בע"ה

י"ז אייר תשע"ט – ברוניא, מוסקבה

להעיד על ה'

התוועדות הכנה לל"ג בעומר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. התקשרות למשה רבינו שבדור בל"ג בעומר

התקשרות למשה-משיח שבדור

לחיים לחיים. זכות רשב"י יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

צריך לדעת שרשב"י הוא משה רבינו שבדור. בכל דור ודור יש "אתפשטותא דמשה רבינו"[ב], התפשטות נשמת משה רבינו המתלבשת בצדיק הדור. בדורנו זהו הרבי – הכל המשך של משה רבינו. כתוב על רשב"י שהוא ממש "שופריה דמשה רבינו". על יעקב אבינו כתוב ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" [ג]– היפי של יעקב אבינו הוא מעין היפי של אדם הראשון – ובאותו סגנון כתוב שרשב"י הוא ממש "שופריה דמשה רבינו"[ד], הגלגול העיקרי של משה רבינו בין התנאים[ה].

הרב קוגן שליט"א הראה לי שיש כאן "חדר התקשרות" – כותבים לרבי ומקבלים תשובות. הכי מצא חן בעיני השם 'חדר התקשרות' (כמו 'חדר קושר') – מתקשרים לרבי, מתקשרים לרשב"י, מתקשרים למשה רבינו, מתקשרים למשיח.

נגון "שאמיל" – געגועים למרחב העצמי

שרנו כמה ניגונים. כשרוצים להתקשר לרבי נוהגים לשיר 'שאמיל' כניגון של הרבי. לניגון 'שאמיל' יש סיפור: שאמיל היה ראש הקוזקים המורדים במלכות, הרוסים תפסו אותו ושמו אותו בבית הסֹהר, ומתוך התא שלו הוא מביט דרך חלון החוצה ומתגעגע לחופש. כך אנחנו, אפילו בארץ ישראל מתגעגעים לחופש, וכל שכן מי שנמצא פה במוסקבה, צריך מאד להזדהות עם שאמיל. שוב, זהו השיר של הרבי.

חשוב לדעת שפעם שאל עיתונאי אחד את הרבי איך לכנותו והרבי השיב – תכתוב עלי 'מנהיג יהדות רוסיה'. אם כן, מי שנמצא כאן בעיר הבירה של רוסיה, מוסקבה, נמצא בעיר הבירה של הרבי. הרבי הוא המנהיג של כל העולם, אבל אמר שה'תואר' שלו הוא מנהיג יהדות רוסיה. כאן הוא שר שאמיל.

שוב, הניגון שאמיל מבטא שאיפה לחופש. כולנו בבית הסֹהר – מתגעגעים לצאת מהתא, מבית האסורים, אל המרחבים. בחסידות[ו] יש ביטוי 'המרחב העצמי' – רוצים לצאת למרחב העצמי. כעת נשיר שאמיל, תוך כדי התקשרות לרבי – שזו התקשרות לרשב"י, התקשרות למשה רבינו.

הקשר בין משה לרשב"י ב"שמע ישראל"

הקשר בין רשב"י לבין משה רבינו מתגלה בפסוק היחוד שאנחנו אומרים פעמיים בכל יום – הפסוק אִתו יהודים מוסרים את הנפש: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ז]. זהו הפסוק העיקרי שמשה רבינו אמר וצווה לדור שעתידים להכנס לארץ ישראל[ח], 'דור הגאולה' כפי שקוראים לכך בדורנו – המצוה לומר פעמיים ביום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

רבי שמעון (משרש שמע) רמוז ב"שמע". בזכות רבי שמעון נזכה לשמוע – לא רק שמיעה באוזן, ואפילו לא רק הבנה (שמיעה היא לשון הבנה[ט]), אלא מה שנקרא באידיש 'דערהער'[י], שמיעת נקודת האמת הפנימית שבדבר. כתוב "אזן מלין תבחן"[יא] – האזן בוחנת-בודקת דיבורים, מבחינה אם הם נכונים. "אזן מלין תבחן" ראשי תבות אמת – צריך לשמוע את האמת הפנימית, לקלוט אותה בלב, ולשם כך נדרש 'דערהער'. כל חסידות חב"ד היא כדי לקנות את ה'דערהער'[יב].

בשם שמעון, חוץ מ"שמע", יש גם ון – האם גם אותיות אלו רמוזות ב"שמע ישראל"? כן. לוקחים את האותיות "שמע ישראל הוי' אלהינו" ומחפשים את אות ו אחרי "שמע" – ה-ו הראשונה היא ה-ו של שם "הוי'". מה לגבי נ, האות האחרונה של שמעון? זו ה-נ של "אלהינו" – ה-נ היחידה, בכל הפסוק. אם כן, כל השם שמעון נמצא בארבע המילים "שמע ישראל הוי' אלהינו". כמה שוות האותיות הנשארות? "ישראל י-ה-ו-ה אלהינו" עולה תריג, מספר מצוות התורה, אולי המספר הכי חשוב בתורה. לאיזה שם רומז המספר תריג? משה רבינו. אמרנו שכתוב בקבלה בפירוש שהגלגול העיקרי, "שופריה דמשה רבינו", היפי של משה רבינו, הוא רשב"י. והנה, "שמע ישראל הוי' אלהינו" שוה שמעון ועוד משה רבינו! האותיות ששוות משה רבינו מרכיבות עוד ביטוי החוזר הרבה בתנ"ך ושוה אותו מספר – "הוי' אלהי ישראל".יש כאן כוונה יפה שמחברת את רשב"י למשה רבינו ול"הוי' אלהי ישראל" – הכל אחד, לכן כתוב אחר כך "הוי' אחד".

סגולת הפוריות של רבי שמעון

לפעמים בקבלה כאשר עושים רמזים וגימטריא בודקים את המיקום של כל אות בתוך הפסוק או בתוך הפרשה. כאן, בפסוק היחוד, הפסוק הכי חשוב בתורה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", האותיות שמע הן שלש האותיות הראשונות – המיקום שלהן הוא 1, 2, 3. מה לגבי ה-ו וה-נ? אם נספור נראה שה-ו של שם "הוי'" היא האות ה-11 וה-נ של "אלהינו", שמשלימה את השם שמעון, היא האות ה-17. כעת נחבר ביחד את כל המיקומים של אותיות שמעון – 1, 2, 3, 11, 17. בעצם 1, 2, 3, 11 = 17. 17 הוא טוב, כך שהכל שוה טוב-טוב, אחד יותר מ-לג בעומר – 34[יג]. ע"פ קבלה מחברים את המיקומים יחד עם המלה עצמה, שמעון, ששוה 466. 466 ועוד 34 (מיקומי האותיות) נקבל 500 בדיוק. 500 = "פרו ורבו". יש כאן רמז מופלא ששמעון, במיוחד כשמכוונים אותו כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", זו סגולה לילדים, ל"פרו ורבו", כדלקמן.

הכנה למתן תורה בל"ג בעומר

ימי ספירת העומר הם ימי הכנה לשבועות, "זמן מתן תורתנו", על ידי משה רבינו. נגיד משהו לקראת מתן תורה: יש מאמר יפה של רשב"י[יד] על הפסוק בישעיהו "כי כימי העץ ימי עמי"[טו]. מה פירוש "כימי העץ"? אומר רשב"י שמדובר על עץ החיים, התורה – "עץ חיים היא למחזיקים בה"[טז]. "ימי עמי" היינו עם ישראל, וימי עם ישראל הם כימי העץ.

אחר כך רשב"י שואל מי בשביל מי – עמי בשביל העץ או העץ בשביל עמי? הוא עונה שפשוט שהעץ-התורה הוא בשביל עם ישראל. המדרש אומר ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[יז] – לכן מתן תורה של פנימיות התורה (ל"ג בעומר) קודם למתן תורה הנגלית (שבועות), כי מתן תורה של פנימיות התורה שייך לשרש ישראל שלמעלה משרש התורה. במאמר של רשב"י כאן על ישראל והתורה הוא לא אומר בסגנון של 'קדמה', אלא שואל מה נועד בשביל מה, ואומר שפשוט שהתורה בשביל ישראל.

רשב"י עושה קל וחומר: אם התורה בשביל ישראל, כמו שהתורה היא נצחית ("כימי העץ"), ק"ו שישראל שאינן בשביל שום דבר אלא "בשביל זכותן" (זהו הביטוי, לא ברור לגמרי מה המשמעות, "ישראל שהן קיימים בזכותן") הם נצחיים. המדרש לא מזכיר זאת, אבל הפסוק המתבקש הוא "נצח ישראל לא ישקר"[יח]. בפשט מצטייר שישראל אינם בשביל משהו, לא אמצעי, אלא קיימים בזכות עצמם. דומה לביטוי לגבי ה' – ביטוי הפילוסופים הראשונים, ביניהם הרמב"ם, שמובא גם בתניא באגה"ק כ – ש"מציאותו מעצמותו", קיים בזכות עצמו, לא קיים בשביל שום דבר. זהו ווארט מאד חזק, שישראל הם משהו עצמי לגמרי, בחינת "מציאותו מעצמותו", מה שאין כן לגבי התורה. שוב, הכל הוא לומד מהפסוק "כימי העץ ימי עמי". זהו השער לפנימיות של התורה, שעם ישראל קיים בזכות עצמו – "בזכותן".

ב. ל"ג בעומר וילדי ישראל

תהלוכת ל"ג בעומר של הבעל שם טוב

אם כבר הזכרנו את שאמיל, שהיה קוזק, נספר סיפור על הבעל שם טוב לל"ג בעומר שגם קשור לקוזקים – סיפור מהתקופה שלפני התגלות הבעל שם טוב, כשהוא עוד היה צדיק נסתר, אברך צעיר שאיש לא הכיר.

כששרים את שאמיל מזדהים אתו, עם הגעגועים שלו, אבל ככה סתם הקוזקים הם לא הצדיקים הכי גדולים... הם הרשעים הכי גדולים! הם עשו פוגרומים ביהודים, ה' ישמור. כאשר היה מגיע פתאום מחנה קוזקים – כאן ברוסיה או באוקראינה ובעוד ארצות באירופה – כל היהודים היו בורחים מפחד הפוגרום. הסיפור היה בדיוק לפני ל"ג בעומר, היום. שמעו שהקוזקים באים, וכולם – אנשים, נשים וטף – ברחו להרים להתחבא במערות.. כידוע, באזור מגורי הבעל שם טוב היו הרבה מערות. הגיע ל"ג בעומר, והבעל שם טוב – שגם ישב אִתם – אמר דבר שנשמע הזוי, ממש לא הגיוני. היה פחד לצאת החוצה, שמא יוודע מקום המחבוא שלהם, ובכל זאת הבעש"ט הלך ממערה למערה וקרא לכל הילדים לצאת החוצה ולעשות תהלוכה ברוב שירה וזמרה לכבוד רשב"י. הסיפור הזה הוא המקור לתהלוכות הילדים בל"ג בעומר שרבי ייסד וכל כך עודד – המנהג בא מהבעש"ט כשעוד היה צדיק נסתר[יט].

בכל אופן, הבעל שם טוב הצליח – הילדים יצאו, שרו ורקדו. תוך כדי שמעו שיש מהומה בעירה למטה. מה המהומה? הצבא הגיע – הצבא הרוסי או האוקראיני, צבא השלטון שם, שהיה במלחמה עם הקוזקים – תפס את מי שתפס והאחרים ברחו. הסכנה חלפה – הכל בזכות התהלוכה של הבעש"ט לכבוד רשב"י עם הילדים הקטנים.

ירית חצים בקשת ולידת בנים

יש מנהג, שגם הרביים בחב"ד קיימו – במיוחד אדמו"ר האמצעי – שבל"ג בעומר יוצאים מחוץ לעיר, עושים התוועדות, שותים קצת לחיים, ואז הרבי היה מברך ברכות, שבזכות רשב"י התקיימו כולן, במיוחד בעניני זרע של קיימא[כ]. גם אנחנו רוצים בזכות רשב"י, בזכות הרבי – הכל משה רבינו, כמו שהסברנו – לברך את כולם, מי שנמצא כאן וגם מי שלא, שיזכה להרבה ילדים, הרבה "פרו ורבו", ויזכה לגדל את הילדים, לתורה לחופה ולמעשים טובים, ושכל הילדים יהיו חסידים, יראי שמים ולמדנים. זהו חג של ילדים, כמו התהלוכה שעשו כאן הילדים.

יש עוד מנהג מיוחד בל"ג בעומר – יוצאים לשדה עם קשת וחץ ויורים חצים. למה? מה הדבר מסמל? יש כמה טעמים לירית החצים מהקשת בל"ג בעומר. אחד הטעמים הוא שבזכותו של רשב"י לא נראתה קשת בימיו[כא]. הקשת היא סימן לברית שה' עשה עם העולם שלא יביא עוד מבול, אחרי המבול של נח, אבל בדור שיש צדיקים אין צורך בברית, כי הצדיק בעצמו, שהוא סוד הקשת בקבלה, מגן על העולם. רואים מכאן מיהו רשב"י – לא רק שהוא הצדיק הכי גדול, אלא מפני שהוא נשמה כללית יש לו כח להשפיע על כל דורו שיהיו צדיקים ולא יזדקקו לקשת.

רשב"י התעצם עם הקשת, כמו שאמרנו שהצדיק עצמו הוא הקשת, ולכן יוצאים ויורים בקשת. מהם החצים שהוא יורה? החצים הם הילדים – "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים"[כב]. כאשר מתחתנים מולידים ילדים וזו ירית חצים. לכן המנהג של הקשת וחץ, כדי שיהיו הרבה ילדים – זהו כח של ל"ג בעומר, כח של רשב"י, שהוא בעצם הקשת היורה את החצים[כג].

ג. זהירות במצות ציצית וסוד העסקים עם הגוים

מאמר רשב"י על מצות ציצית

יש מאמר חשוב של רשב"י בגמרא על מצות ציצית: "רבי שמעון אומר כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה"[כד]. יש הרבה מאמרי תנאים ואמוראים במעלת ושבח הציצית – אבל השבח של רשב"י הכי חזק. בציצית, הבגד שאנחנו לובשים, יש גם הצהרה. כמו שאנחנו אומרים-מצהירים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כך מי שהולך עם ציצית ברחוב מצהיר. הרבה אנשים הולכים עם כובע, אבל איך רואים שאני דוקא יהודי? ציצית. ציצית היא גם לשון ראיה (הצצה). סימן מובהק של יהודי שמסתכל ומחפש את ה' בכל דבר בעולם, רואה אלקות.

בכל אופן, רשב"י אומר דבר עצום: מי שזריז בציצית – זהיר ללבוש ציצית – זוכה לקבל את פני השכינה. כל דבר שתנא אומר הוא לומד מפסוק בתורה. איפה כתוב בתורה שמי שזריז במצות ציצית מקבל פני שכינה?

מצות "וראיתם אֹתו"

כתוב בתורה על הציצית "וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אֹתם"[כה] – צריך להסתכל על הציצית, לראות אותה, וכך זוכרים את כל המצוות ועושים אותן. דברנו על המספר תריג. רש"י מביא בחומש, בפשוטו של מקרא, ש-ציצית שוה 600, ועוד 8 חוטים ו-5 קשרים – שוה 613, לכן מצוה זו דווקא מזכירה את כל תריג מצוות התורה.

הסמ"ק (ספר מצוות קטן) אומר שלהסתכל על הציצית זו מצוה מהתורה. זו דעה של אחד מגדולי הראשונים, שחוץ מהמצוה ללבוש ציצית, בכל פעם שהיהודי מסתכל על הציצית – הוא מקיים מצוה (מצות "וראיתם אֹתו"). הוא רואה את הציצית ונזכר בכל המצוות, אבל זה עדיין לא אומר שהוא מקבל פני שכינה.

מאיפה רשב"י לומד שהוא מקבל פני שכינה? כתוב "את הוי' אלהיך תירא ואֹתו תעבֹד"[כו]. צריך לירא, לפחד מה' פחד חיובי ("תירא" דומה ללשון ראיה, אבל הוא מלשון יראה – יראה אותיות ראיה), "ואֹתו תעבֹד". דורש רשב"י גזרה שוה מאד מענינת, שאף תנא לא דורש, שכשם ש"אֹתו תעבֹד" הולך על ה' גם "וראיתם אֹתו" מתכוון לאותו "אֹתו", הקב"ה. כלומר, כאשר רואים את הציצית, לא רק נזכרים בכל המצוות, אלא רואים את השכינה – רואים "אֹתו", את הקב"ה. כך לומד רשב"י.

מאמר מאד יפה שצריך לדעת לכבוד ל"ג בעומר – כל מי שזריז במצוה של ציצית רואה את פני השכינה. אשה לא לובשת ציצית, כפי שלומדים מהפסוק "וראיתם אֹתו" גופא – המצוה בזמן ראיה, ביום, ומכאן שזו מצות עשה שהזמן גרמא ממנה נשים פטורות[כז] (אך יש לציין שבמשך הדורות היו הרבה נשים צדקניות שקיימו מצות ציצית בגדר "אינו מצווה ועושה"). עם זאת, גם האשה רואה את הציצית של בעלה וילדיה (וכפי שלמדו חז"ל[כח] שסומא חייב בציצית מפני שאחרים רואים אותו) והיא יכולה-צריכה לדאוג שבעלה ושהילדים שלה ילבשו ציצית, ובכך זוכה היא ודאי לאותו דבר, ואפילו יותר, כי "גדול המעשה יותר מן העושה"[כט] (מי שגורם לאחרים לעשות יותר גדול מאלו שעושים בעצמם).

"עד הגל הזה"

מי שרואה משהו בעינים שלו – יכול להעיד. בדרך כלל מעידים על דבר שנעלם מכולם, שאף אחד לא ראה ורק הוא ראה. העד בא לבית משפט, מתי שצריך אותו, ומעיד. כתוב שאנחנו, עם ישראל, מעידים על אחדות ה' – "אתם עדי נאֻם הוי'"[ל]. בתוך הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש ע גדולה ו-ד גדולה – עד, "עד הוי' בכם"[לא]. כמו שאנו רואים את הציצית אנו רואים "אֹתו" יתברך, רואים את ה', ומעידים בפני כל העולם שה' אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (ובכך טוב טעם בדרשת חז"ל "וראיתם אתו וזכרתם" שמקיום מצוה זו נזכרים במצוה אחרת ומה היא – קריאת שמע[לב]).

יש פסוק מאד חשוב של 'עד' ו'גל' ביחד, שבדרושי החסידות[לג] דורשים על ל"ג בעומר: "עד הגל הזה [ועדה המצבה]"[לד]. מי אמר זאת? יעקב אבינו כאשר נפרד מלבן הארמי. יעקב עבד אצלו עשרים שנה כדי לשאת את שתי האחיות, לאה ורחל, ולהוליד את רוב השבטים – 11 השבטים הראשונים נולדו אצל לבן, בחרן. אחר כך ה' אמר ליעקב לחזור הביתה, לארץ ישראל. יעקב ברח מלבן, כי פחד שינסה לעכב אותו, ואכן לבן רדף אחריו ורצה לנקום בו. ה' הופיע ללבן בחלום והזהיר אותו שלא לנקום ביעקב. בסוף הם כרתו ברית, עשו שלום – כמו שהיום מדברים על שלום – שאף אחד לא יפגע, לא יזיק ולא ילחם עם השני. לעדות על הברית הם הקימו גל אבנים.

גל יכול להיות גם של מים – בים יש גלים. דוד המלך אומר "כל משבריך וגליך עלי עברו"[לה] – גל הוא גם בים, ערימה של מים, והוא גם ערימת אבנים. אך גל משמעו גם לפתוח את העינים ולראות – "גל עיני ואביטה"[לו]. צריך להבין שהכל הולך יחד – ערימת אבנים, ערימת מים וגם גילוי ("גל עיני"). הכל שייך ל-לג בעומר. "עד הגל הזה" – בזכות הגל יש עדות.

הבדלה לצורך המתקה

מה הפשט? הגל הוא הבדלה בין הקליפה והקדושה, בין לבן ויעקב. דורשים את הפסוק על ל"ג בעומר – סימן שיש בל"ג בעומר כח מיוחד לעשות הפרדה בין הרע והטוב, שהרע לא יגע בטוב, שהרע ישמור מרחק ואף אחד לא יעבור את הגל בשביל להלחם ולהזיק לשני.

חז"ל דורשים מהפסוק "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" שההסכם היה שאף אחד לא יעבור את הגל בשביל להזיק, לעשות רע, אבל מותר – ואפילו רצוי – לעבור את הגל בשביל 'פרקמטיא', בשביל לעשות מסחר, ביזנס, עסק, יבוא ויצוא. כנראה גם ב-לג בעומר, מצד אחד יש כח ב"עד הגל הזה" להפריד, לעשות הבדלה, אבל גם לעשות המתקה.

יסוד תורת הבעל שם טוב, שקודם צריכה להיות הבדלה ואחר כך יכולה להיות המתקה[לז]. הגל הוא גם כח לעשות הבדלה וגם לעשות המתקה – זה כח של ל"ג בעומר.

מעלת הפרקמטיא עם גוים

כאן יוצא שההמתקה היא באמצעות הפרקמטיא (מסחר). גם כאן, פוגשים הרבה יהודים טובים שעושים הרבה פרקמטיא, שכולם יצליחו בביזנס שלהם. עם הפרקמטיא אפשר לעבור את הגל (לעבור את לג בעומר, מכח לג בעומר, ולהגיע לשער הנון, "תספרו חמשים יום", חג שבועות זמן מתן תורתנו). כנראה, כמו שאמרנו ש-ל"ג בעומר מסוגל לילדים, הוא גם מסוגל לעסקים, ודווקא עסקים בין לאומיים – לעבור את הגל ממדינה למדינה ולעשות עסקים. צריך לחשוב על זה ב-ל"ג בעומר.

עסקים בין לאומיים הם דרך חשובה מאד להביא את המשיח, לעשות המתקה. זו גם דרך לעשות הרבה גרים (ובכך תלויה ביאת המשיח, כנודע[לח]). מי בעם ישראל עשה עסקים עם גוים מעבר לים, ולא הסתפק במסחר בארץ ישראל? שבט זבולון. מה יצא מזה שהלך רחוק לעשות ביזנס ביהלומים ושאר העסקים שלו? באו גוים לארץ, וראו את גדולת התורה והתגיירו[לט]. עשיית עסקים עם גוים מעוררת את הניצוץ גם אצלם.

זהו כח הפרקמטיא, הקשור ל-ל"ג בעומר. כמו שבל"ג בעומר יורים חצים, כל עסק שעושים הוא חץ. כמו שאמרנו שחצים הם ילדים, גם בעסק צריך להוליד – לעשות דברים חדשים. שיהיו הרבה חצים טובים, שיחצו את ההבדלה, בזכות ה"גל עיני", ויוציאו את כל הניצוצות מהגוים, מאומות העולם.

"הוי' הוא האלהים"

אמרנו ש"עד" הוא מלשון ראיה ועדות. כמה שוה "עד הגל הזה"? בפרשת ואתחנן, לפני שמשה אומר לישראל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הוא אומר פעמיים ביטוי שמשמעו כמו "הוי' אלהינו הוי' אחד" – "הוי' הוא האלהים" ("הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[מ], "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[מא]). "הוי' הוא האלהים" שוה "עד הגל הזה" ("עד הגל" = הוי' אלהים, "הזה" = הוא ה). בהר הכרמל, כשהעם ראה את הנס שעשה אליהו הנביא, הוא נפל על פניו והכריז פעמיים "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים"[מב].

שם הוי' הוא נס ושם אלקים הוא טבע – אלהים בגימטריא הטבע[מג]. אבל באמת הכל נס, שכולם יזכו לראות את הנס – הצלחה גדולה, בלתי משוערת, בהצלחה בעסקים, דווקא בין יעקב ללבן. דווקא לעבור את הגל כדי לעשות המתקה.

תספורת בל"ג בעומר

יש עוד מנהג שלא הזכרנו – תספורת, אפשערעניש. כשילד מגיע לגיל שלש – מי שהגיע לגיל שלש מפסח עד היום ולא הסתפר (לפי המנהג שלא מסתפרים בימי הספירה) – זהו הזמן לעשות תספורת, בל"ג בעומר. ספירה היא גם מלשון ספיר, לשון של הארה – להסתפר פירוש גם להאיר. מהתספורת מחנכים את הילד גם בציצית (אם לא נתנו לו קודם). מה קורה בגיל שלש? כתוב[מד] שאברהם אבינו הכיר את ה' בגיל שלש. נתנו לו ציצית, כמו ילד בן שלש, הוא הסתכל על הציצית והכיר את ה', "וראיתם אתו" ממש.

שכולנו נזכה להכיר את ה'. שכולם יצליחו בכל הענינים – בני (ילדים) חיי (בריאות) ומזוני (פרנסה) רויחי, וכולהו רויחי (כולם בהרחבה), כך הרבי תמיד בירך.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בל"ג בעומר מתקשרים לרשב"י, למשה רבינו ולמשה רבינו שבכל דור.
• ניגון ההתקשרות לרבי הוא שאמיל – ניגון של געגועים לחופש, למרחב העצמי.
• מכח רשב"י זוכים ל'דערער' – שמיעת נקודת האמת הפנימית.
• פנימיות התורה מגלה את מעלת ישראל – הקיימים "בזכות עצמם" – ולכן היא ההקדמה למתן תורה שניתנה עבור ישראל.
• הבעל שם טוב הוא מייסד תהלוכות ל"ג בעומר.
• רשב"י התעצם עם הקשת היורה חצים-ילדים – בל"ג בעומר יש סגולה לזכות לזש"ק.
• הציצית היא מציינת את היהודי – יהודי מחפש את האלקות שבכל דבר ובזכות הציצית זוכה לראות את ה'.
• נשים רואות את ציצית בעליהן וילדיהן – ודואגות שילבשו ציצית – ובכך זוכות לראית פני שכינה.
• מכח "עד הגל הזה" זוכים ב-לג בעומר להבדלה-הגנה מהקליפות ולכח המתקה על ידי פרקמטיא עם הגוים – הגורמת לגיור גרים ובירור ניצוצות ומקרבת את הגאולה.