא ידע" – מ"איני יודע" (איני יודע כלום, איך וייס גארנישט) ל"עד דלא ידע", רק אמונה פשוטה בה'. זה הענין של פורים. זה רק להסביר איך לנצל את הדקות האחרונות של פורים – "עד דלא ידע" שכולל את כל השנה. 354, שכולל את כל השנה, הוא שמחו. השנה המינימלית היא שמחה, אבל השנה הממוצעת היא אחד יותר – "שמחו צדיקים בהוי'"[ח], "ועמך כֻלם צדיקים"[ט]. איך מגיעים לשמחה? דרך אמונה פשוטה, מ"איני יודע" עד "עד דלא ידע".

נגיד לחיים.

טפטוף מחשבות טובות

אמרנו ש-161 הוא שם קדוש בקבלה – שם קסא. גם 193 הוא שם קדוש בקבלה – טפטפיה. שם קדוש שלא מופיע בשום מקום במקרא, אבל לפי הקבלה הוא שם חשוב ומכוונים אותו בהרבה מקומות. מאיפה הוא בא? טף היינו טפה. זהו שם מטפטף... עכשיו מטפטף גשם – אצל ה' הכל מכוון. היום מטפטפת ברכה על כל השנה.

טף הוא גם מלשון "אנשים ונשים וטף"[י], "לחם [רמז לסעודת פורים] לפי הטף [רומז גם לטפת משקה, וכידוע הווארט החסידי שאם טפה אחת לא פועלת אזי גם חבית מלאה לא תפעל, היינו טפה מרוכזת של שם טפטפיה]"[יא], שייך למצות "פרו ורבו"[יב], המצות המיוחדת של פורים (שמזלו מזל דגים, אצלם נכתב לראשונה "פרו ורבו"[יג]) לשון פוריא (מטה, שעליה פרים ורבים[יד]). טף במילוי, טית פא = 500 = "פרו ורבו". המצוה של "פרו ורבו" הוא להוליד בן ובת, היינו טף-טף. ומי הם המולידים? אבא ואמא, יה של שם הוי', היינו שלמות השם טפטפיה, טפ-טפ-יה.

שם טפטפיה נקרא בקבלה "שם המחשבה", כי מחשבות מטפטפות[טו]. יש מחשבה שהיא "ברק המבריק על השכל"[טז], אבל מחשבות רגילות 'מטפטפות' בתוך הראש, טפה אחרי טפה. הטפות בשם זה באות מ-יה – מוחין, חכמה ובינה – ואלה טפות של מחשבה. יש כח בשם הזה לתקן את המחשבה (על ידי גילוי שרש נשמת משה רבינו[יז]). בחסידות מלמדים אותנו "טראכט גוט וועט זיין גוט" – הכח ל'חשוב טוב יהיה טוב' גם בא מפורים. אם מצליחים להגיע למדרגה של "עד דלא ידע", הטפות שמטפטפות משם – מהאמונה הפשוטה שלמעלה מטעם ודעת – הן מחשבות טובות, 'חשוב טוב יהיה טוב', הכל יהיה טוב, משיח יבוא, "אף על פי שיתמהמה" הוא יבוא. על כך צריך לחשוב – המחשבות הן טפה אחרי טפה של מחשבה על כך שמשיח בא והוא קרוב, המשיח האישי והמשיח של כל עם ישראל. זה מה שמטפטף כעת מרישא דלא ידע – היום הזה, יום ה-193.

אם כן, שני הערכים של פורים הם שמות קדושים של ה' – שם המחשבה, טפטפיה, ושם קסא, איני יודע, מילוי שם אהיה, המורה על עתיד לא ידוע. ה' אומר 'אני אהיה איתך' – בכל סיטואציה, כמה רע שהיא נראית, אני איתך, מציל אותך וגואל אותך. לחיים לחיים, טראכט גוט וועט זיין גוט.

ההדרכה הראשונה של כל רופא טוב היא 'טראכט גוט וועט זיין גוט' בוודאות. עמלק הוא ספק[יח] – אפשר לשמוע את הרופא שאומר 'טראכט גוט וועט זיין גוט' ולומר שהוא אומר יפה, אבל זה בגדר ספק, או שכן או שלא. זהו עמלק, וצריך למחות אותו. מחיה היא לשון מח. בקבלה מדברים על חמש מדרגות, שסימנן "כל צמא", כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות – המדרגה השניה מלמעלה, אחרי האורות, היא המוחין, החכמה. מח – שיש לו הרבה משמעות בקבלה – הוא גם לשון תמחה, "תמחה את זכר עמלק". כשמגיע ספק – הוא אומר דברים יפים, נשמע טוב, אבל או שנכון או לא, סקפטיות – עמלק הוא הסקפטי הגדול, ואת הסקפטיות הזו צריך למחות, בכח המוחין, שמגיעים מאור פשוט, חוית האור הפשוט של הנשמה, חויה שה' נמצא בעולם. האמונה-החויה הזו נותנת למוחין את הכח למחות את הספק של עמלק. לחיים לחיים.

נגנו "דידן נצח".

חג פורים ומשה רבינו

ב"קדושת לוי" של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, סניגורן הגדול של ישראל, יש אריכות גדולה על פורים. באחד המקומות[יט] הוא מביא שאלה מהמהרש"א על הגמרא, ששואל: בסוף המגלה אומר הפסוק "קימו וקבלו היהודים" – שכל היהודים באותו דור קימו וקבלו על עצמם את מצות קריאת המגלה ואת כל מצוות פורים, הסעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. חז"ל[כ] מוסיפים עוד ענין, ש"קימו קבלו" היינו "'קימו' מה ש'קבלו' כבר" – שעם ישראל קיים את כל מה שקבל בהר סיני. בקבלת התורה היה ממד מסוים של כפיה, "כפה עליהם הר כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו פה תהיה קבורתכם"כ – הכפיה היא דיעבד, לא לכתחילה – אבל בפורים "הדור קבלוה בימי אחשורוש"כ. בפורים היהודים קבלו את התורה באופן מוחלט, ברצון, מתוך אהבה. קבלה באונס היא מיראה – קבלת התורה הראשונה היתה מתוך יראה ("מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע כו'"[כא]) – אבל קבלת כל התורה מאהבה היתה בפורים.

יש כאן זיקה חזקה בין פורים למתן תורה, ויש יחס חזק בין גיבורי המגלה, מרדכי היהודי ואסתר המלכה, למשה רבינו. ז' אדר הוא גם יום ההולדת ויום היארצייט של משה רבינו. כאשר הגורל נפל להמן על אדר הוא שמח, כי ידע שבו הסתלק משה, אבל לא ידע שגם נולד בו ביום וראויה הלידה לכפר על הפטירה (לבטל את ההעלם וההסתר של הפטירה). המזל של משה רבינו ופורים הולכים יחד (משה נולד מהול אבל הטפת דם הברית שלו היתה בפורים). וכן, החלקים היחידים בתנ"ך שהם נצחיים – לא יבטלו לעולם – הם חמשה חומשי תורה והמגלה, "תורת משה" ו"מגלת אסתר" הולכים יחד, שניהם נצחיים.

יש הרבה סודות ביחוד של תורת משה ומגלת אסתר. נאמר רק טעימה של גימטריא – כמה הם שוים יחד? תורת משה (כפולת 7, "כל השביעין חביבין") מגלת אסתר (כפולת 7 עוד יותר חשובה, ג"פ חשמל, שלש הופעות חשמל במעשה מרכבה ביחזקאל) עולה 2485 – סכום כל המספרים מ-1 עד 70, משולש 70. זאת אומרת שהיחוד של תורת משה ומגלת אסתר הוא שלמות כל שבעים הפנים של התורה.

אף אחד כאן לא עם מסכה בתחפושת שלו (בעצם יש אחד – לחיים, אתה מציל את המצב...), אבל פורים הוא חג המסכות. תחפושת היא לשון חיפוש – כשאדם מתחפש למישהו אחר הוא גם מחפש את הזהות העצמית שלו. אנחנו כל החיים עם פנים מסוימות, אבל לא באמת יודעים מי אנחנו – אולי אם אשים מסכה אגלה פתאום מי אני. זהו הסוד של פורים. כל שבעים הפנים של התורה מתגלים כאשר קוראים את מגלת אסתר בפורים. מגלת אסתר היא ההתגשמות של כל פירושי תורת משה.

קבלת התורה מאהבה

עוד דבר: סיום התורה – השיא של התורה, "הכל הולך אחר החיתום"[כב] – הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". רש"י אומר שהוא שבר את הלוחות לעיני כל ישראל, וה' אמר לו "יישר כחך ששברת", ובכך הצלת את עם ישראל. כאשר הרבי אמר זאת הוא בכה. זהו "חותמו של הקב"ה אמת"[כג] של התורה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". בקבלה מוסבר שלעשות היינו לתקן[כד] – משה תיקן את עיני כל ישראל. אם כן, שלש המלים האחרונות הן "לעיני כל ישראל", בגימטריא אסתר המלכה. משה רבינו גלה "לעיני כל ישראל" את אסתר המלכה.

מרדכי – שנשא את אסתר ("'ותהי לו לבת', אל תקרי 'לבת' אלא לבית"[כה]) – הוא משה רבינו של דורו, "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[כו]. אדר לשון דור. חז"ל אומרים "הדור קבלוה בימי אחשורוש" – קבלת תורה שיותר מקבלת התורה הראשונה, כפי שאמרנו שקבלת התורה הראשונה היתה ביראה, בכפיה, וקבלת התורה הסופית היא היום, בזכות מגלת אסתר, מתוך אהבת ה', עבודה לשמה. הרמב"ם אומר[כז] שעבודת ה' לשמה היא עבודה מאהבה, בלי שום ציפיה לקבל שכר. עבודה מתוך ציפיה לקבל שכר היא עבודה מיראה – יראה שלא תקבל שכר או שתקבל חלילה ההיפך. כך מסביר הרמב"ם. עבודה מתוך מוטיבציה אחרת חוץ מעבודת ה' היא עבודה מיראה, אבל עבודה ללא מניעים נוספים היא עבודה מאהבה. זו עבודתו של אברהם אבינו, "אברהם אֹהבי"[כח]. זו המדרגה של פורים, "הדור קבלוה", את כל תורת משה, מאהבה.

נעשה עוד גימטריא: הדור גם מלשון חזרה – "הדור קבלוה" – וגם במשמעות של דור, "מרדכי בדורו כמשה בדורו". מרדכי הוא גלגול של משה רבינו. השם אדר, המלה דור והמלה של הגמרא "הדור קבלוה" הם מאותה שרש. כמה שוה "הדור קבלוה"? משיח. צריך לעשות זאת עכשיו, לקבל את התורה מחדש מתוך אהבה, ואז יבוא משיח. אם כן, היום יום של משיח. שוב, מתי יבוא משיח? כשנקבל ונשמור את התורה מאהבה, "עשה את האמת מפני שהוא אמת", כפי שאומר הרמב"ם. עשית האמת מפני שהיא אמת, בלי סבה אחרת, היא אהבה (היינו סוד ריכוז כל החסדים, אהבה, בספירת היסוד, אמת).

זכוך הגשמיות בפורים

נחזור לקדושת לוי: הוא מביא שהמהרש"א אומר על "קימו וקבלו" שצריך להיות הפוך – קודם אתה מקבל ואז אתה מקיים. איך אפשר לקיים בלי שאתה מקבל? זו שאלה פשוטה. חז"ל קוראים את הפסוק "קיימו מה שקבלו כבר", אבל בפשט הקיום קודם לקבלה. המהרש"א עונה מה שעונה, אבל הקדושת לוי עונה על השאלה שלו לפי החסידות, בדרכו שלו. הוא אומר רעיון מאד יפה: בשנה הראשונה בה מרדכי שלח את האגרות לעשות משתה ולתת משלוח מנות ולתת מתנות לאביונים וגם לקרוא את המגלה – היהודים קיימו מה שהוא אמר לעשות בשנה הזו, בשנה הראשונה. אז הם קבלו על עצמם להמשיך לעשות זאת לכל הדורות הבאים, לעולם, "לא יסוף מזרעם". יש קיום מידי, ואחר כך קבלה לעשות זאת לדורות.

זהו השלב השני של הסבר הפשט, אבל מה זה אומר לנו? הקיום נתן להם השראה לקבל זאת לתמיד. למה? אפשר לומר שכאשר אתה מקיים מצוה היא נותנת לך געשמאק במצוה – "מצוה גוררת מצוה"[כט]. יש משהו מיוחד במצות פורים, יותר מכל מצוה אחרת, שעל ידי קיומה "מזדככת הגשמיות" – כאשר שותים, עם שאר מצוות פורים, מזככים את הגוף שלך; יש רופאים שאומרים שלא כל כך בריא לשתות יותר מדי... אבל כאשר מקיימים את מצוות פורים מזככים את הגוף, יותר מבכל מצוה אחרת בתורה – וכאשר הגוף מזדכך אפשר לקבל את כל מצוות התורה לתמיד, מתוך אהבה, באמת. הפשט שהם קבלו את מצוות הפורים לכל הדורות, ונוסף לכך שהם קבלו את כל התורה – הפעם לא מתוך יראה אלא מתוך אהבה. אם כן, לקבלה עצמה יש כאן שני ממדים, שני פירושים.

רבי לוי יצחק שואל למה מצוות פורים מזככות את הגוף יותר מכל מצוות התורה? הוא מסביר שהיחודים שנעשים על ידי כל המצוות מתרחשים בעולמות העליונים – אולי משהו משם מטפטף למטה, מהעולמות העליונים לעולמות התחתונים, אבל העיקר מתרחש למעלה – ולכן הן לא כה משפיעות על הגוף הגשמי של היהודי. אבל בחג הזה הנס היה נס גדול – אבל מלובש בטבע. המן רצה להרוג את גופי עם ישראל, לא רק את הנשמות, והנס עצמו הוא נס שה' עשה בגוף. אין עוד מצוות כיוצא בכך, שבאות מנס שהקב"ה עשה בתוך גוף הטבע. לכן בקיום מצוות פורים מזככים את הגוף, וכאשר הגוף מזדכך אנחנו רוצים לעשות את רצון ה'. רוצים לקיים מצוה זו כי מגיעים ל'היי', אופוריה יהודית טובה, "עד דלא ידע", וכאשר אתה מגיע ל'היי' אתה אף פעם לא רוצה לשנות – אתה נעשה מכור, התמכרות טובה, "קימו וקבלו". קיימו זאת פעם אחת והרגישו שצריך לקיים זאת שוב ושוב, לקבל לתמיד – עלינו לקבל זאת לתמיד, ולא רק מצוה זו אלא כל המצוות. כפי שמוסבר בתניא שמאמונה אפשר להחיות את כל המצוות. אדם יכול להרגיש שכל המצוות הן עול, אבל כאשר מתחזק באמונה יכול להחיות את כל המצוות. לכן לא מקבלים רק את פורים לנצח, אלא את כל התורה – זהו הקשר הפנימי בין מגלת אסתר ומצוות הפורים לתורת משה רבינו.

נוסיף עוד דבר שהוא לא אומר: במגלה, כאשר כתוב "קימו וקבלו", "וקבלו" כתוב חסר, 'וקבל', כפי שבפסוק קודם כתוב "וקבל היהודים". בפורים כל יהודי הוא כמו משה רבינו, בו כתוב "משה קבל תורה מסיני"[ל]. במתן תורה המקורי היו מחיצות בין האנשים – רק משה רבינו עלה להר, אהרן נשאר קרוב מחיצה בפני עצמו, הזקנים נשארו פחות קרובים מחיצה בפני עצמם וכו'. בפורים כולנו במדרגה של משה רבינו, לכן כתוב "וקבל" בלשון יחיד. אחר כך כתוב "קימו וקבלו" – "קימו" כתוב בלשון רבים, וגם "וקבלו" קוראים בפשט בלשון רבים, אבל במגלה כתוב "וקבל" חסר. יש כאן שלשה שלבים – "קימו", ואז "וקבל" את פורים לנצח, וה-ו הנוספת היא קבלת כל התורה מחדש מתוך אהבה, "הדור קבלוה בימי אחשורוש".

שנזכה כעת, היום, ל"קימו וקבלו היהודים". לחיים לחיים.

ארבע דעות ב"כל תקף"

בסוף המגלה כתוב "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תֹקף"[לא] – המגלה נקראת "כל תֹקף". יש ארבע דעות בגמרא[לב] מה הכוונה "כל תקף":

"תוקפו של אחשורוש", כדעת רבי מאיר, שלכן צריך לקרוא את המגלה כולה – מהפסוק הראשון, "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה", שמתאר את תוקף אחשורוש.

בא רבי יהודה ואומר שהכוונה ל"תוקפו של מרדכי", ולכן מספיק לקרוא את המגלה מ"איש יהודי".

רבי יוסי אומר שמדובר ב"תוקפו של המן", ולכן גם מי שמתחיל מ"אחר הדברים האלה" יוצא ידי חובת המצוה.

בא רבי שמעון בר יוחאי, רשב"י, ואומר שמדובר ב"תוקפו של נס" – ולכן מספיק להתחיל מ"בלילה ההוא", כאשר המלך לא הצליח לישון ובקש שיקראו לפניו ספר הזכרונות, ואז קרא שמרדכי הציל את חייו. מאותו רגע הנס התחיל להתגלגל. ההלכה היא כרבי מאיר, הדעה הראשונה, שלא יוצאים אם מתחילים מ"איש יהודי", "אחר הדברים" או "בלילה ההוא". אמנם כאשר בעל הקורא מגיע ל"בלילה ההוא" הוא מרים את קולו, כי כעת מתחיל להתגלגל-להתגלות הנס, אבל ההלכה היא שצריך לקרוא את כל המגלה. עלינו להתחיל מ"תוקפו של אחשורוש".

ענין "תוקפו של אחשורוש"

יש שיחה יפה של הרבי[לג] שמסביר שהעובדה שעל פי הלכה הפשט הוא ש"כל תֹקף" היינו "תוקפו של אחשרוש" – אסתר כתבה את כל התוקף של הגוי הזה שהיתה נשואה אליו, ששמו אחשורוש – וזהו עיקר המגלה. כך בחב"ד שרים "ויהי בימי אחשורוש" – פסוק "תוקפו של אחשורוש". הרבי מסביר בשלשה אופנים מהו "תוקפו של אחשורוש". כל המגלה באה להנציח לדורות את הנס של פורים, לתת לנו חוש בנס. כפי שאמרנו, מצוות פורים מזככות את הגוף של היהודי וגורמות לו לקבל את כל התורה באהבה. לכן, אומר הרבי, צריך להבין מה מוסיף "תוקפו של אחשורוש" בנס.

התירוץ הראשון, שכל הנס מתבטא באופי מלכות אחשורוש, מלכות פרס, מלכות מיוחדת – דבר שמתבטא בסעודת אחשורוש, לא עושים כלום חצי שנה, רק שותים ואוכלים יום אחרי יום, חצי שנה 'מפוצצים את המח'. בכך המגלה מתחילה, ועל הרקע הזה מתחוללת המגלה. הנס צריך להופיע דווקא על רקע כזה. כמו בהצגה או סרט – התפאורה מאד חשובה, על הרקע שלה מתחולל הסיפור. המלה שמשתמשים בה באנגלית – השיחה באידיש או בעברית – שצריך לכתוב את תוקף אחשורוש, כי הוא מנכיח את הנס. זהו נס גדול, שאין כמותו בתורה – אפילו שהוא מלובש בטבע – וזה מומחש מתוך גדולת אחשורוש. זהו הפירוש הראשון למה חשוב "תוקפו של אחשורוש".

ההסבר השני הוא שכל סיפור הרקע על אחשורוש באה ללמד אותנו לדורי דורות שהקב"ה מסבב סבות – דברים קורים בעולם באופן שלעולם איננו יודעים איך הם מתייחסים למה שעתיד לצאת מהם. קוראים דברים שרק אחרי שנים תהיה להם השפעה, ואי אפשר להבין את הדרך בה ה' מגלגל דברים מסבה לסבה. זהו ההסבר השני של הרבי, ש"תוקפו של אחשורוש" – כל הרקע – אמור להמחיש לנו, בקריאת המגלה כל שנה, איך כל מה שמתחולל שנים קודם הוא חלק מתכנית אלקית. הווארט הוא שה' מתכנן דברים שנים מראש. אדם קורא משהו בניו-יורק-טיימס – או רואה בסמראטפון – ואפילו לכתב אין מושג למה קורים הדברים, רק להקב"ה, המתכנן הגדול, המתכנת הגדול של התכנה של כל המציאות. בשביל להתחיל את התחושה הזו צריך להקדים את הסיפור של אחשורוש.

ההסבר השלישי, שמובא בקבלה[לד] בשם המדרש – שאין לפנינו – שלא רק כאשר כתוב "המלך" הכוונה לקב"ה, אלא גם "אחשורוש" היינו הקב"ה, "מלך שאחרית וראשית שלו" (הזמן הולך אחורה, מ"אחרית" ל"ראשית"). אחשורוש משקף את הקב"ה עצמו, וזו סבה למה כל הערכת הנס מתבססת על "תוקפו של אחשורוש" – ה', שעושה את הנס, מכליל את עצמו במלך אחשורוש. הוא טפש ורשע, מתחלתו ועד סופו, אבל עמוק בפנים זהו הקב"ה עצמו.

כל אלה הסברים למה יש יחס בין "תוקפו של אחשורוש" ל"תוקפו של נס" – יחס בין דעת רבי מאיר (שהלכה כמותו) ורשב"י (השייך לפנימיות התורה). נחזור, ההסבר הראשון הוא שהמלך הגוי אחשורוש הוא הרקע שמדגיש וממחיש את הנס. ההסבר השני הוא שתוקף אחשורוש ממחיש לנו שכל מה שקורה בעולם הוא תכנית אלקית. ההסבר השלישי שה' עצמו הוא ביטוי ודימוי של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

שלשה פסוקים מרכזיים בתנ"ך

בהתבסס על הדברים האלה, בעיקר על ההסבר השלישי של הרבי – שאחשורוש רומז להשי"ת, "מלך שאחרית וראשית שלו" – נאמר גימטריא שנסביר אחר כך. אם אני אשאל בחורי ישיבה מהם שלשת הפסוקים הכי חשובים בכל התנ"ך, מסתמא אקבל תשובות מאד שונות. הרבי קבע שנים עשר פסוקים, כעת נצמצם לשלשה. לכבוד פורים תשע"ט, נאמר שלשה פסוקים, שרק אחד מהם נכלל ב-יב הפסוקים:

דבר ראשון שצריך לדעת הוא שיש ה' שברא את העולם – הפסוק לכך הוא הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", יש ה' והוא הבורא. זהו הפסוק הראשון כדי לתקן את התודעה.

הפסוק השני הוא פסוק של מתן תורה, המצוה של אמונה בה' – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[לה].

מה הפסוק השלישי? מענין שבשנים עשר הפסוקים של הרבי "בראשית" הוא הראשון, אבל הדבר הראשון של עשרת הדברות משום מה אינו שם. מה יש במקומו? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אלה שתי מצוות – "מצות האמנת אלקות" ו"מצות יחוד ה'". את "אנכי הוי' אלהיך" הרבי לא כולל בשנים עשר הפסוקים. מה הפסוק השלישי הכי חשוב בכל התנ"ך? "ויהי בימי אחשורוש".

[נגנו את שלשת הפסוקים בניגון של "ויהי בימי אחשורוש"].

רמזי שלשת הפסוקים

כעת צריך להתבונן למה שלשת הפסוקים האלה הולכים יחד:

נחזור למה שהאריז"ל מביא מחז"ל, שאחשורוש רומז לקב"ה. כמה אחשורוש שוה? 821. אבל אפשר לחשב א כ-1000, ואז יהיה שוה 1820 – הופעות שם הוי' בכל התורה, ומכיון ששם ה' לא מופיע במגלה זהו גם מספר ההופעות בחמשה חומשי תורה יחד עם מגלת אסתר. 1820 עולה 70 פעמים שם הוי', סוד פעמים הוי' ("סוד הוי' ליראיו"[לו]) – גימטריא מדהימה – הכל אחשורוש.

השם שלו מופיע פעמיים משום מה בפסוק הראשון – "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש". חז"ל דורשים ש"הוא אחשורוש, הוא ברשעו [או בטפשותו] מתחלתו ועד סופו"[לז]. אבל לפי האריז"ל צריך למצוא לזה סבה עוד יותר פנימית, קשור לגימטריא הנ"ל שאחשורוש = 1820. כמה שוה כל הפסוק, עמוד התווך השלישי של כל התנ"ך? "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" שוה 3462. נוציא מזה את שתי ההופעות של אחשורוש (לפי הגימטריא הרגילה, אחשורוש = 821), 1642, ונקבל 1820, עוד אחשורוש! גימטריא מדהימה, "בתלת זימני הוי חזקה" של אחשורוש בפסוק הראשון של המגלה. מי יודע זאת? רבי מאיר. לכן הוא אומר שצריך להתחיל מהפסוק הזה. "מאיר עיני חכמים בהלכה"[לח] אבל "לא עמדו חכמים על סוף דעתו"לז – לא ידעו שזו הסבה שלו...

אחרי ה"בתלת זימני הוי' חזקה" נראה עוד תופעה: כמה שמות ה' מופיעים בשלשת הפסוקים שלנו? בשני הראשונים יש שלשה – "בראשית ברא אלהים" ו"אנכי הוי' אלהיך וגו'" – אלהים-הוי'-אלהיך עולה 178. בפסוק השלישי יש שני שמות של ה' לפי המדרש הנ"ל – אחשורוש-אחשורוש, 1642 כנ"ל. זהו אחד מהשבעים פנים של התורה. לפי הזהר הגימטריאות היא אחד משבעת הממדים של התורה. בנגלה מדברים על פשט-רמז-דרוש-סוד, אבל בזהר מדברים על שבעה ממדים של התורה וחשוב לדעת כשעושים גימטריא שהיא אחד מהם. 1642 ועוד 178 שוה 1820 – אותו מספר, עוד אחשורוש אחד (כשה-א עולה 1000)!

נאמר תופעה שלישית: האריז"ל אומר שכל המגלה היא שחזור של סיפור אדם וחוה (שחזור, replay, שכולו משחק, play). כל חג בתורה הוא תרופה למחלת נפש אחרת – נושא ארוך שהסברנו בעבר – ופורים שייך לסכיזופרניה. כל דמות ממעשה אדם וחוה מתפצלת לשתים בסיפור פורים. אדם הראשון מתחלק לשנים – החלק הטוב הוא מרדכי והחלק הרע הוא אחשורוש. חוה מתחלקת לשנים – החלק הטוב הוא אסתר והחלק הרע הוא ושתי. כדי שאחשורוש יהפוך להיות הבעל של אסתר הוא צריך להתעלות – זה בפשט, עוד לפני שאומרים שהשם אחשורוש רומז לה'.

אם כן, נעשה עוד גימטריא – מרדכי-אדם ועוד אסתר-חוה עולה 999. לפי הדרוש הנ"ל, אחשורוש הוא הצד הרע של אדם, אבל אמרנו שבכתבי האריז"ל מובא שאחשורוש רומז לקב"ה – הטוב מכולם. נצרף אותו לגימטריא – ונקבל 1820, הכל אחשורוש!

אם כן, שלש פעמים ראינו שהכל מתנקז לאחשורוש. הערך הממוצע של שלשת הפסוקים – שלשת עמודי התווך של פורים – הוא הוי' פעמים פלא. פלא הוא יותר מנס. הערך הממוצע של שלשת הפסוקים הוא פלא-הוי' (פלא הוי' עולה 137, חצי מרדכי).

הערך של כל הפסוק "ויהי בימי אחשורוש" זהה לעוד פסוק מאד חשוב בתורה – כאשר שאלנו מהם שלשת הפסוקים החשובים ביותר, לא היה עולה על הדעת ש"ויהי בימי אחשורוש" הוא אחד מהם. אמרנו שצריך לומר שה' הוא הבורא וה' הוא נותן התורה – אלה פסוקי "בראשית" ו"אנכי" – אבל הסיפור של אדם וחוה והנחש (שהוא המן, הוא עמלק) מתחיל בעוד פסוק, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (הפסוק עם ההופעה הראשונה של שם הוי'). פסוק זה – הפותח את מעשה בראשית השני, כולל סיפור אדם וחוה – שוה בדיוק לפסוק "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה", 3462.

הפסוק הראשון של התורה עולה 2701, משולש חכמה. פסוק הפתיחה של מעשה בראשית השני הוא 3462. מה ההפרש ביניהם? 761, "לעיני כל ישראל"[לט]. הפסוק שפותח את מעשה בראשית השני שוה לעשר מלים רצופות – "לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כאשר "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[מ]. 761 שוה "אסתר המלכה" כנ"ל, וכאשר מצרפים אותה ל"בראשית וגו'" מקבלים את הפסוק הראשון של מעשה בראשית השני, ובעצם את "ויהי בימי אחשורוש וגו'". אין יותר "נעוץ סופן בתחלתן" מהתופעה הזו. רואים שאסתר המלכה היא הסיום, החותם, שמצטרף להתחלת התורה, "מתכיפין התחלה להשלמה".

זה מצדיק עוד לחיים.

תיקון נשמת אוילר

היה מתמטיקאי גוי, שיש אומרים שהוא המתמטיקאי הכי גדול בכל הזמנים, שנקרא אוילר (Euler). יש שני מספרים שנקראים על שמו – מספר-אוילר (Euler's number) וקבוע-אוילר (Euler's constant). אחרי פאי, מספרים אלו הם החשובים ביותר בתורת המספרים. כמו שמדברים על המספר הכי חשוב בפיזיקה – 137 – במתמטיקה טהורה שלשת המספרים הכי חשובים הם פאי (π), אי (e) וגמא (γ). שני המספרים האחרונים נקראים על שם אוילר. e נקרא 'מספר אוילר' (ונקרא כך בהיות שהאות e היא ראש תבת שמו של אוילר) והשני – גמא – נקרא 'קבוע אוילר'. אי הוא מספר טרנסצנדנטלי, לגבי גמא זה עדיין לא הוכח. אי הוא 2.718, וכשמוציאים את הנקודה, 2718 היינו הערך המדויק של ברכת כהנים, "הברכה המשולשת בתורה" (כמו שפאי הוא קצת יותר מ-3 כך אי הוא קצת פחות מ-3, כלומר שבעיגול למספר שלם שניהם 3).

על פאי כולם שמעו, על אי שמעו רוב האנשים – בסיס הלוגריתם הטבעי (the base of natural logarithms). אי אומר שאם מחלקים כל מספר בו המכפלה תהיה הכי גדולה, לכן הוא בסיס הלוגריתם הטבעי. ניתן את הדוגמה הפשוטה, שאנשים פשוטים יכולים לקלוט: מה החלוקה של עשר בצורה שכפל המרכיבים יהיה המקסימלי? אם מחלקים לעשר פעמים 1 – הכפל הוא 1, זהו המינימום. אבל אם מחלקים לחמש פעמים 2 – תוצאת הכפל תהיה 32. האם אפשר לקבל יותר? אם מחלקים ל-3-3-4 נקבל 36, יותר. אם נשתמש בשברים, ונחלק לארבע פעמים 2.5 – נקבל מעל 39. אם עשר היה מתחלק לחלקים שוים של 2.718 זה היה יוצא מושלם, המכפלה המקסימלית.

התופעה הזו היא הסבה שהטבע אוהב את המספר הזה, מספר מאד חשוב, שמופיע בכל מיני יחסים, הרבה פעמים יחד עם פאי. זהו מספר אוילר, ששוה לברכת כהנים. מה ענינה של ברכת כהנים? המשמעות העיקרית של ברכת כהנים היא כמו הברכה המקורית לאדם במעשה בראשית, ברכת פריה ורביה ("פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻׁה ורדו..."[מא]), וכמו שדרשו חז"ל "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות"[מב]. כח הברכה היא ביתר שאת כאשר הכהנים מברכים את העם בבית המקדש בשם המפורש (כמו שכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[מג]). ברכת כהנים היא להגדיל-להרבות-להעצים את עם ישראל, העם שמצד עצמו הוא "המעט מכל העמים". שייך לסוד פורים, פוריא, לשון "פרו ורבו" כנ"ל. זהו מספר אוילר.

מהו ביחס לקבוע אוילר? יותר קשה להבין, אבל הוא חשוב באותה מדה. גם הוא מספר אין סופי, שמתחיל ...0.5772.

נחזור לפסוק שלנו: "ויהי בימי אחשורוש וגו'" ששוה 3462, ששוה גם "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'". אפשר לחלק את המספר הזה בשש – 3462 = 6 פעמים 577 (מספר ראשוני), קבוע-אוילר, גמא. זהו רק הפסוק "ויהי בימי אחשורוש". אמרנו שהערך הממוצע של שלשת הפסוקים הוא פלא פעמים הוי'. המספר הזה הוא 2886, חצי 5772 (6 פעמים 962, הוי' פעמים 37, סוד מילוי שם סג כנודע), גמא עוד יותר מדויק. גמא מתייחס למספרים הרמוניים (הוא הגבול האינסופי של ההפרש בין המספרים ההרמוניים לבין הלוגריתם הטבעי) – זהו מספר הקשור לחכמת המוזיקה. כל מה שדברנו עכשיו היה כדי להעלות ולתקן את נשמת אוילר – בפורים צריך להעלות נשמות – נשמה גדולה של גוי, גדול המתמטיקאים (גדול הפיזיקאים הוא יהודי, אינשטיין). אם נכתוב את השם שלו יולר ונוסיף 2718 ו-5772 נקבל 8736 = הוי' פעמים פורים!

שלש נשים ושלשה מלכים

נפנה לעוד פסוק במגלה: "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[מד]. מרדכי אומר לאסתר שאם לא תלך לאחשורוש – אף שהדבר כרוך בסכנת נפשות, היא יכולה לההרג ("אחת דתו להמית"[מה]) – אזי "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"[מו]. אמרנו שהרבי אומר שכל סיפור המגלה, "תוקפו של אחשורוש", מלמד איך ה' מתכנן דברים שנים מראש – דבר המתבטא בדברי מרדכי לאסתר, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"[מז]. הגעת למלכות כדי להתחנן למלך ולהציל את עם ישראל. אבל, אם לא תלכי, "אם החרש תחרישי"[מח], אזי "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

כמו מישהו שמשחק שח, שמתכנן את כל המהלכים האפשריים של היריב – השחקן השני הוא אנחנו, ה' משחק אתנו שח. אם נעשה תנועה אחת – ה' יעשה תנועה מסוימת, ואם נעשה תנועה אחרת ה' יעשה תנועה אחרת. זה מה שמרדכי אומר לאסתר. "אין לך אדם שאין לו שעה [ואין לך דבר שאין לו מקום]"[מט] – לכל אדם יש שעה עם הזדמנות לקיים מצוה גדולה מאד, וזו השעה שלך למסור את נפשך על מנת להציל את עם ישראל. אם תעשי זאת – טוב. אם תעשי צעד אחר – יש לה' צעד אחר איך להציל את היהודים, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", אבל לא דרכך, מהלך אחר, ולא עוד אלא ש"ואת ובית אביך תאבדו".

"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" שוה בדיוק השגחה פרטית, פסוק מאד חשוב במגלה. זהו מהלימודים הכי חשובים של הבעל שם טוב. אם יש תכנית אלטרנטיבית, כמו בשח, משהו אחר מתוכנן.

אם ה' משחק שח עם אסתר, ומגיב לפי הפעולות שלה, צריך לדמיין – אם האשה הזו לא תהיה הגבורה של הסיפור, אשה יהודיה אחרת תהיה הגבורה של הסיפור. בטוח שזו תהיה מגלה של אשה. מי אומר זאת? מרדכי – לא אני יכול לעשות זאת, את יכולה, ואם לא את אז אשה אחרת תעשה זאת.

איך היא רמוזה בגימטריא של הפסוק? "רוח והצלה יעמוד ליהודים – ממקום אחר". הכל יחד שוה השגחה פרטית, אבל נחשב רק את שתי המלים האחרונות – "ממקום אחר", לא ממך, אסתר, אלא מישהי אחרת תהיה הגבורה של הסיפור. "ממקום אחר" עולה 435 – מי מכיר אשה גדולה בהיסטוריה היהודית שהשם שלה עולה 435? מרדכי נקרא מרדכי היהודי – והאשה ששוה 435 היא יהודית. הגבורה תהיה אסתי או ג'ודי[נ].

איפה יהודית הופיעה? היא הגבורה של חנוכה, כמה מאות שנים אחר כך. מרדכי אומר לאסתר – כעת השעה שלך, ואם לא תהיי את זו תהיה יהודית. אני יהודי, ויהודית (גם בת זוג שלי כמו שאת בת זוג שלי) תעשה זאת. מה מסירות הנפש שלה? מסירות הנפש של אסתר היא ללכת למלך (פעם ראשונה מרצון – "כאשר אבדתי אבדתי", היא אכן קיימה "תאבדו") ולבקש על עם ישראל, עם כל התכנית-עלילה – להזמין אותו יחד עם המן למשתה ראשון ומשתה שני ואז להצביע על המן כ"איש צר ואויב המן הרע הזה". היא גרמה לאחשורוש לקנא בהמן. או שאתה תעשי זאת – עם החכמה הנשית שלך (בחינת "אשה משכלת" כנ"ל) – או שמישהי אחרת תעשה זאת. שוב, כל הביטוי שוה השגחה פרטית ושתי המלים האחרונות, "ממקום אחר", שוות יהודית, המשולש של 29.

ארבע המלים הקודמות, "רוח והצלה יעמוד ליהודים" שוות 585. אסתר שכנעה את המלך הגוי לבטל-להפוך את הגזרה, יהודית הלכה וחתכה לו את הראש. שתיהן עשו דבר, הצילו את עם ישראל, אבל בשני אופנים שונים. אפשר לשכנע את המלך במה שאת הרוצה שיעשה, או לחתוך לו את הראש... אלה שני מהלכים בשח.

האם יש עוד אשה גדולה בהיסטוריה היהודית, ששוה 585? יהודית הופיעה בהיסטוריה היהודית אחרי אסתר, בנס חנוכה – זהו קשר בין פורים לחנוכה. האשה ששוה 585 מופיעה קודם – אמו של משה רבינו, שנקראת בתורה גם שפרה. זהו קשר למשה רבינו, "מרדכי בדורו כמשה בדורו". מה היתה מסירות הנפש שלה? היא היתה מילדת.

יש שלש דרכים להתיחס למלך רשע – שלש דרכים שנשים יודעות איך להתייחס למלך הרשע (שלפעמים הוא הבעל...):

דרך אחת היא של שפרה, שבפשטות – לא הקשיבה למה שהוא אומר. היא סרבנית הפקודה הראשונה – הדרך הראשונה היא פשוט לסרב פקודה.

הדרך השניה היא לתמרן את המלך לעשות מה שאת רוצה.

הדרך השלישית היא לתת לו לשתות – אפשר לשכר אותו בגבינה, הלכה חשובה לפורים... – וכאשר הוא נופל למטה לחתוך לו את הראש. אם יש לך שלש בנות – אלה שלש דרכים. זהו סוד הפסוק "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

נגנו "שושנת יעקב".

"אור גדול" ב‑770

הביטוי "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" מאד מיוחד, בכך שלכל אחד משש המלים שלו יש נקודה אמצעית – דבר נדיר. נקח רק את האותיות האמצעיות – ו צ מ ו ק ח – בגימטריא 250, נר, אור גדול, "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול"[נא] – פסוק שנאמר על הדור שלנו, הדור של משיח. כל נר – כמו נר חנוכה – כולל בתוכו "אור גדול". אם כן, כמה שוות שאר האותיות? זו דרשה בכבוד אכסניה – 770. אם כן, מהו ה"מקום אחר"? אם תעשי זאת עכשיו – לא תצטרכי כעת את 770, "עוד חזון למועד". אם לא, צריך נר – שהוא אור גדול, הרבי – שדולק ב-770, ה"מקום אחר". זו תופעה יפה.

"פורים פורים פורים לנו" בפסוק "רוח והצלה.. ממקום אחר"

כמה אותיות יש בכל הפסוק? 6 מלים ו-28 אותיות. בפסוק הראשון של התורה יש 28 אותיות, אבל ב-7 מלים. 6 הוא משולש 3 ו-28 משולש 7. למשולש 7 יש נקודה אמצעית, כמו שלכל מלה כאן יש אות אמצעית. אפשר לעשות את המשולש מ-1 ל-7 או מ-7 ל-1. מ-1 ל-7 היינו מ-ר ל"מקום אחר", ואז הפנות הן רמר. אפשר לעשות הפוך, ואז השורה הראשונה היא "רוח והצל" והנקודה התחתית תהיה ר והפנות הן רלר (הסימן של הביטוי, האות הראשונה והאות האחרונה שלו, הוא ר-ר – מראש לראש עם כתר באמצע) – ההבדל הוא בנקודה האמצעית. לכל משולש שלישי (של 1, 4, 7 וכו') יש נקודה אמצעית – אבל היא משתנה לפי הציור. ב-28 אותיות, משולש 7, היא הנקודה ה-13 מכל פנה. האות ה-13 מההתחלה היא ה-ד של "יעמוד", והאות ה-13 מהסוף – אם עושים את המשולש הפוך – היא ה-ה של "ליהודים". המאבק על המקום האמצעי הוא בין 4 ל-5, כמו במלחמת ארבעת המלכים את החמשה.

אי אפשר להבין בלי לראות, אבל רק נאמר זאת – זו אולי התופעה הכי מיוחדת במגלה, שאומרת פורים-פורים-פורים, שלש פעמים פורים, כמו ששרנו קודם. למשולש של שבע יש נקודה אמצעית, מקיף קרוב אליו מקיף רחוק:

ר

ו ח

ו ה צ

ל ה י ע

מ ו ד ל י

ה ו ד י ם מ

מ ק ו ם א ח ר

ר ו ח ו ה צ ל

ה י ע מ ו ד

ל י ה ו ד

י ם מ מ

ק ו ם

א ח

ר

אם לוקחים את הערך של שלשת אלה – פנימיות, מקיף החיה ומקיף היחידה – ועושים סדרה מקבלים את הבסיס. אם עושים מ-1 ל-7 הבסיס הוא פורים-פורים, ואם עושים מ-7 ל-1 הבסיס יהיה פורים! אין לכך סבה בעולם.

הניגון ששרנו, ונשיר שוב, הוא ניגון שחסידי קרלין בארץ ישראל קבלו מהתימנים – ניגון תימני – וחברו לפיוט שיש בגראבע-סידורים, שבחב"ד לא אומרים בתפלה. אבל דווקא בחב"ד יש ללשון הפיוט הסבר לקראת סיום רמח אותיות (שרובו מגדול המשפיעים בחב"ד, רבי הלל מפאריטש). ה' בחר בנו – מכל גויי הארצות – אחרי "פורים פורים פורים". הוא מסביר שכל פורים הוא סוד של צמצום – יש שלשה צמצומים – וכל אחד מרכז את הבחירה של ה'. צמצום אומר – 'אני רוצה זאת ולא רוצה משהו אחר'. יש שלשה צמצומים עוקבים כדי לוודא שבמאה אחוז ה' בוחר בישראל (ובכל מצב של עם ישראל, בין צדיקים ובין כו'), וזהו הגילוי של פורים. כל צמצום מכוון את בחירת ה'.

שוב, זהו ניגון שחסידי קרלין חברו לפיוט שמוסבר בחב"ד והניגון בא מתימן – יש כאן איחוד של יהדות תימן, החסידות הכללית והסבר הכוונה של חסידות חב"ד. מי שמכיר 'צעד תימני' בריקוד – ריקוד מורכב – הניגון הזה עוזר לדמיין אותו.

אם שרים מספיק את הניגון הזה – אפשר להגיע ל"עד דלא ידע", עם הקצב הנכון על דרבוקה. לחיים לחיים.

עצה ומחשבה

ב"על הנסים" – לא לשכוח לומר בברכת המזון "על הנסים" – אומרים "הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו" (על דרך הנוסח שאומרים ב"אלהי נצור" בסיום כל תפלת עמידה, "הפר עצתם וקלקל מחשבתם").

קודם הזכרנו את שם המחשבה, טפטפיה, שעולה "עד דלא ידע" – מספר היום הזה מר"ה, יום ה"עד דלא ידע" של שנת תשע"ט. תשע"ט ר"ת תהא שנת עצה טובה – כל אחד שנותן עצה, רבי, משפיע, רופא, זו השנה לתת עצות טובות. אבל לעומת עצה טובה יש עצה רעה, וכל העצות הרעות באות מהמן הרשע. צריך למחות את עמלק, במיוחד השנה, ב"הפרת את עצתו". השם של עצה הוא שם קסא (המספר הקטן של יום הפורים בשנה כנ"ל) – כפי שנסביר – ושם המחשבה טפטפיה הוא "עד דלא ידע" (המספר הגדול של יום הפורים בשנה), כנגד "הפרת את עצתו" ו"קלקלת את מחשבתו". היות ש"מרובה מדה טובה" זהו יום של עצות טובות – שבאות ממרדכי ואסתר (יש לומר שמרדכי הוא סוד המחשבה ואילו אסתר סוד העצה, וד"ל) – ויום של מחשבות שמטפטפות מהרדל"א, אמונה פשוטה, "חשוב טוב יהיה טוב".

יש משהו בפורים שענינו עצה-מחשבה. ראשי התבות עצה-מחשבה הן עם – "עם מרדכי" (גם 'עִם מרדכי', החל מאסתר שהיא יחד עם מרדכי, "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו"). הביטוי הכי מפורסם של עם הוא "אין מלך בלא עם"[נב]. המלך במגלה הוא אחשורוש, שלפי הפשט הוא מלך גוי רשע, אבל לפי הפנימיות הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. "אין מלך בלא עם", וכתוב "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[נג]. חלק מהותי ממלוכה שיש איזו נשמה שהוא נמלך בה, נוטל ממנה עצה. היועצת הטובה במגלה היא אסתר, שיש לה עצה כנגד המן. "אין מלך בלא עם" – בלי עצה-מחשבה[נד].

השתמשנו בדימוי למחשבה של טפות שיורדות מאמונה. מאיפה עוד באות מחשבות ועצות? חז"ל[נה] אומרים ש"כליות יועצות" – עצות טובות, וגם מחשבות טובות, באות מהכליות. בלימוד פיזיולוגיה מודרנית לא לומדים זאת, כפי שלא לומדים שרגשות באים מהלב. היום מלמדים שהכל בא מהמח – היום כולם חב"דניקים טהורים, שום דבר לא בא מהלב או מהכליות, הכל מהמח. כל כך מח, שמתכחשים לקיום הנשמה. אבל לפי התורה הלב הוא משכן הרגשות והכליות הן המקור לעצות התנהגויות טבעיות. מלך צריך עצות טובות וגם מחשבות טובות – אם אין לו מחשבות טובות הוא במקום גרוע.

היום חג של המלך – המלה הכי חוזרת במגלה היא "המלך" – וחג של שמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר" (יש 10 לשונות של שמחה במגלה). המלך צריך להיות שמח – אם הוא מדוכא, אוי ואבוי. צריך מלך שמח. בשביל שהמלך יהיה שמח הוא צריך מחשבות טובות. הפסוק אומר "עבדו את הוי' בשמחה" – אותיות מחשבה[נו], מחשבות טובות הן מחשבות שמחות. אם אתה חושב דברים שמחים אתה רואה את הסוף הטוב – הפי-אנדינג – של התכנית של ה'.

שוב, מלך שמח צריך עצות שמחות ומחשבות שמחות, שבאות קודם כל מרדל"א, מטפטפות, וגם עולות מהכליות. מאיפה אברהם אבינו קבל את חכמתו? כתוב בחז"ל, במדרש, ששתי כליותיו נעשו "כשני רבנים"[נז]. ממי הוא למד את כל התורה? שתי הכליות שלו נעשו שני רבנים והם למדו אותו תורה. אם כן, כליות הן דבר גדול – שני רבנים טובים. שני רבנים שלא חולקים אחד על השני אלא משלימים אחד את השני.

המלה כליות קשורה לכלים. יסוד חשוב בקבלה וחסידות[נח] הוא שיש חמשה ממדים במציאות – אורות, מוחין, צלמים, לבושים, כלים כנ"ל. אמרנו ש"תמחה את זכר עמלק" נעשה במוחין – למחות את הספקות (עמלק הוא ספק[נט]) מהמוח. למדנו בהתוועדויות קודמות שהצלמים – דמויות-צללים בתודעה – שייכים לתפלה (צלותא בארמית), בה עומדים בצל ה' ומתקנים את הצללים בתודעה. דווקא בזמן התפלה באות כל המחשבות הזרות, כל הצללים האפלים, כי זה הזמן לתקן אותם. בתניא כתוב שצריך להסיח מהם דעת, גם זה תיקון, ולעתים אפשר גם להעלות אותן ולמצוא את שרשן בקדושה.

בכל אופן, צלם בא מהמלה צל. אחר כך באים הלבושים, וחז"ל[ס] מסבירים שלבוש נוטריקון לא-בוש. אדם מתלבש כדי לא להתבייש – כשהוא ערום הוא מתבייש, מאז חטא אדם הראשון. לפני החטא "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבֹששו"[סא], והדבר הראשון שאדם וחוה עשו אחרי החטא הוא להתלבש. לבוש נוטריקון לא-בוש, הלבושים מסירים את הבושה.

כעת הוספנו שהכלים באים מהמושג כליות – יש משהו בכליות שהוא כלי. הכלי אינו גוף דומם ללא חיות אלא אדרבה הכלי מעלה מ"ן למדרגות שמעליו, מעלה עצת כליות, מעלה ללב ולמח עצות ומחשבות (מקובל לדרוש מלך, המלך של פורים, כראשי תבות מח לב כבד, כנגד אדם חוה נחש, שהם מרדכי-אחשורוש אסתר-ושתי המן כנ"ל, אך ניתן לדרוש מלך כראשי תבות מח לב כליות, והוא המלך הנמלך כו'[סב]). שוב, כמו שהראש שאינו נודע, רדל"א, מטפטף טפות של עצות ומחשבות כך הכליות מעלות עצות ומחשבות.

נחזור לדימוי הפיזיקלי – מהכליות יש טפות אחרות, של שתן, אבל כאן אנחנו מדברים על טפות רוחניות שעולות למעלה, ולא הטפות שיורדות למטה, שהן פסולת.

המדרגה הראשונה היא אור – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר". כולם יודעים מהו אור, ואור הוא משל למדרגות הרוחניות, כמבואר בתניא. האם לשון אור כולל משהו אחר? כעת אומרים איך לכל אחת מהמלים של כ"ל צמ"א יש משמעות נוספות – מוחין גם לשון מחיה, צלם לשון צל, לבושים היינו לא-בוש, וכעת הסברנו שכלים קשורים לפעולת הכליות. האם יש עוד משמעות לאור בתנ"ך? כן. גם גשם, שדברנו עליו – "יפיץ ענן אורו"[סג] היינו יפיץ גשם – ואורות הם גם ירקות[סד]. כאשר יורד גשם גדלים ירקות.

מה היום במדע היחס בין אור וירקות? פוטוסינתזה. רואים זאת בלשון הקדש. כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – יקר אותיות ירק. המלה יקר מופיעה בתנ"ך יחד עם אור – "אור יקרות"[סה]. זהו אור שיתגלה כאשר יבוא משיח. יקרות אותיות ירקות – 'אור ירקות'. המלה ירק באה מהמלה ירוק. האור הכי חשוב שצריכים בחיים הוא 'אור ירוק' – אור שאומר לך 'לך!' (כמו אצל אברהם אבינו, "לך לך", הציווי הראשון ליהודי הראשון. בעצם גם הפסוק הראשון של התורה, ראשית בריאת העולם, הוא 'אור ירוק'. והרמז: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" [2701] ועוד 'אור ירוק' [523] = אברהם – "'בהבראם' באברהם"[סו], פעמים אחד – "אחד היה אברהם"[סז]!). 'אור ירוק' אומר 'עשה זאת', "המעשה הוא העיקר", אל תעצור – לא אור אדום אלא אור ירוק.

אורות          גשם וירקות

            מוחין          מחית עמלק

            צלמים                   צלותא-תפלה

לבושים                 לא-בוש

            כלים            כליות כשני רבנים

אם כן, ראינו כעת תופעה יפה בפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", תופעה של "ונהפוך הוא" – "חותם המתהפך". שתי המלים האמצעיות, שמחה וששון, הן מלים נרדפות. שתי המלים החיצוניות הן אורה ויקר, מלים שבאות יחד בתנ"ך – "אור יקרות" (שהוא 'אור ירקות'). נמצא שפורים הוא אור-שמחה-שמחה-אור. יש כאן ארבעה מושגים, אבל בהפשטה יש כאן זוג שמתהפך – אור-שמחה שמתהפך לשמחה-אור, אור שעל ידי פוטוסינתזה הופך לירקות. יש מי שאומר שכאשר משיח יבוא נהיה כולנו צמחונים, כמו אדם הראשון לפני החטא – נאכל רק פירות וירקות, 'אור ירקות'.

נשיר את הניגון שלנו ל"ליהודים היתה...".