בע"ה

מוצאי ה' חשון תש"פ – כפר חב"ד

תמימותו של אברהם אבינו

אוה"ח ושפת אמת לך לך; קבלת פנים מנחם-מענדל-יגאל ותמר שי' קוניקוב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תמימות אברהם ונח

ראשי התבות של החתן והכלה – מנחם מענדל יגאל תמר – הם תמים, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[ב] (מצוה הכוללת את כל התורה כולה, כדברי הרמב"ם[ג]). לדעת רבי יוסף טוב עלם (שהובאה במחזור ויטרי), ה-ת של "תמים [תהיה עם הוי' אלהיך]" היא ת רבתי. וכן מביא בעל הטורים: "'תמים' – תיו גדולה, שאם תלך בתמימות כאלו קיימת מאל"ף ועד תי"ו". אצלנו ה-ת של "תמים" היא ה-ת של תמר, הכלה, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[ד], וכמו שיתבאר.

"תמים בדרכיו" ו"תמים"-שלם

והנה, שתי ההופעות הראשונות של "תמים" בתורה[ה] הן ביחס לנח (בפרשת האופרוף, העליה לתורה של החתן), "נח איש צדיק תמים"[ו], וביחס לאברהם, לו נאמר בסוף פרשת לך לך (פרשת השבוע של החתונה והשבע ברכות) "התהלך לפני והיה תמים"[ז].

צריך להבין מהו ההבדל בין ה"תמים" של נח ל"תמים" של אברהם אבינו. גם מנח צריך ללמוד, צריך גם את ה"תמים" של נח, אבל העיקר – אנחנו יהודים והיהדות מתחילה מאברהם אבינו – צריך להיות "תמים" כאברהם אבינו, אצלו ה"תמים" קשור לברית המילה, העושה אותנו יהודים (וראוים להתחתן בקדושה ולהוליד זרע קדש ברך הוי').

חז"ל אומרים שה"תמים" של נח הוא "תמים בדרכיו"[ח] ("צדיק במעשיו ותמים בדרכיו"). הפירוש, כפי שמסביר רש"י, שהוא "ענו ושפל רוח" בפני כל הבריות – גם בפני הרשעים בדורו (וכמבואר באריכות באוה"ח הקדוש בתחלת פרשת נח[ט]).

ה"תמים" של אברהם הוא משהו אחר – אצלו "תמים" פירושו קודם כל שלם. קודם אברהם שלט על רמג אברים כמנין אברם (ג בחזקת ה כנודע), אבל היו חסרים לו חמשה אברים – שתי עינים, שתי אזנים וראש הגויה – אברים שאדם לא יכול לשלוט עליהם מכח עצמו, מכח הטבע (של "מח שליט על הלב"[י] בטבע), רק מכח אלקי שלמעלה מהטבע (כמו שמסביר השפת אמת בסוף הפרשה, וכדלקמן). בברית המילה הוא מקבל שליטה בכח אלקי על ה האברים המשלימים ל-רמח – נוספת בו ה והוא נעשה אברהם. אז הוא נעשה שלם ומתדמה ליוצרו – הצורה מתדמה ליוצר, בסוד "הצור תמים פעלו"[יא], וד"ל[יב].

תמימות העבר ותמימות העתיד

כמו שאמרנו, צריך ללמוד מנח להיות ענו ושפל רוח בפני כולם, אבל ככל שהיה ענו ושפל רוח בפני כולם – אליה וקוץ בה, הוא לא הצליח להשפיע על בני הדור. לעומתו, כל הענין של אברהם אבינו שכן מצליח להשפיע על בני הדור – "את הנפש אשר עשו בחרן"[יג], את כל חייו הוא מקדיש במסירות נפש ממש לפרסם את האלקות בעולם, לעשות עוד יהודי ועוד יהודי. מי הוא יהודי? הכופר בעבודה זרה[יד]. אף על פי שלא היו יהודים כמו שאנחנו מכירים, אברהם עשה עוד יהודי ועוד יהודי[טו].

השפעת אברהם אבינו על סביבתו היא מכח מה שנעשה "תמים" כאשר קיים את מצות ברית מילה, קבל ה נוספת בשמו ונעשה "אב המון גוים" – "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך"[טז]. זו משמעות ה-ה, ה"תמים" – להיות "אב המון גוים", להשפיע על כל הגוים, להיות אור לגוים ("אברהם התחיל להאיר"[יז]).

גם בנח וגם באברהם ה"תמים" סמוך ל"התהלך": בנח כתוב "נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את האלהים התהלך נח" ובאברהם "התהלך לפני והיה תמים"[יח]. כפי שמסביר רש"י בתחלת פרשת נח, אצל נח "התהלך" הוא בעבר ואצל אברהם "התהלך" הוא לעתיד – ה"תמים בדרכיו" של נח שייך לעבר, התנהגות בענוה (גם אם אינה ענוה בעצם, אלא התנהגות בלבד) היא בחינת "דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"[יט], ותמימות אברהם אבינו שייכת לעתיד, להליכתו לייסד עם חדש, עם של תורה (אכן, בהיות ש"דרך ארץ קדמה לתורה" גם אצל אברהם אבינו, בהיותו אברם, קיימת בחינה זו – כמתבטא בכך שלא דחה מעמו את לוט, כלדקמן)[כ].

להגיע ל"תמתי"

איך עוד מתפרש התאר "תמים"? קודם שרנו את ניגון אדמו"ר הזקן לפסוק "קול דודי דופק פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[כא]. יש בפסוק ארבע מדרגות קירוב ואהבה בין החתן והכלה[כב] – "אחֹתי" מצד הטבע, אהבה טבעית של אח ואחות; "רעיתי" זו כבר אהבה רגשית של דוד ורעיה; "יונתי" היינו הסתכלות בעינים, "עיניך יונים"[כג], מדרגה של קשר במוחין; אבל "תמתי" היינו רצון אחד לשניהם, דבקות שלמעלה מטעם ודעת. ה"תמים" של אברהם אבינו, "התהלך לפני והיה תמים", הוא דרגת "תמתי" כלפי קוב"ה.

[דרגת "תמתי" מרומזת במיוחד בשם הכלה – תמר – המתחיל תמ, "תמתי", וה-ר היא "רעיתי". כלומר, הכלה, תמר, כוללת בפירוש שתי דרגות מתוך "אחתי רעיתי יונתי תמתי" – תמתי-רעיתי. תמתי היינו רצון פשוט שלמעלה מטעם ודעת, בחינת כתר ("אשת חיל עטרת בעלה", כנ"ל), ורעותא דלבא, "רעיתי", בת הזוג של הדוד. הרי כל שיר השירים הוא שיר האהבה בין הדוד והרעיה, כאשר כאן ה"רעיתי" כוללת גם את "אחתי" וה"תמתי" גם את "יונתי". שוב, תמר היא תמתי-רעיתי[כד] וראשי התבות מנחם-מענדל-יגאל-תמר הם תמים.]

שוב, צריכים גם את השפלות והענוה של נח, מה שהוא נח לבריות וממילא נח למקום ("נח נח"), והעיקר צריכים את ההשראה האלקית של אברהם אבינו – להיות תמים (שלם) עם ה' (במסירות נפש למעלה מטעם ודעת, בחינת "תמתי").

ב. לך לך לחתונה עם הארץ (פירושי אוה"ח ל"אראך")

חתונה 'על עוור' – לידה מחדש

בסוף הפסוק הראשון של פרשתנו, "לך לך", מודגש שה' לא מגלה לאברהם אבינו בתחלה לאן הוא הולך – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כמו חתונה – מכירים, היו כמה פגישות, יש משיכת הלב, הכל טוב, אבל לא יודעים בדיוק לאן הולכים. בכל חתונה יש בחינה, יש ממד, של 'להתחתן על עוור' – קפיצת נחשון, לידה מחדש. זהו ה"מזל טוב" בחתונה – החתן והכלה נולדים מחדש, מתחילים חיים חדשים, "אל הארץ אשר אראך".

שלשת פירושי "אראך"

לאור החיים הקדוש יש שלשה פירושים על "אל הארץ אשר אראך":

הפשט הפשוט, שה' לא מגלה לאברהם אבינו לאיפה הוא הולך – הוא רוצה לנסות אותו, האם ילך בתמימותו (התמימות שעוד לפני ברית המילה), מתוך האמונה הפשוטה שה' אמר לו לצאת ממקומו, ילך 'על עוור' בלי לדעת את היעד. מתוך אמונה, הכנעה ושפלות הוא הולך – ער גייט. זהו הפירוש הראשון[כה].

הפירוש השני[כו] ב"אל הארץ אשר אראך" הוא שה' אומר לאברהם שאני אראה לך את הארץ כולה, בבת אחת, לארכה לרחבה, כמו שנאמר "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפֹנה ונגבה וקדמה וימה"[כז]. זו ראיה נסית, שהרי אין בכח העין הגשמית לראות את ארץ ישראל כולה כאחת.

בפירוש השלישי[כח] הוא מביא מאמר חז"ל (על הפסוק "אשר אני שֹׁכן בתוכה כי אני הוי' שֹׁכן בתוך בני ישראל"[כט]) ש"אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל, ובעודן בארץ" – כאשר עם ישראל שוכן בציון, בארץ ישראל. הוא מקשר זאת ל"אל הארץ אשר אראך" – "אתה ראוי לארץ והארץ ראויה לך". הוא כותב ביטוי יפהפה ששייך לחתן וכלה, שכל אחד ראוי לשני. "אל הארץ אשר אראך" – אני רוצה להראות לך את הארץ ורוצה להראות לארץ אותך. כמו שעושים מפגש, שידוך, השדכן רוצה להראות לכל אחד את השני – רוצה להראות לחתן-אברהם את הכלה-הארץ ורוצה להראות לכלה-הארץ את החתן-אברהם. הוא מבין שהם יתאהבו מיד אחד בשני, כי זהו שידוך מן השמים – יתגלה ש"אתה ראוי לארץ והארץ ראויה לך". זו הכוונה ב"אל הארץ אשר אראך" – אראה לך את הארץ ואראה לארץ אותך – "כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרב הצלחות" (היינו ענין השותף השלישי, "זכו – שכינה ביניהם"[ל]).

הפירושים כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה

מאד יפה ששלשת הפירושים האלה הם בסדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד תורת הבעש"ט[לא]:

הפירוש הראשון, הפשט, שה' בוחן את אברהם, האם ילך 'על עוור' – בוחן כמה הכנעה ובטול יש לו לדבר ה'.

הפירוש השני הוא שגילוי וראית ארץ ישראל ("אשר אראך") הם בדרך נסית, שה' הראה לאברהם אבינו את כל ארץ ישראל בדרך נס – אי אפשר לראות בעינים הגשמיות שלנו את כל גבולות הארץ במבט אחד ממקום אחד ברגע אחד. מהפסוק משמע שהוא עומד כאן ("מן המקום אשר אתה שם") וה' מראה לו ברגע אחד את כל ארץ ישראל – ראיה נסית, לא ראיה טבעית. ברור שזהו פירוש של הבדלה – ראיה נסית נבדלת מטבע העולם, נס לשון התרוממות ("להרים נס") מעל לטבע העולם, הבדלה בעצם (ה' מראה לאברהם את הארץ בדרך בה אברהם נבדל מטבע הארץ הגשמית ומתאחד-מתעצם עם הארץ הרוחנית[לב], ארץ ישראל העליונה, כדי בסוף ליחדה עם ארץ ישראל התחתונה, המתקה).

הפירוש השלישי, ש"אתה ראוי לארץ והארץ ראויה לך", זיווג של חתן וכלה, הוא, באופן ברור ויפה, פירוש ההמתקה (של שכינה שרויה ביניהם כנ"ל).

אם כן, יש לו כאן שלשה פירושים בדיוק לפי יסוד תורת הבעש"ט:

  הכנעה           נסיון הכנעה בהליכה אחרי יעד נעלם

  הבדלה                  ראית כל הארץ בדרך נס

  המתקה                  ראית אברהם את הארץ והארץ את אברהם

תהליך "אשר אראך" בכל חתונה

כיוצא בכך, אצל כל אחד כשהולך להתחתן – התכלית היא הסוף, הרגע שמתגלה שהחתן ראוי לכלה והכלה ראויה לחתן, אך כדי להגיע לאותה תכלית יש לעבור את שלשת השלבים:

קודם כל הולכים אחד אחר השני בהכנעה, בבטול, על דרך הנאמר בבני ישראל ביציאתם ממצרים, "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[לג].

צריך גם לדעת לראות ממקום נבדל את כל הארץ המיועדת כאחת – שראית החתן את הכלה תהיה ראיה נסית, לשון נישואין, נשיאת הכלה אל המקום הנבדל ממנו רואים את שליחות החיים, את הבית-נאמן-בישראל בשלמותו שעומדים להקים החתן והכלה.

אז מגיעים להמתקה, בה רואים את התאמת החתן לכלה והתאמת הכלה לחתן.

אם כן, גם בחתונה כפשוטה יש את כל שלש הבחינות שהוא מסביר על "הארץ אשר אראך".

ג. משמעות ההליכה "מארצך" (פירושי אוה"ח ל"לך לך")

עוד לפני כן הסביר בעל אוה"ח על עצם ה"לך לך" שלש בחינות, שגם אותן אפשר לכוון כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה ולקשרן לשלשת הפירושים של "אל הארץ אשר אראך". כעת אנחנו גם מקשרים הכל לחתונה – חתונת "לך לך", ב'ראשון' של "לך לך", וצריך "לחיות עם הזמן"[לד].

הוא שואל שאלה טובה על פי פשט[לה]: אם אדם יוצא מהארץ, "לך לך מארצך", הוא ממילא כבר יצא מהמולדת ומבית האב. מה מוסיף "וממולדתך ומבית אביך" ל"מארצך"?

הכנעה: צער הולך וגדל

בפירוש הראשון הוא מסביר[לו] שהפסוק מתאר את ה"לך לך" של אברהם אבינו בשלשה שלבים – "מארצך, ממולדתך, ומבית אביך" – בכדי להוסיף לאברהם אבינו הרגשת צער על גבי הרגשת צער. כשאדם יוצא מארצו הוא מצטער; היציאה מהמולדת, מחיק המשפחה שלו, עוד יותר קשה ומצערת; ביציאה מהחממה של "בית אביך", של בית הוריו – הפשט של "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו"[לז] – יש עוד יותר צער.

אם כן, ביחס לצער הפסוק מונה את השלבים בדרך של "לא זו אף זו" – בשביל להרבות שכר לאברהם אבינו (כמו בנסיון האחרון, בעקדה – "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק"[לח], כל ביטוי בא להוסיף צער ובכך להגדיל את קושי הנסיון על מנת להרבות שכר לאברהם[לט]). הוא מקבל שכר על ה"מארצך", מקבל תוספת שכר על ה"ממולדתך" ועוד יותר, מקבל תוספת שכר העולה על כולנה על ה"ומבית אביך". הכל בסוד "לפום צערא אגרא"[מ]. זהו פירוש של הכנעה.

הבדלה: צווי להפרד מהמשפחה

הפירוש השני[מא] של "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" הוא פירוש מיוחד שכולו אומר הבדלה. הוא אומר שבציווי ה' מצוה לאברהם אבינו לצאת "מארצך וממולדתך ומבית אביך" כוונתו שיצא מארצו לבד – לא צריך לקחת איתו אף אחד ממשפחתו ומבית אביו. עד כאן כל המשפחה היו יחד – הוא ואביו והאחים שלו. ה' אומר – לא, רק אתה לבד, צא "אל הארץ אשר אראך", אני רוצה להראות לך את הארץ המובטחת לך לבד.

אם כן, נשאלת השאלה – מה עם לוט? הרי כתוב שלוט הצטרף להליכת אברהם. אומר האור החיים הק' שני פירושים – או שאברהם אבינו לא הבין לגמרי מה ה' רוצה מאתו, או שבאמת הבין שה' רוצה שילך לבד, אבל מה הוא יכול לעשות? הוא מנומס. כתוב "וילך אתו לוט"[מב], לוט דבק בו, לא רוצה להפרד – הוא ידחה אותו בשתי ידים? לא! הוא הבין שה' רוצה שילך לבד, וחכה בשקט להזדמנות להפרד ממנו. באמת לקח זמן, אבל בסוף היתה מריבה בין רועי אברם ורועי לוט ששמשה סבה טובה ומוצדקת ל"הפרד נא מעלי". אז הוא עשה זאת בתוקף, כותב אוה"ח שאז הוא דחה אותו בשתי ידים, כדי לקיים מה שה' אמר לו בהתחלה – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", אתה לבד. רק אז, "אחרי הפרד לוט מעמו", כתוב שה' התגלה אליו והראה לו את כל הארץ.

המתקה: שינוי מקום לטובה

הפירוש השלישי[מג] מבוסס על ההסבר ש"לך לך" היינו "לתועלתך" (על דרך פירוש רש"י: "'לך לך' להנאתך ולטובתך") – זהו פירוש של המתקה, כמובן.

האוה"ח מקדים שככלל אין הטובה שבאה לאדם מן השמים תלויה בהשתדלות מצד האדם, כדרשת חז"ל[מד] על הפסוק "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים"[מה] – "'כי לא ממוצא וממערב', לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אפילו פורש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים אינו נעשה עשיר. מהו ולא ממדבר הרים אמר רבי אבא מרומניא כל הרים שבמקרא הרים הם חוץ מזה שהוא רוממות שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו", "הרים" מלשון הרמה, הרמת המזל וההצלחה[מו].

בכל זאת, ממשיך האוה"ח, מהנאמר לאברהם אבינו גופא "לך לך... ואעשך לגוי גדול..." לומדים חז"ל[מז] (לדעה אחת) ש"משנה מקום משנה מזל" לטובה. ועוד אמרז"ל "מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא צועק לפני ה' ואינו נענה"[מח] (וכך גם הסביר האוה"ח[מט] את טעם תרח בלקיחת אברם כו' ויציאתו מאור כשדים), והוא על דרך "שלשה דברים אף על פי שאין נַחַש יש סימן, והם בית תינוק ואשה"[נ] (בית חדש, תינוק שנולד, ואשה שנשא יכולים לשנות מזלו, ופירש"י "'אף על פי שאין נחש' שאסור לנחש ולסמוך על הנחש. 'יש סימן' סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד תינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח כו'").

הפירוש האחרון, פירוש ההמתקה, שייך בכלל לחתונה הכוללת את שלשת הדברים ש"אף על פי שאין נחש יש סימן": בית ("בית חדש"[נא]), תינוק (נשמה חדשה היורדת לעולם הזה להתלבש בגוף) ואשה ("אשה חדשה"[נב]), כמובן[נג].

ולסיכום שלשת הפירושים:

הכנעה           צער הולך וגדל

  הבדלה                   צווי להפרד מהמשפחה

  המתקה                  שינוי מקום לטובה

ד. "שמעי בת וראי"

הדיבור לאברהם ללא תיאור התגלות קודמת

בתחלת הפרשה, בריש דבריו, שואל האוה"ח: ברוב המקומות בתורה בהם ה' מדבר עם אחד הצדיקים ומצוה אותו משהו כתוב קודם שה' נגלה אליו ואחר כך שאמר לו משהו. גם בברית מילה כתוב "וירא הוי' אל אברם ויאמר אליו"[נד]. למה כאן בפרשה מתחיל "ויאמר הוי' אל אברם", ללא שכתוב שה' נגלה אליו – איפה הגילוי? הרי רק אחר כך כתוב "וירא".

השינוי הזה מתאים לכך שחז"ל מביאים במדרש[נה] על אברהם אבינו את הפסוק "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך"[נו] – קודם כל "שמעי", לפני "וראי", "ויאמר הוי' אל אברם" לפני "וירא הוי' אל אברם". בכל אופן, מדוע הסדר אצל אברהם שונה מאצל שאר הצדיקים? הוא אומר שני תירוצים-טעמים לענין[נז]:

שמיעה לפני ראיה

הטעם הראשון, שאברהם אבינו כבר הכיר את ה' – "בן שלש הכיר אברהם את בוראו"[נח] (האוה"ח כותב "בן חמש", כנראה יש לו עוד מקור) – לכן הוא לא צריך גילוי מיוחד, הוא כבר מכיר את ה' טוב, ואפשר מיד לומר לו מה לעשות.

משמע מדברי בעל אוה"ח שהכרת אברהם את ה' "מעצמו בהתחכמותו" בן שלש – או בן חמש, לפי דבריו – היינו מה שאז היה חוקר ותוהה. בלשון חז"ל, "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר 'תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?!'. הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו 'אני הוא בעל הבירה'. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר 'תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?!', הציץ עליו הקב"ה ואמר לו 'אני הוא בעל העולם'"[נט].

בעל אוה"ח אומר ש"הציץ עליו הקב"ה" עדיין לא נקרא גילוי ("לזה לא הוצרך להגלות אליו"). כלומר, גם כאשר אדם חוקר ויש לו הענות של "אני הוא בעל הבירה" אין זו התגלות כ"וירא הוי' אל אברם" אלא חלק מהחקירה, בתוך השכל שלו. בכל אופן, אברהם כבר מכיר את ה', גם בלי התגלות, ולכן ה' יכול מיד לדבר אתו.

יפוי לצורך בטול

הטעם השני, שהיו עשרה דורות מנח עד אברהם – החל משם עד אברהם – שלא זכו לשום גילוי אלקות. אברהם הוא "ראשון בקדושה", הוא עכשיו התחלה, ולכן ה' רוצה לבחון אותו. כל הצדיקים שהיתה אצלם התגלות ואחריה דיבור – הם אחרי אברהם, קבלו את האמונה מאברהם.

ה' רצה לבחון אותו בכך ראשון, ועל כך נאמר "שמעי בת וראי", קודם שמיעה ורק אח"כ ראיה (קודם בינה, שמיעה, מבין דבר מתוך דבר מכח עצמו, ואח"כ חכמה, ראיה, התגלות אלקית, להיות "רואה את הנולד"[ס] ממש, איך שהכל נולד יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע תמיד, כמבואר בתניא[סא], והיינו בראיה מוחשית ממש).

אחר כך דורשים "ויתאו המלך יפיך" – "ויתאו המלך ליפותך", המלך רוצה ליפות אותך, שתהיי יפה בעיני כולם. "כי הוא אדוניך והשתחוי לו" – רוצה שתשתחוי לו, שתתבטל אליו לגמרי. מענין שלשם כך הוא צריך ליפות אותך. עלינו, עם ישראל, לדעת שבשביל הבטול שלנו לקב"ה הוא צריך ליפות אותנו. "ויתאו המלך", מתוך שהוא מתאוה לך הוא מיפה אותך.

ה. תכלית הברית – זיקוק האהבה (שפת אמת)

"תאות צדיקים"

נחזור לתמר, שם הכלה: יש מאמר חז"ל[סב] שלעץ התמר יש תאוה להרכבה (מעשה מרכבה, זיווג), וככה הצדיקים – "צדיק כתמר יפרח"[סג] – מתאווים לקדוש ברוך הוא. עץ התמר, אולי יותר מכל העצים, רוצה לעשות פירות – יש תאוה לפירות, ל"פרו ורבו"[סד]. כך הצדיק מתאוה לקב"ה (לפרות ולרבות ממנו יתברך) – צריך ללמוד זאת מהתמר.

כותב השפת אמת[סה] שמצות ברית מילה, שבסוף פרשתנו, היא כדי שכל התאוה והחמדה תהיינה תאוה וחמדה פנימיות רק לקב"ה. לכן צריך לעשות מילה, להסיר את הערלה – "הגו סיגים מכסף ויצא לצֹרף כלי"[סו], צריך להוציא את הסיגים מהכסף. הכסף הוא הכיסופין. יש סיגים בתוך הכיסופין, צריך להוציא אותם – זו פעולת ברית המילה – ואז "ויצא לצרף כלי", אפשר לעשות כלי מכסף טהור, מהכיסופים הטהורים לקב"ה (כל המצות נתנו "לצרף בהן את הבריות"[סז], הכל כלי כסף טהור מזוקק שבעתיים[סח]).

שוב, מדמים זאת לעץ התמר, שצריך ללמוד ממנו איך להתאוות לה', בחמדה טהורה ומבוררת בלי סיגים, בלי תאוות זרות. גם זו עבודה של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – שכל החמדה, כל הכיסופים, יהיו לקדש, לקוב"ה. זו ברכה מאד חשובה לכל חתן וכלה ובמיוחד לחתן וכלה שלנו – שהשמות שלהם והיום הזה קשורים לענין.

הברית – מ"אהבת עולם" ל"אהבה רבה"

את הפסוק "אחות לנו קטנה"[סט], בשיר השירים, דורשים על אברהם אבינו[ע]. דורשים אחות לשון איחוי – שאברהם היה מאחה את כל העולם כולו לקב"ה. כמו שאמרנו קודם, ה"תמים" שלו הוא הקדשת חייו להיות אור לגוים – גם קודם הברית – ואז "יהב חכמתא לחכימין"[עא], את מה שהאדם מוסר עליו את הנפש מעודו נותנים לו בשלמות, להיות "תמים" בו.

למה אברהם, ה"אחות"-המאחה לקב"ה, מכונה "קטנה"? כי עשה זאת ב"אהבת עולם". מסביר השפת אמת שההבדל בין לפני ברית המילה לאחריה, שלפני הברית אהבת "אברהם אֹהבי"[עב] היתה מתוך הטבע, מתוך ההתבוננות בפלאי הבריאה, מתוך שמכיר שיש מנהיג לבירה, "אני בעל הבירה" (בגימטריא שכינה) – התגלות ה' אליו מתוך הטבע, שם אלהים בגימטריא הטבע[עג].

אכן, אחרי ברית המילה, כשמקבל את ה-ה של "בהבראם"[עד], "באברהם"[עה], ה-ה שלמעלה מהטבע – השתלטות על ה האברים שחסרים לו, שבאה רק בכח אלקי שלמעלה מהטבע, כנ"ל (והוא מסביר שזהו סוד שבת קדש, היחוד והחיבור בין החתן והכלה) – האהבה שלו היא כבר "אהבה רבה", לא "אהבת עולם". זו גם מטרת "הגו סיגים מכסף ויצא לצרף כלי", להוציא את כל סיגי העולם הזה, ולהגיע ל"כסף טהור", "כסף צרוף... מזֻקק שבעתים"[עו] של אהבה רבה לה'.

ברכה לחתן והכלה

יש עוד הרבה להשלים, אבל צריך כבר ללכת לחופה. נסיים בברכה: ראשי התיבות תמים של החתן והכלה הם לא סתם. ראיתי את החתן והכלה שלנו יחד – ראיתי שיש פה משהו שלם ביותר, משהו מאד תמים בזיווג הזה. כל התורות שאמרנו עכשיו, מהאור החיים והשפת אמת, הכסף הטהור התמים מאד מתאים להם. הווארט ש"אתה ראוי לארץ והארץ ראויה לך" בתמימות, מאד מתאים לזוג הזה. כמו שהתמר מתאוה בקדושה, "תאות צדיקים אך טוב", תאוה שה' מתאוה – כך לזוג הזה יהיו הרבה פירות, גם בגשמיות, הרבה ילדים, וגם כמו שכתוב בתחלת פרשת נח "עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים", מצוות ומעשים טובים גם בזכות שתי המשפחות, משפחות שקשורות לארץ ישראל, "אל הארץ אשר אראך", לעשות את חיבור העם והארץ. גם לדאוג לקיים את ציווי ה' בשלמות (בתמימות).

אברהם אבינו רצה מיד לגרש את לוט (כמו שה' צוה), אבל מה אפשר לעשות? אברהם הוא יהודי מנומס ומקיים "דרך ארץ קדמה לתורה". לוט בא אתו, אבל הוא מחכה להזדמנות. ברגע שההזדמנות באה – אברהם לא מחמיץ את ההזדמנות. כל הדברים האלה – יש פה בית בישראל שעכשיו קם, וזהו בית תמים ושלם עם אהבה ואחוה ושלום[עז] ורעות (בחינת "רעיתי" של תמר כנ"ל), עם הכנעה-הבדלה-המתקה.

נאמר לחיים לחיים, שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, בסימן טוב ומזל טוב, בנין עדי עד (אפשר לומר "לחיים" גם בלי לשתות, היינו אמירת "לחיים" של העולם הבא שאין שם אכילה ושתיה אלא כולו סוד גילוי העטרה של הברית מילה, "צדיקים [החתן והכלה] יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[עח], וכמו האבות שלנו שטעמו מעין העולם הבא בעולם הזה[עט], וב"שכינה ביניהם", 502, שנותיהם[פ], זכו להמשיך "כימי השמים על הארץ"[פא], וד"ל) – לחיים!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה"תמים" של נח הוא התנהגות בשפלות וענוה כלפי כולם – כולל רשעי דורו. ה"תמים" של אברהם הוא שלמות והתמסרות לה' למעלה מטעם ודעת, תוך השפעה על כל בני דורו.
• תמימות אברהם נדרשת כ"דרך ארץ קדמה לתורה", כרקע של עבר מתוקן, אך תמימות אברהם היא עם הפנים לעתיד – לייסד עם.
• בכל חתונה יש ממד של 'הליכה על עוור' – דווקא זו הלידה מחדש של בני הזוג, עליה מברכים "מזל טוב".
• יש ללכת אחרי דבר ה' בהכנעה, גם בלי ראיה ברורה; מתוך כך זוכים לראיה נסית הנבדלת מהמציאות; התכלית היא ההמתקה – גילוי ההתאמה ההדדית בין עובד ה' (אברהם) ליעדו (הארץ).
• כך גם בחתונה: יש "לכתך אחרי במדבר" מתוך הכנעה; מתוך כך זוכים לראיה נסית – ראית תכלית הנישואין והשליחות בחיים; ואזי זוכים לגילוי ההתאמה ההדדית, בה שורה השכינה ו"רב הצלחות".
• בהליכת אברהם "מארצך" יש הכנעה (הגברת הצער בפירוט מה שהוא משאיר מאחוריו), הבדלה (הליכתו לבדו והבדלותו מבני משפחתו) והמתקה (שינוי מקום המשנה מזל לטובה ולברכה).
• הצצת ה' על האדם בשכלו, כמענה לחקירותיו, מאפשרת להכיר את ה' – אך עדיין אינה התגלות-ראיה.
• תאוות ה' אלינו גורמת לו ליפות אותנו לשם הבטול-ההשתחויה אליו.
• תכלית ברית המילה היא לזקק את הסיגים מכסף הקדשים של אהבת ה' – כך שכל התאוה והחמדה של האדם תהיינה מופנות רק לה'.
• אברהם איחה את כל העולם לה' ב"אהבת עולם", אהבה קטנה, ומכח הברית זכה לעלות ל"אהבה רבה".
• אדם שמקדיש את חייו לענין מסוים זוכה לקבל אותו באופן שלם – "תמים" – מן השמים.