בע"ה

מוצאי י"ב חשון תש"פ – בני ברק

מלאכי אברהם

שיעור פרשת וירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "איה שרה" ו'איו אברהם'

רחל אמנו – עלמא דאתגליא

ערב טוב לכולם. אתמול היה י"א בחשון, היארצייט של רחל אמנו, וגם של כמה מגדולי צדיקי החסידות. הגדול ביניהם הוא רבי נחום מטשרנוביל זי"ע, בעל ה"מאור עינים", שכידוע[ב] הרבה לעשות הרבה מופתים בענין מקשה לילד – קשור לרחל אמנו. יש ממנו בסוף פרשתנו, פרשת וירא, תורה יפה על שרה אמנו. אמנם, כל האמהות קשורות, והווארט שלו קשור במיוחד לרחל אמנו, הגם שאינו מזכירה בפירוש.

למה יעקב אבינו התאהב דווקא ברחל (חוץ מהפשט הכי פשוט, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"[ג])? כתוב[ד] שלאה היא "עלמא דאתכסיא", העולם המכוסה, הסודי – צניעות, הקשורה לאשה בעצם (ולבת מלך בפרט – "כל כבודה בת מלך פנימה"[ה] – וכל בנות ישראל הן בנות מלך). גם רחל היא צנועה, ודאי, אבל לאה מרוב צניעותה בלתי-מושגת לגמרי – גם יעקב לא השיג אותה. לאה היא "עלמא דאתכסיא" ורחל, לעומתה, היא "עלמא דאתגליא", העולם הגלוי (כביטויי הזהר הקדוש[ו]). מה מתגלה באותו עולם? האלקות מתגלה, בורא עולם מתגלה[ז], ה"מלך על כל הארץ" מתגלה. היות שיעקב אבינו יודע שתכלית כוונת בריאת העולם היא דווקא "עלמא דאתגליא", שהאלקות תתגלה, הוא אוהב את רחל – גילוי אלקות. רחל היא גם גילוי יעקב עצמו, כפי שיוסבר מדברי ה"מאור עינים".

איו?!

בתחלת הפרשה, כשהמלאכים באים לבשר לשרה ששנה הבאה תלד בן, אברהם אבינו מקבל אותם וכתוב "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל"[ח]. רש"י אומר ש"הנה באהל" מודיע כמה שהיא צנועה (כל כבודה פנימה, כנ"ל), והם שאלו את השאלה כדי לחבב עליו את שרה אשתו. מי שזוכה לאשה צנועה – הצניעות מרבה את אהבתו לאשתו, מחבבת אותה עליו, ולכך כוונו המלאכים.

בכל אופן, יש כאן תופעה מיוחדת בתורה: ב"[ויאמרו] אליו" יש שלש נקודות למעלה בתוך ספר התורה – על ה-א, על ה-י ועל ה-ו. על ה-ל אין נקודה למעלה, רק על א-י-ו[ט]. היות שיש נקודות על רוב האותיות דורשים את האותיות המנוקדות – כפי שמביא רש"י בשם חז"ל – אותיות 'אַיוֹ'. רש"י כותב, בשם חז"ל, שיש מצוה על האורח להתענין ולשאול על בעל הבית וגם על בעלת הבית. שאלת "איה שרה אשתך" היא עם הכוונה הפנימית לחבב אותה על בעלה, אבל בפשט שואלים – 'איפה נמצאת שרה?', רוצים לומר לה שלום, להודות לה על הכנסת האורחים שלה. מסביר רש"י שכמו שיש מצוה לשאול את האיש על האשה מצווים לשאול גם את האשה על האיש – לכן, כמו ששאלו "איה שרה", המלאכים רצו לשאול גם על אברהם 'אַיוֹ'. פלא פלאים, הרי הם מדברים עם אברהם אבינו, רואים אותו. את שרה לא רואים, לכן שואלים, אבל מה פירוש 'איו' על אברהם?!

גילוי שרש נשמת אברהם באשתו

מסביר בעל ההילולא של י"א חשון, בעל ה"מאור עינים"[י], ששרה אמנו היא בחינת "עלמא דאתגליא". רחל אמנו היא עיקר "עלמא דאתגליא", אבל בעצם כל אשה, בפרט ביחס לבעלה, היא "עלמא דאתגליא". יחסית, כל בעל הוא כמו לאה, "עלמא דאתכסיא", והאשה היא כמו רחל, "עלמא דאתגליא".

למלאכים אין השגה בשרש נשמת אברהם אבינו והם רוצים להבינו. ווארט מענין, יש למלאכים שליחות לעשות – הם מבצעים את השליחות בנאמנות, אבל אין להם השגה באמת באותן נשמות, במיוחד בנשמות צדיקים, כאברהם אבינו, אליהן הם נשלחים. המלאכים לא מבינים למה באמת מגיע לנשמות כל הדברים הטובים שהם נשלחו לעשות – לבשר לשרה וכמובן לאברהם בן, לרפאות את אברהם (שהיה חולה וחלש ביום השלישי למילה) – והם רוצים להבין מי הוא אותו אברהם שאנו נשלחים אליו.

איפה יכולים המלאכים לראות את שרש אברהם? הוא אומר ווארט יפה – באשתו. האשה משקפת-מגלה – בסוד "עלמא דאתגליא" – את שרש הבעל, היא המראה שלו. אותו הם לא יכולים לראות ישירות, רק דרך האשה. לכן רוצים לשאול את האשה 'איו אברהם'. הם לא באמת צריכים לשאול אותה איפה אברהם נמצא, הם רואים אותו, אבל ה'איו' הוא כמו "איה מקום כבודו"[יא], "איה שרה אשתך", רוצים לראות ולהשיג את שרש זוג הצדיקים הזה, ובפרט שרשו של אברהם אבינו. לכן, כמו ששואלים את אברהם "איה שרה אשתך" – לא רק שרה למטה, בתוך הגוף, אלא שרש נשמתה (שוב, כמו "איה מקום כבודו") – הם גם רוצים להבין דרכה דווקא את שרש נשמת אברהם אבינו. לכן, לא שואלים אותה בפה 'איפה נמצא אברהם?', אלא רק מסתכלים עליה והסתכלות זו היא השאלה 'איו', 'איפה נמצא אברהם?'.

פירוש יפה מאד, השייך לסוד "שכינה ביניהם"[יב], שבלעדיו קשה להבין מה רוצים לשאול את שרה איפה נמצא אברהם. אם כן, האשה – המסמלת את כנסת ישראל, את השכינה הקדושה – היא ה"עלמא דאתגליא" של האיש. הרי ה' יתברך, שהוא "איש מלחמה"[יג], מכוסה מעינינו. אבל אנחנו כולנו האשה-הכלה של הקב"ה ותפקידנו שהאיש ישתקף בנו, סוד "עלמא דאתגליא".

מציאת השרש – מספר קדמי

היות שאנחנו אוהבים גם לעשות חשבונות, גימטריאות, לפני שנעבור הלאה נעשה פרפראות לתורה על פי ביאור ה"מאור עינים": בחכמת הגימטריא מציאת השרש של משהו מתבטאת בעשיית מספר קדמי – חישוב כל אות כסכום כל האותיות מ-א עד אליה. הכל מתחיל מ-א, כמוסבר בתורת הבעש"ט[יד], שכל אות היא 'קבוצה' של אותיות א.

אברהם במספר קדמי (ה'איו' אברהם, השאלה איפה שרש אברהם אבינו, המשכתו משרשו בחשבון הזה) עולה 959, מספר חשוב בפני עצמו[טו]. שרה במספר קדמי עולה 1905 (יה פעמים 127, חיי שרה!). נמצא שיחד, אברהם שרה במספר קדמי עולים 2864. אם המספר מתחלק בשמונה יהיה ערך ממוצע (שלם) לכל אות בשמות הזוג היהודי הראשון, היהודי והיהודיה הראשונים בעולם, אברהם-שרה שיש בשמותיהם שמונה אותיות. ואכן, 2864 עולה 8 פעמים 358, מספר שמן הסתם הרבה אנשים מכירים – משיח!

הערך הממוצע בכל אות בשמות אברהם-שרה במספר קדמי הוא משיח – זהו שרשם, הם פה בשביל להביא את המשיח, כש"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"[טז], "הנפש אשר עשו בחרן"[יז]. זהו תפקיד המשיח, להיות "אב המון גוים"[יח] – כשאברהם מקבל את ה-ה הנוספת בשמו הוא בעצם נעשה משיח (יחד עם אשתו!). כל החשבון הוא דווקא של השמות החדשים שקבלו בפרשת ברית מילה, אברהם ולא אברם, שרה ולא שרי.

כבר רמז יפהפה, מיוחד במינו. נוסיף לו גם את מלות השאלות – "איה שרה" ו'איו אברהם' במספר קדמי. איה-איו יותר קל לחשב... 71 ועוד 77 – 148, נצח, מספר חשוב בפני עצמו (ד פעמים יחידה). נוסיף אותו ל-2864 (ח"פ משיח) ונקבל 3012. יש כאן ארבע מלים, וממוצע כל מלה הוא 753, אברהם-שרה בדיוק!

אם כן, יש פה שני רמזים יפהפיים, יוצאים מהכלל, בסוד של חז"ל "איה שרה" ו'איו אברהם', ובפרט לפי הפירוש היפה ש'איו אברהם' היינו ראיית אברהם משתקף בשרה, כי היא "עלמא דאתגליא". בסוף רואים את הזוג בשלמותו ורואים משיח. הלואי שכל זוג יהודי, כל איש ואשה, כל חתן וכלה, ישקפו את הזוג הראשון המקורי שלנו, אברהם ושרה, עליהם מסופר בפרשת השבוע.

עד כאן פתיחה לכבוד רחל אמנו, הממשיכה של שרה אמנו, ובעל ה"מאור עינים", בעלי ההילולא של אתמול, י"א מרחשון.

ב. "שלשה אנשים"

שלשה "וירא" בתחלת הפרשה

נשים לב לעוד תופעה, בתחלת הפרשה: המלה הראשונה, שם הפרשה, היא "וירא", והפסוק השני מתחיל "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו", ועוד פעם "וירא", "וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו אפים ארצה". את שני ה"ויַרא" של הפסוק השני רש"י מציין, ואומר שהראשון לשון ראיה כפשוטה והשני לשון הבנה – אברהם הבין שלא רוצים להתקרב כי ראו שהוא מתיר וחובש את התחבושת שלו, הוא מצטער, ולכן לא רצו להטריח משום דרך ארץ. ברגע שהבין זאת הוא קם ורץ לקראתם. אך עוד לפני שניהם, רש"י לא כותב, שם הפרשה הוא "ויֵרָא" – אותן אותיות (וגם לשון ראיה) בניקוד אחר.

אליבא דרש"י, אם "וירא" השני לשון הבנה צריך לומר שה"וירא" הראשון הוא חכמה – ראיה כפשוטה היא חכמה (צריך להבין מה החכמה ב"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו"). בעוד שני ה"וירא" של הפסוק השני – ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יט], חכמה ובינה – הם ראית אברהם, ה"וירא אליו הוי'" הוא גילוי שכינה מלמעלה (עם דגש על ה"אליו"), לכן יש לומר שהוא הכתר (שם-כותרת הפרשה כולה). מבנה פשוט ויפה, וירא-וירא-וירא הם כתר-חכמה-בינה[כ].

לפעמים כתר-חכמה-בינה הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה[כא]:

הבטול במציאות ממש של הכתר הוא בחינת "חש" – כתר לשון "כַתַר לי זעיר ואחוך"[כב], לשון שתיקה והמתנה.

ה"וירא" הוא ראיה – ראיה רוחנית, האוה"ח אומר שזו ראיה פנימית – ודאי חכמה, אבל יש בה הבדלה, כפי שתיכף נסביר.

ה"וירא" השני, לשון הבנה לפי רש"י – איך מסביר בעל אוה"ח? ווארט מאד יפה, שרק בשבילו כדאי המהלך: הוא מסביר[כג] ש"וירא" השני היינו החלפת מבט של אברהם עם המלאך רפאל שבא לרפאות אותו, ותוך כדי ה"וירא" (השני) הוא מתרפא, מתוך מבט העינים. בפרשת תזריע-מצורע כתוב "וראה הכהן"[כד] – איך הכהן מרפא את המצורע? בעיניו[כה]. גם כאן, הוא אומר שרפאל לא צריך לנגוע באברהם אבינו, לעשות איזו פעולה גשמית כדי לרפאות אותו – הוא נשלח לרפאות את אברהם וצריך רק להסתכל עליו. גם לא צריך להיות קרוב אליו – מספיק לראותו מרחוק. הוא רואה את אברהם ואברהם רואה אותו, ה"וירא" השני – כנראה כדי שהוא יראה את אברהם, אברהם צריך לראות אותו[כו]. הסימן שהוא מתרפא לגמרי – "וירץ". הוא רץ, יוצא מהחולשה והכאב שלו, ורץ לקראת אורחיו – סימן שהוא בריא ושלם. ה"וירא" השני הוא המתקה באופן מובהק – כל רפואה היא המתקה. ההמתקה היחידה והמקורית בתורה היא "וימתקו המים"[כז], ובמקום אחר – אצל אלישע – כתוב "רפאתי למים"[כח], רפואה היא המתקה והיא שייכת לבינה-תשובה, כמ"ש "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[כט].

"שלשה אנשים" – מיכאל, גבריאל ורפאל

כעת מגיעים לנושא הכי חשוב: מי הם ה"שלשה אנשים", אורחי אברהם אבינו? לפי חז"ל בפשטות, כפי שמביא גם רש"י, אלה שלשה מלאכים – מיכאל, גבריאל ורפאל. רפאל בא לרפאות את אברהם, מיכאל בא לבשר לשרה ששנה הבאה תלד בן וגבריאל בא כדי להפוך את סדום.

מה הוא עושה כאן? שיופיע בהמשך, למה הוא צריך להיות בהתחלה? חז"ל והמפרשים מסבירים שהיות שאברהם הולך להתווכח עם ה' על גורל סדום, הכל בנוי על גבורה (שרש נשמת יצחק), צריך שהמלאך גבריאל, הגבורה, יהיה נוכח לדעת את התוצאות כו'. כמו שאמרנו לעיל (בשיעור "וירא אליו הוי'"), אם אברהם יחליט שבאמת רוצה להיות צדיק המבטל את גזרת ה' – הגזרה אכן תתבטל. יתכן שגבריאל בא לחזק את עמדת הקב"ה, שלא לתת לאברהם לנצח, או הפוך – שבא לעודד את אברהם (על דרך משל הזונה בזהר[ל], המשל ליצר הרע שרוצה שהאדם יתגבר, אולי כאן גבריאל רוצה שאברהם ינצח, יבטל את מדת הדין – לא הצליח...).

בכל אופן, יש כאן שלשה מלאכים. אחר כך, כשהמלאכים הלכו לסדום, אל לוט, יש רק שנים. גבריאל נשאר להפוך את סדום. לגבי המלאך השני, שנשאר להציל את לוט, יש מחלוקת מי הוא[לא] – בגמרא[לב] כתוב מיכאל ובמדרש[לג] (שרש"י מביא) כתוב דווקא רפאל. חשוב, מי המלאך שמציל את לוט? שתי דעות בחז"ל. או שמיכאל, מלאך החסד (השייך במיוחד לאברהם אבינו, איש החסד, החפץ בודאי בהצלת לוט – הרי קודם הוא עצמו מסר את נפשו להלחם עם המלכים כדי להצילו) עושה עוד פעולה, וממילא את רפאל לא צריך יותר – הוא כבר עשה את שליחותו, הולך הביתה – או שלהיפך, מיכאל הולך הביתה ונשאר רפאל. מסבירים[לד] שהצלה היא כמו ריפוי – זהו ההסבר לדעה שרפאל נשאר. מתאים לספירות – מיכאל חסד, גבריאל גבורה ורפאל באמצע, תפארת-רחמים. לכן יותר מסתבר שלרפאל תהיינה שתי פעולות – הצלת לוט מצד הגבורה שבתפארת (אבל תפארת, רחמים, לרחם על לוט) וריפוי אברהם מצד החסד שבתפארת.

דרך אגב, לאור זאת אפשר לומר עוד משהו: האוה"ח שואל באריכות למה רבי חמא בר חנינא – חמא לשון ראיה, "וירא" – אומר שזהו היום השלישי למילה. לכאורה היה יותר טוב אם ה' היה בא קודם ביום הראשון או השני, שיותר מסוכן. מחכים ליום השלישי, יום התפארת, כדי שיהיה מתואם עם המלאך שפועל את הרפואה – רפאל, שהוא התפארת. זו עוד סבה לחכות ליום השלישי.

שוב, יש לנו פה שלשה מלאכים בדמות אנשים. לפי רש"י אברהם חושב שהם באמת אנשים, עד לבשורה – אז כבר מבין שהם מלאכים. לפי אוה"ח אברהם אינו כזה 'תמים', הוא מכיר מהתחלה שהם מלאכים – זו הראיה הפנימית, "וישא עיניו וירא והנה". הוא נושא את עיניו לראות את הפנימיות, לראות את השרש (כפי שהמלאכים רצו לראות את שרש אברהם, כנ"ל לגבי "איה שרה אשתך") – והוא כבר מכיר שהחבר'ה האלה, שלשת ה'אנשים', אינם סתם אנשים אלא שלוחי הקב"ה. זהו ההסבר לכך שה"וירא" הראשון הוא הבדלה, חכמה, כי אף שהם בגוף – בדמות אנשים – הם נבדלים. מלאך הוא נבדל, בפרט כאשר הוא נראה לך איש אבל אתה מבין שבאמת אינו איש אלא מלאך.

"שלשה אנשים" – אברהם, יצחק ויעקב

הזהר הקדוש[לה] אומר משהו מפתיע, אבל בדיוק המשך לכל מה שאומרים הערב: הוא אומר ששלשת המלאכים האלה הם לא פחות ולא יותר מאשר שלשת האבות בכבודם ובעצמם. קודם אתה חושב שהם אנשים, אחר כך אתה מבין שאלה שלשה מלאכים – מיכאל, גבריאל ורפאל – המלאכים של שלש הספירות חג"ת. אבל אחר כך אתה מסתכל עוד יותר עמוק, 'איו' ('איו אברהם', הכולל בעצמו אברהם יצחק ויעקב), ואתה רואה שבעצם המלאכים האלה הם הם האבות – אין סוף יותר פנימי מאשר מלאכים – אברהם, יצחק ויעקב.

אם כן, בראיה זו אברהם אבינו רואה את עצמו. לפי זה, המלאך שמבשר את שרה הוא אברהם עצמו – הוא מבשר את שרה, הוא בפרט השואל "איה שרה אשתך". חשוב מאד שהוא רואה את עצמו מחוץ לעצמו. כמו שהסברנו, פשוט, האבות יותר גבוהים מהמלאכים, יותר פנימי, יותר עצמי – "חלק אלוה ממעל ממש". אמרנו ש"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו" כנגד החכמה, ואחר כך "וירא וירץ גו'" בבינה, שם ההמתקה דווקא. הבדלה (סוד ההתלבשות, נשמה נבדלת בגוף) היא בחכמה ("כֻלם בחכמה עשית"[לו] – תיקון כלי לנשמה הנבדלת).

מה כתוב לגבי ראית החכמה? "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[לז]. בתניא[לח] מוסבר ש"אל יוציא אדם את עצמו מהכלל" – קודם כל הוא רואה את עצמו נולד ברגע זה, יש מאין ואפס המוחלט. אחר כך הוא רואה איך שעתיד להוולד. זה בדיוק הזהר כאן – המלאך הראשון הוא עצמו, הוא רואה את הנולד, איך הוא נולד עכשיו, ברגע ההוה. אחר כך יש עוד שני מלאכים – הוא רואה את שני הדורות הבאים אחריו, "רואה את הנולד" שעתיד להוולד ממנו. גבריאל הוא המלאך הבעיתי אצלו, כמו שאמרנו מההתחלה (לעיל, בפרק הראשון בשיעור "וירא אליו הוי'") – שכל נסיונות אברהם הם להתמודד עם הדין שנמצא בתוכו, כאילו בעל כרחו, עד שמתגלה בסוף שזהו רצונו האמתי. זהו יצחק, גבריאל שבא להפוך את סדום. יש אחר כך עוד נולד, יעקב, רפאל, מדת הרחמים, שהוא מרפא אותו. שוב, שלשת האנשים הם הם האבות[לט], והכל נכלל ב"חכם הרואה את הנולד".

רמזי שמות האבות והמלאכים

נסיים התבוננות זו בגימטריא. חז"ל אומרים ששלשת האנשים הם שלשה מלאכים, מיכאל-גבריאל-רפאל, והזהר הקדוש אומר ששלשת האנשים הם האבות עצמם, אברהם-יצחק-יעקב. דבר ראשון נחבר אותם: אברהם-יצחק-יעקב עולים 638 ו-מיכאל-גבריאל-רפאל עולים 658. באופן מובהק, החשבון יחד מגלה השלמה גמורה – יוצאים יחד 1296, 36 ברבוע, 6 בחזקת 4 (6 פעמים 6 פעמים 6 פעמים 6)[מ]. זו כבר גימטריא מופלאה מתוך חבור דברי חז"ל ודברי הזהר. ההשלמה בין שתי המערכות האלה היא השלמה מוחלטת.

כעת נתבונן עוד יותר לעומק: כמה אותיות יש כאן? ידוע שהאבות וגם האמהות – שלשת האבות וארבע האמהות – כוללים 13, אחד-אהבה, אותיות בכל מערכת, אברהם-יצחק-יעקב וגם שרה-רבקה-רחל-לאה. במיכאל-רפאל-גבריאל יש 15 אותיות. יחד עם האבות יש 28 אותיות, גם שלמות – 7 במשולש. מה צריך להקדים במשולש, את האבות או המלאכים? כמו שאמרנו, האבות גבוהים מהמלאכים. כך נעשה משולש של שבע:

א

ב ר

ה ם י

צ ח ק י

ע ק ב מ י

כ א ל ג ב ר

י א ל ר פ א ל

כעת נראה איך כלל גדול במתמטיקה משתקף במשולש. מה הכלל הראשון שלומדים בחשבון לגבי רבועים ומשולשים? הכלל הראשון הוא שרבוע n הוא חבור של משולש n ועוד משולש של n מינוס אחד. לעניננו, 36 ברבוע (1296) היינו 35 במשולש (630) ועוד 36 במשולש (666). נעשה כאן חשבון של דילוג שורות:

א

ב ר

ה ם י

צ ח ק י

ע ק ב מ י

כ א ל ג ב ר

י א ל ר פ א ל

עולה סה"כ 630, וממילא הדילוג השני הוא 666 – כבר פלאי פלאים.

עוד פלא במשולש הזה: במשולש של 7 יש אות אחת באמצע – ה-ב של יעקב. מסביב לה יש מקיף קרוב בן 9 אותיות ואחר כך מקיף רחוק בן 18 אותיות (בסוד הצלם – בו יש פנימי, נר"נ, מקיף קרוב, חיה, ומקיף רחוק, יחידה):

א

ב ר

ה ם י

צ ח ק י

ע ק ב מ י

כ א ל ג ב ר

י א ל ר פ א ל

ב עולה 2, 9 האותיות סביב ה-ב עולות 324 (חי ברבוע, רבע של הכל, 36 ברבוע) ו-18 האותיות עולות 970. נעשה מהם סדרה: מה ההפרשים? 322 ו‑646. לפי כללי החשבון, לא משנה איזה מספר יהיה לפני ואיזה מספר יהיה אחרי, אם סכום שני ההפרשים עולה ג"פ המספר האמצעי (הינו שהוא רבע ההפרשים) גם הבסיס (ההפרש בין ההפרשים) יהיה זהה למספר האמצעי – במקרה שלנו האמצע הוא 324, חי ברבוע, רבע מסך ההפרשים (נשים לב שממוצע שני ההפרשים, 322 646, הוא 484, 22 ברבוע), וזו הסדרה שמתקבלת:

ראינו כאן שתי תופעות עיקריות. עד כאן לפזר את הדעות...