בע"ה

כ"ו תשרי תש"פ – כפר חב"ד

יעקב וישראל

ברית יעקב-ישראל שי' ויסגלס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בינוני ושני צדיקים (יעקב וישראל בפרשת יום הלידה)

יעקב וישראל בעלית "ששי" של "וזאת הברכה"

הרך הנימול נקרא יעקב-ישראל, כאשר ישראל הוא על שם הבעש"ט – מתאים לשיר את הניגון המיוחס לבעש"ט.

יעקב-ישראל שלנו נולד בי"ט תשרי – יום שִשי, שהחת"ת שלו הוא 'שִשי' של פרשת "וזאת הברכה" (התחלת קריאת "חתן תורה"). נראה את כל הפסוקים[ב]:

מעֹנה אלהי קדם ומתחת זרֹעת עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אֹיביך לך ואתה על במותימו תדרֹך.

עד כאן משה רבינו ברך את כל השבטים, לכן הופיעו בפרשה שמות כל השבטים (למעט שמעון, שרמוז ב"שמע הוי' קול יהודה"[ג], כמבואר הטעם ברש"י עה"פ). לכן, יש מבחר שמות שאפשר לתת למי שנולד בפרשת "וזאת הברכה". אמנם, ב"ששי" מופיעים שני שמות בלבד – ישראל ויעקב. ברגע שראיתי זאת הבנתי ששם התינוק צריך להיות שני השמות המופיעים בחת"ת של אותו יום.

מיקומי השמות בפרשיה

התורה מתחלקת לפרשיות, והפרשיה כאן לא מתחילה בתחלת 'ששי' אלא ב"ולאשר אמר" שבתוך 'חמישי'. "מעֹנה אלהי קדם וגו'" הוא באמצע פרשיה. לכן, אם רוצים לספור את מיקום השמות "יעקב" ו"ישראל" ב'ששי' ראוי להתחיל מהסוף – שהוא סוף פרשיה – ולא מתחלת 'ששי'. נספור – אני רוצה שהאבא יספור – מהמלה האחרונה של 'ששי', המלה האחרונה שמשה רבינו אומר בעלמא דין, "תדרֹך"[ד]:

"ישראל" הוא המלה ה-חי מהסוף. אחר כך "יעקב" הוא המלה ה-יחי מהסוף. אחר כך יש עוד "ישראל" – המלה ה-לב מהסוף. הרך הנימול נקרא ישראל על שם רבי ישראל בעל שם טוב, שאחד מפתגמיו הכי חשובים הוא "לב ישראל חי"[ה]. כאן משהו יפהפה, שהשם "ישראל" הוא המלה ה-לב והמלה ה-חי, "לב ישראל חי"!

באמצע, בין ה-לב וה-חי, יש "יחי יעקב", שדווקא עליו כתוב שלא מת[ו] ו"ויחי יעקב"[ז] זו פרשה בתורה. והנה, שלשת המיקומים, חי-יחי-לב עולים הוי' הוי' הוי', סוד השם של יב אותיות, היוצא משלש האזכרות של שם הוי' ב"ה בשלש הברכות של ברכת כהנים[ח].

כשראיתי את הרמז הזה מאד התפעלתי, ואז היה כעין ניחוש שכנראה שיהיה קשור לשם של הרך הנימול.

יעקב וישראל – בינוני וצדיק

ידוע בחסידות שההבדל בין יעקב לישראל[ט] – שמסביר גם למה צריך להקדים יעקב לפני ישראל (חוץ מזה שעל פי פשט שמו יעקב, מהלידה, קדם לקבלת שמו ישראל) – הוא שיעקב הוא הבינוני של התניא וישראל הצדיק של התניא[י], קודם בינוני ואחר כך צדיק[יא] (כרמוז גם בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – מ-ב של בינוני ל-ץ של צדיק).

אנחנו אוהבים לקשר כל שם גם לשם של הרבי. ידוע הרמז שבינוני-צדיק עולה מנחם-מענדל (332) – הקשר בין הרך הנימול לשם של "משיח מנחם [מענדל] שמו"[יב], "צמח [צדק] שמו"[יג].

בינוני ושתי בחינות צדיק

נדייק יותר: כתוב כאן פעמיים ישראל ופעם אחת יעקב (יעקב-ישראל-ישראל על דרך חש-מל-מל, שכנגד הכנעה-הבדלה-המתקה[יד], כנודע). בפסוק כח כתוב "וישכֹן ישראל בטח בדד עין יעקב" – יעקב וישראל יחד בפסוק. אחר כך יש שוב ישראל – "אשריך ישראל מי כמוך וגו'"[טו].

אם כן, יש לומר שיעקב-ישראל-ישראל היינו בינוני ושתי בחינות צדיק – כנראה צריך קודם להיות בינוני, אחר כך "צדיק ורע לו" ואז "צדיק וטוב לו". אנחנו מסבירים[טז] שיש מעלה ב"צדיק ורע לו" – צדיק שמרגיש את צער גלות השכינה ורע לו מזה (גם צדיק שנמצא לא רק למעלה, בטוב, אלא גם, בעת ובעונה אחת, למטה, ברע – מלשון מלרע כידוע מהרב המגיד[יז] – בחינת "אין וועלט אויס וועלט" שלימד מורנו הבעש"ט, שישראל שמו). כמו שכתוב בגמרא שיש צדיקים (כמו רבה לעומת רב חסדא[יח]) שמאד רע להם, מצד הגלות – כמו שהרבי אומר שאיני מבין למה משיח לא בא וצועק מכאב לב (וכאב ראש, כדלקמן) הכי עמוק "עד מתי?!".

אלו שתי בחינות צדיק, שתי בחינות ישראל שיש בפרשה (ובהיות משה רבינו שקול כנגד כל ישראל, הן גם שתי בחינות של משה, "'משה משה' – לא פסיק טעמא בגווייהו"[יט]. על המשה הראשון, בחינת משה על שם "מן המים משיתהו"[כ] נאמר "והנה נער בֹכה"[כא], ומבואר בדא"ח שבכה על צער גלות השכינה, מתוך דעת של נער, "קולו כנער"[כב], שעל כן אין הדבר נחשב לו מום[כג], וד"ל).

צדיק ורע לו – לי ראש; צדיק וטוב לו – לי אשר

ברית מילה היא ענין של גילוי נקודת הצדיק שיש בכל יהודי, הישראל שבו, כמו שהסברנו עכשיו. הרמז הכי מפורסם של ישראל הוא לי-ראש[כד], על דרך שיעקב, הבינוני, הוא העקב – יעקב אותיות י עקב[כה] (אכן, כשם שיעקב הוא הבינוני של התניא, הוא גם התמצית של יהודי פשוט שקשור לפשיטות העצמות כפי שלימד הבעש"ט[כו] – הוא אומר לי-ראש וגם לי-אשר, שקשור לכל היהודים).

לי-ראש היינו התקשרות לצדיק – לצדיק שבדור שהוא ה"ראש בני ישראל" שבדור, משה רבינו שבדור, המשיח שבדור – אבל ראש גם אותיות אֹשר, כפי פתיחת הפרשיה כאן, "ולאשר אמר". גם ה"ישראל" השני בפרשיה שלנו, 'ששי', הוא "אשריך ישראל" – לשון אושר.

אם כן, ב-ישראל השני צריך לכוון לי-אשר. איפה רואים שלפעמים מכוונים ראש ולפעמים אשר? כבר במלה הראשונה של התורה. המלה האחרונה של התורה היא "ישראל", וצריך להתכיף השלמה להתחלה[כז], בראשית, שדורשים ראש-בית[כח] או בית-אשר[כט]. גם בלוח "היום יום"[ל] כתוב על הפסוק "ותֹמכיה מאֻשר"[לא] – "מאֻשר" לשון "לא תמעד אשֻריו"[לב], היינו רגליו, אבל מלשון אושר[לג] – שמאושר היינו המשכה מראשו, מהראש עד לרגלים. אם כן, יש ישראל שהוא לי-ראש, הצדיק ורע לו (כפי שיתבאר), ויש ישראל שהוא לי-אשר, ובהיותו מאושר הוא צדיק וטוב לו. הצדיק הראשון, "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב", היינו אותיות לי-ראש, אבל "אשריך ישראל מי כמוך" היינו אותיות לי-אשר.

למה לי-ראש הוא הרגשת הצער של עם ישראל? חז"ל אומרים ש"בזמן שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת, כביכול? קלני מראשי"[לד]. לי-ראש היינו לי-כאב-ראש[לה]. מה הכאב ראש? דווקא כשאני מזהה את הראש-הצדיק, כל זמן שלא מתקיים "בתר רישא גופא אזיל"[לו] – שכולם ילכו אחרי הראש, שהראש ינהיג אותנו (בסוד "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[לז], וכאשר לא...), שהראש יהיה משיח בפועל ממש – השכינה מצטערת ואומרת "קלני מראשי" ואז יש כאב ראש. מה העצה? "החש בראשו יעסוק בתורה"[לח], בתורת משיח, ב"תורה חדשה מאתי תצא"[לט], ויפיץ את תורת משיח.

ב. גדר הצדיק ב"קדושת לוי"

גדר צדיק – מצדיק את ישראל

שוב, ברית מילה היא גילוי נקודת הצדיק. יש עוד צדיק חשוב ביותר של אתמול, של כ"ה תשרי – סניגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. כתוב בפרשת נח – שבשבת במנחה כבר נתחיל לקרוא – "ויאמר הוי' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אֹתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"[מ]. קודם היה כתוב "נח איש צדיק תמים היה בדֹרתיו"[מא] וכאן ה' עצמו אומר לו – רש"י אומר שרק מקצת שבחו, בלי "תמים" – "כי אֹתך ראיתי צדיק לפני", ביטוי מיוחד, ומתי? "בדור הזה".

ברית מילה נועדה לגלות את נקודת השל צדיק. המלה ברית עולה ג"פ צדיק – כנראה יש שלש דרגות, שלש רמות, של להיות צדיק, שתיכף נאמר מה הן. מה רבי לוי יצחק אומר על הפסוק הזה? גדר שהכי מתאים לו – כל אחד מגדיר בצורה אחרת מהו צדיק – הוא אומר[מב] שצדיק הוא אחד שכל הזמן מצדיק יהודים, מצדיק את ישראל. זו בדיוק המדה שלו, סניגורן של ישראל, שכל הזמן עוסק בלהצדיק את כולם. מי שכל הזמן חושב ומדבר ועושה על מנת להצדיק את נשמות ישראל לפני ה' הוא "צדיק לפני" – כל הזמן עומד לפני ה' ומצדיק את ישראל, טוען את הזכויות והצדקות שלהם, סניגורן של ישראל. זהו "צדיק לפני" – מצדיק יהודים לפני ה'[מג]. לא יכול להיות ווארט יותר מתאים לרבי לוי יצחק מברדיטשוב מהווארט הזה.

"בדור הזה" – דורו של משה רבינו

אבל יש כאן איזו קושיא, שרבי לוי יצחק עצמו מקשה – "אֹתך ראיתי צדיק לפני" כתוב על נח, והרי כתוב שנח לא התפלל על דורו. אם כן, ההסבר הזה לתיאור "צדיק לפני" לכאורה לא בדיוק מתאים לו. משה רבינו אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת"[מד] ובמסירות נפשו על עם ישראל תקן את "מי נח"[מה] (מחני אותיות מי-נח[מו]), את מה שנח לא מסר את נפשו על דורו.

לכן אומר הברדיטשובער עוד ווארט, עיקר החידוש שלו. גדר "צדיק לפני" מתאים במיוחד לקדושת לוי, אבל עיקר החידוש שמסביר ש"בדור הזה" אינו דורו של נח, אלא הדור של מי שנקרא "זה" – משה רבינו. אתה עתיד להתגלגל ולהכלל בתוך נשמת משה רבינו, והוא יתקן אותך ויתקיים "אֹתך ראיתי צדיק לפני" שתמיד מצדיק יהודים, עד כדי מסירות נפש על עם ישראל. כך יקרה לך בדור של "הזה", כאשר תגיע אליו בגלגול – אז תהיה צדיק מושלם, "צדיק לפני". ווארט מאד יפה.

לפי הווארט הזה צריך לומר שכל פעם שיש בתורה "זה" היינו רמז לנבואת משה רבינו, שכל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'", אספקלריא שאינה מאירה, ורק משה התנבא ב"זה"[מז]. כנראה שה"זה" שלו, היינו מה שברורה אצלו הצדקת יהודים, אין אצלו שום ספק או ספק ספקא שכל יהודי צדיק, וכך הוא טוען לפני ה' תמיד. שאר הנביאים הם "כה", בערך – הנביא משתדל להצדיק. כל יהודי הוא ככה-ככה אצל שאר הנביאים, אבל אצל משה כל יהודי הוא "זה". אם כן, צריך להתבונן שכל "זה" או "הזה" בתורה הוא רמז למשה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[מח].

"זה ספר" ו"בדור הזה"

אם כן, קודם כל נתבונן ב"זה" הראשון בתורה – כבר בפרשת בראשית, בתחלת הסיפור השלישי של מעשה בראשית. כידוע, יש שלשה סיפורים של מעשה בראשית: יש את "בראשית ברא"[מט], יש את "אלה תולדות השמים והארץ"[נ] ויש את "זה ספר תולדֹת אדם"[נא] – ה"זה" הראשון בתורה וה"ספר" הראשון בתורה. על הפסוק הזה אומר בן עזאי שהוא "כלל גדול בתורה" עוד יותר מ"ואהבת לרעך כמוך"[נב] – ה"כלל גדול בתורה" של רבי עקיבא[נג].

יש הרבה פירושים לדברי בן עזאי, אבל לפי הווארט של הברדיטשובער, בעל ההילולא אתמול, יש כאן הצבעה על "זה ספר תולדֹת אדם". כמו "זה הדבר אשר צוה הוי'"[נד] ו"זה אלי ואנוהו"[נה] כך "זה ספר" – משה רבינו, "ספרא רבא דישראל"[נו]. ה"זה"-הזיהוי הזה, כמו שהרבי מדבר על זיהוי מלך המשיח – הוא "כלל גדול הימנו", כולל את כל נשמות ישראל יחד. כשמתקשרים אליו מתקיים לי-ראש. כשמקיימים אהבת ישראל לכל אחד כפשוטו צריך להיות לי-אשר, "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי' וגו'". אבל "וישכֹן ישראל בטח בדד" כולל את כולם וגם מרגיש את צער השכינה של כולם. "זה ספר תולדות אדם" הוא ה"זה" הראשון בכל התורה, ו"אֹתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" הוא "הזה" הראשון בתורה.

אם כן, פסוק זה הוא הפעם הראשונה שכתוב "הזה", "הכל הולך אחר הפתיחה". כך, כל פעם שפוגשים את המלה "זה" או המלה "הזה" צריך לפרש אותן על משה רבינו (עליו נאמר בלידתו "כי טוב הוא"[נז] – "טוב" עולה "הזה" ו"הוא" עולה "זה") – גם להצביע-לזהות מי המשה-המשיח ולהתקשר אליו, ובכך לקיים את הישראל שבי, לי-ראש, שמשה הוא "ראש בני ישראל" ואני מקושר לראש.

תקון הברית – צדיק במחשבה דבור ומעשה

נסיים במה שאמרנו, שצריך להיות צדיק בשלש רמות, וכך זוכים למדרגת ברית (שעולה ג"פ צדיק). על פי פשט שלש רמות היינו שלשת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה[נח]. הגם שבתניא כתוב שהבינוני שולט על לבושי והצדיק עשה אתהפכא בכחות הפנימיים, אבל גם האתהפכא של הצדיק מתבטאת במחשבה, דבור ומעשה – ולכן כתוב בתניא שמבחוץ אי אפשר להבחין בין צדיק לבינוני, כי אצל שניהם רואים את הלבושים, מבחוץ אני מרגיש רק את המחשבה-דבור-מעשה שלו. אליבא דאמת, אצל הצדיק הביטוי-הגילוי של היותו צדיק – ביטוי שהוא העיקר – הם במחשבה, דבור ומעשה שלו. בקיצור הכי נמרץ:

מה פירוש להיות צדיק במעשה? פשוט מאד – צדיק לשון צדקה, להרבות בעמוד גמילות חסדים, לתת הרבה צדקה. מי שנותן צדקה הוא צדיק. הצדיקים הגדולים פזרו צדקה ביותר – "פזר נתן לאביונים"[נט].

מהו צדיק בדבור? כתוב "דאגה בלב איש ישׁחנה ודבר טוב ישמחנה"[ס], ודורשים "ישיחנה לאחרים"[סא]. לצדיק יש הרבה אהבה בלב לכולם וממילא הרבה סבלנות לשמוע את כולם, להשתתף בצער של כולם, וכאשר משיחים לו את הדאגה בלב איש הוא יכול להשיב, "ודבר טוב ישמחנה", להמתיק את הדאגה שבלב המספר. איך אומרים זאת בצורה הכי פשוטה? לצדיק תמיד יש מלה טובה לומר[סב]. צדיק בדבור היינו מי שבכל מצב יש לו מלה טובה עבור כל אחד, "ודבר טוב ישמחנה".

מהו צדיק במחשבה? זה הווארט שלו – "צדיק לפני". דבור ומעשה הם כלפי חוץ ומחשבה היא כלפי פנים, כלפי מעלה, לפני ה' – זה ההבדל בין הלבושים. צדיק במחשבה הוא מי שכל הזמן במחשבתו מלמד זכות על היהודים, מסנגר על כולם – זו מדרגת רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שכמובן שלם בכל הרמות.

סיום

אנחנו מאחלים כל זאת לרך הנימול ושכולנו נלמד ממנו – שנגיע לברית, התקשרות, קשר לנשמות ישראל וקשר לקב"ה. בכל אופן רבי עקיבא מחזיק ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", אפילו שבן עזאי אומר ש"'זה ספר תולדת אדם' כלל גדול הימנו". שנזכה, ההורים והסבים והסבתות וכולם, לגדל את יעקב-ישראל לחופה לתורה ולמעשים טובים, שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן ושיזרז את ביאת המשיח. לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מיקומי יעקב וישראל ב'ששי' של "וזאת הברכה" מלמדים כי "לב ישראל חי" ו"יחי יעקב".
• כל אחד צריך להיות גם "צדיק ורע לו", שמעלתו הרגשת צער השכינה, והיכולת להיות למעלה (מלעיל) וגם למטה (מלרע) בו זמנית.
• כשמזהים את הראש ומשתייכים אליו חשים כאב-ראש על כך שעדיין לא זכינו שינהיג את כל ישראל.
• הרפואה לכאב הראש היא עיסוק בתורת משיח – לימודה והפצתה.
• היהודי הפשוט, יעקב, שייך לראש-הצדיק, ובהיותו קשור לפשיטות העצמית חש שייכות לכל היהודים.
• "צדיק לפני" הוא מי שעסוק להצדיק תמיד את ישראל לפני ה'.
• מתוך אהבת ישראל לכל יהודי חשים כי לי-אֹשר.
• כל "זה" או "הזה" רומז למשה רבינו – אותו יש לזהות ואליו יש להתקשר.
• כל הנביאים התנבאו ב"כה", עבורם כל יהודי הוא ככה-ככה ומשתדלים להצדיקו, אך משה מתנבא ב"זה" – אצלו כל יהודי הוא "זה" וצדקותו בהירה לו לחלוטין.
• עיקר צדקת הצדיק הוא ביטויה במחשבה-דבור-מעשה שלו.
• במעשה הצדיק מפזר צדקה, בדבור יש לצדיק תמיד מלה טובה עבור כל יהודי, במחשבה עסוק הצדיק תמיד בלימוד זכות על ישראל לפני ה'.