בע"ה

כ"ז חשון תש"פ – כפ"ח

"אברהם הוליד את יצחק"

אור החיים תולדות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בתחלת הפרשה עומד בעל אור החיים הקדוש על השאלות שהעסיקו את רוב הפרשנים:

ואלה תולדות וגו' צריך לדעת א' במקום שיזכיר תולדות יצחק הזכיר לידת יצחק ב' לא היה צריך להודיע כי אברהם הוליד את יצחק.

הוא עונה לשאלות בשמונה פירושים שונים, ומכיון שיצחק אבינו שייך ל"רקיעא תמינאה"[ב] מתאים להקביל אותם לספירות שמבינה ("רקיעא תמינאה") עד מלכות. נתייחס לכל אחד מהפירושים ונקביל אותם בקיצור:

יסוד: אברהם המשיך ליצחק נשמה דדכורא

אכן כוונת הכתוב היא על זה הדרך ואלה תולדות יצחק פירוש האמורים בסוף הפרשה, וכיון שזכר בניו של יצחק וכבר קדם לנו כי יצחק כשנולד לא היה במדרגה שיוליד כי בא מסטרא דנוקבא וכמו שכתבנו למעלה (לעיל יח, י; כב, כ), א"כ מנין לו תולדות לזה גמר אומר אברהם הוליד את יצחק, פירוש הפעיל כח הלידה ביצחק שהמשיך אליו נפש שהיא במדרגת המוליד, וזה היה באמצעות העקידה כמו שכתבנו (שם).

הפיכת יצחק לזכר-מוליד היא מכח הודאת אברהם בעקדה למדת יצחק, מדת היראה, כשנתקיים בו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[ג] (ומכח העקדה מברך יצחק את יעקב במקום עשו אהובו ויעקב מברך את בני לאה ה"שנואה"). בפרט, אברהם הוליד בעקדה את יצחק (העולה אברה) מכח ה-ם הסתומה שלו, שרש התבונה[ד] (דרגת רבקה, כנודע[ה]). פירוש זה שייך ליסוד (הכולל את ה החסדים של אברהם[ו]), כח הזכר להוליד (כאשר הוא מקבל גבורת אנשים).

מלכות: אברהם הפך את יצחק לצדיק בן צדיק שתפלתו נענית

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (יבמות סד, א) ויעתר לו ה' לפי שאין דומה וכו' לתפילת צדיק בן צדיק ע"כ הא למדת כי לצד היות לו אב צדיק נתרצה ה' לו ונתן לו בנים, והוא אומרו אברהם הוליד וגו' פירוש באמצעות זכות אברהם הוליד וגו'.

פעולת האב ה"צדיק יסוד עולם"[ז] שבנו ה"צדיק יסוד עולם" יוליד היא בסוד "יסוד אבא ארוך [כנודע שאברהם הוא בסוד יסוד אבא[ח]] ומסתיים ביסוד ז"א [שדווקא אז מסוגל להוליד]"[ט]. הפירוש המתייחס לכח התפלה שייך למלכות – "ואני תפלה"[י] (וגם המלכות מתייסדת על ידי יסוד אבא – "אבא יסד ברתא"[יא]).

תפארת: באמצעות יעקב (תולדות יצחק) הוליד אברהם את יצחק

עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (ב"ר סג, ב) בפסוק אל בית יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב), כי בזכות יעקב ניצול אברהם מכבשן האש, וזולתו כבר היה ח"ו אברהם נשרף באור כשדים, והוא אומרו ואלה תולדות יצחק בן אברהם שבאמצעותם אברהם הוליד את יצחק, כי זולת יעקב שהוא תולדות יצחק כבר היה אברהם נשרף קודם שיוליד יצחק.

לפירוש זה "ואלה תולדֹת יצחק" היינו יעקב, והרמז: תולדֹת עולה ב"פ יעקב רחל ו"ואלה תולדֹת" עולה ב"פ אמת – "תתן אמת ליעקב"[יב] (סוד א מחיה מת[יג], כח יעקב להחיות את אברהם, שלא ימות בכבשן האש).

לפי ההגיון המספרי בפירושו, האב השלישי (3) מציל את הראשון (1) כדי שיוליד את השני (2) – דבר היוצר את הצירוף 312 (יעקב סוד המאות, אברהם סוד העשרות ויצחק סוד היחידות, וד"ל), מספר הרומז לסוד "עין יעקב"[יד], העולה ברכה-טוב-חיים (ראשי תבות "בטח בדד עין יעקב" – יעקב ראה בעינו את חיוב קיומם של שלשת אלה בלבד-"בדד")[טו]. בפסוקי התורה המצווים על ראית העין בשלשת אלה – "ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה"[טז] ו"ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב"[יז] – הסדר הוא ברכה-חיים-טוב כנגד סדר האבות עצמם: לאברהם נאמר "והיה ברכה"[יח]; יצחק (אותיות קץ-חי[יט], ומשך שנות חייו הוא הארוך ביותר[כ]) הוא סוד ה"חיים"; ויעקב חי "טוב עין"[כא] (בחלוקה זו, כמאמרו לפרעה[כב]) ו"משה ['כי טוב הוא'[כג]] מלגאו ויעקב מלבר"[כד]. נמצא שהטוב מציל את הברכה כדי להוליד חיים, ודוק.

הפירוש המדגיש את יעקב שייך לתפארת, כפשוט.

הוד: הודאה בצדקות היצחק הנסתרת

עוד ירמוז על עיקר תולדות הצדיקים שהם מצות ומעשים טובים (רש"י לעיל ו, ט), כי להיות שיצחק לא נודעו נסיונותיו וגדר צדקתו, והגם שפשט צוארו על גבי המזבח אין דבר זה מבואר בתורה, ועד היום יש מפרשים כי בעל כרחו נעקד (ראב"ע לעיל כב, ד), לזה מודיע הכתוב באומרו ואלה תולדות יצחק בן אברהם הבט וראה המוליד והמורם כיוצא בו. ורמז גם כן בתיבת בן אברהם על דרך אומרו (משלי י, א) בן חכם פירוש כי הוא אברהם בבחינת הצדקות והפלגת חיבתו יתברך וכפי זה ידוייק ג"כ אומרו ואלה בתוספת וא"ו לומר מוסיף על תולדותיו של אברהם המפורסם לטובה בכמה נסיונות גם תולדותיו של יצחק בדומין.

יצחק הוא צדיק נסתר, השייך לעלמא דאתכסיא – אמא עילאה. הפירוש לפיו כאן 'מודה' התורה בצדקות יצחק הנעלמת שייך לספירת ההוד (והרי "בינה עד הוד אתפשטת"[כה]).

נצח: רק יעקב דומה לאברהם וממשיכו

עוד ירמוז על זה הדרך ואלה תולדות יצחק "בן אחד" היה אברהם, פירוש כדומה לו, שלא דמו לאברהם ב' תולדותיו של יצחק.

חיבור אברהם-יעקב, העולה נפש, הוא המוליד את "כל נפש יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש"[כו], המכוונים כנגד שבעים אומות[כז] מכח "אב המון גוים"[כח]. הפירוש שייך לספירת הנצח, שהרי יעקב הוא הממשיך-מנציח את אברהם אבינו (בסוד "איהו [ז"א-תפארת-יעקב] בנצח"[כט]).

חסד: מעלת אברהם על יצחק

עוד ירמוז באומרו אברהם הוליד וגו' על זה הדרך, שהגם שדימה תולדות הטוב של יצחק לשל אברהם כרמוז באומרו ואלה בתוספת וא"ו, עם כל זה לא תשוה מעלתו לשל אברהם כי הוא האב זיכה לו, והוא אומרו אברהם הוליד את יצחק, בחינת הטוב שבו באה מכח המוליד, משא"כ אברהם כי אביו עובד עבודה זרה היה, והוא נתעצם להשיג בוראו ומעלת אברהם נשגבה, ולזה נקרא אברהם אוהבו יתברך (ישעיה מא, ח), פירוש הוא קדם להיות אוהב לקונו קודם שיאיר ה' אליו אהבתו בו הוא רדף אחריו בהתעצמות נפלא, משא"כ יצחק כי בנה בו אברהם בנין אהבת הטוב וכשפקח עינו בעולם כבר נחה עליו רוח ה'.

מעלת אברהם על יצחק – שכאן היא בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[ל] – שייכת כמובן לחסד, "חסד לאברהם"[לא] (ובכלל מעלת ההתחלה שייכת לחסד, התחלת המדות).

בינה: מעלת יצחק על אברהם

עוד ירמוז על זה הדרך כי תולדות יצחק היו בבחינה יותר מעולה מתולדות אברהם, כי אינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע שהוא אברהם בן תרח, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר לח, יב) שעשה תשובה, עם כל זה בעת לידת אברהם עד סמוך למיתתו לא היה אלא במדרגת רשע ופעולת האב רשע תחשיך מאור נפש הבן, ובבחינת זה נתרבית הכשרת מעשה יצחק, והוא אומרו ואלה בתוספת על הראשון ונתן טעם באומרו אברהם הוליד וגו'.

מעלת יצחק על אברהם – מכח הארת אברהם בו, המרוממת אותו ואת מדתו (שהיא מעלת הצדיק העליון על בעל התשובה, כפי שיתגלה לעתיד לבוא) – שייכת לבינה, שרש הגבורה דיצחק (בחינת "אלהי יצחק"[לב]).

גבורה: יצחק זכה לעושר וכבוד בזכות אברהם

עוד נתכוון לומר על זה הדרך ואלה תולדות פירוש מאורעות אשר עברוהו ליצחק כמפורשים בסדר הפרשה, וכאומרם ז"ל (עי' רמב"ן בפסוק לד) שכולן שלמים בלא שום מאורע של צער וברוב טוב עושר וכבוד וכמבואר בפירוש רמב"ן ז"ל (שם), מה שלא היה כן לאברהם שכמה עברוהו מהצרות, ונתן הכתוב טעם לצד כי אברהם הוליד את יצחק ולצד שאביו צדיק היה וזיכה לו העושר והכבוד וכו', משא"כ אברהם שלא היה לו אב שיזכה לו.

חיי יצחק "כולן שלמים" – 180 שנה ברוב טוב, עושר וכבוד – הם שלמות של י פעמים חי (העולה "חלק אלוה" שעולה גם "ממעל", והוא חי כך "ממש"[לג]). זכית יצחק ב"שלחן בצפון"[לד] – "בשמאולה עשר וכבוד"[לה] – ללא כל צער שייכת לעצם מדתו, מדת הגבורה.

ולסיכום: