בע"ה

אור לי"ז תשרי תש"פ – שילה הקדומה

לאסוף את תקיפי ארץ ישראל

שמחת בית השואבה – חלק ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ראש השנה לתקיפות

אסיפת תקיפות בחג הסוכות

מועדים לשמחה לכולם. היום האושפיזין של יעקב אבינו, ובחסידות יש גם אושפיזין חסידיים – ביום הראשון הבעש"ט, היום היה המגיד וכעת אדמו"ר הזקן. יש לו ניגון. גם ליעקב אבינו יש ניגון, אך איני יודע אם מכירים. נתחיל בניגון של אדמו"ר הזקן ששייך להלל שאומרים כל יום – "אלי אתה ואודך" – נשיר ונכוון שמזמינים אותו להיות כאן אתנו, יחד עם כל האושפיזין.

שוב מועדים לשמחה. בפרשת המועדים בכי תשא – אחרי שה' מגלה לנו את יג מדות הרחמים – כתוב על סוכות "וחג האסיף תקופת השנה"[ב]. קודם, בפרשת משפטים – גם בה מופיעים החגים[ג] – יש לשון דומה, "וחג האסִף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"[ד].

מה ההבדל? לפני החטא והתשובה והכפרה וגילוי מדות הרחמים של ה' זהו "חג האסִף" – אוספים את התבואה, אוספים כחות נפש – אבל כתוב "בצאת השנה". חז"ל מפרשים[ה] ש"בצאת השנה" הכוונה לצאת השנה הקודמת בגידולי קרקע, אם גדלו שליש לפני ראש השנה התבואה נחשבת על השנה החולפת. זו עבודת צדיקים לפני החטא. אבל אחרי החטא – חטא העגל – ועבודת התשובה שלנו, בעשי"ת, ר"ה ויו"כ, כשמגיעים לשיא של גילוי יג מדות הרחמים, "חג האסיף" (מלא כתיב, עם י, ראשית קדושת השם[ו]), הוא כבר לא "בצאת השנה" אלא "תקופת השנה".

מה פירוש? יש ווארט יפה מבעל החסד לאברהם[ז], הסבא קדישא מסלונים – הרבי הראשון מסלונים – ש"תקופת השנה" לשון תקיפות. לפי דקדוק הם לא מאותו שרש – תוקף הוא שרש תקף ואילו תקופה, לשון היקף, משרש קוף – אך נשמעים דומה ובהחלט אפשר לדרוש ש"תקופת השנה" הוא לשון תוקף ותקיפות (ואכן מוסבר בחסידות ששני השרשים קשורים בעצם – התוקף בא מסוד האור המקיף, הרצון בנפש – "אין תקיף כרצון"[ח] וממילא "אין דבר עומד בפני הרצון"[ט]). הוא אומר שבחג האסיף אוספים את כל התקיפות – כל העזות דקדושה – לכל השנה[י]. צריך לאסוף ולאגור הרבה תוקף לכל השנה הבאה עלינו לטובה, דווקא אחרי עשי"ת וכפרת יום כיפור וגילוי יג מדות הרחמים של ה'. אז "חג האסיף" הוא "תקופת השנה".

כוונת שילה

כאן אנחנו זוכים להיות בארץ ישראל, וכעת במקום מיוחד – שילה הקדומה. הפסוק אומר "עד כי יבֹא שילה"[יא], היינו מלך המשיח. רק שילה עולה משה, משה רבינו, הוא גואל ראשון, אבל "יבא שילה", מוסיף 13, אחד, ל-משה, שוה משיח[יב], "ולו יקהת עמים". זו כוונה מיוחדת שצריך לכוון כאן, שנזכה ל"עד כי יבא שילה".

הדבר תלוי, בלשון החסידות, בתקיפות הבטול – הבטול שלנו לרצון ה'. "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[יג], וברצון הזה יש תקיפות של בטול. בזהר דורשים שחכמה היא כח-מה[יד] – "מה" היינו הבטול של משה רבינו ("ונחנו מה") ו-כח הוא תקיפות. עם תקיפות הבטול[טו] לרצון ה' אנחנו אוחזים בארצנו הקדושה וזוכים גם לעורר את יג מדות הרחמים של ה', שיביא לנו את הגאולה תיכף ומיד ממש. שוב, לשם כך צריך לאסוף את כל התוקף שיש בנו.

לאסוף את תקיפי ארץ ישראל

הגמרא שואלת[טז] מה ההבדל בין חסידי בבל לתקיפי ארץ ישראל. מי שנמצא בארץ, במיוחד תלמיד חכם, אמור להיות תקיף. תורת ארץ ישראל היא תורה תקיפה. כמובן שיש בה חסידות, ובכל אופן הגמרא משווה בין חסידי בבל – רב הונא ורב חסדא, שני אמוראים גדולים – לתקיפי דארעא דישראל, תקיפי ארץ ישראל.

יש כמה הבדלים, ואחד קשור לתקופה שלנו, בה מתחילים להתפלל על גשם (והיום כבר התחיל לרדת, עוד לפני שמיני עצרת): חסידי בבל היו מתכנסים להתפלל ואו שהגשם היה יורד או שלא, אבל תקיפי ארץ ישראל היו מתפללים כל אחד לבד, בצניעות. הדוגמה היא רבי יונה אבוה דרבי מני (בגימטריא תריג[יז]) שהסתתר אפילו מבני משפחתו – אפילו אשתו לא ידעה מה הוא עושה – הלך ועמד ב"מעמקים", התפלל וירד גשם, ואף אחד לא ידע מי עשה את הנס. אם כן, יש משהו בתקיפי ארץ ישראל שהולך יחד עם מדת הצניעות – פועל בצניעות, אף אחד לא יודע מי עשה זאת.

עוד אחד מתקיפי ארץ ישראל, הרבה יותר מפורסם, הוא ריש לקיש – בעל תשובה, הגיס של רבי יוחנן, שלפני התשובה היה ראש הלסטים, אדם תקיף ביותר, תכונה שלא עזבה אותו גם לאחר שחזר בתשובה. לא היה מדבר עם כל אחד, ומי שהיה מדבר עמו בשוק היה אפשר לסמוך עליו מאה אחוז בלי ערבות.

חשוב להיות חסיד, אבל תקיפי ארץ ישראל הם השיא. "חג האסיף תקופת השנה" הוא הזמן שעלינו למצוא-לזהות את כל תקיפי ארץ ישראל האמתיים – תלמידי חכמים שהם תקיפי ארץ ישראל – ולאסוף אותם. לשם מה? שינהיגו אותנו. אנחנו זקוקים להנהגה – דבר שמאד מודגש בימים אלה – הנהגה אמתית, מתוקנת, מאמינה, בארץ ישראל.

תוקף דתהו בכלים דתקון

בלשון הקבלה, "תקיפי ארץ ישראל" הם אנשים עם אורות דתהו. צריכים גם את חסידי בבל – הלכה כתלמוד בבלי, לא כתלמוד ארץ ישראל – הם נותנים את הכלים.

אנחנו מתפללים שלש פעמים ביום "מכלכל חיים בחסד" – כתוב בחסידות ש"מכלכל" לשון כלים[יח], ריבוי כלים. ה' עושה ריבוי כלים לחיים שהוא רוצה להשפיע לנו, כל טוב וחיים טובים, עם מעשי חסד. שמענו מראש המועצה על מעשי חסד של דאגה ליהודי, למסור את הנפש עבור יהודי, לחבר יהודים יחד ("ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[יט]) – הכל מעשי חסד. עם חסד עושים ריבוי כלים לברכת חיים – "מכלכל חיים בחסד"[כ] – אבל מאיפה החיים באים? דווקא מהגבורה, מהתוקף של הקדושה.

בסיום המגלה כתוב "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תֹקף"[כא] – "כל תקף" הנס[כב], ודווקא נס שמתלבש בדרכי הטבע, כמו הנס של פורים – זהו הנס שרוצים כאן בארץ. כל הזמן יש נסים, לא תמיד בעל הנס מכיר בנסו – בדרך כלל הוא לא מכיר – אבל בשביל הנהגה נסית צריך מנהיגים שהם "תקיפי דארעא דישראל", והזמן הכי טוב לכנס ולאסוף יחד את המנהיגים תקיפי ארץ ישראל הוא "חג האסיף תקופת השנה" (ומאיסוף התקיפות-התקיפים בשמחת בית השואבה "משם שואבים רוח הקדש"[כג] – רוח הקדש איך להנהיג נכון את מדינת היהודים).

ב"תקופת השנה" צריך ראש שונה – ראש השנה הוא שינוי ראש, עם תוקף של קדושה. צריך "בצאת השנה", לצאת מהשנה הקודמת, לחשוב מחוץ לקופסה. קודם צריך לצאת מהשנה, אבל התכל'ס לא רק "בצאת השנה", אלא "תקופת השנה"[כד] – לקבל תוקף חדש, עם בהירות חדשה לאן פנינו (ורמז יפהפה: "בצאת [השנה]" עולה 493 ו"תקופת [השנה]" 986, יחס של "שלם וחצי"[כה] – ב"תקופת השנה" יש "כפלים לתושיה" ביחס ל"בצאת השנה", רמז למעלת עבודת התשובה, כנודע). צריך אנשים שיודעים גם לדבר בתוקף המתאים – בדרכי נעם, באופן המתקבל, כפי שהדגיש הרבי, שאת כל התוקף צריך לשדר באופן המתקבל, עם המון אהבה, אהבת ישראל וגם אהבת הבריות – אבל עם אורות דתהו. "חג האסיף תקופת השנה", לאסוף את כל התוקף שיש לנו – יש אין סוף תוקף בנפש היהודית שלנו.

ב. סדר תיקון המדינה

תקיפות האושפיזין

לרביים – צדיקי חב"ד – היו מאמרי חסידות מסוימים שהיו חוזרים עליהם פעם בכמה שנים, כמעט מלה במלה. בדרך כלל אומרים חסידות חדשה, "תורה חדשה מאתי תצא"[כו], אבל היו נושאים שהיו חוזרים עליהם מדי פעם כדי לטהר את האויר. אחד הנושאים שאנחנו אוהבים לחזור עליהם מדי פעם הוא תיקון המדינה. אנחנו מדברים בספירות, על פי קבלה – סדר על פי הספירות של תיקון המדינה[כז]. רבים מכירים, אך נעשה חזרה.

על "בסֻכֹת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת" כתוב בזהר[כח] ש"שבעת ימים" היינו האושפיזין שאני מזמינים להכנס לסוכה שלנו ('בסוכות תשבו אתם, שבעת הימים'). כל האושפיזין הם תקיפים גדולים. הם גם חסידים וגם תקיפים גדולים, כל אחד במדתו – אברהם בחסד, יצחק בגבורה, יעקב בתפארת, משה בנצח, אהרן בהוד, יוסף ביסוד ודוד מלכא משיחא במלכות. לכל אחד יש גוון מיוחד של תוקף – בכל יום כולם באים ואחד הוא העיקר, המודגש, שכולל את האחרים. צריך להזמין את כולם לסוכה – שיהיה "חג האסיף תקופת השנה", תקיפי ארץ ישראל שחושבים שונה מכולם ומנהיגים את העם בצורה שונה.

חסד: בעלות על הארץ מכח מתנת הקב"ה

התוקף של אברהם באינו בא לידי ביטוי במדת החסד. מהו החסד בתיקון המדינה? "ארץ ישראל לעם ישראל". ה' נתן לנו בנסים את כל הארץ, לדוגמה את המקום שיושבים בו עכשיו, והוא חייב להיות ברבונות מלאה של העם היהודי. כך כל ה'שטחים' – לא משנה אם A או B או C – הכל ארץ ישראל קדושה, הכל שייך לעם ישראל, עם הנצח, עם עולם, וצריך תוקף לומר זאת – על מנת ליישם, כמובן. קוראים לזה סיפוח. כמו שהרבי חזר בהרבה שיחות, התוקף הראשון של יהודי הוא לומר בריש גלי, קבל עם ועולם, את הרש"י הראשון בתורה – שה' פותח את תורתו ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ולא ב"החדש הזה לכם ראש חדשים"[כט] שכאשר יבואו אומות העולם ויטענו שאנו ליסטים שגזלנו מהם את הארץ נאמר להם שה' ברא את העולם, ברצונו נתנה לכם וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו. לא אומרים שיש לנו זכות היסטורית, אלא שיש הקב"ה שברא את העולם והחליט למי לתת. אנחנו לא הראשונים, אין לנו זכות קדימה היסטורית – יש קודמים לנו – אבל ה' נתן להם ובשלב מסוים בחר בנו ונטל מהם את הארץ ונתן לנו וזהו, נקודה.

מי יכול לעמוד ולומר זאת בצורה הכי פשוטה – שאנחנו מאמינים בתנ"ך, הוא המסמך שלנו – וליישם זאת? כאשר נספח את כל שטחי ארצנו הקדושה צריך לתת אזרחות לזרים כאן, אוכלוסיה עוינת? לא, מה פתאום?! כתוב בתורה שאני צריך לתת אזרחות למי שרוצה להשמיד אותי? שטויות! זהו התוקף הראשון ב"חג האסיף תקופת השנה" – האושפיזין ביום הראשון של הסוכות – התוקף לומר שהארץ שלנו, שיש הקב"ה והארץ שייכת לנו כי כך ה' רוצה, ולנחול את ארצנו.

גבורה: תקיפות בשמירה על הבטחון

מה הדבר השני? נאמר בקיצור יותר: תוקף של דאגה לבטחון[ל], שאומר לחסל את הטרור בצורה מוחצת. דבר שמתקבל על הדעת, אבל משום מה לא עושים אותו. צריך להתחיל מהראש, לאו דווקא מלמטה, ממי שמבצע, אלא ממי שיוזם, ממי שמממן את הטרור. זהו תוקף.

שוב, כל תוקף הוא לומר זאת נכון, פשוט, לענין – ואחר כך לפעול. אם יש לנו כינוס של כל התקיפים, כל האושפיזין יחד, יש לנו כנסת ויכולים ליישם מה שאנחנו אומרים. צריך לחפש את התקיפים האלה.

תפארת: משפט עברי

אנחנו כבר נמצאים ביום השלישי. מהו התוקף השלישי? משפט עברי. להחליף את מערכת המשפט. צריך בג"צ עם אנשים מזוקנים, צדיקים, תקיפים, אוהבים – אוהבי ישראל ואוהבי כל הבריות. בית הדין הגדול כאן צריך להיות אנשי אמונה ואנשי תורה – צריך להחליף.

הכל נשמע חלומות באספמיא, אבל הזמן הכי טוב לחלום הוא סוכות. יש כאלה שישנים בסוכה ויש כאלה שלא ישנים בסוכה, אבל לחלום בכל מקרה צריך, ולחלום בתוקף, ברצינות. כתוב בספר חסידים – ספר של אחד מגדולי הראשונים, רבי יהודה החסיד, בעל רוח הקדש ("משם שואבים רוח הקדש", עכשיו בשמחת בית השואבה) – על האבות, האושפיזין, אבותינו הקדושים עליהם כתוב בחז"ל ש"הם הם המרכבה", שהם עבדו את ה' גם כאשר חלמו. כשהלכו לישון בלילה וחלמו חלומות – בתוך החלום הם עבדו את ה'. זו עבודת ה' נון-סטופ, יומם ולילה – "בריתי יומם ולילה"[לא]. ככה גם בחלומות שלנו צריך להיות חלום רציני, עם תוקף.

האושפיזין של היום הוא יעקב אבינו, "משפט לאלהי יעקב"[לב] – לומר משפט עברי ולפעול לתיקונו.

נצח: עידוד עליה

אחר כך בא משה רבינו, מחר, תיקון הנצח בקבלה: תיקון הנצח הוא עידוד עליה. אנחנו מסבירים שרק כאשר המשפט כאן יהיה משפט עברי כל היהודים ירצו לעלות לכאן – זו כבר מדינה יהודית כדבעי. כל עוד המשפט לא עברי אין כאן באמת מדינה יהודית. יש כאן יהודים, כל יהודי הוא קדוש, אבל שהציבור יהיה ציבור שמתנהג על פי יהדות – זה כאשר המשפט הוא משפט עברי. המשפט העברי ימשוך כמו מגנט, כמו אבוקה שמושכת ניצוצות אור, את כל יהודי התפוצות לעלות לכאן. זהו נצח ("עומק רום" בלשון ספר יצירה[לג], ענין עליה).

הוד: עידוד הגירה

מהו הוד? גם תוקף – גם של עידוד, אבל עידוד הגירה למי שצריך לצאת מכאן. מה שדברנו קודם, שיש כאן אוכלוסיה עוינת. מי שעוין אותנו צריך – גם בחכמה – לומר לו 'שלום עליכם', שיצא מכאן, זהו לא מקומו. אפילו הרבי מליובאוויטש אמר אחרי ששת הימים שצריך לתת לכל מי שעוין כמה שקלים ולומר לו שלום. זהו תיקון ספירת ההוד (שלא יהיה "הודי נהפך עלי למשחית"[לד] ח"ו), דווקא האושפיזין של אהרן כהן גדול. צריך לומר זאת – ולפעול לקיום הדבר.

יסוד: חולין על טהרת הקדש

אחר כך מגיעים למשהו אחר. מי שמכיר קצת את מבנה הספירות, עידוד הגירה הוא תחת חיסול הטרור ועידוד עליה תחת ההתנחלות של ארץ ישראל השלמה. מה אמור להיות תחת תיקון המשפט, תחת התפארת בקו האמצעי, ספירת היסוד? אנחנו מסבירים שזהו תיקון מערכת החינוך.

היום אחד הנושאים הבוערים הוא מה שנקרא 'הדתה' – שרחמנא ליצלן מכניסים ערכי אידישקייט לחינוך הלא דתי, ה' ישמור... מה הפתרון? לא מלחמה ראש בראש – תורה היא אור. אנחנו "פועלי דיממא אנן"[לה] – פועלים עם אור. מהו אור בחינוך הכללי? אנחנו קוראים לזה איחוד התורה והמדע, לגלות לכולם איך התורה והמדע לא סותרים אחד את השני – הולכים יחד, יש הפריה הדדית ביניהם. את כל המקצועות אפשר וצריך ללמוד לפי רוח ישראל סבא. צריך להשקיע בזה המון-המון עבודה, אבל זה דבר שניתן. דווקא היום, בדור שלנו, ניתן לעשות בחינוך את כל החולין על טהרת הקדש – מאה אחוז על טהרת הקדש ובלי להפסיד שום דבר, שום ערך, גם במה שנקרא היום חולין. אין הדתה, אין להכניס דת, בלי לאיים – המסר שלנו הרבה יותר מאיים, אבל איום מתוק... צריך לשדר איום של המתקה, כמו שעוד נסביר מהי המתקה.

מלכות: בנין בית המקדש ע"י משיח

אחרון חביב הוא דוד מלכא משיחא, תוקף המלכות. יש מקום בארץ ישראל שהכי טעון אנרגיה – הר הבית, מקום מקדשנו. על חג הסוכות כתוב "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון"[לו]. מהו "סוכו" של הקב"ה? בית המקדש. זו הכוונה הנדרשת כשנכנסים לשבת בסוכה – הסוכה רומזת לבית המקדש בירושלים, "ויהי בשלם סוכו".

המפרשים שואלים, למה ירושלים נקראת כאן רק בשם "שלם"? "שלם" הוא השם שנתן שם[לז], אבל אברהם אבינו הוסיף את השם "יראה"[לח], וכדי לא להפסיד את ה"שלם" (דבר חשוב, גם שלמות וגם שלום) ה' חבר את ה"יראה" וה"שלם" (הקדים את השם שנתן אברהם אבינו בעקדה לשם שנתן ששם בן נח, מלכי צדק) ועשה "ירושלים" עיר הקדש.

בכל אופן, כאן כתוב שהדגש על "שלם" הוא שבנין בית המקדש ממש אינו הדבר הראשון באג'נדה שלנו, דבר שאנחנו יכולים ליישם בכחות עצמנו. חשוב לומר זאת, כי אנחנו אוהבים לדבר על בית המקדש – יש כאן חבר'ה שאוהבים ללכת עם דגל מקדש, עושים סיבוב שערים פעם בחדש לעורר את הרצון למקדש שיבנה במהרה בימינו – ואף על פי כן הרמב"ם פוסק[לט] שבנין המקדש הוא הפעולה השלישית של המשיח, אחרי שמחזיר את כל עם ישראל בתשובה ואחרי שמנצח את כל אויבינו מסביב. את המקדש נבנה אחרי שיהיה שלום, כמו שכתוב בתחלת פרשת בחקתי – "ונתתי גשמיכם בעתם"[מ], "ונתתי שלום בארץ"[מא] ורק אז "ונתתי משכני בתוככם"[מב]. אין מקדש במצב של מלחמה ומתח מסביב. "ויהי בשלם סוכו" מדגיש שהמקדש, "סוכו", יבנה רק כשיש שלום, "שלם", לא מודגשת כאן היראה. הפסוק הבא הוא "שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה"[מג] – רק אחרי שבירת כל המלחמות, ויש שלום אמתי בארץ, אז "משיח בונה מקדש"[מד], זו פעולתו השלישית של משיח (ובכך הוא נעשה "משיח ודאי" בלשון הרמב"ם).

צריך לדבר על בנין בית המקדש, הרבה ובתוקף, אבל לזכור שהישום בפועל הוא עדיין בידי הקב"ה. 'בידי מי מפתח הגאולה?'[מה] – את כל השלבים עלינו לפעול, עד השלב האחרון, ולא עד בכלל. אם נעשה מה שמוטל עלינו יהיה פה שלום – ואז גם יהיה משיח. אנחנו עדיין לא משיח. הרמב"ם פוסק שבסוף יבוא משיח, שיחזיר את כולנו – את כל העולם – בתשובה, וינצח כל מי שצריך לנצח. יהיה פה שלום אמתי, ואז הוא יבנה מקדש במקומו. בינתים מה שאני הייתי עושה – פשוט לסגור את המקום לכולם (כמובן חוץ מהמקומות המותרים, כפי שיכריעו גדולי הדור, שלגביהם כבר אמר הרבי מליובאוויטש שמצוה לעלות לשם ולעשות שם שמחת בית השואבה!). אבל את כל ששת הדברים הראשונים אנחנו צריכים לעשות (וזריזים מקדימים), וגם בשביל לסגור את מקום מקדשנו לכולם צריך הרבה תוקף – בלי סוף.

סיכום

עד כאן עשינו חזרה על שבעת האושפיזין של סוכות, שכל אחד הוא מתקיפי ארץ ישראל, ועם כל התקיפים האלה יחד – אנחנו צריכים לאסוף אותם ולהכניס אותם – שהם ינהיגו אותנו, שזו תהיה ההנהגה של העם היהודי השוכן בציון. התקיפים הם האורות דווקא והכלים הם החסדים, "מכלכל חיים בחסד" כנ"ל[מו].

ולסיכום:

תוקף ותקוה

נוסיף משהו לגבי שרש תקף: זהו שרש נדיר מאד בתנ"ך, שלא מופיע כלל בתורה. בתנ"ך יש שבע פעמים – "כל השביעין חביבין"[מז]. פעמיים במגלת קהלת שנקרא בשבת, וגם במגלת אסתר יש שני תקף, ועוד שלשה – כל אלה בלשון הקדש. אבל בארמית, בדניאל ועזרא, יש יא בדניאל ועוד אחד בעזרא. עיקר הווארט שתוקף הוא בעיקר לשון תרגום, ארמית של התנ"ך והמון בתרגום של התורה, בהרבה גוונים (יש מעל 200 תקף בתרגום אונקלוס לתורה[מח]). הראשון הוא בתרגום של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה"[מט] – "ותקופו עלה"[נ]. פעם שניה בקין, "למה חרה לך"[נא] – "תקף לך". רואים שגוונים שונים לגמרי – תוקף הוא רב-גוני, והכל גבורות. בכל אופן, השייכות לתרגום אומרת שזו התיחסות של אחוריים, החוצה. גם כלפי אומות העולם – בארמית, כשמדברים עם הגוי – יש את עיקר התוקף. בפרט כשבאים לכבוש את הארץ, תרגום "וכבשה" הוא תוקף.

בעברית מה הכי נשמע כמו תוקף, חוץ מתקופה? יש מי שאומר[נב] שהמלה תוקף מזכיר את המלה תקוה, כי ו-פ מתחלפות ב-בומפ. הווארט הוא שתוקף מתחיל מאופטימיות, תקוה טובה, חשיבה חיובית ("חשׁוֹב טוב"). שגם אם נרוץ לכנסת ננצח – אבל הבעיה שלנו היום היא שאף אחד לא מספיק אופטימי... אין לנו פה תקיפים באמת, בעלי תקוה[נג]. זו התוקף שאפשר לציונות לכבוש את הארץ – לנו זה חסר...