בע"ה

כ' חשון תש"פ – בית הרבי הרש"ב, רוסטוב

יום הולדת קטן

יום הולדת 159 לרבי הרש"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "תאות ענוים"

ברכה לילדי מוסדות החינוך ברוסטוב

נגנו "ה' מלך... אבדו גוים מארצו".

שלום עליכם כל הילדים החמודים. שתזכו ללמוד הרבה תורה בשמחה ובאהבה – אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת הבריות. שתהיו כולכם יהודים לתפארת עם ישראל. שכל אחד ואחת יקימו בעתו ובזמנו בית נאמן בישראל ושנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו ויקח את כולנו – לאן? לארץ ישראל.

בסוף, לאחר קיבוץ גליות לארצנו, עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות[ב], אך גם היום ישנה מעין קדושת ארץ ישראל במקומות הקדושים שבחוץ לארץ, בבתי כנסיות ובתי מדרשות[ג], ובפרט בקברי הצדיקים[ד], כמו הרבי הרש"ב שמנוחתו כבוד כאן ברוסטוב.

פרק י בתהלים בסבב השני

אנחנו כאן לכבוד יום ההולדת של הרבי הרש"ב, שהנהיג מכאן את עם ישראל כמה שנים וגם קבור פה. השיר ששרנו עכשיו הוא מהפרק החדש שלו, החל מיום ההולדת הזה. יש בספר תהלים 150 פרקים, ולפי המקובל מהבעל שם טוב – בכל שנה אומרים פרק חדש[ה]. מה קורה כאשר מישהו עובר את ה-150? היום הרבי הרש"ב הוא בן 159 שנים – אז איזה פרק יש לו בתהלים? כתוב שהתורה היא אין סוף. יש ביטוי "נעוץ סופן בתחלתן"[ו], כשמגיעים לסוף מתחילים מהתחלה – כמו בסיום ספר תורה. כך גם בספר תהלים, מי שעובר את ה-150 שנה מתחיל מחדש פרק א. אם כן, איזה פרק בתהלים הרבי הרש"ב מסיים היום? פרק ט. הוא בן 159, אז הוא מסיים פעם שניה פרק ט בתהלים ומתחיל פרק י. הוא כמו ילד שרק עכשיו נעשה בן 9 ומתחיל את השנה העשירית שלו, אבל בפעם השניה, ב'גלגול' השני. אנחנו חוזרים כל הזמן, מתחילים מחדש, נולדים מחדש – צריך לידה מחדש.

שוב, השיר ששרנו הוא בעצם פסוק מתוך פרק י בתהלים, הפרק החדש של הרבי הרש"ב, בו כתוב "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו"[ז] – שלא יהיו יותר אויבים לעם ישראל בארץ ישראל ("ארצו" הנבחרת של ה'). אנחנו יודעים שבכל הדורות היו הרבה אויבים לעם ישראל, וה' מבטיח, על ידי דוד מלך ישראל, שיבוא זמן – עכשיו, בקרוב – שלא יהיו יותר אויבים, שנשכון לבטח בארצנו וכל יהודי שירצה לבוא לארץ יכול לבוא, ואחר שכולם יבואו קדושת ארץ ישראל תתפשט לכל הארצות (כנ"ל).

את הפסוק הזה אומרים כל יום בתפלת שחרית, אז יש הזדמנות כל יום בשנה הקרובה בתפלת שחרית לזכור את יום ההולדת של הרבי הרש"ב. קודם אומרים "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלוך לעולם ועד"[ח] ואז "ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", נשכון בטח בארץ ישראל... כעת נשיר עוד פעם, נראה אם אפשר לזכור את המלים.

[עד כאן לילדים.]

שבעת תארי הצדיק

מענין שהפסוק הבא אחרי "אבדו גוים מארצו" הוא לכאורה ברוח אחרת לגמרי – "תאות ענוים שמעת הוי' תכין לבם תקשיב אזנך". מה פירוש? יש בתנ"ך שבעה שמות של צדיק, של אדם טוב. אתמול בלילה דברנו על חסיד. יש חסידים, יראים, ישרים, נאמנים, תמימים, צדיקים וענוים. ענו הוא מי שאין לו גאוה, אין לו אגו, כולו מסור לה' ולתורתו. לפי הקבלה והחסידות שבעת השמות שאמרנו הם כנגד הספירות, כחות הנפש שבלב:

'חסידים' כנגד חסד, החסיד עושה חסד; 'יראים' היינו יראי שמים, היראים וחרדים לדבר ה', כנגד הגבורה שפנימיותה יראה (וכידוע הרמז: יראה בגימטריא גבורה); ה'ישרים' הולכים ישר – גם בעסקים שלהם, בביזנס, הם ישרים כמו סרגל, ובכלל הם הולכים ישר, במדת האמצע, "איזוהי דרך ישרה... כל שהיא תפארת לעושיה"[ט]; 'נאמנים' הם כמו משה רבינו, "בכל ביתי נאמן הוא"[י] – הוא נאמן לעשות את רצון ה' וגם ה' מגלה לו את סודותיו והוא נאמן לשמור אותם; 'תמימים' שייכים למדת התמימות, פנימיות ההוד. הרבי הרש"ב רצה שכל התלמידים בישיבה שלו – כאן, בבית הזה – יהיו 'תמימים', לכן קרא לישיבה "תומכי תמימים". אדמו"ר הרש"ב הוא השביעי מהבעש"ט, כמו שאמרנו אתמול, אבל מאדמו"ר הזקן הוא החמישי, מדת ההוד; 'צדיקים' הם העושים צדקה, ובכלל רק דברים טובים בחיים – כנגד מדת היסוד, כמו שכתוב בפירוש "צדיק יסוד עולם"[יא], הצדיק הוא היסוד; אבל 'ענוים', שאין להם אגו מנופח, הם המלכות – תיקון המלכות שפנימיותה שפלות.

ולסיכום[יב]:

שפלות וענוה – תקון המלכות

דווקא משה רבינו, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא" (מדת הנצח, כנ"ל) מתואר (באותה פרשה בתורה) כענו מכל אדם – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[יג]. רש"י מפרש ש"ענו" היינו "שפל וסבלן". מכח הענוה שלו זוכה משה להיות מלך על עם ישראל, כמו שכתוב "ויהי בישֻרון מלך וגו'"[יד] (כאשר ראשית בנין המלכות מספירת הנצח[טו]).

כל מה שקשור לחברה – שתהיה חברה מתוקנת, מלכות מתוקנת – שייך למלכות. כשחושבים על מלך של גוים הוא מצטייר בדיוק הפוך מענוה, הוא גאוה, אבל דוד המלך אומר "והייתי שפל בעיני"[טז] – כולו שפלות. פלא, איך יכול להיות כזה מלך – הוא מלך, צריך להתנהג כמלך בהתנשאות על עם, אבל בלב הוא ענו בתכלית. כתוב "ענוים יירשו ארץ"[יז] – מדת הענוה, הארץ, היא המלכות. הענו הוא כמו הארץ, אפילו שכולם דורכים עליו הוא לא מרגיש, לא נפגע (כמו שאומרים בסוף התפלה, "ונפשי כעפר לכל תהיה"). הרחבנו כדי להבין מי הם ענוים, כינוי המלכות דווקא.

"תאות ענוים" – להתפלל בכוונה

בפרק החדש של הרבי הרש"ב, כתוב "תאות ענוים שמעת הוי'" – ה' שומע את התאוה של הענוים. אתמול דברנו על תשוקה עד כלות הנפש (מדת "כל", עליה נאמר "והוי' ברך את אברהם בכל"[יח]). אפשר לחשוב שלמי שאין גאוה, אין לו אגו, אין תאוות בכלל. תאוה-תשוקה היא רצון חזק – איך יתכן שמחד הוא ענו ומאידך יש לו תאוה? נשמע כמו נשיאת הפכים. בכלל, מהות היהודי היא היותו נושא הפכים – הוא יכול להיות ענו, אבל גם לענו יש תאוה.

כתוב "תאות ענוים שמעת הוי'" – אתה ה' שומע את התאוה שבלב הענו (אפילו ללא הבעה בקול הנשמע לאזן). צריך להבין מה התאוה של הענו. מה הוא כל כך רוצה? אפשר להבין מהמשך הפסוק – "תכין לבם תקשיב אזנך". אתה ה' שומע את תאות הענו, ואתה תכין את לבו ואז תקשיב-תשמע את תפלתו.

מה בכלל העבודה של הענו? לכל אחד מהצדיקים שהזכרנו קודם, כנגד כל אחת מהספירות, יש עבודת ה' מיוחדת – לעשות-לתקן משהו בחיים. בחסד העבודה היא לעשות חסד, וכך בכל אחת מהספירות לפי ענינה. מה העבודה המיוחדת של המלכות? מה דוד המלך עושה בחיים, חוץ מלהלחם ולהנהיג את המדינה – מהי עבודתו הפנימית? הוא כותב את ספר תהלים, הספר הכי יקר לעם ישראל אחרי החומש. מענין שלא רק אצל היהודים, אלא גם עבור הגוים, להבדיל, הספר הכי חשוב בתנ"ך האמתי, התנ"ך שלנו, הוא ספר תהלים. מי חבר אותו? דוד המלך. מה הוא עושה כל היום (ובפרט כשהוא קם ממטתו באמצע הלילה, כשהוא מתבודד עם ה')? אומר תהלים ומתפלל לה'. דוד המלך נקרא בתנ"ך "נעים זמִרות ישראל"[יט] – הוא שר ומתפלל לה' – והוא 'מגדיר' את עצמו כתפלה, "ואני תפלה"[כ]. הוא ענו, והתאוה שלו היא "תכין לבם תקשיב אזנך" – יש לו תאוה לכוון את לבו לה'. זו תאוה שכל מה שאני מתפלל יהיה עם "רעותא דלבא", נובע מתוך הנקודה הפנימית והעצמית של לבי, רצון פשוט (עד כדי כלות הנפש ממש) לה'.

גילוי ה"רעותא דלבא" בתפלה תלוי בסיעתא דשמיא. כל אחד מתפלל – אנחנו מתפללים כל יום. מישהו יכול לומר 'אני מתפלל בכוונה אמתית, כמו שצריך להיות'? אני לא יכול לומר כך. אז מה אני מבקש? תאות הענו שיוכל להתפלל כמו שצריך, "תכין לבם" ואז "תקשיב אזנך". אני רוצה שה' יכין את הלב שלי ואז יקשיב לתפלה שלי – התפלה שלנו שיבוא משיח.

ב. "יודעי שמך"

בטחון גם בזמן הירידה – בזכות "יודעי שמך"

התבוננו כעת בפסוק אחד לפני סוף הפרק החדש של הרבי, פרק י, אבל המנהג שביום הולדת גם מסיימים את הפרק הקודם[כא], פרק ט, ומתחילים את הפרק החדש, פרק י. אמרנו משהו על הפרק החדש ונאמר כעת משהו על הפרק הקודם. יש בו פסוק עם הסבר עמוק בחסידות[כב], שנסביר כעת רק בקיצור – "ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דֹרשיך הוי'"[כג].

אתמול בלילה דברנו על כך שגם כשאדם יורד ונופל אל לו לפחד. גם צדיקים נופלים, לא מפחדים מהנפילה וגם לא מאבדים את האמונה בקב"ה, שהרי גם בנפילה נמצא ה' לסמוך אותו ולהקימו, כמו שכתוב "כי יפֹל לא יוטל כי הוי' סומך ידו"[כד]. אדרבא, כתוב "שבע יפול צדיק וקם"[כה]. בשביל לקום מיד צריך מאד להתחזק תוך כדי הירידה – לדעת ש"ירידה צורך עליה"[כו], ותוך כדי הירידה להתחזק בבטחון. השאלה בחסידות היא מה הסגולה להתחזק בבטחון בה'? מסבירים לפי הפסוק "ויבטחו בך יודעי שמך" כי בשביל לבטוח בה' צריך להיות "יודעי שמך". עדיין צריך להבין מה הכוונה, אך כתוב כאן מי שיודע את ה' מתחזק בבטחון בכל מצב, גם בירידות שלו. לעומתו, מי שחלילה אינו יודע את ה', אדרבא – נופל ברוחו ומתייאש.

יחוד שם הוי' ושם א-להים – יחוד הנס והטבע

מה פירוש "יודעי שמך"? מביאים על כך עוד פסוק, יותר ידוע לנו – "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[כז] – פסוק שאומרים ב"עלינו לשבח" ובעוד תפלות. מה כתוב שם? צריך לדעת, ולקחת את הדברים ללב – להמשיך מהשכל לרגש, שהלב יתפעל מהענין. ומה צריך לדעת? "כי הוי' הוא האלהים".

שם הוי' הוא השם המיוחד, שם העצם, אבל "הוא האלהים" – ה' ברא את העולם בשם אלקים, "בראשית אלהים את השמים ואת הארץ"[כח]. כתוב[כט] ששם אלהים בגימטריא הטבע. לפני יציאת מצרים כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם"[ל] – אפילו לאבות לא נודעתי בשם הוי' דלעילא שלמעלה מהטבע (יש גם שם הוי' דלתתא ששייך לסדר ההשתלשלות – י צמצום, ה התפשטות, ו המשכה, ה התפשטות – שכן נתגלה לאבות), אבל כעת אני הולך לעשות נסים גלויים וכולם יראו ויכירו את האור-השם שלי שלמעלה מהטבע. משם הוי' דלעילא ("שמי הוי'") באים נסים גלויים.

אם כן, מה פירוש "וידעת... כי הוי' הוא האלהים"? דעת היא חבור, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[לא]. מה צריך לחבר? את שם הוי' ושם אלקים, לדעת שה' מנהיג את הטבע בנסים. גם כשיבוא משיח ו"עולם כמנהגו נוהג"[לב] (בתקופה הראשונה של ימות המשיח[לג]), זו הדעת עליה נאמר "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[לד]. מי שיודע-מחבר את שם הוי' בשם אלהים, ויודע ש-הטבע, מה שנראה טבע, הוא באמת נס, הוא הבוטח בה'. זהו פירוש מאד יפה בפסוק "ויבטחו בך יודעי שמך" – מי שיודע-מחבר את "שמך", שם הוי' (דלעילא) עם שם אלהים הוא הבוטח "בך" (בעצמותו יתברך) ממש.

מבואר בחסידות שבטחון הוא מלשון טח, "וטח את הבית"[לה], לשון דבקות[לו]. מה הדבקות של בעל הבטחון בה'? שגם בזמני חשך-ירידה-נפילה הוא דבוק חזק בקב"ה, יודע שהכל נס. נס הוא למעלה מהטבע, בלשון הקדש נס הוא גם לשון התרוממות, לקום – "נס להתנוסס"[לז]. "שבע יפול צדיק וקם", הוא יודע שהכל נס – גם הירידה היא נס (סוד "ירידה תכלית העליה", ביטוי המופיע בספרי החסידות[לח]) – כי "הוי' הוא האלהים". כל לימוד החסידות, גם המאמרים העמוקים של הרבי הרש"ב, הוא בשביל "לדעת כי הוי' הוא האלהים", ומה מקבלים מידיעה זו? בטחון, ועם בטחון נביא את הגאולה. עד כאן הפירוש של "ויבטחו בך יודעי שמך".

אם כן, למדנו פסוק מפרק ט, אותו מסיים היום הרבי הרש"ב, וגם שני פסוקים מפרק י, אותו הוא מתחיל היום.

ג. סודות כ' חשון

יום ה-ן של השנה

היום יום ההולדת – המזל של הנשמה, ה"מזל גובר" – של הרבי הרש"ב. התאריך הוא כ' מרחשון – יום העשרים של החדש השני מראש השנה, חדש חשון. לגבי כל יום בשנה, כשמתבוננים במשמעותו של יום מתבוננים איזה יום הוא מראש השנה. החשבון היום מאד פשוט – בחדש תשרי יש 30 ימים ועברנו עוד 20 ימי חדש חשון – סה"כ חמשים יום. כלומר, היום הוא יום החמשים של השנה.

מתי עוד במעגל השנה חוגגים את יום החמשים? כולם צריכים לדעת – חג שבועות, זמן מתן תורה לעם ישראל. מתחילים לספור את העומר למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח – יציאת מצרים שהזכרנו קודם, גילוי נסים שלמעלה מהטבע, "שמי הוי'". אחרי שסופרים מט ימי ספירת העומר מגיעים ל"תספרו חמשים יום"[לט] – ביום החמשים מקבלים את התורה על הר סיני. מתחלת ספירת העומר סופרים חמשים יום עד שמגיעים לשער הנון. בבינה יש חמשים שערי בינה. כל שער של בינה הוא התעמקות באיזה נושא עמוק – בסודות הבריאה ועוד יותר בסודות המרכבה. אבל כתוב שכל מט השערים הראשונים הם עדיין לא ידיעת האלקות ממש, ידיעת ה' ממש – או, כמו שאמרנו קודם, "ויבטחו בך יודעי שמך" – אלא ידיעה 'מסביב' לה' כביכול, התבוננות בלבושי מלך מלכי המלכים הקב"ה.

שער הנון – "ידעתיו הייתיו"

איך הרבי הרש"ב קורא לשער הנון? כל מט השערים הם גילויי ה', אבל שער הנון, שער החמשים, הוא העצם. אפשר לדעת את ה'? אי אפשר. יש מאמר של הפילוסופים היהודים הראשונים – "אילו ידעתיו הייתיו"[מ], אם הייתי יודע את ה' הייתי אני בעצמי ה'. "לית מחשבה תפיסא בך כלל"[מא], שום מחשבה בעולם לא תופסת בעצמות ה'. אם הייתי יודע – הייתי הוא עצמו. זהו שער הנון. אפשר להבין ששער הנון הוא ההבנה שאם הייתי יודע – הייתי ה'.

היו צדיקים שאמרו[מב] שאצלם שער הנון הוא 'איני יודע כלום' – "תכלית הידיעה שלא נדע"[מג]. אחרי שאני יודע הכל – כל הש"ס, כל הספרים הקדושים, וגם חולין, מתמטיקה ופיזיקה וכו' – פתאום אני מבין שאני לא יודע שום דבר, זהו שער הנון (ממשה רבינו לומדים חז"ל ש"לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע'"[מד]).

אבל הרבי הרש"ב לא אמר כך, אלא בדיוק ההיפך. הוא אמר[מה]: כאשר אני יושב לבד בחדר, מאחורי דלת נעולה, ומעיין בלקוטי תורה – הספר של הרבי הראשון של חב"ד – מתבודד עם ה' יחד עם סודות התורה שבספר, מתקיים-מאיר אצלי "ידעתיו הייתיו". אי אפשר לומר זאת, אבל כאילו אצלי באותו רגע – כשאני לבד בחדר עם הספר הזה ועם ה' – "ידעתיו הייתיו", אני יודע אותו ואז אני והוא מתייחדים לגמרי.

להגיע ל"אמתית האחדות"

כך הוא מסביר (בשיחה בה אנו מעמיקים) "צורך עליה" – שירידת הנשמה לגוף היא ירידה צורך עליה, "להגיע לאמתית האחדות באור אין סוף". הוא לא סתם אומר כך, המזל שלו – יום ההולדת, יום החמשים של השנה (מראש השנה שבו "מצות היום בשופר", "אשרי העם יֹדעי תרועה"[מו]) – הוא שער הנון. שוב, אצלו שער הנון הוא "ידעתיו הייתיו" – התנוצצות-התייחדות עם "אמתית האחדות". זהו משהו מיוחד בחב"ד בכלל ובתוך חסידות חב"ד מיוחד לרבי הרש"ב.

מי שאוהב לעשות גימטריאות – אנחנו מאד אוהבים – מיד כותב ומחשב את הביטוי המיוחד שלו: אמתית האחדות עולה 1275. מה אומר המספר הזה? מה יהיה אם אספור ואסכם את כל הימים, כל המספרים, מ-1 עד 50? כשמגיעים לחמשים לא הפסדתי את הימים הקודמים – הכל מצטבר. במתמטיקה קוראים לחשבון הזה מספר משולש – סכום כל המספרים מ-1 עד אותו מספר. 1 ועוד 2 ועוד 3 ועוד 4 עד 50 – כמה יהיה שוה? הנוסחא היא n(n+1)/2???לעצב נורמלי, ולהחזיר בתשובה את הפלוס???, ואם מציבים 50 כ-n החישוב 50 כפול 51 (2550) לחלק ל-2, בדיוק 1275, אמתית האחדות[מז].

ככה בדיוק הוא מגדיר את שער הנון, שזהו יום ההולדת שלו, ה"מזל גובר" שלו, להגיע לאמתית האחדות עם ה', מה שנקרא "ידעתיו הייתיו". זהו המסר-המורשה שהרבי הרש"ב מנחיל לנו כאן, בבית הזה – שכל יהודי יכול להגיע ל"אמתית האחדות", ולשם כך ירדה נשמתו לעולם[מח].

לקיים "לך לך" בכל יום

נחזור: בחדש תשרי יש 30 (ל) ימים ועכשיו בחשון עוד 20 (כ) – יחד חמשים. עושה מלה פשוטה – לך. איפה היא כתובה בתורה? קראנו בתורה לפני שבועיים. הדבר הראשון שהקב"ה אומר לאברהם אבינו, היהודי הראשון, שכולנו כאן ילדיו, הוא "לך לך", שם הפרשה השלישית בתורה. יש שני פירושים בחסידות[מט] ל"לך לך": הליכה מלמעלה למטה, לרדת משרש נשמתך בגן עדן לעולם הזה – שהנשמה תתלבש בגוף, עם כל הקושי – או הליכה מלמטה למעלה, לחזור הביתה, לשרשך העליון.

אתמול הסברנו שה"לך לך" מלמטה למעלה מתחיל לא רק אחרי 120 שנה – מי שחושב כך הוא חסיד שוטה, אומר הרבי הרש"ב. כל יום בחיים צריך להיות "זקן בא בימים"[נ], לזכור מאין באת[נא] וללכת שוב מלמעלה למטה. זכרון הוא הליכה למקום שזוכרים, שהרי "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[נב], וכן לגבי זמן נאמר "והימים האלה נזכרים ונעשים גו'"[נג], על ידי שנזכרים נעשים כעת מחדש[נד]. וכך, בכל יום אני אני זוכר-הולך למקום ממנו באתי, כדי להמשיכו למטה. כמו שיש ביטוי "ירידה צורך עליה" יש גם ביטוי מקביל-הפוך שמשלים אותו – "עליה צורך ירידה"[נה]. כמובן, הגימטריא זהה... אם שם הרבי הרש"ב – שלום דוב בער – עולה "ירידה צורך עליה", הוא גם שוה "עליה צורך ירידה". כך צריך להיות כל החיים – ירידה צורך עליה ועליה צורך ירידה. זו תכלית הכל, לשמה ה' ברא את העולם, שתהיה לו יתברך "דירה בתחתונים", בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו[נו]. שער המלה דירה, שתי האותיות העיקריות, הוא דר – הפוך רד לשון ירידה[נז]. ה' רוצה לרדת לעולם הזה, "באתי לגני אחֹתי כלה"[נח], ותלוי בנו שנעשה לו יתברך דירה בתחתונים. הרבי הרש"ב מרגיש זאת הכי טוב, ומדבר על כך בכל מאמריו.

אתמול דברנו על המלה "כל", היפוך "לך לך". ה"לך לך" כולל גם עליה לשרש הנשמה וגם המשכה ממנו למטה, לארץ. "לך לך", דווקא שם (בארץ – "אל הארץ אשר אראך") אני מגלה את "אמתית האחדות" (כפי שמתיחדת אתך), כמו שכתוב בחסידות. דברנו על "והוי' ברך את אברהם בכל"[נט], "ואֹכל מכל"[ס] (שאומר יצחק) ו"יש לי כל"[סא] (שאומר יעקב) – שלשה צדיקים, אבותינו הקדושים, שה' הטעימם את טעם העולם הבא בעולם הזה[סב]. כמו שהסברנו, הם לא חיכו עד אחרי מאה ועשרים כדי להתענג על ה', אלא הכל קבלו למטה. על ל ימי תשרי ו-כ ימי חשון אפשר להסתכל גם הפוך – לא לך אלא כל. כל היינו תכל'ס – כל אחד יודע מה פירוש תכל'ס – תכלית הכוונה, לשון כל, למלא את היעוד, ה"מזל גובר" של הרבי הרש"ב.

ד. סודות יום הולדת 159

זה ה"קטן" גדול יהיה

אמרנו שהיום הרבי הרש"ב 'בן תשע' פעם שניה, מתחיל את שנתו העשירית מחדש – הוא בן 159, קנט. איזו מלה פשוטה בעברית אפשר ליצור מאותיות קנט? קטן. עכשיו הוא קטן... על ילד קטן אומרים, כמו בברית מילה – "זה הקטן גדול יהיה". עכשיו הרבי הרש"ב קטן פעם שניה, וזהו ענין "ירידה צורך עליה" בו אנו עוסקים – "זה הקטן" היום "גדול" מאד "יהיה".

וראה זה פלא, לא אמרנו אתמול בלילה, הביטוי שהוא דורש[סג] – "ירידה צורך עליה" – שוה בדיוק שמו המלא: שלום דוב בער[סד] (660). תכלית העליה היא גלוי העצמות בתחתונים, הגלוי (הנ"ל) ש"הוי' הוא האלהים". והנה, שלום דוב בער עולה גם גלוי העצמות (ששוה גם "ברוך [לשון הַבְרכה, ירידה מלמעלה למטה – 'ירידה צורך עליה'] אתה הוי'").

יום הולדת קט"ן – קדוש, טהור, נקי

אחד הפירושים בחסידות[סה] ל"ירידה צורך עליה" הוא שיורדים מטהור ועולים לקדוש. מה הכוונה? כל בקר, ממש בתחלת היום, בתפלת השחר, אנחנו מתפללים לה' "נשמה שנתתה בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה, אתה נפחתה בי". טהורה היינו "כעצם השמים לטֹהר"[סו], כמו אחרי מקוה. הנשמה שירדה לעולם היתה טהורה בתכלית, נקיה ומאירה. נשאלת השאלה – היא כבר טהורה, למה היא צריכה ירידה זו? כתוב שהעליה היא מטהור לקדוש – "ואנשי קדש תהיון לי"[סז], על ידי שהיא יורדת מהטהרה שלה היא עולה למדרגת קדוש.

אבל הנשמה לא מאבדת בהכרח את הטהרה. הצדיק הוא טהור-נקי גם בעולם הזה. החטאים הם המלכלכים את הנשמה, והצדיק נקי מהם (הגם שנאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[סח], הצדיק מנקה את עצמו תמיד על ידי עבודת "כל ימיו בתשובה"[סט], ובסוד אור אמא, תשובה, יונק מהמזל התחתון, "ונקה"). אכן יש צדיק ויש נקי (כמ"ש "מדבר שקר תרחק, וצדיק ונקי אל תהרג"[ע], שניהם "זכאי קשוט", ראה מפרשים שם)[עא].

מהו עיקר הנקיות בעולם הזה? הפסוק אומר "נקי כפים ובר לבב"[עב]. עיקר הנקיות הוא בעסקים שאדם עושה – הוא נקי בידים, הוא לא גונב, לא מרמה את הבריות. "נקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי קדושה"[עג]. בעולם העליון אין נקיות הגוף ונקיות כפים (רק "ונקה" ללא חטא). הנשמה יורדת מבחינת טהרה (סוד "טהירו עילאה"[עד], אור אין סוף, "כעצם השמים לטהר") הכוללת נקיות ללא חטא (ובסוד אור אמא, טהרה, יונקת ממזל "ונקה" כנ"ל), וצריכה לדאוג שכמו שירדה לעולם נקיה בלי חטא כך תחזור נקיה – לא אחרי מאה ועשרים אלא כל יום לפני שמפקיד את נשמתו, לפני השינה – שיפקיד ביד ה' ("בידך אפקיד רוחי"[עה]) נשמה נקיה וטהורה (על ידי עבודת התשובה של קריאת שמע שעל המטה). אז נקיות מביאה לידי טהרה, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[עו], היינו שמגיע למעלה משרש מוצאו, למעלה מטהרה – מגיע לקדוש, נבדל מעלמא דשקרא לגמרי (נבדל אפילו מהטהור). היינו בחינת "אמתית האחדות" עם אוא"ס ב"ה (שמעל לטהירו עילאה שהוא ענין התפשטות האוא"ס שלפני הצמצום, סוד מלכות דא"ס).

נאמר סימן לשלש המדרגות האלה: הכי גבוה הוא קדוש, למטה ממנו טהור ולמטה ממנו נקי. לפני שטובלים במקוה צריך להתרחץ טוב-טוב, להיות נקי. אחרי שאתה נקי צריך לטבול, להיות טהור. אחר כך צריך להגיע להיות קדוש, "אנשי קדש תהיון לי". הכל לכבוד הרמז ליום ההולדת של הרבי הרש"ב – יום הולדת קטן, ראשי תבות קדוש-טהור-נקי. זהו הרמז שמלמד אותנו הרבי הרש"ב – מלמטה למעלה צריך להיות נקיים, אבל אז מגיעים הרבה יותר. ביום ההולדת מגיעים למעלה מהמקור, עד ל"אנשי קדש תהיון לי".

ניגון "אתה תקום"

כעת נשיר עוד ניגון, דברנו על הפרק של יום ההולדת בתהלים. אחד הפרקים שאמרנו היום בתהלים, לפי חלוקת הספר לימי החדש, הוא פרק קב, בו כתוב "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו"[עז]. אלו פסוקים שאומרים בכל יום עשרים של החדש. נבין את המלים: אומרים לה', "אתה תקום תרחם ציון", ארץ ישראל ועם ישראל, "כי עת לחננה", כבר הגיע זמן הגאולה, "כי בא מועד", כמו חתן וכלה שהולכים להתחתן, כבר הגיע יום החתונה. ודאי זוכרים שהיו הרבה יהודים, כמו כאן ברוסיה, שאחרי יסורים שלא יכלו להגיע לארץ ישראל ובסוף הגיעו (היום מגיעים במטוס) – דבר ראשון נשקו את אדמת הקדש של ארץ ישראל. למה עשו זאת? מתוך הרגש המתבטא בפסוק השני כאן – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

יש למלים אלו שיר יפה, שהיות שלקוח מפרק תהלים שאומרים היום נשיר זאת. תחת החופה החתן שובר כוס. למה? זכר לחורבן. מיד כשהוא שובר את הכוס כולם צועקים 'מזל טוב!'[עח]. מה הקשר? קודם כל, כי איננו פוחדים מהירידה, ואדרבא, מתחזקים בבטחון שכמו שה' החריב את המקדש מיד יבוא משיח ויבנה המקדש במקומו (על דרך המובא בחז"ל שמשיח נולד בתשעה באב, יום החורבן). יש שנוהגים לשיר "אתה תקום" לפני שהחתן שובר את הכוס. אמרו לי קודם שעושים הרבה חתונות כאן בחצר הבית – בחתונה הבאה שלא ישכחו לשיר זאת לפני שהחתן שובר את הכוס.

שוב, הנושא שפתחנו אתמול והיום – רק ההתחלה – הוא "ירידה צורך עליה", שקשור לרבי הרש"ב יותר מכל הצדיקים, שלום-דוב-בער עולה "ירידה צורך עליה".

שתהיה כאן הרבה ברכה בקהילה, שכולם יבואו לפחות לבקר בארץ ישראל, ואז מוזמנים אלי הביתה באופן אישי – שכולם יבואו לכפר חב"ד בארץ ישראל, ואז נמשיך להתוועד אי"ה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• לאחר שנזכה לשבת בארץ לבטח קדושתה תתפשט לכל הארצות.
• גם היום יש מעין קדושת ארץ ישראל בבתי כנסיות, בתי מדרשות וקברי צדיקים בחו"ל.
• תיקון החברה היינו תיקון המלכות, התלוי בשפלות וענוה.
• "תאות ענוים" היא נשיאת הפכים – תאוה אצל מי שאין לו שום 'אגו' נפרד.
• תאות הענוים היא לזכות לכוון את לבם כדבעי בתפלה. ה' שומע את התאוה, גם בלי שתבוטא במלים, מכין את לבם של הענוים ואחר כך מאזין לתפלתם.
• כדי לקיים "שבע יפול צדיק וקם" – לקום מיד מהנפילה – יש להתחזק בבטחון תוך כדי הנפילה.
• הבטחון נובע מהידיעה-החיבור של שמות הוי' ואלקים – הכרה כי גם הטבע הוא נס והירידה עצמה היא תכלית העליה, "נס להתנוסס". זו דבקות בעל הבטחון בה' גם בזמני הירידה.
• שער הנון הוא ההגעה ל"ידעתיו הייתיו", ובעומק היינו "אמיתת האחדות" עם ה' – העליה לשמה ירדה הנשמה לעולם.
• בכל יום יהודי צריך לקיים "לך לך" מלמטה למעלה ומלמעלה למטה – לעלות לשרש נשמתו על ידי הזכרון "מאין באת" ולהמשיכו לעולם בהכרת "ולאן אתה הולך". כך עושים לה' דירה בתחתונים וזוכים לטעימת העולם הבא בעולם הזה.
• הנשמה יורדת מבחינת "טהורה היא" (בה הנקיות היא מלכתחילה, ללא כל אפשרות לכלוך וחטא) לעבודה של "נקי כפים" והתנקות מנדנוד חטא על ידי "כל ימיו בתשובה" – עבודת נקיות הנדרשת דווקא בעולם הזה – ומתוך כך היא חוזרת לשרש הטהרה הראשון ואף עולה למעלה ממנו למדרגת "קדוש".