בע"ה

אור לר"ח סיון ע"ט – כפר חב"ד

הכנת "בחדש השלישי" לקבלת התורה המשולשת

כנס "להפוך את החשך לאור"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תורה, שמחה ופנימיות

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

אנחנו עכשיו עומדים לפני מתן תורה, צריך להתכונן. כולנו יודעים שהברכה המקובלת, המסורתית, של מתן תורה היא – "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

על פי פשט, הכוונה היא שדברי התורה שאנחנו לומדים יהיו "שמחים כנתינתם מסיני"[ב]. אין שמחה יותר מ"פקודי הוי' ישרים משמחי לב"[ג] ומברכים שהתורה תהיה מקור השמחה שלנו – שמחת התורה, התורה החדשה של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[ד]. שוב, על פי פשט מברכים שנקבל את השמחה של התורה עצמה.

כך גם לגבי הפנימיות: מברכים שדברי התורה יכנסו עמוק לתוך הלב שלי ויפעלו את פעולתם. שהתלמוד יהיה על מנת לעשות, לשמור ולקיים, שיצא לפועל, לאור עולם – שמהאור הפנימי יצא הרבה אור ויאיר לזולת.

אם כן, הפשט הוא שגם השמחה וגם הפנימיות הולכים על התורה עצמה.

"בחדש השלישי"

אנחנו עומדים כבר בר"ח סיון, והפרשה שנקרא בשבועות מתחילה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני"[ה] – "ביום הזה" היינו ראש חדש, היום, והדגש כאן הוא על "שלישי", כמאמר חז"ל "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי"[ו] (חדש סיון, שכולל את ניסן-אייר-סיון).

לכן מתאים להתבונן מה הדבר הכי חשוב שהוא שלשה? בתחלת פרקי אבות כתוב "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[ז]. אם כן, "בחדש השלישי" אינו רק חדש של תורה. אכן, הראשון ב"שלשה דברים" שהעולם עומד עליהם הוא תורה, אבל יש עוד שני דברים שבלעדיהם אין עולם, אין מציאות – עבודה ("עבודה שבלב זו תפלה"[ח]) וגמילות חסדים (צדקה).

תורה בשמחה ופנימיות – תורה, גמ"ח ועבודה

אם נחזור לברכה שלנו, שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, יש כאן בעצם שלשה דברים – תורה, שמחה ופנימיות. אין שמחה כשמחה של מצוה, וסתם מצוה בתורה – כמו שכתוב בספר התניא[ט] – היא מצות הצדקה, לה שייכת "שמחה של מצוה" סתם. הרמב"ם פוסק[י] הלכה שהשמחה העיקרית של פורים היא מתנות לאביונים, הצדקה של פורים – יותר ממקרא מגלה, התורה של פורים, ויותר גם ממשלוח מנות איש לרעהו. עיקר השמחה הוא צדקה, ואם אני רוצה לקבל את התורה בשמחה אני צריך קודם כל לתת הרבה צדקה – מליונים של צדקה. כמה שיותר מליונים – ככה יותר שמחה. היות ש"אין דבר עומד בפני הרצון"[יא], אם אני רוצה באמת (לתת צדקה בשופי) יהיו לי הרבה מליונים לתת (הרצון הוא בחינת "מזלא" עליו נאמר "במזלא תליא מילתא"[יב]).

מהי פנימיות? אמרנו ש"עבודה שבלב" היא תפלה. עיקר פנימיות האדם הוא תפלתו לה'. כתוב "אני בצדק אחזה פניך"[יג] – "צדק" היינו צדקה, קודם נותנים פרוטה לצדקה – או, יותר טוב, מליון לצדקה... – ואחר כך "אחזה פניך" בתפלה[יד]. "פניך" היינו גם הפנים של ה' וגם בא מהפנים-הפנימיות של האדם, פנים אל פנים. הפנימיות תלויה בתפלה, הדרך בה אנחנו פונים לפנים של הקב"ה – זו הפנימיות שלנו[טו].

אם כן, אנחנו מאחלים לכל אחד שנזכה לקבל את התורה אחרי שתי הכנות, קודם צדקה-שמחה ואחר כך תפלה-פנימיות – אז גם התורה תהיה שמחה וגם תכנס בפנימיות, כמו שאמרנו בהתחלה. בעצם, "תורה עבודה וגמילות חסדים" הם שלשת האבות למפרע – תורה היינו יעקב, תפלה היינו יצחק וגמילות חסדים היא אברהם. אבל יש גם סדר ישר – אברהם הוא צדקה, הוא גומל חסד. אחר כך יצחק הוא עבודה, מקריב עצמו לקרבן, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[טז], ובסוף מגיעים ליעקב, קבלת התורה. שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות!

צריך הרבה לנגן – גם מוסיף שמחה, וזו גם תפלה, "ועבד הלוי הוא"[יז], גם שמחה וגם פנימיות.

ב. פסוקי ההכנה למתן תורה בר"ח סיון

אחדות ישראל מכח הגילוי "ביום הזה"

שמענו כמה פעמים שהסימן של המבצע שאנו כעת עוסקים בו הוא "להפוך את החשך לאור". מאד מתאים להיום, ראש חדש סיון – לכל ראש חדש בכלל, ולראש חדש סיון בפרט.

כפי שהזכרנו, פסוק ההכנה הראשון למתן תורה הוא "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני". בסוף הפסוק הבא כתוב כבר "ויחן שם ישראל נגד ההר", כולם "כאיש אחד בלב אחד" (כפי שמפרש רש"י). אבל קודם מתחיל "בחדש השלישי... ביום הזה".

חז"ל אומרים[יח] ש"ביום הזה" הוא ראש חדש. לא כתוב בפירוש 'באחד לחדש השלישי', רק "בחדש השלישי... ביום הזה". מאיפה באמת לומדים חז"ל ש"ביום הזה" היינו ראש חדש? מחדש ניסן, בו כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים"[יט]. הקב"ה הראה למשה את חידוש הלבנה ואמר לו "כזה ראה וקדש"[כ]. עיקר נבואת משה רבינו הוא היכולת לומר "זה"[כא] – "זה הדבר אשר צוה הוי'"[כב] (ומכח כך נזכה כולנו לעתיד ל"זה הוי' קוינו לו"[כג]). הכל מתחיל מ"החדש הזה" – חידוש הלבנה, כנסת ישראל. אחרי העלם, שמגיעים לשיא החשך, הלבנה נעלמת לגמרי – פתאום "יהי אור". המעבר מחשך לאור – "להפוך את החשך לאור" – קורה כל ראש חדש, אבל בפרט בראש חדש סיון, לפני מתן תורה של "תורה אור". שוב, הפסוק אומר "ביום הזה" – "זה" היינו גילוי.

מוסבר בחסידות שביום ה-מה של ספירת העומר, ראש חדש סיון, כבר נשלם תיקון המדות ולכן "ביום הזה באו מדבר סיני" – כבר מוכנים לקבל את התורה. אז מתקיים "ויחן שם ישראל נגד ההר", "ויחן" בלשון יחיד (חידוש שאין כמותו בשאר החניות), "כאיש אחד בלב אחד". כתוב ש"ויחן" גם לשון חן – שכל יהודי מוצא חן בעיני השני (בחינת "תשאות חן חן לה"[כד], "תשאות חן" כמו נשיאת חן[כה]).

ידוע אצלנו הרמז ב"שמחה ופנימיות" – שני תנאי קבלת התורה, ברכת קבלת התורה – שכאשר מחברים שמחה ועוד פנימיות מקבלים אהבת ישראל (שעולה אחד-אהבה פעמים חכמה). "'ואהבת לרעך כמוך'[כו] אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה"[כז] הוא חיבור השמחה והפנימיות[כח]. אמרנו שההכנה למתן תורה היא הצדקה והתפלה, ומתן תורה גופא – עצומו של מתן תורה – היינו "דברים שמחים כנתינתם מסיני" שנכנסים לפנימיות הלב ופועלים את פעולתם, שיהיה "המעשה הוא העיקר"[כט]. הכל תלוי באהבת ישראל, "ויחן שם ישראל נגד ההר", וה"ויחן" גופא תלוי באור-הגילוי של "בחדש השלישי... ביום הזה באו מדבר סיני" ("נגד ההר", הר לשון בהירות).

עלית משה מכח אחדות ישראל

מהו הפסוק השלישי בפרשת "בחדש השלישי", אחרי "ויחן שם ישראל נגד ההר"? המלים הבאות הן "ומשה עלה אל האלהים".

סיום הפסוק הוא הדבור הראשון שמשה מקבל כשהוא עולה "אל האלהים" – "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". קודם נשים דברים רכים לנשים, "כה תאמר לבית יעקב", ואחר כך דברים יותר קשים לגברים, "ותגיד לבני ישראל"[ל] – שכר ועונש, אומרים את השכר לנשים ואת העונש לגברים. לנשים מגיע שכר והעונשים מגיעים לגברים שלא מקשיבים לקול נשותיהם... ("כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[לא] – שרה בגימטריא "הלכה למעשה" וכן "דין אמת [לאמתו]").

בכל אופן, אחרי "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד", כתוב "ומשה עלה אל האלהים" – הסמיכות אומרת דרשני. מכאן נבין שזכות משה – וה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[לב] – לעלות אל האלקים היא מכח אחדות בני ישראל. משה רבינו בלי ישראל הוא לא כלום – "'לך רד כי שחת עמך' רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם"[לג], משה עולה בזכות בני ישראל, בזכות האחדות של בני ישראל. משה נקרא "איש האלהים"[לד], "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'אלקים'"[לה], וכשהוא עולה אל האלקים גם חציו התחתון נכלל באלקים – הכל כדי לפעול גם בעם ישראל את התכלית של "אני אמרתי אלהים אתם"[לו], שכולנו נקראים אלקים, "מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות"[לז]. כל עלית משה אל האלקים היא בזכות "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד".

"ומשה עלה אל האלהים" היינו "תחתונים עלו למעלה" ובהמשך "וירד הוי' על הר סיני"[לח], "עליונים ירדו למטה" – כל בטול הגזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה[לט]. הכל מתחיל מ"ומשה עלה על האלהים" שבזכות אהבת ישראל ואחדות ישראל, "ויחן שם ישראל נגד ההר".

ג. שלשת צדיקי שבועות

משה-דוד-ישראל

התבוננו בסמיכות החשובה של "ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלהים" וראוי לעשות גם את החשבון: "ויחן שם ישראל נגד ההר" – שחז"ל דורשים "כאיש אחד בלב אחד" – עולה 1222, תורה-תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה שאנו מקבלים בהר סיני. כשמוסיפים עוד 578, "ומשה עלה אל האלהים", מקבלים ביחד 1800 – פעמיים 900, הערך הממוצע, שהוא 30 ברבוע, ל פעמים ל. כידוע, זהו סוד הלב היהודי – ב אותיות ל, הפונות זו אל זו – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[מ], "כאיש אחד בלב אחד". מכאן יוצא כל ההמשך – "כה תאמר וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו'", כל הדבור הראשון של ה' למשה עבור בני ישראל.

בענין שבועות המספר הזה הוא שלשת הצדיקים עמם צריכים להזדהות ואליהם צריכים להתחבר, כבר מהיום – משה, דוד, ישראל. זו גימטריא מפורסמת אצלנו. בהרבה שיחות הרבי[מא] מסביר שבחג שבועות עלינו להתחבר לשלשה צדיקים – משה רבינו, נותן התורה; דוד המלך, שמת בעצרת וגם נולד בעצרת; וישראל בעל שם טוב, ששבועות הוא גם יום ההילולא שלו. הרבי מקביל אותם לסוד חת"ת – החומש שייך למשה רבינו, התהלים לדוד המלך "נעים זמרות ישראל"[מב], ותניא-חסידות היא תורת הבעש"ט.

שלשת הצדיקים – תורה, עבודה וגמילות חסדים

לאור הפתיחה שלנו היום, מתאים להקביל את שלשת צדיקי שבועות כנגד שלשת עמודי העולם – תורה, עבודה וגמילות חסדים. זו הקבלה פשוטה, דבר אמת לאמתו. יש כאן רמז של חז"ל, ברוח הקדש, לסדר שלשת העמודים האלה. כפי שהזכרנו, לפי סדר האבות מונים למפרע – יעקב-תורה, יצחק-עבודה ואברהם-גמ"ח – אבל בדורות הבאים הגילוי הוא הפוך ("חותם המתהפך"):

קודם בא משה רבינו ונותן את התורה – הוא עמוד התורה.

אחר כך בא דוד המלך, "נעים זמרות ישראל", כנגד העבודה. את כל התהלים – שכל יהודי אומר תהלים תמיד, זהו השיח שלו – הוא כתב במיוחד כדי שיאמרו אותם בבית המקדש, עם הקרבנות, בשעת העבודה. בעצם, כל מי שאומר ספר תהלים שם את עצמו בבית המקדש יחד עם הלויים שמהללים את הקב"ה תוך כדי עבודת הקרבן – עבודת קירוב כל הכחות לה' יתברך.

בחת"ת הבעש"ט הוא התניא, תורת החסידות, אבל בפשט מהו הבעל שם טוב? גמילות חסדים, חוזר לאברהם אבינו. משה רבינו הוא בחינת יעקב אבינו – כתוב "משה מלגאו יעקב מלבר"[מג]. דוד המלך, "נעים זמרות ישראל", הוא בחינת יצחק אבינו – "בנין המלכות מהגבורות"[מד]. אבל לאיזה אב שייך הבעש"ט? לאברהם אבינו. מה היסוד של הבעש"ט? קודם עושים ליהודי טובה בגשמיות, נותנים לו לאכול, עוזרים לו, משקמים אותו – ואחר כך עושים לו טובה ברוחניות. זהו גם סדר התפתחות החסידות – קודם הבעל שם טוב ואחר כך אדמו"ר הזקן, חב"ד. אדמו"ר הזקן הוא הטובה ברוחניות, אבל היא באה אחרי טובה בגשמיות. טובה בגשמיות היא לא סתם לתת פרוטה לצדקה, אלא צדקה שבתוכה יש את כל תורת החסידות.

צדקה שכוללת את כל החסידות

הבעש"ט הוא צדקה, ואיך אני יודע שבתוך הצדקה של הבעש"ט יש את כל תורת החסידות, את כל העומק של התניא ומאמרי אדה"ז ורבי אייזיק ורבי הלל? הכל הכל נמצא בפרוטה לצדקה של הבעש"ט, הצדקה, השמחה של מצוה שדברנו עליה. יודעים זאת מספר התניא גופא, שבו כל אגרת הקדש (שמבחינה מסוימת היא רוב הספר) מוקדשת למצות הצדקה – צדקה בכלל וצדקת ארץ ישראל בפרט.

מהי צדקת ארץ ישראל? אז היתה זו הצדקה להחזיק את הישוב החסידי – רבי מענדלע ויטבסקר וכל החסידים שבאו אתו ואחריו במסירות נפש. למה להחזיק אותם? כדי שיתפללו על הגאולה וילמדו תורה חדשה. מי היו החסידים שעלו עם רבי מענדלע ויטבסקער ובהמשך? יהודים משיחיים לגמרי, שבאו לארץ בתנאים של אז. אם כן, צדקת ארץ ישראל – הצדקה של ספר התניא, תכלית הצדקה של הבעש"ט – היא צדקה בשביל להביא את המשיח. זו הצדקה העיקרית, שבזכותה יבוא ויתגלה מלך המשיח תיכף ומיד ממש. זהו גם סוג הצדקה שאנחנו מדברים עליו – צדקה בשביל להחזיק ולעודד עוד ועוד אנשים, ואנשים שקשורים לארץ, להביא את הגאולה. בידי מי מפתח הגאולה? בידינו. שוב, לשם כך צריך הרבה צדקה.

אם כן, שוב, הצדקה של הבעל שם טוב היא צדקה שבתוך הכסף יש את כל הכיסופין – "ארבע מאות שקל כסף"[מה] של אברהם אבינו – כיסופים לגאולה ומשיח, ובתוך הכיסופים יש את התורה החדשה של משיח. התורה החדשה נמצאת בתוך הכיסופים לארץ, כיסופים לגאולה, "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", חלק בתורת הגאולה, החלק ששייך לכל אחד ולכל אחת בפרט.

בית המקדש וקבלת התורה

עד כאן הקבלה, על פי פשט, של שלשת צדיקי חג שבועות – משה רבינו, דוד המלך וישראל בעל שם טוב – לשלשת העמודים שהעולם עומד עליהם, שהם כנגד האבות למפרע, כמו שקראנו לפני שבוע בתורה "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכֹר והארץ אזכֹר"[מו]. כל אחד יותר מהשני, כמו שמסביר רש"י, עד שמגיעים לאברהם – "האדם הגדול בענקים"[מז], הגדול במעניקים, מעניק עד אין סוף, גשמיות שכוללת את הרוחניות, את התורה החדשה. לחיים לחיים, שנזכה להיות מחוברים לשלשתם – משה רבינו, דוד המלך "נעים זמרות ישראל", ומורנו ישראל בעל שם טוב.

ראינו שמשה-דוד-ישראל עולים 900, אבל כעת נחבר את השמות עם הכינויים שלהם: משה רבינו דוד המלך ישראל בעל שם טוב עולים 1722, היהלום של 41 (יה הוי' – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים") בגימטריא בית המקדש בית המקדש, סוד בית המקדש השלישי והמשולש שכולל בעצמו את שני בתי המקדש הקודמים לו (שבכל אחד יש מעלה, כנודע), כמבואר בשיחות הרבי.

יש פה ב"ה הרבה יהודים טובים ויקרים, כן ירבו. אהבת ישראל עושה "אתר שלים" – כמו שמסביר אדמו"ר הזקן בפרק לב בתניא – וכשיש אתר שלים "שכינתא שריא". יש פה ודאי השראת השכינה, ושנזכה "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[מח].

אומרים ושרים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך". על פי פשט, בית המקדש הוא מקום של עבודה. סימן שרק כאשר יש לנו "עבודה שבלב זו תפלה" [מט]אפשר להגיע ל"תן חלקנו בתורתך", מתן תורה, קבלת התורה. בשביל בית המקדש צריך צדקה, כפשט התורה – שקודם צריך נדבה, שכולם יתנדבו מעל ומעבר; אחר כך עשו משכן, מקום של עבודה; אמנם מתן תורה היה לפני פרשת תרומה, אבל התכלית – "ותן חלקנו בתורתך", שכל אחד ואחד מאתנו יכיר ויקבל את חלקו בתורה – מגיעה אחרי הצדקה ואחרי עבודת התפלה, שבזכותן כל אחד זוכה לקבל את החלק שלו בתורה.

יום "הברכה המשולשת"

היום אנחנו קוראים פרשת נשא. תמיד נשא בא בסמיכות למתן תורה או לפני או אחרי. אחד הנושאים העיקריים בפרשת נשא הוא ברכת כהנים – "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[נ]. זו "הברכה המשולשת", שייך לברוך ה' שנתן תורה משולשת לעם משולש בחדש משולש על ידי שלשה[נא]. הדבר המשולש הכי חשוב בתורה הוא "הברכה המשולשת". גם שייך להיום – למה? יש בברכה ששים אותיות, לכן אומרים אותה בקריאת שמע על המטה – ששים האותיות של ברכת כהנים הן ה"ששים גבורים" שסביב למטתו של שלמה. איזה יום היום מ"החדש הזה לכם ראש חדשים"? יום הששים מר"ח ניסן. יש פה אם כן רמז לששים אותיות ברכת כהנים, שמופיעה בפרשת נשא, הפרשה של מתן תורה. שם הפרשה, נשא, רומז גם לנשיאת כפים של הכהנים המברכים את ישראל.

ד. "הלא כתבתי לך שלישים"

פסוקי התורה המשולשת

מאיפה חז"ל לומדים שהתורה משולשת, ניתנת לעם משולש, כהנים-לוים-ישראל, ובחדש משולש, סיון? מפסוק במשלי – "הלא כתבתי לך שלישים במֹעצות ודעת"[נב]. כתוב שם ש"כתבתי לך שלישים" ורש"י מסביר ש"שלישים" היינו תורה-נביאים-כתובים, תורה משולשת.

הפסוק הבא – המשך ישיר, כפי שמסבירים חז"ל – הוא "להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך". הולך על התורה, "אין אמת אלא תורה"[נג], ולא סתם אמת אלא "קשט אמרי אמת" ואחר כך "אמרים אמת". הגר"א בפירושו למשלי אומר שבביטוי "אמרי אמת" דווקא "אמרי" היינו הנ"ך ו"אמת" התורה. אפשר גם לפרש ש"אמרי" היינו התורה שבעל פה, שקודמת ל"אמת" של כללות התורה שבכתב, אבל היות שיוצא מ"שלישים" הגר"א פרש שהיינו נ"ך ותורה, "משה אמת ותורתו אמת"[נד].

יש שם עוד מלה חשובה, עוד מלה נרדפת לאמת של התורה – "קשט", לשון קישוט, "קשט אמרי אמת... להשיב אמרים אמת לשלחיך". צריכים להתבונן בשני הפסוקים האלה.

שלשום-אתמול-היום – תורה-עבודה-גמ"ח

התופעה הראשונה המיוחדת, שאומרת "דרשני", היא תופעת כתיב וקרי בפסוק, דווקא במלת המפתח "שלישים" – לא כתוב "שלישים" אלא "שלשום", "הלא כתבתי לך שלשום במֹעצות ודעת" – כך שבקושי אפשר להבין שהכוונה "שלישים".

גם "שלשום" הוא לשון שלש – שלשה ימים אחורה, היום-אתמול-שלשום. כנראה יש בתורה משהו של "שלשום". אם התורה היא שלשום, מה הם אתמול והיום? בהקבלה לשלשת עמודי העולם, בהם פתחנו את השיעור, כנראה שאתמול היינו התפלה והיום החסד.

מתי יבוא משיח? "היום"[נה], "היום אם בקֹלו תשמעו"[נו]. מהו הקול? הקול של המשיח, שבעצם הוא הקול של הבעש"ט, של רבי ישראל בעל שם טוב – קול הצדקה, התורה החדשה שכלולה בתוך מצות הצדקה כנ"ל. כמו שאדמו"ר הזקן כתב לפני הסתלקותו[נז], משיח יבוא בזכות חסד – ואפילו חסד שאינו של אמת. חסד בלי כוונות.

"אתמול" היינו עבודת המקדש, כאשר כל בית כנסת בעם ישראל הוא מקדש מעט, שם באים יהודים להתפלל.

שוב, ה"שלשום" שלנו היינו התורה שלנו – "אוריאן תליתאי", "כתבתי לך שלשום". ה"אתמול" שלנו הוא העבודה שלנו, אבל היום שלנו – "'היום לעשותם' [נח]ומחר לקבל שכרם"[נט] – הוא הצדקה שלנו. זו התבוננות יפהפיה.

סוד הצלם

למה עוד בקבלה אפשר להקביל את אתמול-היום-שלשום? כנראה שזהו סוד הצלם[ס], "חביב אדם שנברא בצלם"[סא]:

האור הפנימי, ה-צ של הצלם – הוא מה שמתרחש עכשיו, "היום", ו"היום לעשותם" היינו החסד. איך יודעים שזהו ה-צ, האור הפנימי, של הצלם בו נברא האדם? ה-צ היא הצדיק, וצדיק – בפשט – הוא מי שעושה צדקה, ולא מי שלומד תורה או מתפלל. להיות צדיק – "ועמך כֻלם צדיקים"[סב], ובזכות כך "לעולם יירשו ארץ" –" היינו לתת צדקה.

ה-ל של הצלם היא עבודת התפלה. ל היא לשון 'אֶל...' – "נשא לבבנו אֶל כפים אֶל אֵל בשמים"[סג]. ה-ל של הצלם היא המקיף הקרוב, החיה שבנפש – "נפש חיה"[סד] היא "רוח ממללא" ודיבורי האדם ה"מדבר" הם התפלות[סה], התחנונים, "תחנונים ידבר רש"[סו] (שנדרש על תחנת משה רבינו להכנס לארץ ישראל[סז]). המקיף הקרוב הוא ה"אתמול", גם על פי פשט – אני עכשיו נמצא ברגע ההוה והאתמול הוא הזכרון המקיף עלי. הרבה פעמים יש דברים טובים באתמול, מתגעגעים לאתמול, כמו יהודי שיתגעגע לחיי השטייטל שהיו, ואני גם מתפלל ומאחל לעצמי "חדש ימינו כקדם"[סח]. זהו אתמול, לא היום, אבל האתמול הזה מקיף את היום.

לפעמים הסברנו שה-צ הוא הוה, ה-ל של הצלם הוא המקיף הקרוב של האתמול, וה-ם הסתומה של הצלם, היחידה שבנפש, היא דווקא העתיד. אבל כאן דורשים לכאורה אחרת (אף שתיכף נראה שהיינו-הך) – שהמקיף הרחוק, ה-ם של הצלם, שגם רומז ל-מ ימים של מתן תורה, הוא ה"שלשום", "הלא כתבתי לך שלשום-שלישים", ומשם באה ה"אוריאן תליתאי".

שוב, המקיף הרחוק הוא היחידה שבנפש, שככלל הוא נעלם לגמרי. ה-ל, המקיף הקרוב, הוא "נוגע ואינו נוגע", "מטי ולא מטי" – כל פעם הוא מתגלה בנפש, יורד ועולה, וזו עבודת התפלה. אבל יש תורה – התורה במקור – שהיא "שלשום", מקיף רחוק. דווקא המקיף הרחוק עתיד להתגלות בעתיד – זהו העתיד האמתי. השלשום הוא העתיד האמתי, התורה החדשה שיגלה משיח. כך, יש רק פעם אחת ם סתומה באמצע מלה בתנ"ך – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[סט], פסוק של משיח. כתוב שהמשיח יסגור את הרוח הצפונית[ע], בחינת צפון, "ואת הצפוני ארחיק מעליכם"[עא] – סוגר מפני "מצפון תפתח הרעה"[עב], אין יותר רע, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[עג]. בעצם, המשיח לוקח זאת מ"שלשום", מהתורה הקדומה שלפני הבריאה, "אלפים שנה קדמה תורה לעולם"[עד]. זו התורה המשולשת – אוריאן תליתאי לעם תליתאי בירחא תליתאי על ידי תלתא, משה אהרן ומרים, שלשת האחים.

עד כאן דרוש על המלה "שלשום", ממנה לומדים שהתורה משולשת – "הלא כתבתי לך שלשום". יש גם גימטריא יפה: שלשום (הכתיב) עולה הוי' ברבוע (כמו ה-ם סתומה של הצלם, רבוע), הוי' פעמים הוי' (סוד שני שמות הוי' שלפני התגלות יג מדות הרחמים – "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'"[עה]).

יום ה"ונחנו מה"

אם כבר הזכרנו את מדות הרחמים, כתוב שחדשי השנה הם כנגד מדות הרחמים[עו]. אם כן, חדש סיון הוא כנגד "וחנון"[עז] – ניסן הוא "א-ל", אייר הוא "רחום" ואנחנו כבר ב"וחנון". "וחנון" – "תחנונים ידבר רש", שהזכרנו – צירוף "ונחנו", כמאמר משה רבינו "ונחנו מה"[עח]. היום הוא יום ה-מה של ספירת העומר כנ"ל.

בכלל, התיקון של ראש חדש סיון הוא להגיע ל"ונחנו מה" – "ונחנו" לשון רבים, חסר א כדי שיהיה חן, סימטריא, נקרא ישר והפוך אותו דבר, "ונחנו". על מי משה אומר "ונחנו"? על פי פשט אומר על עצמו ועל אהרן, שני האחים, "ונחנו מה כי תלינו עלינו". עם ישראל מתלוננים ומשה אומר "ונחנו מה". אבל יותר לעומק – מה שקשור אלינו ביום ה-מה, היום של "ויחן שם ישראל נגד ההר", שעם ישראל מתאחד, ומגיעים לא רק לאהבת ישראל אלא לאחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד" – משה רבינו, שהוא נשמה כללית, אומר "ונחנו" ומתכוון לכל עם ישראל. בפשט יש ב"כי תלינו עלינו" פירוד. אבל בעומק, "ונחנו" כולנו, כל נשמות עם ישראל, החל מנשמת משה רבינו, "מה".

זהו גילוי של היום הזה, ר"ח סיון – יום הששים מר"ח ניסן, אבל יום ה-מה של ספירת העומר. כמו שאמרנו קודם, כתוב בחסידות שביום הזה כבר נתקנו כל המדות, שמגיעים ליפי של המלכות, התפארת שבמלכות, שספרנו היום. התפארת של המלכות היא כבר התכל'ס. התפארת היא שכל כנסת ישראל, שהיא המלכות, כולנו יחד.

משולש הכליות והדעת

כל זה יצא לנו מהפסוק הראשון הנ"ל – "הלא כתבתי לך שלישים [שלשום] במֹעצות ודעת"[עט]. "מֹעצות" הן "כליות יועצות"[פ], נצח והוד, "ודעת". יש משולש – למדנו בענין תורה ורפואה – בין מערכת העצבים בדעת, למערכת ההורמונים בנצח ומערכת החיסון בהוד. כידוע היום, שלש המערכות האלה יוצרות משולש. היינו "מועצות ודעת" וגם "שלישים" – משולש של התורה, שהיא דעת ושתי הכליות היועצות. "במֹעצות", מיעוט רבים שנים, נצח והוד, ודעת[פא].

"קשט אמרי אמת" – לעצמו; "אמרים אמת" – לזולתו

נעבור לפסוק הבא: "להודיעך קשט אמרי אמת". ריש לקיש, האמורא של ארץ ישראל, שאנחנו מאד מחבבים[פב] – דמות קשורה למשיח וגאולה – אומר לפי פסוק בנבואת צפניה[פג]: "התקוששו וקושו [הגוי לא נכסף]"[פד] – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[פה]. קודם אדם צריך לתקן את עצמו ואחר כך לתקן אחרים[פו]. קודם תקבל את אור התורה – שלמדנו קודם – שיהיה "אור המאיר לעצמו", על מנת שתוכל להשפיעו החוצה, "אור המאיר לזולתו"[פז]. זו האמת של התורה – "קשט אמרי אמת". גם לשון קישוט, "קשוט עצמך", וגם אמת – כרמז הידוע ש-ישראל (גם שם הבעש"ט) עולה אמת ועוד יפי. המלה של אמת ויפי יחד היא קֹשט – זו ממש מלה ששייכת לישראל, השם שלנו, של העם שלנו, של כל יהודי, "ועמך כלם צדיקים".

מענין שבפסוק כתוב קודם "קשט אמרי אמת" ואחר כך "להשיב אמרים אמת" – כאילו חוזר על עצמו, אבל בלי המלה "קשט". מה פירוש "להשיב אמרים אמת לשלחיך"? מה שאמרנו כעת – כל המפרשים אומרים שהיינו היכולת להשיב תשובה לשולחך-שואלך. מישהו שולח לך שאלה לרב, הוא "שֹלחיך", ו"להשיב אמרים אמת לשלחיך" היינו שתוכל להורות לו הוראה, הלכה, "הליכות עולם לו"[פח], "אור המאיר לזולתו". אבל קודם צריך "להודיעך קשט דברי אמת" – "להודיעך" ממשיך את "מועצות ודעת" – והיינו "קשוט עצמך" תחלה, שתהיה אמת של תורה 'דורך-און-דורך', יהודי צריך להיות אמת של תורה בתוך-תוכו, ואז יכול "להשיב אמרים אמת לשלחיך". זהו ממש פסוק מובהק של "אור המאיר לעצמו", תיקון עצמי, כשהתכל'ס היא לתקן את הזולת, להאיר לו מאור התורה.

יחוד התורה והמצוה

יש כאן עוד גימטריא יפה: יש שני לשונות בפסוק – "קשט אמרי אמת" ו"אמרים אמת". בסמיכות כתוב "אמרי אמת", אבל "אמרים אמת" משמע קצת פחות (ה-ם סופית של "אמרים" מפסיקה קצת בין "אמרי" ל"אמת"). אם השרש אמר הולך על התורה שבעל פה, שמוסבר אצלנו[פט] ששרשה היה כבר אצל האבות, לפני מתן תורה שבכתב – אז בתחלה ב"קשט אמרי אמת" ה"אמרי אמת" סמוך לגמרי, ואחר כך ב"אמרים אמת" ה"אמרים" כבר קובעים ברכה לעצמם, אף שעדיין מחובר. "קשט אמרי אמת" ועוד "אמרים אמת" עולה 1833, ששוה ג"פ תורה, תורה משולשת. זו גימטריא יפהפיה, תורה-תורה-תורה.

תורה היא אהבה פעמים בטול. בתורה אור על הפסוק של היום – "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" – מסביר אדמו"ר הזקן ש"יום" הוא אהבה, אהבה של אברהם אבינו, הראשון שבכלות נפשו נעשה מרכבה לקב"ה, וה"זה", היכולת להצביע ולומר "זה אלי ואנוהו"[צ], בחינת משה, הוא בחינת בטול. הוא כותב בטוי מאד יפה, ש"ביום הזה", ההכנה למתן תורה, היינו "אהבה בבטול". לא אהבה בבחינת 'יש מי שאוהב' אלא אהבה בבטול. כנראה שהוא רומז לגימטריא הזו – אהבה פעמים בטול עולה תורה. קֹשט, כל התורה כולה היא "אהבה בבטול" – זהו ביטוי שלו במאמר הזה.

תכלית התורה היא מצוה, שעולה ג פעמים בטול. ממילא, אותו מספר – 1833 – הוא אהבה פעמים מצוה. ג פעמים תורה עולה יג פעמים מצוה. התורה והמצוה נפגשות דווקא במספר הזה – המספר הראשון שהוא גם כפולת תורה וגם כפולת מצוה, יחודן, ששוה "קשט אמרי אמת... אמרים אמת".

עד כאן התבוננות יפה מה אנחנו הולכים לקבל במתן תורה – "קשט אמרי אמת", "אמרים אמת", "שלשום" ו"מועצות ודעת".

צום-קול-ממון – שלשה מליון

כתוב שהימים של שבועות הם כמו ימים נוראים – יש כמה פתגמים כאלה ב"היום יום"[צא]. צריך לעורר רחמים כמו בתקיעות וכמו ביום כיפור בשעת בכל נדרי ובשעת נעילה, אותה התעוררות.

אחד המשפטים שאומרים הכי חזק בימים נוראים הוא "ותשובה ותפלה וצדקה" – מזכירים שלישיה, "אוריאן תליתאי", תשובה ותפלה וצדקה. ודאי כל אחד זוכר שכתוב במחזורים למעלה מהמלה תשובה צום, למעלה מתפלה כתוב קול ולמעלה מצדקה כתוב ממון. למה? כי לשלש המלים האלה יש אותה גימטריא. זו דוגמה כמה רבותינו הקדושים חבבו את הגימטריא, שדאגו להדגיש לנו שתשובה היא 136, צום, תפלה היא 136, קול, וצדקה היא גם 136, ממון. אבל מה זה עוד 136? מליון! אז ממון שוה מליון, אבל גם צום שוה מליון וגם קול שוה מליון – יש לנו כבר שלשה מליון, סכום מכובד. כמה עולה שלשתם יחד? ג"פ 136 עולה זאת – "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[צב], "דא תרעא לאעלאה"[צג]. בשביל להכנס לקדש צריך לפחות שלשה מליון – זאת. זו רק ההתחלה, "זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו"[צד].

מספרים על חסידים, גם חסידי א"י בזמן רבי מענדלע ויטבסקער, שהיו עניים מרודים, שהיו מרבים להתענות. יש כל מיני תעניות, שהיום בקושי יודעים שהן קיימות – כמו בה"ב אחרי החגים, ועוד כל מיני תעניות שכתובות. חסידים של פעם היו מרבים בכל הצומות האלה. רבי הלל מפאריטש, גדול חסידי חב"ד, היה מאד מקפיד על כל התעניות – כל הזמן צם – חוץ מאלה שהיו צמים משבת לשבת. היו אומרים שלצום זה פשוט סגולה לחסכון... היו מאד עניים, לא היה להם מה לאכול, אז העצה הכי טובה היא לצום – אתה גם עושה מצוה וגם חוסך. כך מסופר, זו היתה הדרך היחידה 'לגמור את החדש' – צום הוא לשון צמצום. אבל אנחנו יודעים שהצמצום לא כפשוטו, ככה לימד אותנו הבעל שם טוב – צריך לתת ממון כל כך שיהיה שוה לצום. כתוב גם בתניא שאתה כל כך מתאמץ לתת צדקה – שהיא על חשבון האוכל שלך. צום שוה ממון. התשובה היא צום וממון הוא הצדקה, והם שוים. באמצע צריכים גם להתפלל. אחרי שאתה צם – צום, אין לך מה לאכול – אז אתה מתפלל. אבל הממון צריך להיות שוה לצום.

מה שמענו קודם? דבר אמתי מאד. שאם אתה תעשה "עבֹדת הצדקה"[צה] – כמו שכתוב בתניא[צו], מעל ומעבר לטבע הרחמנות שלך, צריך לתת בעבודה יותר ויותר, פי שתים, פי שלש, פי עשר, כמו ששמענו מהרבי – יתגלה שהצמצום לא כפשוטו, שמה שנדמה צמצום מתמלא אצלך פי כמה וכמה. זהו הגילוי של הבעל שם טוב. אבל בשביל שיתגלה שהצמצום לא כפשוטו צריך צמצום, שעל פניו – למראית ענין – תהיה "עבודת הצדקה" עד שיראה שאתה מחסל את הלחם שלך. כתוב "לחיותם ברעב"[צז], שתוך כדי הצום אתה מרגיש שהוא מקור החיות שלך.

אנחנו לא מחמירים בדברים שעושים צער לאנשים, אבל טפה – טפה להוציא מהכיס יותר, כאילו שאתה מרגיש חוסר. היה לי סכום מסוים – סך מכובד – בכיס, שעם זה חשבתי שאעשה כך וכך, תכנית שלמה, ועכשיו פתאום בא לי איזה שגעון, שטות דקדושה, ואני מוציא אותו, ועכשיו אני נשאר חסר. זה שאני פתאום נשאר חסר – מחיה אותי, "לחיותם ברעב". שוב, אז מתגלה שמהתנועה הזו אתה תתברך פי כמה וכמה. יתגלה יסוד החסידות, שהצמצום לא כפשוטו. אדרבא, הצמצום נעשה כי העצמות ממש – לא האור שהיה קודם – נכנסת במקום האור ועושה את הצמצום. עצמות היא יותר מאין סוף – ככה תתברך. לחיים לחיים.

מהשלישיה הזו – תשובה-תפלה-צדקה – רואים שהתשובה היא במקום תורה, תורה שכולה אומרת תשובה, תורת החסידות, הצמצום-הצום לא כפשוטו. "לחיותם ברעב" בפשט נאמר על יום כיפור. היום אנחנו לא רעבים ללחם ולא צמאים למים, רק לשמוע את דבר ה' – התורה החדשה מפי משיח.

זה היה מאמר מוסגר של הרבה מליונים.

"ואתם בני יעקב לא כליתם"

נסיים בעוד נקודת התבוננות קשורה לכל הנ"ל במאמר שהזכרנו – "בחדש השלישי" בתורה אור. הוא מביא פסוק שגם קשור לכותרת שלנו, "להפוך את החשך לאור", פסוק של התבוננות. בכל מאמר חסידות בחב"ד יש איזה נושא של התבוננות באלקות – כל פעם סביב פסוק אחד. כאן המאמר נסוב על הפסוק "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם"[צח] – צריך להתבונן ש"אני הוי' לא שניתי", "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם"[צט] בלי שינוי כלל, "לא שניתי". "אני הוי' לא שניתי" עולה 888, בגימטריא "קץ שם לחשך" – להפוך את החשך לאור.

את החצי השני של הפסוק, "ואתם בני יעקב לא כליתם", הוא מפרש בלשון תמיהה – אני מתמיה עליכם, איך יתכן שכל יהודי מסוגל להתבונן ב"אני הוי' לא שניתי" ואף על פי כן אינכם מגיעים לכלות הנפש, "ואתם בני יעקב לא כליתם"?! התירוץ הוא כי אדם מלובש בתוך גוף המסתיר על האלקות. העצה היא מתן תורה, המאפשר להוריד ולבטל את ההעלם וההסתר של הגוף, ואז אפשר להגיע לכלות הנפש תוך כדי ההתבוננות של "אני הוי' לא שניתי". בזכות מתן תורה אפשר לזכות להגיע לכלות הנפש, על אף התלבשות הנשמה בתוך הגוף. כמו שהיה אצל אברהם אבינו, לפני מתן תורה, שנעשה מרכבה – של אהבה ובטול, שהם כלות הנפש – כפי שמסביר שם. כלות הנפש עולה "נעשה ונשמע"[ק], צריך להתכונן למתן תורה ולומר "נעשה ונשמע" עד "כלות הנפש" (שוה גם יציאת מצרים, כלות הנפש לצאת ממיצר וגבול הגוף, ושוה גם "ע פנים לתורה" שמקבלים בשבועות). כמובן, לא מדובר בכלות הנפש של נדב ואביהוא, "רצוא" בלי "שוב", אלא כלות הנפש עם "שוב", "שוב לאחד"[קא], שמוצאים את ה"אחד" בתורה ומצוות למטה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

בכל אופן, לעניננו, אמרנו ש"אני הוי' לא שניתי" עולה 888. מה לגבי "ואתם בני יעקב לא כליתם"? "ואתם בני יעקב לא כליתם" עולה בדיוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", תורה-תורה, כנ"ל, כנגד התורה שבכתב והתורה שבעל פה, פירוש אחד של "קשט אמרי אמת... אמרים אמת". מה הקשר? כדי שנזכה להיות מרכבה באהבה ובטול, בכלות הנפש, עלינו להתאחד היום. דווקא ה"ויחן שם ישראל נגד ההר" שוה "ואתם בני יעקב לא כליתם" בתמיהה, ואדמו"ר הזקן אומר שבזכות התורה כן אפשר להגיע להיות מרכבה, בכלות הנפש, וזכות התורה היא על ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל. כנראה שלהוציא כל כך הרבה כסף מהכיס, עד שמרגישים צום – ואז הופך להיות מליון גם אצלך, אתה מקבל מליון, הרבה מליונים – הכל תלוי ב"ויחן שם ישראל נגד ההר". הצום הזה הוא גם סוג של כלות הנפש – הכל בגלל ש"אני הוי' לא שניתי", שאצל הקב"ה, אצל העצמות, אין שינויים. זה גופא "קץ שם לחשך", להפוך את החשך לאור.

ברכ סיום

לחיים לחיים, שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, ושיהיה שפע של "בני חיי ומזוני רויחי" כפשוטו, כמו שהרבי אומר, לכל אחד ואחד. כתוב שלפני מתן תורה כולם נתרפאו, שלא היה אף חולה בעם ישראל – כולם צריכים להיות בריאים וחזקים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.