בע"ה

כב ניסן תשע"ט – כפר חב"ד

מצות ההגדה וברכתה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מקור מצות הגדה של פסח

מצוה עיקרית של ליל הסדר היא מצות ההגדה, ה"מגיד" בסימני הסדר. מאיפה לומדים את המצוה הזו[ב]?

הרמב"ם מביא[ג] כעיקר הלימוד את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים"[ד], ומוסיף (לפי דברי המכילתא[ה]) שזמן המצוה נלמד מהפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה הוי' לי בצאתי ממצרים"[ו] ("'בעבור זה', בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך" כלשון המכילתא שאנו אומרים בהגדה).

אכן, ספר החינוך[ז] מביא כמקור למצוה רק את הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא", ואצלו הוא המקור לעצם המצוה (ולא רק לזמנה).

יש ראשונים[ח] שהביאו כמקור למצוה את הפסוק שמופיע במצות פסח בחומש דברים – "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[ט] (ממנו נלמדות הלכות לגבי הזכרת יציאת מצרים בכל יום ויום[י] – לרבות הלילות[יא] – אך רוב מוני המצוות לא מנו אותה כמצוה בפני עצמה[יב], ומכאן מובן שהזכרון היום-יומי נמשך ומסתעף מליל הסדר, מתאים למנהג חב"ד שאין חותמים "חסל סידור פסח" משום שהפסח צריך להמשך לכל השנה[יג])[יד].

בנוסף, יש גם מוני מצוות[טו] שכלל לא מנו את המצוה לספר ביציאת מצרים, וכנראה שלדידם כל ה'עסק' של ההגדה בליל הסדר הוא מעין דין דרבנן. אפשרות נוספת היא לומר שהם סוברים כדעת הרא"ש[טז] שהמצוה האמורה בפסוקים אלה היא רק שאם ישאלוהו עליו לענות ולפרש, אך אם אין שואלים אותו הוא מקיים את הזכירה במצוות ליל הסדר – אכילת מצה וכו' – שמתוכן זוכרים את יציאת מצרים.

מבנה הלימודים בסוד הוי'

את ארבעת המקורות למצוה אפשר להקביל בפשטות לאותיות שם הוי' ב"ה:

שני הלימודים הראשונים, המופיעים באותה פרשיה[יז] (ומשלימים זה את זה בלימוד לגבי המצוה, כדברי הרמב"ם) – "זכור את היום הזה" ו"והגדת לבנך ביום ההוא" – מכוונים כנגד אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יח].

"זכור" הוא מוחין דאבא המאירים בשבת, וכמפורש בדברי הרמב"ם – "שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' כמו שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו'[יט]". גם הנוסח "[אשר יצאתם] ממצרים מבית עבדים" הוא כפי שעתיד להאמר בפתיחת י הדברות – שהן בכללות י שבשם הוי', חכמה – "[אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ] מצרים מבית עבדים"[כ].

בפסוק הראשון נאמר "היום הזה" ובפסוק השני "ביום ההוא" – "הזה" הוא הגילוי הישיר בחכמה ו"ההוא" שייך לבינה, בסוד "ועבד הלוי הוא"[כא] (אכן, הזה בגימטריא ההוא בגימטריא הגדה!).

היחס בין שני הלימודים הוא כבין "אור המאיר לעצמו" ("זכור" לאדם עצמו) ו"אור המאיר לזולתו" ("והגדת לבנך")[כב], כאשר לפי הרמב"ם משמע שעל האדם 'לשתף' את זולתו באור שלו עצמו (שעשועיו העצמיים) ולפי בעל החינוך צריך לדאוג במיוחד להסברה הראויה לזולתו. בדרך כלל "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" היינו מוחין ומדות, אך במוחין זהו היחס בין החכמה, נקודת ההשכלה העצמית המופיע ב"פנים מאירות" של החכם עצמו, לבין הבינה (שרש הבן המקבל מההורים, י-ה), המביאה הכל ב"פנים מסבירות" לזולת. בעוד האבא רואה את בנו כהתפשטות שלו עצמו, לאמא יש 'ראש חינוכי' (המתאים לבעל ספר החינוך) והיא דואגת להסברה המתאימה לבן עצמו (כולל באמצעי ההמחשה המיוחדים לליל הסדר – "בעבור זה"). אמא היא "מי דקיימא לשאלה" – היא רגישה לשאלות הבן[כג], אלה שמבוטאות וגם השאלות החשאיות שהבן "אינו יודע לשאול" (שהרי מצות "והגדת לבנך" היא "אף על פי שלא שאלך"[כד]). זהו יסוד גדול בחינוך – לפנות אל התלמיד מתוך הרגשת ה'שאלה' שלו.

אחרי "היום הזה" ו"היום ההוא", הלימוד של "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" הוא כבר המשכה לכל הימים הנכללים ב-ו, התפשטות מליל הסדר ללוות את כל ימות השנה (בסוד "יומם יצוה הוי' חסדו"[כה], "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[כו] – מתאים לזכירה הראשונה בשש זכירות, המכוונות כנגד ו"ק, זכירת החסד).

הדעה שאין לימוד מפסוק מפורש – ויש כאן מעין מצוה דרבנן – שייכת למלכות, "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[כז]. גם ההסבר שאם אין שאלה מפורשת המצוה מתקיימת באמצעות המעשים שייכת למלכות, המתבטאת בעולם המעשה.

  י        "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים"

  ה       "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה הוי' לי בצאתי ממצרים"

  ו        "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"

  ה       מצוה דרבנן

ליתר דיוק, מכיון שהמצוה מוטלת בפשטות על האב המגיד לבנו[כח], מתאים לומר שהכל נכלל כאן באבא-חכמה: שני הפסוקים הראשונים מופיעים בפרשית "קדש", פרשית החכמה בארבע פרשיות התפילין[כט], לכן יש לומר שהם בסוד אבא ואמא עילאין – החכמה והבינה הכלולים בחכמה (כאשר גם על האבא לעורר את האמא שבתוכו[ל], לדבר ב"פנים מסבירות" ובהמחשה וכו'). כהמשך לכך יש לומר ש"למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" היינו המדות דאבא (ולפרש כי כל שש הזכירות הן ו"ק דאבא, סוד הזכירה) וגם החיוב מדברי סופרים והעשיה שפועלת זכרון הם המלכות דאבא (כח המלכות של "מאן מלכי רבנן"[לא], כנודע ששרש "דברי סופרים" בחכמה[לב], ופעולת "כֻלם בחכמה עשית"[לג]).

מדוע לא מברכים על הגדה של פסח?

בפשטות, אנו לא מברכים לפני אמירת ההגדה על קיום המצוה. בהסבר הדבר נאמרו תירוצים שונים:

קודם כל, נציין שהמאירי מביא[לד] שהיו מהראשונים שאכן ברכו על מצות ההגדה – אך בפועל איננו רואים שנוהגים כך.

כך יש דעה[לה] שגם היום בפועל יש ברכה על ההגדה, אלא שהיא נאמרת רק בסופה – ברכת "אשר גאלנו". מדוע לא מברכין אותה, ככל ברכות המצוות, "עובר לעשייתן"[לו]? חז"ל תקנו שאת ההגדה יש לספר דווקא באופן של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"[לז], ואם היינו פותחים בברכה על המצוה "לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותיו במצרים" (כלשון הרמב"ם בהגדרת המצוה) היה עלינו לספר מיד על הנסים ולא היה אפשר לפתוח בגנות. הפתיחה בגנות – בה מכיר האדם איפה הוא היה, לפני שהוא פונה להתבונן בטוב שבא בהמשך – כל כך חשובה, עד שהיא מצדיקה את דחית הברכה לסוף הטוב, שרק כשהוא מגיע ניתן לברך, להודות ולהלל.

עם ההסבר הזה – לפיו בעצם יש ברכה על ההגדה – אפשר לכרוך גם את מי שאמרו שלא מברכים כי כבר אמרו לפני כן בברכת הקידוש "זכר ליציאת מצרים"[לח] או שכבר הזכירו יציאת מצרים בברכת "אמת ואמונה" וחתמו "גאל ישראל"[לט].

יש מי שמסביר[מ] שההגדה כולה קילוסים ותשבחות ואין מברכים על ברכות ותשבחות (וכנראה טעמו שהן עצמן ברכות, ואין צריך להוסיף ולברך עליהן).

טעם נוסף שמובא[מא] הוא שאין למצות הגדה שיעור ידוע – כי אפשר לצאת ידי חובה בדיבור אחד – אלא ש"כל המרבה הרי זה משובח"[מב].

נוסיף עוד טעם פנימי ונסתר יותר: על המצוות של העולם הזה מברכים, אבל על מצוות שבבחינת "עלמא דאתי" – בו, בסופו של דבר, "מצוות בטלות לעתיד לבוא"[מג] – לא מברכים. כך, על תפילין של רש"י, השייכות עדיין לעולם הזה, יש ברכה (עכ"פ על תפילין של יד). אך על תפילין דרבינו תם, תפלין ד"עלמא דאתי"[מד], לא מברכים. המצוות שלעתיד (בזמן בו "מצוות בטלות") אמורות להתקיים בצורה ספונטאנית, של "אינו מצווה ועושה"[מה], לזרום בדרך ממילא – אי אפשר לומר למישהו 'תספר את הנסים שעברו עליך', זו צריכה להיות פעולה טבעית, וממילא לא מברכים.

אפשר לומר אותו דבר בסגנון נוסף: מה החידוש של ההגדה ("והגדת")? מה ההבדל בין אמירה להגדה? כאשר דלילה נסתה לגלות את סוד כחו של שמשון הוא התל בה שלש פעמים, ובכל אחת מהפעמים האלה כתוב "ויאמר אליה..."[מו], אך לאחר שהיא הציקה לו ואלצה אותו לומר לה את האמת כתוב "ויגד לה את כל לבו"[מז] (והדבר חוזר: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו ותשלח ותקרא לסרני פלשתים לאמר עלו הפעם כי הגיד לי את כל לבו"[מח]). אמירה יכולה להיות 'סיפורי סבתא', אבל הגדה היא גילוי כל האמת (כולל ה"דברים קשים כגידין" שלעתים 'מרככים' באמירה[מט]). כך, הגדה של פסח צריכה להיות גילוי הנקודה הפנימית שבלב[נ] – הפעולה הכי טבעית ואמתית, עליה לא שייך לברך.

הטעמים בסוד הוי'

גם כאן, אפשר להקביל את הטעמים שנאמרו בסוגית הברכה (או אי-הברכה) על ההגדה לאותיות שם הוי' ב"ה. אפשר לזהות כאן שני טעמים נגלים יותר, שבבחינת "והנגלֹת לנו ולבנינו"[נא], ושני טעמים השייכים יותר לנסתר, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". נסביר מלמעלה למטה:

המדרגה של "אינו מצווה ועושה" היא מוחין דאבא (כמו תפילין דרבינו תם, שאין מברכים עליהם, שהם מוחין דאבא, ביחס לתפילין דרש"י, תפילין של העולם הזה, שהם מוחין דאמא[נב]). כתוב ש"אבא יסד ברתא"[נג] – החכמה היא המקור הפנימי של הדבור, וממנה נמשך הגילוי השלם של כל האמת הכי פנימית, "ויגד לה את כל לבו", דבור ספונטאני ופנימי שלא שייך לברך עליו כעל מצוה 'כפויה' שבאה מן החוץ[נד].

הטעם שאין מברכין על מצות הגדה כי אין לה שיעור אינו מובן כל כך על פי נגלה. ראשית, מדוע לא לברך על אותו דבור אחד בו יוצאים ידי חובה[נה]? שנית, דווקא בליל הסדר אין להסתפק בדיבור אחד כדי לצאת ידי חובה, אלא צריך לומר את הדברים בצורת סיפור[נו]. אכן, בפנימיות אפשר להבין מכאן שהברכה מגבילה ו'מודדת' את המצוה ותוחמת אותה בשיעור ידוע, וכאן רוצים שהסיפור ימשיך עוד ועוד – הדגש אינו על כך שאין למצוה שיעור תחתון שמצדיק ברכה, אלא על כך שאין לה שיעור עליון שראוי להגדיר ולהגביל אותו בברכה. מושג השיעור בכלל שייך לספירת הבינה, בה יש "שערי בינה", אך בעוד מט השערים המושגים מודדים, משערים ומגבילים כל דבר – שער הנון של הבינה הוא המרחב העצמי, אמא עילאה שלמעלה מכל הגבלה. ב"זמן חרותנו" שואפים להגיע לשלמות הבינה, "עלמא דחירו" – לשער הנון של היובל (זמן שחרור העבדים). כאשר זו השאיפה, ככל שמרבים לספר מרגישים שעדיין לא ספרנו מספיק ולא יצאנו ידי חובתנו (כפי שאומרים, גם בסיום הסדר, בתפלת "נשמת": "אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות לך... ולברך את שמך על אחת מאלף אלפים אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו מלפנים. ממצרים גאלתנו...") – באין שיעור חובה מוגדר ככל שמרבים לספר מגיעים רק "עד ולא עד בכלל". כאשר מרבים לספר ביציאת מצרים כך זוכרים להאיר לגמרי את חשכת הלילה – "ליל שמורים" (על דרך "שמור את יום וגו'"[נז], "'שמור' לנוקבא"[נח] באמא) – "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" (את הסיפור לא סיימתם, "עד ולא עד בכלל", אך הגעתם, "עד ועד בכלל", לאור ה"עד" רבתי של קריאת שמע, "שמע... אחד"[נט] – עד-עד, "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל", עולה פסח).

הטעם שההגדה כולה קילוסים ותשבחות שאין מברכים עליהם שייך לספירת התפארת – מקור כל דברי הפאר והשבח.

ההסברים לפיהם אכן יש ברכה על המצוה – "מצות המלך" – שייך למלכות. ההגיון של "מתחיל בגנאי ומסיים בשבח" הוא הגיון מובהק של מדרגת המלכות – למלך ישראל אמתי ישנה "קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"[ס], ועליו לזכור תמיד מנין בא. הדבר נכון אפילו במלכו של עולם, שברא את העולם על 'אשפה'[סא] – הקדים את התהו לתיקון – עד שאסור לשאול מה לקדם לעולם, ובוודאי אי אפשר 'לברך' על הגנאי והתהו שבתחלת העולם. את השאלה ששואל ה' את איוב – "איפה היית ביסדי ארץ"[סב] – צריך כל אחד לשאול את עצמו תמיד, "איפה היית". בעקבות הידיעה שהייתי במקום לא טוב לפני שה' גאל אותי, באות השפלות הקיומית יחד עם השמחה וההודאה לה' על ישועתו וטובותיו (כמדת דוד המלך, שרקד בשמחה מתוך חוית "והייתי שפל בעיני"[סג]) – מדות כה חשובות, עד שהן מצדיקות את דחית הברכה לסוף ("סיפא דכל דרגין", מדת המלכות).

ולסיכום:

  י        הגדה היא בבחינת "אינו מצווה ועושה"

  ה       אין למצות הגדה שיעור

  ו       אין מברכים על דברי הלל ושבח

  ה       יש ברכה על ההגדה

בפרט, היו ארבעה הסברים לפיהם בעצם כן ישנה ברכה על ההגדה – ברכת קידוש היום, ברכת "גאל ישראל", ברכת "אשר גאלנו" ודעת הראשונים שמביא המאירי שכן מברכים ברכה מיוחדת לפני ההגדה. גם אותם אפשר לכוון בסוד הוי': קידוש היום שייך לחכמה, מדרגת ה"קדש"; ברכת "גאל ישראל" (מברכות ק"ש שבעולם הבריאה, בו מקננת הבינה) בבינה, לה שייכת הגאולה (כבלשונות הגאולה בליל הסדר, כאשר "וגאלתי" נגד ה עילאה שבשם[סד]); אך הגאולה נמשכת להאיר-לגאול גם את המדות – בסוד "כונן שמים [מדות] בתבונה"[סה] – וברכת "אשר גאלנו" ב-ו שבשם, שהקטנות והגדלות שלו הן-הן התהליך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"; הברכה המיוחדת (שאינה נוהגת בפועל כיום) לפני ההגדה, שמשוה אותה לכל מצוות המלך, היא המלכות שבמלכות. ולסיכום:

  י        קידוש היום

  ה       גאל ישראל

  ו        אשר גאלנו

  ה       ברכה לפני ההגדה

השלמות: צריך להסביר את השער של הגדה - גד (גדוד יגודנו גו'), ג מצות וד כוסות, דאורייתא ודרבנן, בטול ושמחה. כן להביא את הגי' שהגדה במילוי: הא גימל דלת הא = 529 = 23, חיה, ברבוע = תענוג (מצוה של תענוג, גם יכול להיות טעם שלא מברכים שהרי מצות לאו ליהנות נתנו...), השרש = טוב (ענג) וחלק המילוי = 512, הרבוע הכפול של 16 = אנכי מי שאנכי כו'.