בע"ה

שבת שובה תש"פ – כפר חב"ד

"האזינו השמים"

שיעור אוה"ח האזינו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"תרין תפוחין" מר"ה עד הושענא-רבה

אחרי מוסף שרו כמה זמירות שבת והתפללו מנחה. נגנו "תקעו בחדש" ו"תרין תפוחין קדישין דנהירין תדירא דחדאן תדירא"[ב].

לפי המנהג אוכלים תפוח בדבש פעמיים בחדש תשרי – בראש השנה ובהושענא-רבה[ג]. לכן, מתאים להגיד שהתפוח של ראש השנה הוא בעיקר ה"נהירין תדירא" – הוא צד ימין של הפנים, שעיקרו אור, "באור פני מלך חיים"[ד]. לעומתו, התפוח שאוכלים ב"זמן שמחתנו" – הושענא-רבה הוא יום רציני, אבל בתוך "זמן שמחתנו" – הוא בעיקר ה"חדאן תדירא", צד שמאל של הפנים. "לית שמאלא בהאי עתיקא"[ה], כך שהשמאל רק עוד יותר מגביר את האור והשמחה. כמובן, יש התכללות, אבל זה העיקר בכל אחד. אם כן, הניגון "תרין תפוחין" שייך לכל החדש.

זה נוגע גם לשאלה עד מתי מטבילים בדבש. בפשטות, המנהג שלנו הוא לטבול בדבש (את החלה) כל החדש (עד וכולל הושענא רבה) – 'ירח דבש'. תפוח בדבש גם רומז, כידוע, לביטוי (בפיוט "וכל מאמינים") "הפותח שער לדופקים בתשובה" – פותח אותיות תפוח ו"דופקים בתשובה" נוטריקון דבש. רואים כאן שמי שעושה תשובה צריך לדפוק – לדפוק את היצר הרע...

השאלות בפסוק

אנחנו לומדים אוה"ח הקדוש, וכבר התפללנו מנחה והתחלנו את הקריאה של האזינו. פרשת האזינו שייכת תמיד לחדש תשרי – את פרשת וילך קוראים לפעמים לפני ראש השנה (כשנצבים-וילך מחוברות) ולפעמים אחריו (כשהן נפרדות, כמו השנה) אבל פרשת האזינו היא תמיד בשנה החדשה.

האוה"ח פותח, כדרכו, בשאלות – יש לו שש שאלות על הפסוק הראשון:

האזינו השמים וגו' יש להעיר ראשונה למה אמר ואדברה, ולא אמר על זה הדרך האזינו השמים דברי.

ב' למה לא כלל אותם יחד ויאמר האזינו השמים והארץ, או שמעו שמים וארץ.

ג' למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה.

ד' למה לשמים אמר לשון ציווי האזינו לנוכח, ולארץ אמר ותשמע שהיה לו לומר ושמעי הארץ.

ה' למה לשמים אמר ואדברה דיבור קשה ולארץ אמר אמרי פי אמירה רכה [רואים שלארץ, למי שנמצא למטה, צריך לדבר ברכות. אם יש לך משהו קשה להגיד – תגיד אותו לשמים.].

ו' למה דקדק לומר אמרי פי[ו] ולא אמר אמרי.

סגולה להפרעות קשר וריכוז ולחוסר איזון

הוא פותח בהבאת דברי חז"ל:

וראיתי לרבותינו ז"ל (בספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו', ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר שמעו שמים (ישעיה א, ב), עד כאן [משה רבינו הוא בעולם האצילות, "קרוב לשמים", ואילו ישעיהו הנביא – שהמרכבה שראה היתה מרכבת עולם הבריאה[ז] – "קרוב לארץ", לעולמות התחתונים בי"ע.]

ולדבריהם נתיישבו קצת מהדקדוקים לא כולם [דברי חז"ל מיישבים את הדקדוק השני, למה לא כלל את השמים והארץ יחד, והדקדוק השלישי, למה לשמים אמר לשון האזנה ולארץ אמר לשון שמיעה.], וחוץ מדרכם נראה לומר [המהלך שלו יהיה שונה ואף הפוך מדברי חז"ל, כדלקמן.],

וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד, הטה אזן, והשני, תאזין אזנך. לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו, כדי שיוכל לשמוע, שבלא הטיית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אוזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן [שני הפירושים הם בעצם 'האזנה פעילה' ו'האזנה סבילה'. לפי הדרך הראשון, צריך להאזין באופן פעיל – להתרכז ולהתאמץ כדי לשמוע – ולפי הדרך השני ההאזנה קלה ונעשית מאליה, באופן סביל. ההאזנה הפעילה היא זכרית יותר וההאזנה הסבילה נקבית. ידוע ש"האזינו השמים" בגימטריא דעת ובדעת יש תרין עטרין, עטרא דחסדים שרש הזכר ועטרא דגבורות שרש הנקבה. לפי זה, מקור ההאזנה הפעילה, הזכרית, הוא בעטרא דחסדים שבדעת בעוד שמקור ההאזנה הסבילה הוא בעטרא דגבורות שבדעת, ודוק.]

היום בעיה חמורה של הדור היא הפרעות קשב וריכוז. יש כאן הרבה מחנכים – זו בעיה של הרבה ילדים, וגם של מבוגרים. כל המדיה היום – הסרטים, המחשב וכו' – גורמים להפרעות קשב וריכוז. בדיוק ההיפך מ"האזינו" – המאמץ להטות אזן, להתרכז ולהקשיב. קשב-ריכוז ראשי תבות קר – זהו עמלק של דורנו, "אשר קרך בדרך"[ח]. הפרעת קשב וריכוז קשורה גם לפגם הברית (כפירוש חז"ל[ט] ל"אשר קרך בדרך") – אפילו שיש אותה מינקות, יש לזה קשר. זו היום בעיה מהגיל הכי צעיר עד גיל שבעים ויותר... ידוע שהמגיד ממעזריטש רצה שידעו בעל פה את שירת האזינו[י] – זו שירת הדעת של משה רבינו[יא], שבמובן מסוים כוללת את כל התורה[יב]. המגיד צפה את הבעיות של דרא בתראה, הדור בו יבוא המשיח, והכין לנו סגולה – רואים שהסגולה היא לא ריטלין, אלא שירת האזינו.

"האזינו" גם לשון איזון – זו גם סגולה למי שנמצא בחוסר איזון, עוד בעיה של הדור. אמרנו שאת פרשת האזינו קוראים תמיד בחדש תשרי, שמזלו מאזניים. חוסר איזון והפרעת קשב וריכוז הם אותו דבר? נראה שלא. איזון שייך יותר לראיה, להסתכלות פנים בפנים (בלשון חז"ל[יג] מצב מאוזן, לשון אזנים, מכונה "מעוין", לשון עינים). מה שייך למאזנים בחדש תשרי? כל הסוד של הנסירה ובנין המלכות הוא כדי שבארבעת הימים בין יום כיפור לסוכות תהיה החזרת פנים בפנים, חיבוק ונישוק בסוכות והושענא-רבה, עד ליחוד השלם בשמיני עצרת[יד]. הכל בשביל להגיע ל"מתקלא" – "עד דלא הוה מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין"[טו]. באלול יש נוהגים ללמוד תיקוני זהר – מה לפי זה ראוי ללמוד בעשרת ימי תשובה? ספרא דצניעותא – שפותח בסוד ה"מתקלא". הסגולה של האזינו להגיע לאיזון, לדבר עם החבר בגובה העינים, יותר שייכת לפירוש של חז"ל, שהאזנה היינו כשאזן השומע קרובה לפי המשמיע – שהם באותו גובה.

האפשרות לפרש בשונה מחז"ל

ודרך זה [השני] בו בחרו חז"ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך הראשון, ואין הכרע [הוא אומר שאין הכרע בין שתי הדרכים – אנחנו היינו אומרים שברור שהדרך הראשון, בה הוא בוחר, יותר נשמעת לנו קרובה לפשט.], אנו נלך בו, ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון [כפי שיסביר בסמוך.].

איך אפשר להגיד אחרת-הפוך מחז"ל? כנראה אני צריך להיות בעצמי חז"ל – חז"ל יכולים לחזור בהם, ואם אני בעצמי חז"ל אני יכול לפרש אחרת, לחזור בי. קשור למה שדברנו בערב ראש השנה[טז], שבסוף השנה – השנה הקודמת מתה, מסתלקת[יז]. בראש השנה הצדיק נולד מחדש, משה רבינו נולד עם מוחין חדשים לגמרי. בלידה צריך תומכת לידה, והסברנו שזו הסבה שחסידים נוסעים לרבי לראש השנה, נוסעים לרבי בתקופה הזו. אנחנו כמובן נהנים מה'ליברטי', החופש, שהוא לוקח לעצמו, בתחלת השנה החדשה, לפרש באופן שונה ואף הפוך מחז"ל.

והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו ששבעים פנים לתורה (במדב"ר יג, טז),

מי עוד הולך בדרך הזו, שאפשר לפרש פשט באופן אחר מחז"ל ואין בזה בעיה? [הרשב"ם.] גם הרשב"ם, אבל עוד קודם – מי העיקרי? האבן עזרא. האבן עזרא הוא קדש, קדש קדשים, והוא אומר שאת הפשט אפשר לפרש אחרת מחז"ל. הוא יאמר במשפט הבא שכל עוד זה לא נוגע להלכה, בדברי אגדה, אפשר לפרש אחרת. כך בדיוק אומר האבן עזרא בהקדמתו לתורה[יח]. לכן בברסלב לא אוהבים את האבן עזרא, רבי נחמן אמר לא ללמוד אותו[יט]... אבל בחב"ד לא ככה, האבן עזרא הוא מהמפרשים העיקריים[כ]. האבן עזרא הוא גדול, הוא כמו אברהם אבינו (ע"ד שאומרים על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה" כך אומרים על האבן עזרא "מאברהם עד אברהם לא קם כאברהם"). כשהתחלנו ללמוד אור החיים[כא] אמרנו רמז – רבי חיים בן עטר בגימטריא תורה. כמה עולה אבן עזרא אור החיים (שמות שני הפירושים)? אותו מספר, שני הפירושים יחד עולים תורה.

רואים בדבריו ש"שבעים פנים לתורה" כוללים גם פנים-פירושים הפוכים. שני הפירושים ב"האזינו" מנוגדים אחד לשני, אבל שניהם כלולים ב"שבעים פנים לתורה". איפה עוד מובן ככה? בפרק א בתניא יש הגהה בה מובא מהזהר שצדיק ורע לו הוא צדיק שממועטין עונותיו – דבר הסותר את הסבר אדמו"ר הזקן – ואדמו"ר הזקן כותב שהדברים הם לפי שאלת רב המנונא סבא לאליהו, אבל מתשובת אליהו משמע כדבריו בתניא, ומסיים "ושבעים פנים לתורה". הפשט הוא שגם הפירוש הזה, ההוה-אמינא של רב המנונא סבא, נכלל ב"שבעים פנים לתורה" – על אף שהוא עומד בסתירה לתשובת אליהו ולפירוש הרעיא מהימנא המובא בתניא. יש אכן הערה של הרבי (המובאת ב"שיעורים בספר התניא"), שאומר שה"שבעים פנים לתורה" כאן הוא רק הסבר איך היתה יכולה להיות כזו הו"א לרב המנונא סבא, אך למסקנה פירושו אין מה"שבעים פנים לתורה". הרבי מסביר כך משום שהוא לא סובל סתירות, אבל זהו פלפול בתניא – בפשט הפשוט (של דעת בעלי בתים) לשון התניא משמע ש"שבעים פנים לתורה" כן כולל את דברי רב המנונא סבא בתור פירוש אחר.

ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה [לפי האוה"ח כאן מוכח שה"שבעים פנים לתורה" בסדר גם כאשר שני הפירושים סותרים, וק"ו כאן – שאפשר להעמיד את הפירושים יחד בלי סתירה:], ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך.

פירוש ראשון: "האזינו השמים" הרחוקים "ותשמע הארץ" הקרובה

הנה הדרך שאנו מיישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין [בפשט משה רבינו הוא בשר ודם, עומד על הארץ, וכשהוא פונה אל השמים – הוא פונה אליהם כרחוקים ממנו.], לזה קרא להם משה שיטו אזנם, ואמר להם האזינו, פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע, פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן, כי לפניו היא עומדת, ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי [אחד הרמזים שאמרנו להשנה, תש"פ, הוא תהא שנת פה – רואים כאן שזהו הפה של משה רבינו, כולל גם הפה של ה', כמ"ש "פה אל פה אדבר בו"[כב] – "פה אל פה" היינו תכלית הקירוב זה לזה.], להיותה כל כך קרובה אצלו [הדבר מתאים לפסוק שאדמו"ר הזקן מבסס עליו את התניא, פסוק מהפרשה של שבוע שעבר – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹׂתו"[כג], מה ש"קרוב אליך" הוא קודם כל "בפיך", הדיבור בפה הוא 'בגובה' העינים, דיבור קרוב.].

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים, כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל אחד כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו, והתנה על עצמו לקרא בקול גדול, והוא אומרו ואדברה [אתם, השמים, תטו אזן להאזין – ואני אדבר בקול גדול. משה רבינו מדבר בשקט, אבל בשביל המאזינים הרחוקים הוא ידבר בקול גדול.], ולקרוב כפי הראוי לו העירו שגם אליו ידבר, אלא שאינו צריך לקריאה, כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול, אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו [מי שעומד קרוב יכול לשמוע את חיתוך הפה של משה רבינו, הגם שהוא מדבר בשקט.].

[כל הביאור לפסקה זו נאמר בחיוך גדול, בהתאם למצב בו עמדו הרבה אנשים צפופים שבקושי שמעו את הרב וניסו להטות אזן ככל שיכלו...]

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר (ישעיה א, ב) שמעו שמים והאזיני ארץ, שנתן שמיעה לשמים, הגם שהם רחוקים ממנו, והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה [לפי חז"ל, ההבדל בין משה לישעיהו הוא שהראשון קרוב לשמים והשני קרוב לארץ, וזהו טעם ההבדל ביניהם. אבל לפי פירוש בעל אור החיים, שגם משה בפשט עומד על הארץ ורחוק מן השמים, מהו ההבדל?] הטעם הוא, כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה' דבר [ישעיהו בעצמו מסביר את ההבדל, בכך שהוא ממשיך מיד "כי הוי' דבר" – הדבור אינו שלו אלא של ה'. אצל משה, לעומתו, הדיבור הוא שלו –הענין מתחבר ליסוד שאנחנו חוזרים עליו בלימוד אור החיים מתחלת חומש דברים – שזהו חומש אותו אומר משה "מפי עצמו" דווקא[כד]. לא רואים בכל פרשת האזינו אמירה של משה שה' אמר לו לומר את הדברים.], פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה' דבר, ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים [מסתבר שה' יותר קרוב לשמים, בכל זאת...], דכתיב (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה', וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי [והכסא יותר קרוב ליושב מהדום הרגלים. ליתר דיוק, לא שה' יותר קרוב לשמים – ה' בכל מקום בשוה – אבל הוא ברא את השמים יותר קרובים אליו, או לפחות לתחושת הדבור שלו.], ולזה אמר שמעו שמים מה שדיבר ה', כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה, צריכה להטיית אזנה לשמוע.

ישוב שני הפירושים

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים,

בהתחלה צריך להגיד חידוש בכל התוקף – אם הוא לא הפוך ממה שהיה קודם, לא חידוש גמור, אין טעם להגיד אותו. אבל אחר כך, אפשר להכניס לכלים – להסביר שהוא יכול להסתדר גם עם הפירוש של חז"ל. [אנטיתזה וסינתזה?] כן, בדיוק – קודם אומרים את הפירוש כאנטיתזה לתזה הקודמת, ואחר כך שואפים לסינתזה. אנחנו, כזכור, אוהבים במיוחד את האנטיתזה... איך אפשר ליישב את שני הפירושים יחד?

על זה הדרך, בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכוונה כדברי רבותינו ז"ל,

איפה חז"ל אומרים משהו קרוב לזה? משה רבינו נקרא "איש האלהים"[כה] – חציו איש וחציו אלקים[כו]. מצד גופו של משה, "פי עצמו" המחתך את האותיות, הוא איש בשר ודם[כז] העומד על הארץ – קרוב לארץ ורחוק מן השמים. אכן, מצד נשמתו, חציו אלקים, הוא קרוב לשמים ורחוק מן הארץ. איפה כתוב "איש האלהים"? בפרשת "וזאת הברכה" הפותחת "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים" – הפרשה הבאה, וראינו באור החיים לפרשת וילך[כח] שהכל כלול ב"וילך משה".

והדברים מוכיחים כן [מוכח שדברי חז"ל צריכים להתפרש כדברי בעל אור החיים כאן:], שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז"ל (בספרי) לפי שהיה קרוב לשמים, כי עצמותו [מה הכוונה כאן 'עצמותו'? דווקא גופו.] בארץ ידבר, ואין להכחיש המוחש.

כאן הוא מוסיף עוד כלל גדול – "אין להכחיש המוחש"[כט]. אל תספר לי שמשה רבינו עומד בשמים – הוא איש בשר ודם שעומד בארץ, אי אפשר להכחיש את מה שרואים במוחש. לכן, הפירוש הפשוט הוא כדברי, אומר האור החיים, ודברי חז"ל ודאי לא באים להכחיש את המוחש אלא מדברים על הנשמה.

עד כאן הפירוש הראשון מתוך חמשה. בימים האלה, כל לימוד המבוסס על חמשה דברים יש להקביל לחמש התפלות של יום כיפור, חמש תפלות שהן עליות כנגד נרנח"י, עד לגילוי היחידה בנעילה – י-ה-ו-ה עד שמגיעים לקוצו של י, "לפני הוי'"[ל]. הפירושים הבאים ירוצו יותר מהר... העיקר הוא תמיד הבסיס, הפירוש הראשון – שכנגד הנפש – ממנו עולים למעלה.

תהלים בעל פה – ביטוי האמונה

נחזור למה שדברנו על לימוד שירת האזינו בעל פה. אמרנו שהמגיד אמר ללמוד את שירת האזינו בעל פה, מתוך שצפה את בעיות הקשב והריכוז (וחוסר האיזון) של דרא בתראה, הדור שבו יבוא משיח. כשאומרים כזה דבר, מיד צריכים לחשוב על כל ה'סדר' הראשון של החסידות – איפה בתמונה הזו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. ודאי כולם חשבו על הדור שלנו. איפה כתוב שהמגיד אמר ללמוד פרשת האזינו בעל פה? המקור הוא בשיחה של הרבי הריי"צי, בה הוא גם אומר מה הבעל שם טוב רצה שילמדו בעל פה ומה אדמו"ר הזקן רצה שילמדו בעל פה.

מה הבעל שם טוב רצה שילמדו? תהלים. הבעל שם טוב הוא הרבי של תהלים-אידן, יהודים פשוטים שאומרים תהלים. [הוא נפש דוד המלך[לא].] נכון, "נעים זמִרות ישראל"[לב]. לאיזו בעיה של הדור האחרון מכוון לימוד התהלים? הבעל שם טוב בעצמו אמר[לג] שבדור לפני ביאת המשיח תתגבר קליפת הכפירה עד שיהיה קשה למצוא יהודי מאמין כמו שבדורות הקודמים קשה למצוא גאון גדול בתורה. מה יציל אותנו? [סיפורי צדיקים.] הכוונה למה שהבעל שם טוב אמר ללמוד בעל פה – תהלים. הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו של החסידות, "ראש כל המאמינים"[לד], והוא עסוק בלפרסם אמונה. מה פירוש להאמין? 'עס איז דא א ג-ט אויף דער וועלט' – להאמין שיש ה' בעולם. האמונה שיש ה' בעולם מתבטאת בכך שהוא זמין לי לתפלה בכל ענין, שאני מרגיש את הנוכחות שלו – 'אלקים פרסונאלי' בלשון הפילוסופים (לא האלקים של ספינוזה, שבו האמין איינשטיין – 'אמונה' זו מכוונים לשבור ולבטל בתקיעה אחרונה של סדר התקיעות, כמו שהסברנו בר"ה) – ואמירת תהלים, המבטאים את משברי דוד המלך ופנייתו לה' להצילו כו', ממחישה ומחזקת את האמונה הזו. לימוד תהלים בעל פה נועד לחקוק בנפש את האמונה הזו, להפוך את הדיבור עם ה' לזמין תמיד.

משניות בעל פה – מסירות נפש וחשיבות היש הנברא

מה אדמו"ר הזקן רצה שילמדו בעל פה? [סדר קדשים.] במאמר בלקוטי תורה[לה] כתוב ללמוד בעל פה (לכל הפחות) חמשה חומשי תורה וסדר קדשים. אבל בשיחה של הרבי הריי"צ לא מדובר על חמשה חומשי תורה וגם לאו דווקא על סדר קדשים אלא שאדמו"ר הזקן רצה בכלל שילמדו משניות בעל פה, כמו שכתוב הרבה פעמים בלוח "היום יום"[לו] על שינון משניות בעל פה כאשר הולכים ברחוב (גם חזרה בעל פה על מסכת אבות זה טוב מאד).

למה בנפש נוגע שינון משניות בעל פה? בכלל, מה הענין של חב"ד? מסירות נפש. לכל הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב היתה מסירות נפש על עם ישראל, על פדיון שבוים וכו', אבל הענין של כל הרביים של חב"ד הוא מסירות נפש בפועל ממש. למה צריך להיות חב"דניק? אנחנו אוהבים לשיר זמירות שבת, דווקא לשיר זמירות – אבל להיות חב"דניק. למה? לפעמים אומרים שטוב להיות חב"דניק בגלל השליחות – בשום מקום לא מודעים כל כך ו'הולכים' על הענין של שליחות לעם ישראל כמו בחב"ד.

מי זוכר מה הסברנו בח"י אלול[לז] על הענין של אדמו"ר הזקן? אמרנו שהענין של הבעל שם טוב הוא אין ("אַיִן מזל לישראל"[לח]), הענין של המגיד ממעזריטש הוא להחזיר את היש לאין והענין של אדמו"ר הזקן הוא לגלות שהיש האמתי משתקף ביש הנברא. מסירות נפש באה מה'אין' או מה'יש' בנפש? מה שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות שייך ל'יש' של הנשמה שלו. כשהרבי הריי"צ אומר לחוקר שמי שיש לו אלוק אחד ושני עולמות אינו מפחד מה'צעצוע' שלו[לט] הוא לא מתכוון שמסירות נפש היא להפוך לאין, אלא היא לעבור מעולם הזה לעולם הבא – שני העולמות הם מציאות אחת שהנשמה קיימת בה. משנה אותיות נשמה – היא המעבר בין העולמות.

במה עוסקת המשנה? מה המסכת הכי ארוכה במשניות? מסכת כלים – מישהו למד אותה פעם בעל פה? כל מסכת כלים מדברת על כלים בעולם הזה – עוד לפני שמבינים שם את הסברות, צריך להבין על איזה כלים מדובר. אם אתה לא מכיר את הכלים צריך משניות עם ציורים והמחשות. מה זה מענין?! מילא כשלומדים תורה שבכתב הכל מענין – יש שם סיפורים מענינים – אבל מה מענינים אותי כל הכלים?! כך מסכת כלים, וכך הרבה מסכתות בסדר זרעים ובכלל במשניות – המשניות מתייחסות למציאות, נותנות חשיבות ליש הנברא, ובכך מגלות את ההשתקפות של היש האמתי בתוכו.

אם כן, שלשת הדורות הראשונים של החסידות – כולם חשבו עלינו. לימוד התהלים בעל פה אמור לחקוק בנו את האמונה בה' ובנוכחות שלו בכל פרט ומצב בעולם. לימוד האזינו בעל פה אמור לתקן את בעיות הקשב והריכוז שלנו, ולתת לנו כח להאזין באופן פעיל ומרוכז (לפי הפירוש הראשון) ולתרום לאיזון הנפש (לפי הפירוש השני). לימוד המשניות בעל פה אמור להחדיר בנו מסירות נפש ותודעת שליחות בעולם הזה, בתוך היש הנברא שמשקף את היש האמתי. [מה מתאים ללמוד בדורנו, "פרק בעבודת ה'"?] סיפורי צדיקים... כשקוראים סיפור קל יחסית לזכור אותו בעל פה. [מה עושה לימוד סיפורי צדיקים?] הסיפורים עושים שכל הבעל-פה יזרום.

פירוש שני: דיבור לחלק הרוחני ואמירה לחלק הגופני

נמשיך לפירוש השני של אוה"ח הק', שכנגד הרוח:

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם [האדם מורכב מגוף ונפש, מגשמיות ורוחניות, להן הוא קורא כאן 'הרכבות'.], אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים [כמה שוה בגימטריא השמים? נשמה.], ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, ב) בפסוק יקרא אל השמים מעל וגו' (תהלים נ, ד). וכשדיבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה. וכנגד הגוף שהוא בנגלה, אמר ותשמע הארץ, פירוש חלקי הארץ, אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

זהו ווארט חסידי מובהק – הפוך ממש ממה שמקובל בעולם המוסר. הייתי חושב שאת הגוף צריך לייסר בדברים קשים ואל הנפש צריך לדבר ברכות, אבל כאן הוא אומר בדיוק הפוך – הנפש מבינה ברוחניות, היא יודעת שיש חטאים ו"ידע איניש בנפשיה" כמה הוא חטא, ויש לה כח לקבל דיבורים קשים. על הגוף, לעומת זאת, צריך לרחם[מ], הוא לא מבין ואין לו כח לדיבורים קשים – צריך אמירה רכה כדי שהוא ישמע (ובעיקר הוא ישמע בדרך ממילא, מתוך ההאזנה של הנשמה).

אפשר לחלק את זה לא רק לנפש ולגוף, אלא לטוב ורע ("יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב את השמים"[מא] – מכאן שהטוב זהה לשמים ואילו רע הוא לשון מלרע, כידוע מהרב המגיד[מב], בחינת ארץ-ארעא) – הדרך של החסידות היא לא לעסוק יותר מדי ברע, לא 'לדבר אליו קשות', אלא "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[מג]. אל הטוב בנפש צריך לדבר קשות, לחזק אותו ולברר אותו (לדבר עם הטוב טוב-טוב), והרע ישמע בדרך ממילא ובאמירה רכה, לא צריך לעשות ממנו ענין.

פירוש שלישי: דיבור לגדולי העם ושמיעה של המון העם

בפירוש הבא הוא אומר משהו קצת דומה, אבל שונה – כאן השמים והארץ הם לא שני חלקים-הרכבות בתוך אדם אחד, אלא אנשים שונים בעם ישראל:

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם [לגדולים יש שם, הם מפורסמים – "אנשי השם". למה להמון אין שם? כי הוא עדר – הולך אחרי המנהיגים שלו, בלי הגדרה עצמית לכל אחד בפרט.], וכינה לגדולים בשם שמים [לשון שם.] שהם במדריגה גדולה, והקדימם ודיבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ, פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ, כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון,

הוא אומר כאן משהו חריף מאד: המון העם לא בסדר? אין מה לדבר איתו בכלל – זה לא אשמתו. צריך רק לתפוס את כל המפורסמים, את ההנהגה, ולהשפיע עליה – לדבר איתה קשות – וממילא הדבר ישפיע על העם. הולכים בתל אביב ורואים שאנשים חוטאים הרבה? גם אנחנו חוטאים לא פחות, אבל בחדרי חדרים... אם חוטאים בפרסום זה לא אשמתם, זו התרבות. מי אשם? הרבנים אשמים, מי שעומד בראש. [הרבנים או המנהיגים שם?] בזמן האוה"ח ועד לדורנו (ונכון גם לגבי דורנו) הכוונה לרבנים, אך האמת היא שבדור כמו הדור שלנו שרבים מאד רחוקים מתורה וגם מסמכות הרבנים ('לא שמים' על רבנים, מצב עגום הנובע מכך שהם ואבותיהם התאכזבו מהרבנים...), ההמון נמשך אחרי המנהיגים והמפורסמים שלהם. בכל אופן הכל מתחיל מהרבנים, אם אין רבנים שמנהיגים את העם כמו שצריך, אז יש מנהיגים אחרים. רוצים לתקן את התרבות בתל אביב? אין מה לדבר עם ההמון – צריכים לתפוס את כל המפורסמים, את כל השחקנים והזמרים וכו', ולהשפיע עליהם, וממילא גם העם יתוקן (כולם יעשו תשובה בכיף ועד שבעלי תשובה ישתלטו על המדינה...[מד]).

קצת חידוש שאפשר לדבר עם הרבנים ושהם (הרבנים) יקשיבו ולהשפיע עליהם. לפעמים נראה שיותר קל לעבוד עם "ההמון הנמשלים לארץ" – איך קוראים להם? "עם הארץ". "עם הארץ" מתפרש גם למעליותא – "עם שבגינו נבראת ארץ"[מה]. יש דברים שנראה שאין שום סיכוי לעשות מלמעלה, אלא רק בדרישה מלמטה למעלה של ההמון, של "עם הארץ". במיוחד אם רוצים ששני רבנים ידברו ביניהם, הרבה פעמים רק עם הארץ – ועדיף עם הארץ שיש לו הרבה כסף... כזה שהוא "ארץ חפץ"[מו] עם הרבה אוצרות טמונים בו[מז] – יכול לגרום להם לשבת ולדבר.

בכל אופן, הוא מביא בענין הזה מאמר זהר שמאד חשוב אצלנו, יש באותו שם מאמר חשוב במלכות ישראל[מח]:

וכאומרם ז"ל (עיין זוה"ק ח"ג קיד) וז"ל אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.

גם כאן יש משהו הפוך מההבנה הרגילה: איפה צריכים תיקון? בפשטות עולם התיקון הוא עולם האצילות ואילו את התיקון צריך לעשות בעולמות התחתונים בי"ע. כאן הוא אומר שאין מה להתעסק עם העולמות התחתונים, עם "הארץ", עם היהודים הפשוטים – צריך לעשות את התיקון באצילות, "השמים", וממילא הכל יתוקן. אם עולם האצילות כבר מתוקן, מה יש לתקן שם עוד? ה"רישא דעמא" הוא "ריש גלי"[מט], הוא לא מתוקן במובן של לא מלובש – צריכים להלביש אותו. צריכים שהמנהיג הטוב לא 'ירחף', הוא צריך להתלבש במציאות, להכנס לפרטים ולתקן אותם.

הפירוש הזה הוא כנגד הנשמה, בעליה שלנו בחמשת הפירושים.

פירוש רביעי: הפיכת החומר-הארץ לצורה-שמים

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים [פירוש בדרך אחרת ל"האזינו השמים" – "האזינו" ואז תהיו "השמים". מה פירוש להיות שמים? הוא אומר חזק:], על דרך אומרו (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם [להיות שמים פירושו להיות אלקים. בחז"ל "שמים" הוא לשון שבועה[נ], כינוי לה'.], וכמו שהארכנו בפרשת בראשית [שעוד מעט מגיעים אליה.] שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה [הזכרנו שהמגיד אומר שמעשה הצדיקים הוא להחזיר את היש לאין – כאן הוא קורה לו היפוך החומר לצורה, להפוך את כל הארץ לשמים.], ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר [איפה רואים את זה היום? במדע – המדענים, כולל הפילוסופים, הופכים את הכל לחומר, לכימיקלים וכו', אין שום צורה. (גם הפסיכיאטרים?) כן.]. וכבר אמרנו [בפרשת בראשית שם, צריך ללמוד בפנים.] כי הצורה תתיחס בשם שמים, והחומר יתיחס בשם ארץ [אם יתקיים "האזינו השמים", כאשר הצדיקים יאזינו ויחשבו לשמים, כאשר יהפכו גם את החומר לצורה, ממילא "ותשמע הארץ" – גם הארץ-החומר יוכל להתעלות ולהתרומם.],

הפירוש הזה הוא כנגד החכמה-החיה שבנפש. בפירושים הקודמים, כנגד ה-צ של הצלם, היתה הבחנה בין השמים והארץ (בפירוש הראשון הבחנה גמורה, וכן בפירוש השני אלא שלפי הפירוש השני יש 'לרחם' – התיחסות של מדות הלב, רוח – על הארץ ולדבר אתה רכות, ואילו בפירוש השלישי הארץ נמשכת אחר השמים, בדרך ממילא, אך לא הופכת להיות שמים כמו בפירוש זה, הרביעי). כאן כבר יש אתהפכא – הארץ בעצמה הופכת להיות שמים, החומר הופך להיות צורה. הכח להפוך משהו שייך לספירת החכמה. איפה מסבירים זאת תמיד? על "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק"[נא] מסביר הרב המגיד[נב] שזהו הכח של שינוי הצירוף – מחזירים את הדבר לאין ומהווים אותו מחדש בצירוף אחר, בסוד "מצרף לחכמה"[נג]. איך עוד קוראים לכח הזה? "פושט צורה ולובש צורה"[נד]. אם אשה לא יכולה ללבוש את אותו בגד יותר משבוע, היא כל פעם צריכה לפשוט צורה, בעלה צריך להוקיר זאת. היא פושטת צורה כדי ללבוש צורה חדשה. אם היא צדקת, היא נותנת את הבגד הקודם לצדקה – אז הוא גם עושה הרבה צדקה. אם לא, היא פשוט זורקת את הבגד – הופכת חזרה את הצורה לחומר. היום באקולוגיה מדברים הרבה על מחזור – צריך לקחת שוב את החומר ולעשות ממנו צורה חדשה. בכל אופן, הכח להפוך חומר לצורה שייך לספירת החכמה, מתאים כאן לפירוש הרביעי.

הוא מסיים את הפירוש ל"[האזינו השמים] ואדברה":

ואומרו ואדברה, פירוש לא בשעת הטובה לבד תאזינו [לא להאזין רק כשאומרים לך דברים טובים.], אלא אפילו בשעה שידבר קשות בתוכחות על עון [כפי שאפשר לדבר עם הצדיקים, עם הנשמה, עם אנשי-הצורה כנ"ל –] צריכין להאזין [ומי שמאזין גם כאשר מדברים אתו קשות, הוא זה שראוי שיתקיים אצלו "אני אמרתי אלהים אתם" – "אלהים" דווקא, מדת הדין – ועליו נאמר "האזינו – השמים", שנעשה כולו שמים.].

פירוש חמישי: תחית המתים

הפירוש הבא בעצם מחובר לפירוש הקודם, כמו י וקוצו של י:

ואומרו ותשמע הארץ וגו' – פירוש שאפילו אחר פרידת הנפש מהגוף ותשאר בחינת הארץ לבדה [בפירוש הקודם הוא אמר שמהפכים את הארץ לשמים, את החומר לצורה, אבל בסוף, גם אחרי כל העבודה הזו, נשארת רק ארץ, נשאר רק גוף שחוזר לעפר – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[נה].], אף על פי כן תשמע הארץ אמרי פי, פירוש על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהר חדש בראשית בפסוק ויאמר אלהים יהי מאורות) וז"ל צאינה וראינה וגו' [איך אדמו"ר הזקן פירש "צאינה וראינה"[נו]? 'צא אני וראה אין'[נז]. כאן הוא מביא פירוש של הזהר:],

עתידה בת קול לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברים ואומרת צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כמה דאת אמר מה הציון הלז [הוא מפרש "[צאינה וראינה] בנות ציון" מלשון ציוּן-קבר. אפשר לפרש כך גם ציונות... גם "צאינה" עולה "[צאינה וראינה בנות] ציון" (כאשר נחבר את שתי האותיות א-ה של "צאינה" ל-ו היא תהפוך להיות אותיות ציון, ודוק), בת קול מעוררת לתחיה את מי ש'נקבר' בתוך הציונות, שהפכה את כל חזון שיבת ציון ותשובת העם לגשמית בלבד, השאירה רק "ארץ" וחומר.], עד כאן.

הוא המאמר שמבטיח ה' לצדיקים שישמע גופם אחר שיהיה בארץ, והוא אומרו ותשמע הארץ אמרי פי [למי שנמצא בתוך הארץ, פסיבי לגמרי, אי אפשר לומר "האזינו" – כאן ברור ש"ותשמע" היינו שמיעה סבילה, שמיעה נקבית, שמתאימה ל"בנות ציון". גם ההתעוררות לבנות ציון היא על ידי "בת קול", כפי שכתוב כאן[נח].],

הפירוש הזה הוא כנגד היחידה (והוא מחובר לפירוש החיה כנ"ל, סוד שני המקיפים, ה-לם של הצלם) – אחרי כל העבודה של הפיכת החומר לצורה מגיעים לשיא של מסירות נפש, נעילה של יום כיפור, ומוסרים את הנפש, ואז נשאר רק גוף שהופך לעפר ("הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[נט]). אבל מיד אחר כך יש תחית המתים (כמו שכתוב[ס] על צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[סא], שרגע אחד חוזרים לעפר ומיד קמים לחיים נצחיים) – נמשך טל תחיה. סוכה בארמית היא לשון טל ("מטליא" בתרגומי התורה ו"מטללתא" בלשון הגמרא), ואחד הפירושים שזהו טל תחיה, לקום לתחיה אחרי נעילה דיום כיפור.

ולסיכום:

  קוצו של י     יחידה תחית המתים

            י       חיה   הפיכת החומר-ארץ לצורה-שמים

            ה       נשמה דבור לגדולי העם ושמיעה של המון העם

            ו        רוח    דבור לחלק הרוחני ואמירה לחלק הגופני

            ה       נפש    "האזינו השמים" הרחוקים "ותשמע הארץ" הקרובה

התנערות כל ישראל מעפר בתחית המתים

הוא מסיים את הפירוש האחרון:

וממוצא דבר אתה למד שמי שלא יאזין דבר ה' [מי שלא יקיים "האזינו השמים", "האזינו" ועל ידי כך תקראו "שמים".] לא ישמע גופו השוכן בארץ ["ותשמע הארץ".] את קול הכרוז ההוא ולא יהיה עפרו ננער.

הוא מסיים כאן ב'צליל עכור'... אבל אנחנו צריכים להמתיק. איך הרבי הסביר את הענין של עפר, "הקיצו ורננו שֹכני עפר"[סב]? חז"ל אומרים[סג] ש"שכני עפר" היינו מי שנעשה שכן לעפר בחייו – מי שנוקט במדת השפלות – והרבי אמר[סד] שעל ידי "ונפשי כעפר לכל תהיה"[סה] אפשר אפילו לחסוך את ההסתלקות כפשוטה. אם מפרשים כמו בעל אור החיים הק' – "נעוץ סופן בתחלתן", בפירוש הראשון, הנפש – והאדם מרגיש שהוא עומד על הארץ וצריך לקרוא למרחוק "האזינו השמים", הרי ההרגשה כמה אני רחוק מהשמים (וכמה ה' צריך לקרוא לי "האזינו" מרחוק) עצמה היא השפלות, היא עושה את האדם לעפר, ואזי "עפרו ננער". "עפרו ננער" קשור גם לחזרת הנעורים, "תתחדש כנשר נעוריכי"[סו] – עוד נושא שלם (שייך גם לעוף החול, שמתחדש פעם באלף שנה[סז]), שאולי נדבר עליו בהזדמנות קרובה.

בכך סיימנו את הפירוש על הפסוק הראשון. שכל זה יתקיים בנו. בזכות בעל אור החיים הקדוש שיתקיים בנו "החותך חיים לכל חי"[סח], שבת שלום וגמר חתימה טובה!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• התפוח בדבש של ראש השנה שייך לפנים מאירות והתפוח בדבש של הושענא-רבה לפנים שוחקות.
• פרשת "האזינו" – המאמץ להטות אזן – היא סגולה להתמודד עם 'בעית הדור', הפרעות קשב וריכוז.
• בימי תשרי, שמזלו מאזנים (ובו קוראים "האזינו"), העבודה היא להגיע לאיזון בנפש – סוד המתקלא.
• "שבעים פנים לתורה" כוללים גם פירושים סותרים.
• מותר לפרש את הפשט אחרת מחז"ל (בלי לנגוע חלילה בהלכות) ו"אין להכחיש המוחש".
• דווקא משה, המדבר בחומש דברים "מפי עצמו", קרוב יותר לארץ (בעוד דברי הנביא המצטט את ה', "פי ה' דבר", קרובים יותר לשמים).
• לימוד תהלים בעל פה – סגולת הבעש"ט לחוסר האמונה בדור האחרון.
• אמונה בנוכחות ה' בעולם היא ב'אלקים פרסונאלי', והיא באה לידי ביטוי בזמינות להתפלל על כל דבר ובכל מצב.
• כדאי להיות חב"דניק בשביל השליחות ומסירות הנפש.
• לימוד משניות בעל פה – סגולת אדמו"ר הזקן לתוקף ומסירות נפש, הנובעות מה'יש' דקדושה.
• המשניות עוסקות בפרטי המציאות ומגלות את חשיבות היש הנברא.
• מוסר צריך לומר לנשמה – על הגוף צריך לרחם.
• תיקון ההמון תלוי אך ורק בתיקון ראשי העם.
• עבודת הצדיקים היא הפיכת החומר לצורה. הרשעים הופכים גם את הצורה לחומר – כפי שרואים במדע החומרני, שרוצה לבטל את הצורה ולטעון שהכל חומר.
• בסוף נותר רק חומר-עפר, אך בת קול קוראת לגוף-לארץ לקום לתחיה – סוד סוכות אחרי יום כיפור.
• דווקא הרגשת השפלות – הקרבה לעפר והריחוק מן השמים – היא הסגולה ל"עפרו ננער" בתחית המתים.