בע"ה

מוצאי י"ב חשון תש"פ – בני ברק

"וירא אליו הוי'" – מעלות אברהם

אור החיים ושפת אמת פרשת וירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. החלטת הצדיק

'למה אלי ה' לא מתגלה?!'

הפרשה מתחילה מהתגלות הקב"ה לאברהם אבינו. יש סיפור[ב] יפה ונחמד, שודאי רובנו שמענו:

כאשר הרבי הרש"ב היה ילד קטן – בן 4-5 – הוא נכנס לסבו, אדמו"ר הצ"צ בליובאוויטש, בשבת פרשת "וירא", לקבל ברכה ליום הולדתו החל ב-כ' חשון. הוא נכנס בוכה, וכשסבו שאל מדוע הוא בוכה הוא אמר – 'סבא, למדתי בחדר ש"וירא אליו הוי'", הקב"ה מתגלה לאברהם אבינו. למה לאברהם אבינו הוא מתגלה ולנו הוא לא מתגלה?!'. ככה בוכה הילד, שעתיד להיות רבי, מנהיג גדול בעם ישראל. מה הסבא ענה לו? כשיהודי צדיק בן 99 מחליט שהוא צריך למול את עצמו – 'ער איז ווערט' (הוא 'שוה') שה' יתגלה אליו.

הדיוקים בתשובת הצמח-צדק

בנוסף למלים שהדגשנו באידיש, יש בתשובה הזו הרבה דיוקים:

הוא זקן, בן 99, קשה לו – הקב"ה היה צריך לסייע לו[ג], "וכרות עמו הברית"[ד].

עוד דיוק – שהוא צדיק (בחלק מהגרסאות[ה]). למה צריך לומר זאת? בהיותו צדיק הוא יכול לסמוך על צדקותו – מה חסר לו? הוא צריך למול את עצמו?! ידע איניש בנפשיה שהוא צדיק, לא מפסיק רגע אחד לעשות מצוות ומעשים טובים, לא מפסיק לחשוב על ה' – כדלקמן – לא מסיח דעתו רגע מה'. צדיק צריך למול את עצמו? יש לו ערלה עדיין?! זהו גם דגש חשוב.

אבל יש פה עוד דיוק עיקרי, שהוא לא רק דיוק אלא קושיא – מה פירוש שהוא מחליט שעליו למול את עצמו? אברהם אבינו החליט? הקב"ה צוה אותו! זו מצוה, ציווי מה' – "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים"[ו] (ומבואר בדא"ח[ז] שאף על פי שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה[ח] את מצות ברית מילה הוא לא קיים, לא רצה למול עצמו על דעת עצמו אלא חכה בשקט – עד גיל 99 – לכך שהשי"ת יצוה אותו, כדי לזכות ל"מילה הגדולה" שמלמעלה דווקא. כלומר, עד עצם היום הזה הוא החליט לא למול את עצמו!). אם כן, מה זאת אומרת ש'הוא החליט'?! מה אפשר ללמוד מכאן?

כל הנסיונות בבחירת הצדיק

יש משהו מאד עמוק בחסידות, שבעצם כל מה שקורה עם צדיק – וראוי שכולנו נהיה צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[ט] – גם דברים שקורים אתו כאילו בלי ידיעתו ובלי רצונו, ואפילו מה שה' מדבר אתו ואומר לו מה לעשות, באיזה מקום הצדיק הזה מחליט על כך בעצמו (כלומר שהוא כבר החליט כך טרם ציווי ה', שרק בא 'לאשר' את החלטתו). נאמר זאת בביטוי אחר: על כל צעד ושעל בחיים הצדיק עצמו קובע את גורלו – הוא מחליט מה ה' יצוה אותו, הוא מחליט מה יהיה (היינו בפנימיות מה ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[י]).

אברהם אבינו עבר עשרה נסיונות עד סיום פרשתנו, פרשת וירא, החותמת בנסיון העשירי והקשה ביותר – עקדת יצחק. גם ברית מילה היא אחד הנסיונות. האם יש מקום לומר שכל הנסיונות, שהם הסתר והעלם וקושי – ועל פי פשט הם בדיוק ההיפך הגמור ממה שהיה בוחר בעצמו, שהרי מתפללים "ואל תביאנו לידי נסיון" – הם בבחירת הצדיק? הוא רוצה אותם?

מישהו זוכר צדיק שבקש נסיונות? כתוב שדוד המלך בקש "בחנני נא ונסני"[יא], רצה להיות כמו אברהם אבינו[יב]. בפשט, הוא ידע שאברהם אבינו עמד בקושי, בנסיונות, ועל ידי כך זכה להיות אברהם אבינו – אז הוא מבקש מה' 'תן גם לי נסיונות'. אך בעומק, בקשת הנסיון עצמה היא מרצון להיות כמו אברהם אבינו – אני מבין קצת בנסיונות, אומר דוד, ואני מבין שבעומק (אפילו בלא-מודע) את כל הנסיונות אברהם בקש בעצמו.

יש עוד צדיק, מהדורות האחרונים, שבקש נסיונות? ידוע שהרבה צדיקים חלקו על רבי נחמן מברסלב. אדמו"ר הזקן, בן דורו, אמר[יג] – אני לא חולק, אבל איני יכול לצדד בו בפומבי. למה? כי אומרים שהוא מבקש נסיונות, והרי אנחנו מתפללים כל יום "אל תביאני לידי נסיון". באמת אני אתו, אני מסכים אתו, אבל איני יכול לפרסם זאת. רבי נחמן הוא דוגמה טובה, הוא צאצא של דוד המלך, כמו אדמו"ר הזקן – שניהם בחינה של דוד המלך, שאמר "בחנני נא ונסני".

איך הגענו לכל זה? ממה שהצ"צ אמר לילד, הרבי הרש"ב, שכאשר יהודי זקן צדיק בן 99 מחליט שצריך למול את עצמו איז ער ווערט שה' יתגלה אליו. זהו נושא חשוב מאד, שצריך להעמיק בו – שכל מה שקורה עם צדיק, "ועמך כלם צדיקים", באיזה מקום נקבע על ידיו. כל אחד קובע הכל, את הגורל שלו, כולל מה שה' אומר לו לעשות.

כשלון אברהם בהצלת סדום – גילוי הדינים שבו

גם כאשר יש שינוי בדבר ה' הדבר תלוי בצדיק. בעקדה אברהם הולך לשחוט את בנו יצחק, כפי שהוא חושב שה' רוצה ממנו. כתוב[יד] שלאחר ציווי ה' גם הוא מאד רצה זאת, וכשהמלאך מנע ממנו לשחוט את יצחק הוא מאד הצטער, עד שהזדמן לו האיל, והוא בקש שכל מה שעושה עם האיל יהי רצון כאילו עשיתי זאת ליצחק[טו]. גם פה, בנסיון הכי קשה, יש איזה מקום לומר שעוד לפני "והאלהים נסה את אברהם"[טז] הוא רצה לשחוט את יצחק. קשה לומר זאת, אבל יש בזה משהו, למה? כי יצחק הוא מדת הדין ואברהם הוא מדת החסד.

מיד אחרי תחלת הפרשה, "וירא אליו הוי'", מופיע סיפור סדום, בו אברהם מתווכח עם הקב"ה – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"[יז]. בסוף הוא מנצח את הקב"ה או מפסיד? הוא מפסיד. זה לא מתאים לצדיק, הרי אצל צדיק-אמת ראוי שיתקיים "נצחוני בני נצחוני"[יח], "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[יט], וכאן רואים שאברהם אבינו לא היה מסוגל לבטל את גזרת ה' – היה ויכוח בין אברהם לה' ואברהם הפסיד. מה המסקנה שלו מכך? כנראה שאני לא באמת... "צדיק גוזר הקב"ה מקיים" – מילא, לא חידוש. לא כתוב שהקב"ה לא רצה זאת, אלא חכה שהצדיק יגזור – הצדיק גזר והקב"ה מסכים. אבל "הקב"ה גוזר והצדיק מבטל" זהו חידוש – הצדיק יכול לבטל משהו שה' רוצה?! כנראה שכן. אבל מתי? רק כשהוא באמת רוצה ההיפך ממה שה' גוזר. אם אברהם לא הצליח לבטל את הגזרה, להציל את אנשי סדום ועמורה ה"רעים וחטאים להוי' מאד"[כ], סימן שהוא לא רצה באמת לבטל, לא מסר את הנפש עד הסוף, ולכן לא בִטל.

כל מה שקורה עם הצדיק, ועם כל אחד ואחד – כל החיים שלנו – הוא כדי כל יום להבין את עצמי יותר לעומק, בשביל לתקן את עצמי. אברהם הבין שגזרת הקב"ה נגד אנשי סדום היא מדת הדין של הקב"ה, ואם לא הצלחתי לבטל את הגזרה סימן שגם לי יש מדת הדין, שאיני כולי חסד כמו שאני מתיימר להיות. אני מעמיד פנים שאני חסיד, והנה לא הצלחתי לבטל את הגזרה נגד אנשי סדום – סימן שגם לי יש איזה דינים.

תכלית הנסיונות – גילוי והשלמת אברהם עם היצחק שבו בעקדה

מהם הדינים שלי? מהו בכלל נסיון? נסיון הוא דין, הסתר, העלם. כל נסיונות אברהם אבינו נועדו לברר אצלו את הדין, עד הסוף, העקדה, שענינה לעשות התכללות גמורה[כא] – עד שיתגלה "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[כב], שבאמת יש לך מדת הדין. אתה רוצה לברוח מעצמך? אתה רוצה להיות חסד, רק חסד, הכל חסד? הבעל שם טוב אמר לאשתו על רבי נחום מטשרנוביל, בעל ההילולא של אתמול – כאשר בא להתארח אצלם בצעירותו (בהיותו קרוב משפחה של אשת הבעש"ט) – שהוא רוצה את כל הגן עדן לעצמו ולצאצאיו, לא רוצה להשאיר לנו שום דבר[כג]. גם אברהם רוצה רק חסד, כל החסד, אבל ה' אומר – לא, גם לך יש דין! כל נסיון נועד לגלות עוד את הדינים שלך, שאתה בורח מהם. אתה בורח מהיצחק שלך – רוצה להרוג את יצחק. בסדר – בסוף תהרוג אותו!

הוא רוצה, הוא מחליט, הכל הוא מחליט. בסוף, התכל'ס היא "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה"לט, אל תעשה אפילו מום[כד] קטן במדת הדין של יצחק, "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". העקדה היא נסיון של מדת הדין, שם אלקים[כה] – "והאלהים[כו] נסה את אברהם" – ובסופה מתגלה "כי ירא אלהים אתה". "עתה ידעתי", ותכלית העקדה שגם אתה תדע ותבין שבתוך תוכך, עמוק עמוק בלא מודע שלך – יש את שרש הדין, בהתכללות גמורה, התכללות שהיא תכלית כוונת בריאת העולם. היית מוכן להרוג את יצחק, כפי שהבנת את מצותי אליך (שבאמת תאמה רובד מסוים בלא-מודע שלך), אך על ידי כך התגלה רצונך המוחלט העצמי, דווקא לא לשחוט אותו, כדברי המלאך – "כי ירא אלהים אתה", אתה הוא יצחק, "ירא אלהים", ויצחק הוא אתה.

השינוי המתחולל באברהם במהלך העקדה רמוז בקריאת המלאך אליו כהקדמה ל"אל תשלח ידך אל הנער" – "ויקרא אליו מלאך הוי' מן השמים אברהם אברהם ויאמר הנני"[כז]. בין שני השמות "פסיק טעמא בגוויהו"[כח], ללמד שאינו דומה אברהם שלפני העקדה לאברהם שאחר העקדה – לפני העקדה נדמה לאברהם שאינו יצחק (דין) רק אברהם (חסד), ועד שרוצה לשחוט את יצחק, ואילו לאחר העקדה (תכלית כוונת העקדה) מתגלה שאברהם הוא הוא יצחק, כולא חד. והיינו "אברהם אברהם... הנני" – "הנני"[כט] כבר אברהם-יצחק ביחד ממש, "אחד היה אברהם"[ל].

חז"ל אומרים[לא] כי דווקא אברהם, איש החסד, הוא הראשון שקרא לקב"ה אדון, הראשון שהשתמש בשם א-דני[לב] – שם המלכות, "דינא דמלכותא דינא"[לג]. שם אדנות מופיע בעיקר בויכוח אברהם עם ה' בענין סדום, שם הוא חוזר ארבע פעמים (החל מ"ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל א-דני ואנכי עפר ואפר"[לד], בחינת מלכות-שפלות).

יש לראות בשם א-דני נוטריקון לכל הנ"ל, ראשי תבות אברהם דין נסיון יצחק – יחוד אברהם ויצחק (סוד העקדה)[לה] על ידי גילוי מדת הדין של יצחק באברהם מכח הנסיון[לו], העלם והסתר אלקות (סוד הצמצום, לגלות שבעצם הכל נובע מאברהם עצמו, הוא המחליט בכל כנ"ל). אברהם דין נסיון יצחק עולה "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[לז], פסוק הסמוך לפעם הראשונה שאברהם קורא לה' בשם א-דני[לח] (והוא ראשית עבודת ה"מרכבה" של אברהם, כמו שיתבאר).

שוב, לכל זה הגענו מזה שהרבי הצ"צ אמר שאברהם אבינו 'החליט' למול את עצמו בגיל 99. הכל הוא מחליט, הכל אנחנו מחליטים – צריך לדעת זאת, כל מה שקורה אתנו אנחנו מחליטים בעצמנו. זה קשור לתורת הקוואנטום בפיזיקה. אחד הכי גדולים היום, יהודי, אומר שאת הדבר הזה הוא לא יכול להבין ולא יכול להשלים איתו. כמה שהוא רוצה להיות אובייקטיבי ורציונאלי במאה אחוז הוא רואה שאי אפשר – הכל בא ממני. שוב, אני קובע את הגורל שלי.

ג. "וירא אליו" (פירושי אוה"ח) – מרכבת אברהם

נחזור להתחלה – התגלות ה' לאברהם, "וירא אליו הוי'". בעל אור החיים מדייק-שואל[לט] – למה כתוב "אליו" לפני "הוי'"? קודם בכל מקום כתוב 'וירא הוי' אליו', למה כאן הפוך? הוא מדגיש באופן מיוחד את המלה "אליו". יש לו שלשה פירושים בענין.

אחריהם הוא מוסיף עוד פירוש – המופיע בעוד מפרשים[מ] – שזהו דיוק חז"ל שהקב"ה בא לבקר את החולה, דבר שאין לו רמז בפשט[מא]. מסבירים שזהו היסוד לדברי חז"ל ורש"י, ש"וירא אליו" אומר שה' בא לצרכו, במיוחד בשבילו – לבקר את החולה. אבל מה אומר קודם האור החיים?

פירוש ראשון: שלמות המרכבה (עבודת היהודי)

דבר ראשון הוא אומר[מב] שכאן, לאחר ברית המילה, כשה' מתגלה לאברהם אבינו – אברהם נעשה בשלמות מרכבה לקב"ה. כתוב ש"האבות הן הן המרכבה"[מג], החל מאברהם אבינו, וכאן הוא גומר את עבודתו להיות מרכבה לה'. היות שכאן הוא נעשה מרכבה לה' בשלמות אין בהמשך התורה עוד "וירא אליו הוי'" לאברהם אבינו – מכאן ואילך ה' קבוע אצלו, ה"וירא" הזה הוא עכשיו ולתמיד. מה לומדים מכאן? שיש כמה וכמה שלבים בלהיות מרכבה, כפי שמיד נסביר.

לפי דרך הבעל שם טוב[מד], עיקר הגילוי של ה' בכל מצוה שיהודי עושה הוא אחרי הכל. אז רואים איפה אתה – רואים אם אחרי שאתה גומר נשאר משהו – ואז מתגלה האלקות. זו אסמכתא חשובה, שה'החלטה' של המרכבה, הגילוי האמתי, היא אחרי הכל.

מעשה מרכבה – עבודת כל יהודי

להיות מרכבה לה' פירושו בעצם להיות יהודי – זהו ההבדל בין היהודי ללא-יהודי, לגוי. מהי מרכבה בכלל? מרכבה הוא אחד שבטל לגמרי לרצון ה', שה' רוכב עליו – הוא מרכבה והקב"ה הרוכב – כי הוא בטל לגמרי לרצון ה', וממילא מבצע בנאמנות, אפילו בדרך ממילא, מה שה' רוצה ממנו.

מה הגוי – שאינו מרכבה – יכול להיות? שלמות של מעשה בראשית. יש שני סודות בתורה, "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה"[מה]. גוי יכול להיות "מעשה בראשית" כמו שה' רוצה, "דרך ארץ קדמה לתורה"[מו], אך אין לו תורה – "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[מז]. הוא יכול להיות כמו שה' ברא אותו – 'יש', עם העלם והסתר הבורא מהנברא. הוא לא בטל לבורא, הוא נברא, אבל הוא נברא טוב – עושה את תפקידו בתור נברא. גוי טוב הוא "מעשה בראשית" (והוא גם יכול להעמיק בפלאי מעשה בראשית, להיות פיזיקאי דגול וכו'). אבל "מעשה מרכבה" שייך ליהודי, רק יהודי הוא מרכבה.

נוסיף רמז פשוט – אם "האבות הן הן המרכבה" צריך רמז יפה לכך: נקח את המלה אבות ונחבר ל-מרכבה – מה יוצא? 409 ועוד 267, יוצא 676, שם הוי' ב"ה ברבוע, 26 ברבוע. זהו רמז יפהפה, מכוון וחלק, ש"האבות הן הן המרכבה" (לשם הוי' ב"ה, שם העצם ושם הרחמים), וכל יהודי צריך להיות מרכבה, שהרי אנו בנים של אברהם, יצחק ויעקב.

שלבי המרכבה לפני "וירא אליו הוי'"

בסוף הפרשה הקודמת, אחרי שה' מצוה את אברהם לעשות ברית מילה, עם כל האריכות, כתוב "ויכל לדבר אתו" – ה' גמר לצוות אותו בדיוק מה לעשות – "ויעל אלהים מעל אברהם"[מח]. כאן חז"ל אומרים[מט], ורש"י מביא ב"פשוטו של מקרא", שמכאן לומדים שהצדיקים הם מרכבה לקב"ה. "ויעל אלהים מעל אברהם" – סימן שה' נצב-'רוכב' על אברהם, וכעת ה' סיים לדבר איתו ועלה. רואים בפירוש שמצד אחד הוא מרכבה ומצד שני "ויעל" – הוא דבר אתו, אברהם קבל את הצו והולך לבצע, אבל אחרי שה' גמר לצוות "ויעל אלהים מעל אברהם". הפסוק ממנו לומדים שאברהם הוא מרכבה הוא פסוק של עליה – ה' מסתלק ממנו, על פי פשט, ומההסתלקות לומדים שהוא מרכבה (כלומר, המרכבה כאן לא בקביעות).

זהו גם פסוק של שם אלקים. אחר כך הוא עוד יותר מרכבה. לא כתוב, אבל כך מחדש בעל אוה"ח – "וירא אליו הוי'", הדגש על ה"אליו", שה' משרה את שכינתו עליו לגמרי, לתמיד, וזהו פסוק של שם הוי'.

מה היה עוד לפני ברית מילה? כתוב שכל החיים אברהם אבינו עושה חסד, הוא מרכבה למדת החסד, עד שכתוב בחסידות – מובא ב"היום יום"[נ], על פי חז"ל[נא] – שמדת החסד מקנאה באברהם אבינו, טוענת שכל זמן שאברהם (אז עדיין אברם) בעולם אין לי מה לעשות, הוא כבר מרכבה.

שלשה שלבים במרכבה

אם כן, כשמתבוננים יפה, יש שלש בחינות, שלשה שלבים, במרכבה של אברהם אבינו. מכאן אפשר ללמוד לכל אחד ואחד מאתנו – כל יהודי צריך להיות מרכבה. כתוב שלכל יהודי יש את שלשת האבות – "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב"[נב] – ואת האמהות, האבות והאמהות הן מרכבה, ותפקיד כל יהודי לשאוף להיות בפועל מרכבה, לא רק בכח. כאן לומדים מאברהם אבינו הראשון שיש במרכבה שלשה שלבים:

השלב הראשון הוא היותו כל חייו מרכבה למדת החסד, עושה חסד במקום החסד דאצילות.

בשלב השני הוא מקבל את הצו – ומוכן, מבצע בפסוק הבא – למול את עצמו.

השלב השלישי בא אחרי שהוא גמר למול את עצמו, עברו שלשה ימים, הוא חלש וה' בא לבקר אותו – "וירא אליו הוי'" – ו'מחליט' אצלו את המרכבה (כמו שהוא החליט למול את עצמו), כעת המרכבה אצלו מוחלטת.

שלש הבחינות האלה הן גופא בחינת חש-מל-מל, הן גם אברהם-יצחק-יעקב בתוכו. הרי כדי להיות מרכבה צריך את כל האבות, ושלשת השלבים האלה הם בעצם כנגד שלשת האבות – הכל בתוך אברהם אבינו, בתוך כל אחד מאתנו.

חש: לא להסיח דעת מה' מתוך ה"זהיר טפי" האישי

מה מהות המדרגה הראשונה של המרכבה? בשלב הראשון אברהם אבינו מקיים את פירוש הבעש"ט[נג] על הפסוק "אשרי אדם לא יחשֹׁב הוי' לו עון"[נד] – אשרי אדם כזה שאם רגע אחד מסיח דעת מהקב"ה ("לא יחשֹׁב הוי'") הוא מזדעזע ומרגיש שיש לו עון חמור ביותר ("לו עון").

העבודה הראשונה היא "חש", מחשבה, שהוא 'מחזיק ראש', מחזיק נשמה, לא להסיח דעת מה'. אברהם אבינו עושה זאת תוך כדי התעצמות עם מדתו, מדת החסד. מצד אחד, הוא מרכבה כל חייו – גם לפני ברית מילה – בעשיית חסד עם הבריות ללא הרף. מצד שני, הוא מרכבה בכך שלא מסיח דעתו-מחשבתו מהקב"ה – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[נה].

זהו דבר חשוב מאד – אם אתה רוצה להצליח לא להסיח דעת מה' צריך כל הזמן לעשות מה שמתאים לך בחיים, מה ששייך לשרש נשמתך, שאצל אברהם אבינו היינו חסד. זהו השלב הראשון של כל אחד – שמקיים בעצמו "אבוך במאי הוי זהיר טפי"[נו]. דווקא "אבוך", אברהם אבינו – אצל כל אחד ה"זהיר טפי" שלו הוא ה"אבוך" שלו, ותוך כדי העבודה של "אבוך" שבו הוא מחזיק ראש לחשוב תמיד על ה' ("אבוך" גם רומז לפרצוף אבא, חכמה עילאה, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", כנ"ל).

מל (מילה): ההחלטה למול

אחר כך מתחולל חידוש: בגיל 99 הוא מחליט שכל מה שעשיתי בחיים עד הרגע הזה הוא גארנישט, לא שוה כלום – כל המרכבה שלי עד כה היא גארנישט ווערט, לא שוה כלום. בשביל שבסוף יהיה 'ער איז ווערט', שיהיה שוה שה' יתגלה אליו, צריך להרגיש בשלב מסוים שכל עבודתי עד כה 'איז גארנישט ווערט', לא שוה כלום. יש לי ערלה, אני בעל ערלה, אני גוי – צריך למול את עצמי, צריך להתגייר, להיות יהודי. זהו כבר שלב שני, ממש "מל" של ברית מילה – שלב של הבדלה, כריתת הערלה. אני חייב לכרות את הערלה שלי בגיל 99. כמה שאני צדיק – "אל תאמין בעצמך"[נז], "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע"[נח], ולא רק "כרשע" אלא רשע ממש.

על השלב השני נאמר "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם" – מכאן לומדים כבר בפירוש שאברהם הוא מרכבה. שוב, השלב הראשון של מרכבה לא כתוב בפירוש, רק מובן – הכי קרוב הוא המדרש שמדת החסד מקנאה בו. אבל כאן כתוב פסוק, פסוק המרכבה של אברהם – "ויעל אלהים מעל אברהם". דווקא התחושה שה' מסתלק-נבדל ממנו – תחושה ששייכת לו רק בהיותו באמת מרכבה לה' – גורמת להחלטה שעליו למול-להבדל ממה שמפריע לגילוי שכינה קבוע ומוחלט.

מל (דבור): מרכבה בקביעות – דבור עם ה'

עכשיו מגיעים לפסוק הראשון בפרשתנו, "וירא אליו הוי'", עם הדגש ב"אליו", ואין יותר "וירא" אצל אברהם בתורה. ה' מחליט לו את המרכבה – ההמתקה של המרכבה, הרפואה שלו. מה קורה כאן בפרשה? הוא מתרפא. מתרפא גם לשון הרפיה. מתרפה כל המתח שלו – שכל מה שעבדתי עד היום הוא גארנישט ווערט, לא שוה שום דבר – והוא מגיע לאיזה "מרגוע לנפשו" (כלשון הקדמת ספר התניא, "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו"). שוב, זו המרכבה הקבועה אצלו, לעולם ועד – כבר בחינת המתקה.

אז ה' מדבר אתו והוא מדבר עם ה' – "מל" לשון דיבור. מה הדיבור שלו עם ה'? מה שכתוב בהמשך – הויכוח של אברהם עם הקב"ה לגבי אנשי סדום, שמתחיל מדיבור של ה' עם אברהם על התכנית להחריב את סדום. בהיות אברהם מרכבה שלמה לה', וממילא ראוי להיות 'נאמן ביתו' של ה' – על דרך האמור במשה רבינו "בכל ביתי נאמן הוא"[נט] – ה' רואה לנכון לגלות את סודו לאברהם אוהבו: "והוי' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא הוי' על אברהם את אשר דבר עליו"[ס]. גם אברהם, כמרכבה שלמה, מקבל אומץ לדבר, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"[סא]. כפי שראינו, בסוף הויכוח הוא מגלה שאינו מסוגל לבטל את הגזרה – סימן שלו עצמו יש דין. הדבר מפריע לו, עד שבסוף (בעקדה) ילמד להשלים עם זה, לדעת שאדרבא ואדרבא, איפכא מסתברא.

הכנעה חש     עשית חסד (עד החלפת מדת החסד)      

הבדלה         מל     קבלת הצווי על ברית מילה

המתקה        מל     התגלות ביום השלישי למילה ("וירא אליו הוי'")

השלב הראשון – "והאמִן בהוי"

אם יש פסוק בשביל השלב השלישי שדברנו עליו, "וירא אליו הוי'", הפסוק הראשון של פרשתנו, שה' מחליט את המרכבה של אברהם אבינו – כנגד ה"מל" השני, המתקה – ויש גם את עיקר הפסוק של חז"ל שלומדים ממנו שאברהם הוא מרכבה, "ויעל אלהים מעל אברהם", ה"מל" הראשון, לשון ברית מילה של המרכבה, מתאים שגם השלב הראשון – שכל החיים אברהם אבינו קשור לה' דרך שליחותו ולא מסיח דעת מה' אף לרגע – יהיה רמוז בפסוק.

הפסוק השני, "ויעל אלהים מעל אברהם" (פסוק של שם אלקים, שם הדין, מדת יצחק שבאברהם) הוא בין צווי ברית המילה לקיום בפועל. הפסוק השלישי, "וירא אליו הוי'" (פסוק של שם הוי', שם הרחמים, מדת יעקב שבאברהם) הוא אחרי המילה (גילוי האלקות שאחרי המצוה, כנ"ל). לכאורה הרמז הכי טוב לשלב הראשון (אברהם שבאברהם) הוא בפסוק בפרשת לך לך, לפני ברית בין הבתרים – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[סב]. כל החיים אברהם אבינו, כשהוא עדיין אברם (לא אברהם), הולך עם ה', מאמין בה', מאמין במה שה' אומר לו. הסברנו שהוא מאמין כי בעצם הכל הוא – גם כל מה שה' אומר לו הוא בהחלטה שלו – אבל הוא מאמין בה'. לפי הווארט הזה אפשר לפרש את "ויחשבה לו צדקה" – ה' מחשיב לו צדקה שמייחס לקב"ה את מה שנובע בעצם מההחלטות שלו.

שוב, השלב הראשון הוא "והאמִן", יש לו אמונה, וכל הזמן הוא חי עם האמונה שלו. אנחנו עדיין במדרגה הזו, "והאמן בהוי'" (מדרגת ה"חש" של המרכבה). כל אחד מאתנו עדיין בשלב הראשון – עוד לא הגענו לגיל 99, לא יודע אם יש כאן מישהו בגיל 99 שמחליט שצריך למול את עצמו... אנחנו בינתים צעירים, ילדים.

עד כאן נושא חשוב בפני עצמו שעלה מהפירוש הראשון של בעל אוה"ח על "וירא אליו" – שה' מחליט לו את עבודת המרכבה שלו.

פירוש שני: רשימת שם ה' בגוף אברהם

פירושו השני[סג] הוא ש"אליו" היינו מה שה' רשם אות משמו – האות י, כמו שתיכף נסביר – על אות ברית קדש שלו, ודרך האות הזו "מבשרי אחזה אלוה"[סד]. את הפסוק "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה" דורשים[סה] על ברית המילה של אברהם אבינו – מבואר רבות בשפת אמת על הפרשה, ברוב השנים – שתכליתה "מבשרי אחזה אלוה". "וירא אליו הוי'" – ה' נראה אליו ונותן לו אות משמו, אות י, דרכה הוא רואה אלקות.

מקור פירושו הוא במדרש תנחומא[סו]. לפני ברית מילה ה' מתגלה לאברהם אבינו ומצוה אותו "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים"[סז] – א-ל הוא שם החסד, "חסד אל כל היום"[סח], מדת אברהם אבינו. החידוש הוא שם ש-די, שם הברית בקבלה. כתוב בתנחומא ווארט יפה מאד, שמאז ברית המילה של אברהם אבינו שם ש-די – שלש האותיות ש-ד-י – רשום בגוף של כל יהודי, כל בן של אברהם אבינו, שמל את עצמו. ישראל כולם מולים[סט], כולם נימולים. יש כאלה שכל בקר לפני התפלה עושים, לפי האריז"ל[ע], יחוד מרכבה, איפה אותיות י-ה-ו-ה ב"ה ועשר ספירות בלימה נמצאות על הגוף – מתייחדים כדי להתכונן לתפלה. כאן יש מדרש מפורש, שאפשר לכוון בפשטות, על שם ש-ד-י – "אני אל שדי".

איפה נמצאת ה-ש של ש-די? מאד מענין, כתוב שה-ש נמצאת באף. איפה ה-ד? ביד. איפה ה-י? על ראש הגויה, בברית, במילה (בלשון המדרש)[עא]. גם אצל אשה, "אשה כמאן דמהילא דמיא"[עב], יש י. לכן בברית המילה של אברהם אבינו ה' שינה את השם אברם לאברהם וגם את השם שרי לשרה, "שרה שמה"[עג]. זהו רמז מובהק שברית המילה נוגעת בפועל ממש לשני בני הזוג יחד. גם ה-ה של אברהם וגם ה-ה של שרה הן ה חסדים והמתקת ה גבורות ב-ה חסדים שמתגלים בברית[עד]. מחד האות של הברית היא ה, אבל ה ו-ה הן י – הכל נובע מה-י של שרי[עה]. על הברית מתגלה ה-י של שם ש-די, ודרכה "ומבשרי [ברית בשר] אחזה אלוה". לפי הפירוש השני של בעל אוה"ח על כך נאמר "וירא אליו הוי'" (ולא 'וירא הוי' אליו').

פירוש שלישי: "שלמות כללות אור עליון"

בפירוש השלישי[עו] האוה"ח משתמש בביטוי יפה – הוא אומר ש"וירא אליו הוי'" מלמד (מה שלא היה משתמע ב'וירא הוי' אליו') דבר שמתייחס לשם הוי' – ה' נראה אל אברהם ב"שלמות כללות אור עליון" של שם הוי' ב"ה, אלה המלים שלו. "וירא אליו הוי'" בא להדגיש שכל שם הוי' – השלמות והכללות של כל האור העליון של שם הוי' – ניתן לו, הכל נראה אליו.

סדר העליה בשלשת הפירושים

ברור כאן שיש סדר ועליה בשלשת הפירושים. הפירוש הראשון הוא 'החלטת' המרכבה של אברהם, השראת השכינה עליו. הפירוש השני הוא גילוי – נתינת אות משם הוי', דרכה הוא תמיד יראה אלקות, "אחזה אלוה". הפירוש השלישי הוא נתינת שלמות כללות אור עליון של שם הוי' ב"ה. הוא לא מסביר את ההבדל בין הפירושים ואת הסדר שלהם – משאיר זאת לנו. אפשר להסביר בכמה אופנים – נסביר בשלשה אופנים שונים:

השראת השכינה על הצדיק באופן קבוע היינו אתערותא דלעילא לאחר האתערותא דלתתא מצדו – אי-הסחת הדעת מצדו היא אתערותא דלתתא, אבל בסוף ה' משרה עליו את השכינה בקביעות מלמעלה. השכינה היא מלכות דאצילות, בחינת רחל, עלמא דאתגליא, שדברנו עליה קודם. אפשר לומר שעלית הצדיק לאצילות להיות מרכבה באופן קבוע היינו ההתעצמות עם השכינה שהיא המלכות דאצילות. למעלה מכך יש את האות המיוחדת של שם ש-די – ה-י של שם ש-די (שהיא גם ה-י של שם הוי' וגם ה-י של שם א-דני, יש שלש יודין בקבלה) – היא ספירת היסוד, דרכה "מבשרי אחזה אלוה", יותר גבוה. שלמות כללות אור עליון של שם הוי' המתגלה וניתנת לצדיק, אברהם אבינו, שייכת לספירת התפארת. שלמות מופיעה בקבלה בכמה ספירות, אבל העיקר כאן שמדובר בשלמות שם הוי'. רק בספירת התפארת גם הפנימיות וגם החיצוניות – "תפארת גופא"[עז] – הן שם הוי'[עח].

והנה, התפארת היא יעקב אבינו. ברית הקדש, החק ששם בבשרנו ("וחוק בשארו שם"), היא בעצם בחינת יצחק אבינו – הראשון שנימול לשמונה. השראת השכינה – מרכבה – היא אברהם. זהו פירוש יפה, חידוש, שיש פה אברהם-יצחק-יעקב בתוך אברהם, כפי שאמרנו שכדי להיות מרכבה בשלמות צריך את כל שלשת האבות. אברהם-יצחק-יעקב הם על פי פשט חסד-גבורה-תפארת.

אם כן, הסברנו שני מהלכים – שיש כאן מלכות-יסוד-תפארת, ואם מקבילים את שלשת שלבי העליה לשלשת האבות הם בעצם חסד-גבורה-תפארת.

אפשר לומר עוד יותר גבוה, ש"מעשה מרכבה" הוא בעצם בינה[עט], אמא עילאה; שרש האות י על הברית הוא אבא, ה-י של שם הוי' (יסוד אבא, ה-י של שם הוי', ארוך ומסתיים ביסוד ז"א[פ], ה-י של שם ש-די); ו"שלמות כללות אור עליון" – כל הביטויים האלה בקבלה הם כינויים של כתר שלמעלה מטעם ודעת.

אם כן, בשלשת הפירושים האלה של בעל אוה"ח לפי הסדר יש שלש אפשרויות, שכנראה כולן שזורות יחד – מלכות-יסוד-תפארת, חסד-גבורה-תפארת, בינה-חכמה-כתר (ג"ר). הכל בתוך "וירא אליו הוי'", הכל קשור למרכבה, "האבות הן הן המרכבה" (אם כי המרכבה מוזכרת בפירוש רק בפירוש הראשון).

ג. "פתח האהל" (שפת אמת)

אנחנו רגילים ללמוד את השפת אמת על הפרשה, מהשנה האחרונה. הדרוש של השבוע נוגע גם הוא לזכות של אברהם ב"וירא אליו" ולפעולת ברית המילה. נקרא בפנים ונוסיף כמה הערות המתקשרות לתוכן הדברים עד כה:

הפעולה המתמדת של המילה

השפת אמת פותח בקישור ישיבת אברהם ב"פתח האהל" (ביום השלישי למילה) לפעולת המילה:

והוא יושב פתח האהל לשון עכבה ולשון הוה. שכיון שנפתח פתח ע"י המילה גי' פה שהוא פתח הגוף שמאיר בו הנשמה. וכתיב לשקוד על דלתותי כו' לשמור מזוזות פתחי וכתב שם במדרש כשם שאין המזוזה זזה מן הפתח כך לא תהי' זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות ע"ש. כן שמר אאע"ה את הפתח ולא שכח לעולם מזה הברית לכן וירא אליו

הרבי הרש"ב (בעל היום הולדת של שבוע הבא, כ' חשון) מסביר[פא] שכל עכבה פועלת הבדלה בין הפנימיות לחיצוניות, דהיינו ממש פעולת ברית המילה להסיר את החיצוניות-הערלה ולגלות את הפנימיות. אם כן, ישיבת אברהם בפתח האהל – "לשון עכבה ולשון הוה" – היא ה"פעולה נמשכת" של ברית המילה בכל ורגע ורגע של ההוה[פב], לחדור תמיד לפנימיות של כל דבר. בחסידות[פג] מבואר שזהו סוד "ובחרת בחיים"[פד] בכל רגע תמיד – החדירה לפנימיות-חיות של כל דבר ובחירה בה על פני המות-החיצוניות שלו. אברהם אבינו – שהחליט למול את עצמו בגיל 99 – אינו שוכח לעולם את ברית המילה, שומר פתוח את פתח הגוף (אליו רומז "פתח האהל"[פה]) – וכך מרפא[פו] את חולי החיצוניות-הערלה – ומאפשר את השראת השכינה בקביעות בתוכו ("פתח האהל" לשון "יהל אור", בגילוי האור המקיף בפנימי, בסוד "הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת"[פז]), כפי שהתבאר.

הכל יראה – הכל עבודת ישראל

השפת אמת מסביר שפעולת אברהם להסיר את הערלה ולהחזיק פתוח את פתח הגוף היא-היא המאפשרת את גילוי האלקות, "וירא אליו", שהוא בעצם 'פעולה משותפת' של ה' ואברהם (וכך תמיד של ה' ועם ישראל):

כמ"ש במ"א פי' המדרש וכרות עמו הברית עמו בשותפות. דכתיב פתחי לי אחותי כו'. וכתיב פתחו לי שערי צדק שיש לזה הפתח ב' מפתחות א' בידו של הקב"ה ואחד ביד ישראל וכן איתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראה כאלו לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות שהוא המפתח שביד איש ישראל שע"ז כתיב מה ה' שואל מעמך א"כ הוא ביד האדם. והוא להסיר הערלה לפתוח פתח הגוף ואז הקב"ה פותח פנימיות פתח הנשמה וכ"כ מו"ז ז"ל בשם הרב הקדוש מפרשיסחא במ"ש רז"ל לעולם יכנוס אדם שתי פתחים ויתפלל שפתח אחד לצאת מעוה"ז ופתח השני לכנוס בעולם העליון עכ"ד. וב' אלו הם בחי' זכור ושמור בשבת ג"כ כמ"ש במ"א מזה.

הפנימיות והחיצוניות שיש ביניהן הבחנה על ידי העכבה (הפעולה הנמשכת של המילה, כנ"ל) אינן רק חיצוניות שיש להסיר ופנימיות שיש לגלות, אלא הן גופא שני חלקי שיתוף הפעולה לפתוח את הפתח – "מפתחות החיצוניות" שביד ישראל, עבודת היראה המסורה לנו (שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[פח]) ו"מפתחות הפנימיות" שבידי ה', התורה עצמה, "תורה מן השמים". על ידי היראה מסירים את הערלה (בבחינת "ואחר עורי נקפו זאת") ופותחים את פתח הגוף לראות את הנשמה – "מבשרי אחזה אלוה" (ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבכל יהודי, גילוי "תורה חדשה" של משיח), כנ"ל.

ידוע ש"פתח" בגימטריא חסידות – החסידות הכללית מחזקת את היראה כדי להסיר את הערלה וחסידות חב"ד מגלה תורה כפשוטה. אכן, כפי שהתבאר לעיל, בסופו של דבר גם גילוי האלקות תלוי באברהם אבינו (ודווקא בגילוי הדין-היראה שיש בו), דהיינו בעבודת התחתונים (שעיקרה יראת התחתון מן העליון) – בעבודת העולם הזה 'הכל יראה'[פט] (וגם התורה היא בסוד "יראת [הוי']"). לכן, בעולם הזה גם תכלית חסידות חב"ד היא ה'עבודה', גם יגיעת התורה היא לצורך "יגעת ביראה"[צ] (לזכות ל"יראת הוי' טהורה עֹמדת לעד"[צא], שמצד הכלים-הגוף דווקא[צב]. על ידי היראה יוצאים מן העולם הזה ("היום לעשותם", בו 'הכל יראה') ועל ידי התורה נכנסים לעולם העליון ("מחר לקבל שכרם", בו 'הכל תורה', תורתו של משיח). והרמז שהכל בסופו של דבר ביד ישראל: שני המפתחות – מפתח הוי' ו-מפתח ישראל – עולים ג פעמים ישראל[צג], הכל 'חזקה' של ישראל והכל מסור להם (דהיינו "הכל מן האשה"[צד] – "אשה יראת הוי'"[צה] – ה"'שמור' לנוקבא", הכוללת כאן גם את האיש, בסוד "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה"[צו], וד"ל).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• צדיק שמחליט למול עצמו בגיל 99 'שוה' שה' יתגלה אליו.
• הצדיק מחליט על כל מאורעותיו – כולל צוויי ה' אליו והנסיונות שעוברים עליו.
• אברהם לא הצליח לבטל את גזרת ה' מסדום כי לא רצה בכך באמת – אות שאף שהיה איש חסד יש בתוכו דין.
• עקדת יצחק נובעת מרצון אברהם 'להרוג' את הדין שבתוכו, אך סופה ותכליתה היא השלמתו עם הדין הכלול בחסד שבו – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" – תכלית רצון ה' בבריאה.
• גוי יכול להגיע לשלמות "מעשה בראשית" – להתנהג כנברא טוב – ומיהודי (בן ל"האבות הן הן המרכבה") נדרש להגיע להיות מרכבה לה'.
• כדי לא להסיח את הדעת מה' היהודי צריך לעסוק בשליחות המיוחדת המתאימה לשרש נשמתו. זהו השלב הראשון בלהיות מרכבה לה'.
• השלב השני בלהיות מרכבה תלוי בכך שאדם ירגיש שכל עבודתו עד כה אינה שוה דבר ועליו למול את עצמו.
• שלמות המרכבה מתבטאת בדבור פתוח ונועז עם ה'.
• על ידי התעכבות מבדילים בין הפנימיות והחיצוניות.
• בעולם הזה כל המפתחות מסורים לנו, כאשר באמצעות מפתחות היראה שלנו פועלים גם מפתחות התורה של ה'.