בע"ה

מוצאי כ"ח תשרי תש"פ – כפר חב"ד

כח לשון הקדש

שפת אמת פרשת נח; בר מצוה יוסף-יצחק שי' דוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

התורה האחרונה בשפת אמת על הפרשה[ב] עוסקת בדור הפלגה, הנושא של סיום הפרשה:

על מעשה דור הפלגה נאמר זכור ימות עולם כו' שנתרחקו כל האומות מלשון הקודש ונשאר רק לבני ישראל. כי לשון הקודש שורש כל הלשונות. כי עיקר יתרון המדבר בכח הנשמה דכ' ויפח כו' לנפש חי' לרוח ממללא והוא לשון הקודש ומזה יש התפשטות כל ע' לשונות כמ"ש יתן אומר המבשרות צבא רב ונשאר לבנ"י שיש בהם הנשמה. וזה עצמו אות לבנ"י שהם חלק ה' חבל נחלתו. ולכן הם מיוחדים להעיד על הבורא כי כל כח המדבר שניתן לאדם כדי להעיד על השי"ת. וז"ש אתם עדי נאום ה' שיש לכם זה הלשון הקודש ונקרא נאום ה'. וכ' בעד על פי שני עדים. דרשו חז"ל שלא ישמעו סנהדרין מפי המתורגמן. וכל הלשונות הם בחי' תרגום. אבל העדות צריך להיות בלשון הקודש.

פסוקי האזינו ביחס לדורות פרשת נח

הוא דורש על דור הפלגה יחידת פסוקים מיוחדת בשירת האזינו: "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל. כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו"[ג]. על מה מדברים הפסוקים האלה? מתי התרחשו הדברים? רש"י מפרש אותם על הדורות בפרשתנו (בעיקר):

הפסוק הראשון מתייחס לדורות שנשטפו במים – "'בינו שנות דור ודור'. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם"[ד]. גם תחלת הפסוק הבא חוזרת לאותם דורות – "'בהנחל עליון גוים'. כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם הציפם ושטפם" (אך הדגשת החלק והנחלה, "בהנחל... חלק נחלתם", כבר רומזת לפסוק הבא, חותם יחידת שלשת הפסוקים, "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו").

המשך הפסוק הבא כבר עוסק בדור הפלגה – "'בהפרידו בני אדם'. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן אלא 'יצב גבולות עמים', קיימם ולא אבדם. 'למספר בני ישראל' – בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון". התכל'ס היא בפסוק הסיום – "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו".

"שפה אחת" – לשון הקדש – גורמת ל"עצה אחת"

השפת אמת מסביר[ה] ששני הדורות שבפרשתנו פגמו בשתי הבריתות – דור המבול פגם בברית המעור ודור הפלגה פגם בברית הלשון[ו] (שתי הבריתות המכוונות זו כנגד זו, כנודע[ז]). לכן ה' הפריד את בני האדם על ידי הלשון – בלבל את לשונם וחלק אותם לשבעים לשון. בהתחלה כתוב "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"[ח] – כולם דברו שפה אחת, ורש"י אומר שדברו לשון הקדש. נוסיף גימטריא – של בעל הטורים[ט] – ש"שפה אחת" עולה בגימטריא "לשון הקדש" (על ידי הוספת הכולל ל"שפה אחת", וכדרכו של בעל הטורים לא לציין את הוספת הכולל[י]).

התרגום אומר ש"דברים אחדים" היינו "עצה אחת". למה עצה אחת? תרגום יונתן[יא] – ועוד יותר תרגום ירושלמי[יב] – כותב שצבור שמדבר לשון הקדש, הלשון שבו נברא העולם, מגיע ל"עצה אחת". הרבי אמר[יג] שאנחנו צריכים לטכס עצה איך להביא את המשיח – "אני את שלי עשיתי" וכעת עלינו לטכס עצה איך להביא את המשיח. בשביל לטכס עצה אחת – "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום"[יד] – צריך לדבר לשון הקדש. בר מצוה מקבל דעת, שהיא מח האחור כו', אבל כתוב בזהר שהדעת גנוזה בפה[טו] – תהא שנת פה – איפה? בלשון. הדעת שלנו (כח ההתקשרות וההתחברות שלנו) היא לשון הקדש.

לשון הקדש – כח הדעת להעיד על ה'

מסביר השפת אמת שכל הסיפור של דור הפלגה הוא בשביל להפריד – "בהפרידו בני אדם" – שכל אחד ידבר שפה אחרת, אבל רק לבני ישראל נשארה ה"שפה אחת", לשון הקדש. למה? כי בתחלת הבריאה כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[טז]. "נפש חיה" היינו "רוח ממללא"[יז], אבל היתרון המיוחד של המדבר – המופיע דווקא אצל בני ישראל – הוא שהנשמה שלו נמצאת בתוך הדיבור שלו. אז, כאשר ה"נשמת חיים" נמצאת בתוך ה"נפש חיה" – מה שמתחולל דווקא בלשון הקדש, אצל עם ישראל – מגיעים ל"עצה אחת", הדעת שמקבל הבר-מצוה[יח].

ממשיך ומסביר השפת אמת על "אתם עדי נאם הוי'"[יט], ש"נאם הוי'" היינו לשון הקדש[כ] – מה שמיוחד לנו. תכלית הלשון להעיד על הבורא יתברך, שיש בורא בעולם והוא אחד, ולשם כך יש לנו לשון ודבור. "אתם עדי נאם הוי'" – "נאם הוי'" היינו לשון הקדש, שנברא בשביל להעיד על ה'. מעלה זו קיימת רק אצלנו, "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו", שיש לנו לשון הקדש.

גם בר מצוה שמקבל דעת, "דעת גניז בפומא", מקבל את הסוד-הענין של לשון הקדש – כח העדֻת על ה' – ובכך יכול לטכס עצה נכונה איך להביא את המשיח. ההיפך מדור הפלגה, שהיתה להם שפה אחת ודברים אחדים לא לשם שמים, נגד יחידו של עולם. לכן ה' לקח מהם את לשון הקדש והשאיר אותה אצלנו. זה מה שמתגלה בבר מצוה, הסוד של לשון הקדש.

תכלית לשון הקדש לקרב

חז"ל אומרים ש"נח על שם קרבנו נקרא" – כל מעשיו הם להעלות ריח ניחוח, לקרב את המציאות לאלקות, לקרב את הארץ לשמים (ומפרש זאת בעל אור החיים בפרטות על "את האלהים התהלך נח")[כא]. הסוד הזה של לשון הקדש הוא גופא מה שמקרב את כל העולם, היות שכל ענין ותכלית לשון הקדש הם להעיד על מציאות הבורא, על אחדות הבורא ועל הטוב של הבורא. זהו ה"נעוץ סופן בתחלתן" של סוף הפרשה, תיקון דור הפלגה – "חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" – בתחלת הפרשה, "את האלהים התהלך נח".

בכך נסיים, נברך את חתן הבר-מצוה שי' בכל מעלות נח, והעיקר שיוכל לדבר בלשון הקדש – "פתח פיך ויאירו דבריך"[כב], להעיד על "הוי' אחד" בפני כל העולם, ועל ידי לשון הקדש לטכס עצה מה עושים כדי להביא את המשיח, שהגאולה היא יחוד קוב"ה ושכינתיה, ושהכל יהיה בשמחה ובטוב לבב מרב כל, לחיים לחיים.