בע"ה

ח' תשרי תש"פ – מוסדות תורת חיים, ירושלים

תקון מחשבה-דבור-מעשה בשנת תש"פ

חלוקת לקח לתלמידי מוסדות החינוך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי תש"פ הראשונים בתורה

תהא שנת פרסום ופתחון-פה

שלום לכולם, גמר חתימה טובה. אנחנו "בין כסה לעשור", בין ראש השנה ליום כיפור. ראש השנה הוא "כסה", "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו"[ב], "חג שהחדש מתכסה בו"[ג], ו"עשור" הוא יום כיפור, "צום העשור"[ד]. כתוב "והוי' ברך את אברהם בכל"[ה] – כל מה שהוא צריך, בן, בת, פרנסה, גאולה שלמה – "בכל" הוא ראשי תבות "בין כסה לעשור", דווקא בתקופה הזו, עשרת ימי תשובה, אנחנו זוכים לקבל את כל הברכות בגשמיות וברוחניות.

ורמז יפהפה: "בין כסה לעשור" בגימטריא אברהם שרה! בשביל לקבל את כל הברכות בימים האלה צריך להתדמות לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ושרה אמנו, היהודיה הראשונה. מה המדות שלהם? אמונה וחסד, "והאמִן בהוי'"[ו] ו"חסד לאברהם"[ז].

זהו זמן להתחזק באמונה, וגם לפרסם אותה בכל העולם. כתוב שאברהם אבינו ושרה אמנו מסרו את הנפש לפרסם אלקות בעולם – "את הנפש אשר עשו בחרן"[ח], "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"[ט]. מתאים לשנת תש"פ – תהא שנת פרסום. צריך לפרסם בשנה הזו. מה צריך לפרסם? אלקות! שיש ה' בעולם, והוא בחר בעם ישראל ונתן לעם ישראל את ארץ ישראל. ה' רוצה להביא משיח מיד, ואנחנו רק צריכים להיות ראויים – קצת ראויים – למשיח. מה פירוש להיות ראויים? על ידי מדת החסד של אברהם אבינו, אהבת ישראל, לעשות חסד, כל אחד עם החבר שלו וכל אחת עם החברה. כך זוכים ל"והוי' ברך את אברהם בכל" דווקא בימים האלה, ימי הדין, "בין כסה לעשור".

אם כן, אמרנו רמז אחד לתש"פ – תהא שנת פרסום, כמו אברהם אבינו ושרה אמנו, לפרסם אלקות בעולם. צריך לחשוב איך לפרסם, גם ילדים יכולים לפרסם. יש הרבה דרכים לפרסם, ואפשר להתייעץ עם המלמד או המורה איך אני מפרסם – לא רק בבית ספר אלא בעולם, ברחוב – שיש ה' בעולם, שרוצה להביא לנו משיח.

חז"ל אומרים ש"יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[י] – ה' רוצה להעניק לנו, לתת, והעגל רק צריך לפתוח את הפה. לכן זו גם שנת פה, תהא שנת פתחון פה – אנחנו, העגל, צריכים לפתוח את הפה, כדי שהאמא-הפרה תניק אותנו בכל השפע והברכה שה' רוצה לתת לנו.

תקון ה"מה" וה"זאת" – "עשית"

תש"פ עולה 780, חשבון קל. כשמתבוננים במספר בתורה תמיד שואלים איפה הוא מופיע פעם ראשונה, לפי הכלל "הכל הולך אחר הפתיחה"[יא] (במיוחד שגם שנת תש"פ רומזת לפתיחה – אחת הפאין של תש"פ).

מה המלה הראשונה בתורה ששוה בגימטריא תשפ? מענין שהיא מופיעה בפרשת בראשית. ה' פונה לחוה, האשה הראשונה – האמא של כולנו, "אם כל חי"[יב] – ושואל אותה "מה זאת עשית?!"[יג]. המלה "עשית" היא המלה הראשונה בתורה ששוה תשפ. גם המלה "זאת" רומזת לחוה, כי בבריאתה אדם הראשון אמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת"[יד], ג"פ "זאת". ה"זאת" הרביעית בתורה היא "מה זאת עשית".

כל מלה כאן טעונה, גם "מה" היא מלה חשובה – משה רבינו אומר "ונחנו מה"[טו]. כמה שוה זאת? צום-קול-ממון. במחזור, כשצועקים בקול גדול "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רֹע הגזרה" מכוונים במחשבה שתשובה היא צום, תפלה היא קול וצדקה היא ממון. שלש המלים האלה שוות אותו דבר בדיוק, 136, וביחד הן זאת. אומרים גם בראש השנה וגם ביום כיפור, אבל קשור במיוחד ליום כיפור בו כתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[טז] – עם כוונת "זאת" הוא בא ביום כיפור, "אחת בשנה"[יז], לקדש הקדשים ומקטיר שם את הקטרת.

שוב, כל מלה כאן חשובה. זו הפעם השניה שכתובה המלה "מה". הפעם ראשונה היא כמה פסוקים קודם – "לראות מה יקרא לו"[יח]. אחרי "לא טוב היות האדם לבדו"[יט], התחלת סיפור בריאת האשה – אך לפני הפועל יוצא של בריאת האשה והבאתה לאדם – ה' מביא את כל החיות לאדם, כמו סיור בגן חיות, אך לפני שיודעים איך לקרוא לכל חיה. לאדם יש יותר שכל מהמלאכים וה' רוצה לראות "מה יקרא לו".

בליל הסדר דורשים על "מה הוא אומר" שכל בן אומר את המהות שלו – "חכם מה הוא אומר" וכו'. גם שייך לפתיחת הפה של שנת תש"פ – כשאדם פותח את פיו ומתחיל לדבר הוא מוציא-מגלה את המהות שלו, "מה הוא אומר". בפרט, "מה זאת" היינו שאלת התם[כ], "יעקב איש תם"[כא]. שוב, ה"מה" הראשון בתורה הוא "מה יקרא לו", סימן שהשם שאדם נתן לכל חיה משקף את התכללות אותה חיה באדם עצמו ("מה הוא – אומר"), והפעם השניה "מה זאת עשית"[כב].

מה אומר לנו בפשט? שכנראה השנה צריך להתבונן שאני לא לגמרי בסדר. בפסוק אחר, "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך"[כג], חז"ל אומרים "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'"[כד]. כאן "מה זאת עשית", חסר א כדי להיות מאה אחוז בסדר. "מה זאת עשית" עולה תהו-תהו-תהו (כלומר, הערך הממוצע של כל תבה הוא תהו), חוה פעלה מתוך אורות-התלהבות דתהו, אך לא בכלים דתיקון, ומעתה עליה לתקן-"לעשות" (לשון תקון[כה]) זאת (לתקן את עצמה על ידי תשובה ותפלה וצדקה כנ"ל)[כו]. ה"עשית" הבא הוא בפסוק הבא, לנחש, "כי עשיתָ זאת". אצל חוה זו תמיהה, "מה זאת עשית", ולנחש כבר אמירה – "כי עשית זאת ארור אתה וגו'".

בכל אופן, אנחנו לא מאה אחוז בסדר – רחוק מלהיות מאה אחוז בסדר – וצריך לתקן את מעשינו. צריך לתקן ("עשית") את ה"מה" ואת ה"זאת" שלנו. שוב, זהו הרמז הראשון של תש"פ בתורה[כז].

"תפש כנור ועגב" – תפיסה מוסיקאלית

איפה כתובות בפעם השניה והשלישית מלים ששוות תשפ? כאן עוד יותר יפה, כי המלה הבאה ששוה תשפ היא גם צירוף אותיות תשפ. אחד המלמדים כאן – ואולי יש עוד ילדים – נקרא יובל. כתוב "ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תֹפש כנור ועוגב"[כח] – תֹפש כתוב חסר, אותיות תשפ. הוא הראשון שידע לנגן – כנראה שזו שנה טובה בשביל ללמוד לנגן. לעשות תקון – "לעשות" היינו לתקן – לאותו יובל הראשון, הראשון שנגן. אנחנו צריכים לנגן ניגונים חסידיים – חלק גדול וחשוב של עבודת ה' יתברך, לשיר, כפי שאכן עושים כאן במוסדות. צריך לדעת איך תופסים את הכנור והעוגב ויובל היה הראשון שידע זאת – "אבי כל תֹפש כנור ועוגב".

ליובל היה אח – יש מפרשים תאום – בשם יבל, שהיה רועה צאן, שגם ניגן לצאן ("ודרך הוא אצל רועים להיות מנגנים")[כט]. יבל (כמו יובל) נִגן לצאן כדי להוביל אותו. מיהו הצאן? כל עם ישראל. כמו שאמרנו קודם, צריך לפרסם אלקות, להוביל את העם שלנו למקום טוב, למקום שראויים אנחנו להגאל – והכלי לזה הוא שיר. שאלנו קודם איך מפרסמים אלקות בעולם. יש הרבה פרסום אלקות עם שירים קדושים, שירי קדש, ניגונים חסידיים.

בכל אופן, למה אומרים "תפש כנור ועוגב"? יש פשט[ל] שכדי לנגן אני צריך לדעת איך לתפוס בידי את הכנור והעוגב ולנגן. מהו בדיוק עוגב? יש כמה פירושים. היום קוראים עוגב לסוג גדול מאד של אורגן, אבל התרגום מתרגם אבוב – כלי נשיפה. יש מפרשים[לא] שהיות שהולך יחד עם הכנור – זוג כלי נגינה הראשון הוא "כנור ועוגב" – כנראה שגם הוא כלי מיתרים, כמו כינור. יש כמה סוגי כלים הרמוזים במלה עוגב. יש מי שמפרש שתפיסת כנור ועוגב אינה רק בידים, אלא הכוונה לתפיסת חכמת הנגינה[לב]. חכמת המוזיקה, הנגינה, היא חכמה עמוקה ביותר – משבע החכמות שה' ברא בעולם, ויש לה מקום מאד נשגב בחכמות. הרס"ג בפירושו (הארוך) על הפסוק אומר שאני עצמי עדיין לא בקי, לא תופס לגמרי, את החכמה הזו – חכמת המוזיקה. לפי זה "תפש כנור ועוגב" היינו גם לתפוס בשכל. כנראה שיש הרבה סודות, הרבה רזין דאורייתא, בחכמה זאת. יש גם מדענים שאומרים שכל תנועות הכוכבים בשמים הן לפי כללי המוזיקה, כללי הנגינה. גם אדמו"ר הזקן אמר שהשיר הוא קולמוס הנפש. הלשון, הדבור, הוא קולמוס הלב – אבל השיר הוא יותר מהדבור, הוא קולמוס הנפש. אם כן, "תפש", המלה הראשונה בתורה שהיא ממש אותיות תשפ, היא גם לתפוס משהו ביד, לדעת איך עובדים איתו, ולשם כך גופא צריך תפיסה עמוקה בשכל.

"שפת רעהו"

מה המלה השלישית בתורה שבגימטריא תשפ, וגם למרבית הפלא צירוף של תשפ? "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"[לג]. שני הפסוקים הראשונים הם בפרשת בראשית והשלישי בסוף נח, במעשה דור הפלגה, מגדל בבל. בסוף ה' ירד ובלל את לשונם "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". שפת אותיות תשפ. מתאים לשייכות תשפ לפה – שפה ופה הם כלי הדבור.

תקון המחשבה, הדבור והמעשה

אם תפיסה ומחשבה הם שכל, ו"מה זאת עשית" היינו חשבון נפש של הימים האלה על העשיה, יש כאן בעצם את כל שלשת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה. את הכל צריך לתקן, בפרט בימים האלה, "בין כסה לעשור". צריך לשים לב לשפֵּר – "תקעו בחדש שופר"[לד], "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם"[לה] – את המחשבות שלי, הדבור שלי והמעשים שלי. זו שנה של תיקון והארת כל הלבושים – סוד המלבוש של הנפש. מלבוש שוה חשמל בגימטריא – שהנפש 'תתחשמל' ותאיר אור על ידי תיקון הלבושים.

יפה מאד ששלשת המלים הראשונות בתורה עם הגימטריא הזו קשורות לתקון (עשיה) בכל הרבדים: הפעם הראשונה – פשוט, "מה זאת עשית", תיקון המעשה; הפעם השניה היא תפיסה, שברור שמקורה בנפש המחשבה, השכל. כתוב שכח התפיסה שייך בפרט לאמא, בינה – אבא מבריק ואמא תופסת, שרה תופסת את הברק של אברהם אבינו, שלא יתעלם. התפיסה הראשונה היא הנגינה. כנור אותיות נר-כו, "נר הוי' נשמת אדם"[לו] – לכן דוד המלך מנגן על כנור, משיח מנגן בכנור[לז]; הדבר השלישי הוא "שפת", דבור.

את כל אחד מהדברים האלה צריך לתקן: "מה זאת עשית" לא בסדר, בפשט. גם הנגינה של יובל היתה לא בסדר – לפי חז"ל הוא היה מנגן לעבודה זרה[לח]. אנחנו צריכים לנגן לה', כלי הכי חזק לעבודת ה'. השלישי הוא ענש לעושי מגדל בבל – ה' בלבל את לשונם, שלא ישמעו איש שפת רעהו.

"שפת אמת"

מה התיקון ל"אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"? ביטוי שכולנו מכירים – "שפת אמת תכון לעד"[לט].

יש גם ספר בשם "שפת אמת", שכתב צדיק גדול – הרבי מגור. הוא היה בקשר מאד עמוק עם הרבי הרש"ב וגם עם הרבי הריי"צ שבקר אותו בתור אברך צעיר. כאשר הושיט לו הריי"צ יד התבטא השפת אמת "א הייליקע הענטלא", יד קדושה. השפת אמת אמר שאת כל ספרו הוא מבסס על שני מקורות עיקריים – הסבא, בעל חידושי הרי"מ (תלמיד הרבי ר' בונים מפשיסחא ותלמיד-חבר של הרבי מקוצק), ולקוטי תורה של אדמו"ר הזקן. לכן, הגם שזהו ספר של חסידות פולין – הוא בלול המון יסודות מחב"ד. הוא אמר ששני הספרים שהכי מאירים הם תניא ולקו"ת. אמרנו זאת לכבוד השפת אמת, שהשנה הזו קשורה אליו.

בכל אופן, צריך לתקן השנה את ה"שפת" שלנו, שכן ישמעו איש שפת רעהו. השפה היא בשביל שישמעו אחד את השני. העונש היה שאחד לא יבין את השני ואנחנו צריכים לתקן את השפה – שכל אחד יבין את השני, שכל הדיבורים יהיו דיבורים של אהבת ישראל וחיבור. השם נתן לנו פה ושפה בשביל לתקשר – לשון קשר – אחד עם השני.

ב. תיקון "מחשבתיך"

"מאד עמקו מחשבֹתיך"

אם כן, ראינו תופעה יפהפיה, ששלש ההופעות הראשונות בתורה של תשפ – הראשונה גימטריא ושתי הבאות ממש צירוף אותיות תשפ – הן עשית-תֹפש-שפת. רק לסיים את הדרוש הזה, יש עוד מלה – לא בתורה אלא בנ"ך – שמופיעה פעמיים והיא ממש מחשבה. "עשית" היא מלה מובהקת של עשיה ו"שפת" מלה מובהקת של דבור. אם רוצים מלה מובהקת של מחשבה (מעבר ל"תֹפש" שמתפרש גם על הידים) באותה גימטריא יש בתנ"ך את המלה "מחשבֹתיך".

פעם ראשונה המלה הזו כתובה בפסוק שכולם אמורים להכיר מתהלים צב, "מזמור שיר ליום השבת", פסוק של שבת – "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך"[מ].

אחד הדברים שכל הילדים והגדולים צריכים להיות בקיאים בו הוא "פרק שירה" – ודאי כולם שמעו ולמדו. אם דברנו קודם על "מה יקרא לו" – החכמה מיוחדת של אדם, להכיר את כל החיות ולדעת לתת שם לכל חיה – צריך גם לדעת לשיר את השיר של כל חיה, "תפש כנור ועוגב" בשנה זו, של כל בריאה שה' ברא לכבודו. מי שר "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך"? [פיל.] פיל, בהיותו החיה הכי גדולה. יש שני פסוקים מקבילים – "מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה עשית [= תשפ] מלאה הארץ קנינך"[מא], בפרק קד שאומרים בראש חדש, פסוק של ראש חדש, ו"מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך", בפרק של שבת. תהא שנת פילים... אם יש פנת חי כאן צריך להציע למנהל, ולשאר האנשים המוכשרים, שמאד כדאי שיהיה פה פיל בשנה הזאת, ולשיר את השירה שלו בכל הזדמנות, בין כל שיעור ושיעור. צריך לעשות ממנו ניגון...

"יכֹּנו מחשבֹתיך"

איפה הפעם השניה שיש "מחשבתיך"? פסוק במשלי – "גֹל אל הוי' מעשיך ויכֹּנוּ מחשבֹתיך"[מב]. גֹל כמו "גל עיני"[מג], אבל "גל עיני ואביטה" בפתח תחת ה-ג וכאן יש חולם. מה פירוש "גֹל"? רש"י אומר שיש שני פירושי "גֹל":

פירוש ראשון, כמו "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[מד], כל מעשיך, כל מה שחסר לך, תשליך על ה', "ויכנו מחשבתיך". אם אתה יודע שהיחיד שיכול למלא כל יהביך – הצרכים והשאיפות שלך – הוא רק ה', אז "ויכנו מחשבתיך", ה' כבר יקיים כל מה שאתה חושב.

פירוש שני, דומה אך שונה, הוא ש"גֹל" לשון תפלה – תתפלל לה' על כל מעשיך. כתוב הרבה בחסידות שגם על הדבר הכי פעוט צריך להתפלל – לא לחשוב שדברים באים בדרך ממילא, הכל מהקב"ה. כך אדם מתקשר לקב"ה – זהו יסוד היסודות של הבעש"ט, שהקשר לה' הוא הידיעה שעל כל דבר הכי קטן בחיים אני צריך להתפלל לה'. זהו פירוש "גל אל הוי' מעשיך", ובזכות זה "ויכנו מחשבתיך".

"מעשיך" ו"מחשבתיך" של ה' ושל האדם

אם כן, בכל התנ"ך חוזרת רק פעמיים המלה "מחשבתיך", ובהקשר הפוך: בפעם הראשונה "מחשבתיך" של ה' ובפעם השניה של האדם. נשים לב שבשני הפסוקים משוים בין "מחשבתיך" ל"מעשיך" – "מה גדלו מעשיך... מאד עמקו מחשבתיך" ו"גל אל הוי' מעשיך ויכנו מחשבתיך". אבל, שוב, ה"מעשיך" וה"מחשבתיך" הולכים על מישהו הפוך – בתהלים שניהם של ה', מעשי ה' ומחשבותיו העמוקות ("מאד עמקו", לא סתם עמקו אלא "מאד", בלי סוף, ויתכן שהדרך היחידה לגלות ולתפוס משהו של ה"מאד עמקו מחשבתיך" היא על ידי "תפש כנור ועגב", רק במנגינה), ובמשלי שניהם הולכים על האדם, עלי. אומרים לי – אני, אתה, את – "גֹל [השלך, תתפלל] אל הוי' מעשיך ויכנו מחשבתיך", ה' ידאג שכל מחשבותיך יתקיימו.

יש כאן מעין גזירה שוה, שני פסוקים מקבילים, ש"מעשיך" של ה' משתקפים ב"מעשיך" של האדם ו"מאד עמקו מחשבתיך" של ה' גם משתקפות ב"מחשבתיך" של האדם, ואם אנחנו מתבוננים ב"מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך" גם מתקיים אצלנו "גל אל הוי' מעשיך ויכנו מחשבתיך".

"גֹל" של תפלה בשעת נעילה

המלה הכי מיוחדת בשני הפסוקים האלה היא "גֹל" – את משמעות שאר המילים אנחנו מכירים, וכאן צריך פירוש מיוחד. ודאי קשור לגל – גם לשון גילוי, "גל עיני ואביטה", וגם לשון גאולה.

אנחנו עומדים לפני יום כפור, בו אנחנו מתפללים חמש תפלות, והתפלה החמישית – התפלה המשיחית, כל דבר חמישי הוא משיחי – היא תפלת נעילה. כמה שוה נעילה? 165. יש חמש אותיות, וממילא יש ערך ממוצע לכל אות – צריך לחלק נעילה ב-5 – גֹל, "גֹל אל הוי'". יש עוד גֹל בתנ"ך בתהלים, "גֹל אל הוי' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו"[מה]. ויש עוד "גול" אחד מלא – "גול על הוי' דרכך ובטח עליו והוא יעשה"[מו]. והנה, "גול על הוי'" בגימטריא נעילה!

שוב, הערך הממוצע של כל אות של נעילה הוא גֹל, חמש פעמים גֹל. סימן שכל חמש תפלות יום כיפור – שבאות יחד בשעת נעילה – הן התנועה הנפשית של גֹל, כמו לגלגל, שאני מגלגל הכל על ה', גם "השלך" וגם תנועה של תפלה מעומק הלב. המחשבה על המלה הזו, "גֹל אל הוי'", היא כבר הכנה. פסוק אחד אומר "גל אל הוי' יפלטהו", והפסוק שלנו – בגלל המלה "מחשבתיך" – הוא "גֹל אל הוי' מעשיך ויכֹנו מחשבֹתיך".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כדי להיות ראויים לברכות שה' רוצה להעניק לנו עלינו להתעצם עם האמונה והחסד של אברהם אבינו ושרה אמנו – לפרסם אלקות בכל העולם, ובכך לפתוח פה לקבלת ברכות ה'.
• תיקון המעשה מתחיל מהכרה שאיננו בסדר – "מה זאת עשית?!".
• תיקון המחשבה קשור לחוש הנגינה – המאפשר לתפוס גם מה שלא מובן בשכל, לפרסם אלקות בעולם ולהוביל את העם למקום טוב.
• תיקון הדבור הוא להרבות בדברי אהבה וחסד, "שפת אמת", כך שנבין איש שפת רעהו.
• "גֹל אל הוי' מעשיך ויכנו מחשבֹתיך" – יש להשליך על ה' כל דבר ולהתפלל על כל פרט, כך מתקשרים לה' וזוכים שמחשבות האדם תתקיימנה.
• התבוננות ב"מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך" גורמת להשתקפות מעשי ה' במעשי האדם ומחשבות ה' במחשבות האדם – "גֹל אל הוי' מעשיך ויכֹנו מחשבֹתיך".