בע"ה

כ"א חשון תש"פ – ברונא-בולשויא, מוסקבה

כמה אפשר לסבול?

תכלית ירידת הנשמה לגוף – מעלת הנפש הבהמית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מזל של ירידה ומזל של עליה

שלשום ואתמול זכינו להיות ברוסטוב, בבית הרבי הרש"ב וגם באהל שלו. שזכותו תגן עלינו ועל כל היהודים – ברוסיה, בכל העולם, במיוחד בארץ ישראל. שה' יגן על כל עם ישראל בכל אתר ואתר. אנחנו ממשיכים לחגוג את יום ההולדת שלו, שהיה אתמול, וגם צריך לזכור שהשנה ב-ב' ניסן – בעוד פחות מחצי שנה – נחגוג בדיוק מאה שנים להסתלקותו. לכן מתאים שנתחיל את הערב עם ניגון רוסטוב.

חילי בית דוד

קודם – כשדברו על חינוך חסידי – שמענו על חינוך חסידים להיות 'קוזאקים' של הרבי. חסידים צריכים להיות חילים. הרבי הרש"ב טבע את הביטוי "חילי בית דוד"[ב] (ר"ת חב"ד[ג]) – הוא עצמו צאצא של דוד המלך, הרביים הם צאצאים של דוד המלך. חסידים הם חילי בית דוד, וצריך לקבל תודעה זו מהגיל הרך ביותר.

כמו שנסביר, לחיל יש גם קבלת עול והוא גם הולך "מֵחַיִל אל חָיִל"[ד]. חַיִל הוא גם חַיָל וגם לשון הצלחה (כמו בפסוק "וישראל עֹשה חיל"[ה]) – הוא מצליח בכל מה שהוא עושה. הוא פותח עסק ומצליח, והוא לא מסתפק בהצלחה אחת – הוא מצליח ואז מתחיל עוד משהו ועוד משהו, עוד משימה ועוד עסק. יהודי אוהב גם להתחיל דברים וגם לסיים דברים. יתכן שיותר אוהב להתחיל, לכן הולך מחיל אל חיל.

בניגוד למה שחושבים, חיל לא רק מקבל פקודות – חיל יהודי, מחילי בית דוד, הוא חיל מיוחד. עליו להתחיל כל פעם עסק חדש, וגם בעסק הישן יש לו כל פעם רעיון איך לחדש, איך לפתח אותו שיתפשט הלאה יותר ויותר, עד שיתפשט בכל העולם כולו. אנחנו חילים שמקיימים "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" – הולכים מחיל אל חיל עד שנראה את השכינה שורה בציון, בבית המקדש, ועד שבית המקדש יתפשט בכל ירושלים וירושלים בכל ארץ ישראל וארץ ישראל בכל העולם כולו[ו].

מזל יום ההולדת ומזל ההסתלקות

כתוב בגמרא[ז] שהצדיקים הכי גדולים נולדים ומסתלקים מן העולם באותו יום. הדוגמה בחסידות חב"ד היא הרבי האמצעי, הבן של בעל התניא, הרבי הראשון של חב"ד, דוב-בער, שעל שמו נקרא הרבי הרש"ב. הוא נולד ב-ט' כסלו, עוד שבועיים, וגם הסתלק מהעולם באותו יום בדיוק. מי הדוגמה הראשונה? משה רבינו. משה רבינו נולד ב-ז' אדר וגם הסתלק ב-ז' אדר. אבל מה עם כל שאר הצדיקים? אנחנו מכירים הרבה צדיקים – בכל דור ודור יש צדיקים, ויש גם צדיק שהוא ה"חד בדרא" – ולא תמיד הם נולדים ומסתלקים באותו יום!

לכל אדם יש מזל מיוחד שמאיר ביום ההולדת שלו, וגם מזל מיוחד של יום הסתלקות, בו הוא גומר את עבודתו בעולם הזה ועולה לשמים עם כל פעולתו הברוכה בחייו, "פעֻלת צדיק לחיים"[ח]. ביום ההסתלקות מתגלה שירידתו לעולם היא לצורך עליה, "ירידה צורך עליה"[ט]. באמת, בכל יום מתגלה שירידת הצדיק היא צורך עליה, לחבר את העולם לה', לחבר את העליון והתחתון יחד. כשמתגלה שכל כולו של הצדיק הוא "ירידה צורך עליה" זהו חיבור שני המזלות. אם כן, בכל יום מתחברים אצלו יום ההולדת ויום ההסתלקות (אף שאינו ידוע עדיין) – כל יום הוא נולד וגם מסתלק, מעלה-מחבר את הכל לה'.

מזל עליון ומזל תחתון

מאד מענין שבקבלה למזל של יום ההולדת קוראים "מזל עליון" ("נֹצר חסד"[י], סוד "אַין מזל לישראל"[יא], המדה השמינית של יג מדות הרחמים) ולמזל של ההסתלקות קוראים "מזל תחתון" ("ונקה", רמז ליציאה מן העולם נקי, המדה השלש-עשרה מ-יג מדות הרחמים). הייתי חושב ההיפך, כשהוא נולד – יורד לעולם התחתון – זהו מזל תחתון, וכשהוא עולה למעלה, לשמים, זהו מזל עליון. אבל בדיוק הפוך:

הכח שנותנים לנשמה בירידתה לעולם – כפתיחת ספר התניא, ספר היסוד של החסידות, "משׁביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"[יב], שנותנים לנשמה שׂוֹבע רוחני, המון כח לרדת לעולם – נקרא מזל עליון. תכלית העולם הזה, לשמה ה' ברא את העולם והוריד את עצמו כביכול – "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו"[יג], השפיל את עצמו כביכול כדי לברוא עולם – היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[יד]. כמו שאחד פותח עסק – הוא משקיע את כל הכח שלו, כל הכסף שלו, בעסק. העסק של הקב"ה הוא העולם הזה – לא העולמות העליונים – ואת כל הכסף, כל הכח, הוא נותן לצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[טו], שנשקיע את כל הכח לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. זהו המזל העליון, שהצדיק מקבל כשהוא יורד לעולם הזה.

כשהצדיק מעלה את התחתון ומחבר אותו לה' – זהו המזל של התחתון. יש מזל לתחתון שהנה בא צדיק והעלה אותי, חבר אותי, יחד עם השרש שלי – השרש של בורא עולם. אם כן, דווקא מזל ההסתלקות הוא מזל תחתון.

"את מספר ימיך אמלא"

שוב, יש שני מזלות, מזל יום ההולדת ומזל ההסתלקות, ואצל הצדיק – גם אם אצלו יום ההולדת ויום ההסתלקות הם שני ימים שונים – שניהם מתחברים בכל יום, ולכן כתוב שביום בו נולד הוא גם מסתלק, כך בכל יום[טז].

ותוספת הסבר: דרשת חז"ל "שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש" נסמכת על הפסוק "את מספר ימיך אמלא"[יז]. אדמו"ר הזקן מסביר[יח], על יסוד דברי הזהר[יט] על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים"[כ], כי מילוי הימים הוא מיצוי והשלמת כל הימים שנתנו לאדם בחייו בהמשכת אור אלקי לתוכם[כא]. כלומר, השלמת שנות הצדיקים מיום ליום מתחוללת בכל יום ויום, כאשר הצדיק ("ועמך כֻלם צדיקים", כנ"ל) משלים את כוונת בריאתו באותו יום ובכך 'מחזיר' אותו מלא ושלם ומייחד את מזל הלידה-הירידה עם מזל ההסתלקות-העליה.

הכח של "את מספר ימיך אמלא" שייך במיוחד למדת "חסד לאברהם"[כב] (הראשון ממנו נלמד הדבר, כנ"ל) – מילוי כל הימים באור החסד, "יומם יצוה הוי' חסדו"[כג], "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[כד] – והוא שם סוד עב, האיתן שבנשמה (סוד "איתן האזרחי", הנדרש על אברהם אבינו), התוקף של עצם הנשמה, הבלתי משתנה ובלתי מתחלק[כה], המאיר אצל הצדיקים המחוללים את יחוד המזלות תמיד, ומגלים בכל יום את ה"ירידה צורך עליה" (וממילא אין אצלם חלוקה בין שני המזלות, בין הירידה לעליה). "אמלא" גם רומז להמשכת שני המזלות – א בראש (לידה-ירידה) ו-א בסוף (התסלקות-עליה) – בכל יום ויום ב"שבעים שנה" (ה-מל שבאמצע)[כו].

ב. נשמות ומלאכים

ירידת הנשמה לגוף

בימים האחרונים – גם ברוסטוב[כז] וגם כאן במוסקבה – אנחנו מדברים, על פי שיחה של הרבי הרש"ב[כח], על הנושא של "ירידה צורך עליה". הוא מאריך להסביר שירידת הנשמה לתוך הגוף היא ירידה עצומה, "מאיגרא רמה לבירא עמקתא", ועד כמה קשה לנשמה לרדת, להצטמצם ולהסגר בתוך הגוף הגשמי, החומרי, המוגבל – אך בסוף הכל כדאי, מאד מאד, בשביל להגשים את תאות הקב"ה, כביכול, להיות לו יתברך דירה בתחתונים, לגלות את אלקותו יתברך בעולם, לגלות את "אמתית האחדות באור אין סוף ב"ה" פה למטה, בעולם התחתון.

זהו נושא עמוק ביותר – לשם מה הנשמה, שהיתה בגן עדן למעלה, ירדה לתוך הגוף כאן בעולם הזה התחתון. יש כמה וכמה הסברים עמוקים בחסידות, בפרט של הרבי הרש"ב – הנושא הזה קשור בעצם אליו.

מעלת הנשמות על המלאכים

אחת הנקודות שהוא מסביר בשיחה היא ההבדל בין הנשמות – כולנו נשמות, נשמות ישראל – למלאכים, כולל המלאכים הכי קדושים ועליונים. כולנו שמענו על מיכאל המלאך, גבריאל המלאך, רפאל המלאך – כולם משרתי עליון. בפרשה הקודמת, פרשת וירא, באו שלשה אנשים – כך היה נדמה – לבקר את אברהם אבינו. בעצם הם היו שלשה מלאכים, שלפי חז"ל הם המלאכים האלה, שאמרנו הרגע – מיכאל הוא המלאך של החסד, גבריאל הוא המלאך של הגבורה, ורפאל, שבא לרפא את אברהם אבינו מחוליו אחר ברית המילה, הוא המלאך של התפארת[כט]. יש עוד הרבה מלאכים.

מה יותר גבוה, הנשמה – כל אחד ואחת שיושבים כאן, אנחנו פה – או המלאכים בשמים? מי יותר חשוב? כתוב שהנשמות שלנו אין-סוף יותר חשובות ויותר גבוהות מהמלאכים. הנשמה של כל יהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש"[ל]. שוב, היא ירדה מאיגרא רמה – מהמקום הכי גבוה, יותר גבוה מכל המלאכים – עד לבור עמוק, להתלבש בעולם הזה, כדי להגשים את תאות הקב"ה בבריאת העולם. רק אנחנו, שלוחים דרחמנא, מסוגלים להשלים את התאוה של ה' – לא המלאכים.

גוף של מלאכים וירידת הנשמה לגוף

הוא מסביר שלמלאך יש גוף דק וזך. לא רואים מלאכים (חוץ מהמקרים בהם ה' עושה באופן מיוחד שיראו אותם, כמו בביאת שלשת המלאכים לאברהם), ולכן נדמה שאין להם גוף, אבל באמת יש להם גוף דק. כתוב "עֹשׂה מלאכיו רוחות"[לא] – רוח היא נברא, אחד מארבעת היסודות. המשך הפסוק הוא "משרתיו אש להט" – גם אש היא נברא, אחד מארבעת היסודות. מכאן לומדים שגוף המלאכים מורכב משני היסודות העליונים בלבד (מבין אש-רוח-מים-עפר) שכנגד אותיות י-ה, "הנסתרֹת", בארבע אותיות שם הוי' ב"ה. ורמז נאה: "עֹשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהט"[לב] עולה גוף פעמים זך (2403)! המלאכים שבעולם הבריאה, שנקראים שרפים – לשון בערה, "רשפיה רשפי אש"[לג] – הם ה"משרתיו אש לֹהט". על מלאכים סתם, בעולם היצירה, נאמר "עֹשה מלאכיו רוחות". יש גם מלאכים של הרכב בין האש והרוח, אבל מים ועפר אין להם – רק גוף דק של אש ורוח.

מה עם הנשמות? לפי הפסוק "נר הוי' נשמת אדם"[לד] הייתי יכול לחשוב שגם הנשמות הן אש (כמו נר), אבל הן משהו אחר – לא אש גשמית ולא אש של המלאכים, לא מארבעת היסודות הנבראים כלל וכלל, אלא אלקות ממש, "חלק אלוה ממעל ממש", אש אלקית ("נר הוי'" ממש, עליו נאמר "כי הוי' אלהיך אש אכלה הוא" היינו "אש אוכלת אש"[לה], אש של עולם האצילות שכולו אלקות).

מה ההבדל בין מלאך מאש ורוח, היסודות הדקים, לנשמה שאין לה גוף בכלל? מה שהוא כותב נשמע כדבר והיפוכו: אם המלאכים – שיש להם גוף מסוים, מאש ורוח – היו יורדים לעולם הזה ומתלבשים בגוף כמו שלנו הם לא היו יכולים לסבול זאת בשום פנים ואופן, המלאך היה נופל ומתמוטט. על כך כתוב "הנפִלים היו בארץ"[לו] – אלה מלאכים שירדו להתלבש בגוף, כמו שלנו, והיתה להם נפילה והתמוטטות גמורה, הם לא היו מסוגלים לסבול את ירידת הגוף הדק שלהם לגוף גס וחומרי של העולם הזה. אבל לנשמה אין בכלל גוף – אין סוף יותר נעלית ממלאך – והיא כן מסוגלת לסבול את הירידה לגוף. היא מתלבשת בו וחיה את ה"ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורֹת שמונים שנה"[לז], ועד מאה ועשרים שנה, ועד מאה ושמונים שנה (כמו יצחק אבינו) ועד בכלל (חיים נצחיים של ימות המשיח) – בלי להתמוטט. אדרבא, היא באה עם כחות עילאיים שהשם נותן לה, ללכת מחיל אל חיל בעולם הזה התחתון – לקיים את שליחותה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ג. כח הסבל – בין הנפש האלקית לנפש הבהמית

שרש הנשמה ב"סובל כל עלמין"

איך יתכן שדבר קרוב (מלאך שיש לו גוף) יורד ומתמוטט לגמרי, ודבר רחוק לגמרי (נשמה בלי גוף, בלי שום קשר לעולמות) יכול לרדת ולסבול את התלבשותו בעולם הזה למשך זמן החיים שה' הקציב לו? כנראה יש לנשמות כח סבל מיוחד ("כח הסבל"[לח] בלשון הפסוק). הדבר הזה מתבאר על פי יסוד עמוק בחסידות:

בדרך כלל מדברים על שני סוגי אור אין סוף – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. אור ה' הממלא כל עלמין הוא אור שלכתחילה מדוד כדי להחיות ולקיים את העולמות – לא רק שלנו, אלא גם העולמות העליונים – כפי שהנשמה מחיה את הגוף, הוא נשמת העולם. אור ה' הסובב כל עלמין הוא אור של "מרחוק הוי' נראה לי"[לט], שלא מתלבש ולא בא להחיות את המציאות – הוא אכן מהווה את המציאות 'מרחוק' כביכול, הגם שאליבא דאמת "לית אתר פנוי מיניה"[מ], אבל הוא לא נמצא לנו, לא נוכח לנו, לא נודע כלל וכלל בתוך המציאות שהוא מהווה (היינו העלם והסתר הבורא מן הנברא). אכן, לפעמים מבואר שבין ה"סובב כל עלמין" ל"ממלא כל עלמין" יש כעין ממוצע – אור אין סוף ה"סובל כל עלמין"[מא]. משם שרש הנשמה, ולכן היא מסוגלת לסבול הכל.

ירידת הנשמה מאור ממכ"ע לצורך עליה לסוכ"ע

במקום אחד כתוב שהנשמה יורדת מפנימיות אור אין סוף הממלא כל עלמין. בכל מקום הנשמה שייכת לפנימיות. גם המלאכים שייכים לאוא"ס הממכ"ע, אבל הם באים מחיצוניותו – משם אלהים בגימטריא הטבע[מב], "בראשית ברא אלהים"[מג]. פנימיות היא שם הוי' – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מד], אנחנו מאמינים בשם הוי' (שבאוא"ס הממכ"ע ענינו צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[מה]) ושייכים לפנימיות בכל מדרגה.

הירידה לעולם היא כדי להשיג את הנעלם מכל נעלם, הטמיר וסתום, אור אין סוף הסובב כל עלמין. אם כן, לפי הסבר זה, ה"ירידה צורך עליה" של הנשמה היא ירידה מאור אין סוף הממלא כל עלמין כדי לעלות לאור אין סוף הסובב כל עלמין. כל רגע בחיים הצדיק – שענינו לחבר ולייחד – עושה יחוד בין ה"מאין באת", הממלא כל עלמין, ו"לאן אתה הולך"[מו], הסובב כל עלמין. היחוד מתחולל אצל הצדיק בכל יום – כל יום אצלו הוא יום הולדת ויום הסתלקות גם יחד.

כח ההסתגלות של "עם סגולה"

אבל אמרנו שיש קושיא: איך הנשמה, שהיא מן העליונים, סובלת את הגוף, את ירידתה מאיגרא רמה לבירא עמקתא? את יוסף זרקו לבור, ואח"כ לבית הסהר שגם נקרא בור. הרבה יהודים כאן חוו בית סהר – חויה של יהודי, שהיה בבית הסהר וזכה להשתחרר. זהו ההבדל בין יהודי לגוי – גוי לא קם בבקר ומרגיש שחי בבית סהר. ליהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש" בתוך הגוף הצר, בירא עמקתא. היהודי מרגיש ש'אני נמצא בבית הסהר', כמו יוסף הצדיק, 'זרקו אותי לבור', ומשתוקק להשתחרר מכלאו. איך אפשר לסבול זאת? לא רק הפרט, אלא איך העם שלנו שורד? מה הסוד של עם הנצח, שנמצא בבור אלפי שנים, שורד וממשיך לפעול?

שוב, כי שרש הנשמה בכח אלקי שלא בדיוק מהממלא ולא בדיוק מהסובב – מדרגת אור אין סוף המכונה "סובל כל עלמין". אם ה' נמצא כאן גם הוא בבית סהר – לא רק הנשמה. הוא בורא בכל רגע את בית הסהר ונמצא בבית סהר. איך? בכח עצמי מאד שלו שנקרא "סובל כל עלמין". משם גם שרש הנשמה, לכן היא יכולה לסבול הכל, לעבור הכל.

לפני מתן תורה כתוב "והייתם לי סגֻלה מכל העמים"[מז] – יש כמה פירושים של סגולה. לפי פשט, רש"י מביא שלמלך יש יהלומים יקרים ואת היהלום הכי יקר הוא שם באוצר. הרבי הרש"ב התבטא שכל יהודי הוא יהלום, וכך גם הרבי – יש לו 'חוש' ביהודים, 'חוש' לספור יהלומים, לכן עברו אלפים בדולרים וכו' – כל יהודי הוא סגולה יקרה של ה'. אבל יש עוד פירוש[מח] לכך שאנו נקראים "סגֻלה" – שבכל מצב אנחנו מסתגלים. יהודי נמצא בעולם במצב קשה – לא יום אחד ולא כמה ימים, סובל הרבה שנים – לשם מה הוא סובל? אנחנו עם סגולה, מסתגלים לסבל. יש כאן הרבה יהודים שישבו בבית הסהר שנים. נשמע לא טוב להסתגל לסבל, אבל זהו כח אדיר, כח עצום.

צעקת "עד מתי?!"

בכל אופן, כך צריך להיות? אנחנו עם סגולה, שמסתגלים-מתרגלים לכל תנאי החיים. גוי – גוים, מליוני גוים, מליארדי גוים – לא היו מתרגלים לשנות גלות, לא היו שורדים. רק אנחנו, עם הנצח, עם סגולה – שורדים תוך כדי הידיעה שירידה זו צורך עליה (הגם שצועקים 'וי וי'). הנשמה יורדת וצועקת וי וי, עד שמגלים לה שהכל כדאי. בכל אופן, טוב ככה?

היינו 210 שנים במצרים, ועבדנו עבודת פרך – החזקנו מעמד, אנחנו עם סגולה – סבלנו זאת, כמו שהנשמה סובלת את הירידה לעולם הזה וההתלבשות בגוף, וכמו שה' כביכול "סובל כל עלמין", נמצא בכל פנות המציאות החשוכות שקשה לסבול. אם אני משלים, אולי שישאר כך – "אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"[מט].

כתוב[נ] שהיו לנו זכויות במצרים – אמונה בה' ובגאולה, שמירה על מסורת, על הלבוש, על הלשון, על השמות כו'. אך האם בפנימיות עשינו משהו כדי לצאת ממצרים? כן, עשינו משהו נגד הטבע שלנו. כולם ודאי שמעו שהרבי, יחד עם האמירה שהגאולה קרובה לבוא ורק צריך לפקוח עינים ולראות ש"הנה משיח בא", אמר לכולם שצריכים לצעוק בלב וגם בפה מלא "עד מתי?!"[נא] –' עד מתי עלינו לסבול את הגלות? עד מתי אתה משאיר אותנו בגלות? מתי נראה את המשיח במו עינינו?'.

אחר כך היתה השיחה המפורסמת של כ"ח ניסן תשנ"א, בה אמר הרבי "אני את שלי עשיתי" להביא את המשיח, ועכשיו אתם תטכסו עצה איך להביא את המשיח. אבל במשפטים הקודמים אמר הרבי אמר שמשיח לא בא כי לא צועקים "עד מתי" מתוך הלב, אלא מפני הציווי. אם הייתי אומר שכעת כולנו נצעק "עד מתי?!" – איני אומר, אבל אם הייתי אומר – היו צועקים כי קבלו הוראה, אולי קצת מתרגשים, אבל ככה לא יעזור אף פעם. אם אני אומר לכם לצעוק בכל הלב, בכל הרגש, זה גארנישט ווערט, לא שוה שום דבר. לכן משיח לא בא, כי לא צועקים "עד מתי" מכל הלב באמת (לא מפני הציווי). אבל איך צעקת "עד מתי?!" הולכת עִם תכונת "עַם סגולה"? הרי אנחנו מסתגלים לכל מצב! אם כן, איך אפשר לצעוק "עד מתי" בכלל?

התמרדות הנפש הבהמית

יש כאן סוד עמוק: כמו שליהודי יש נפש אלקית – יש לו עוד נפש. בפרק הראשון בספר התניא כתוב שלכל יהודי יש שתי נפשות – נפש האלקית, עליה דברנו עד כה, וגם נפש הבהמית. למה ה' רוצה כך?

סבה אחת, שהנפש האלקית מתקנת את הנפש הבהמית. עיקר הנפש הבהמית הוא האגו, ממנו באות כל התאוות ושאר המדות הרעות. לְמה היא טובה? היא האובייקט שהנפש האלקית צריכה לתקן, לברר, לעדן (אויס איידלען זיך). אכילת בשר שור יכולה להיות בגסי גסות ויכולה להוסיף כח ללמוד תורה, כמו שכתוב בגמרא[נב] ומובא בתניא[נג]. גם לנו יש את ה'אוקס' שלנו, השור-הבהמה שלנו, ותפקידנו לעדן אותו – לעשות ממנו בן אדם.

אבל יש עוד סבה למה יש לנו נפש בהמית – דווקא כי איננה עם סגולה. הנפש האלקית היא העם סגולה, המסוגלת לסבול הכל, אבל הנפש הבהמית לא מסוגלת לסבול בלי סוף – יש גבול כמה בהמה יכולה לסבול. כאשר הסבל עובר את הגבול, הנפש הבהמית מתחילה לצעוק מכל הלב. בשביל מה יש לנו נפש בהמית? הנפש האלקית שלנו היא כדי לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא", והנפש הבהמית כדי לצעוק מכל הלב "עד מתי?!". אם לא התחלנו לצעוק, סימן שההנפש הבהמית שלנו לא התמרדה, לא הרגישה את המצב.

איך אני יודע? כל הגלויות נקראות על שם מצרים[נד], הרבי הרבה פעמים אמר שרוסיה היא מצרים. כעת יותר קל, יותר טוב כאן. ביציאת מצרים משה רבינו אמר לעם ישראל "ארבעה לשונות של גאולה", שמתחילים "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים"[נה]. איך מפרשים בחסידות[נו]? אני אוציא אתכם מתחת היכולת לסבול עוד יום במצרים. אתם יהודים, סובלים בשקט, 'אוכלים את זה', כפי שאומרים בעברית. עוד יום במצרים ועוד יום במצרים, כך הגאולה לא תבוא אף פעם! מתי הגאולה תבוא? "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים" – אני אוציא אתכם, שלא תוכלו להיות עוד יום במצרים. ביום שלא תוכלו לסבול – אוציא אתכם. מי לא יכול לסבול? הנפש הבהמית של היהודי. כל הכבוד לנפש הבהמית, רק שנגלה את הסגולה המיוחדת שלה, לצעוק כאשר כואב. הנפש האלקית יכולה לסבול בלי סוף, כי שרשה הוא אור אין סוף הסובל כל עלמין – סובלת הכל ומסוגלת להכל – אבל יש כח מוגבל לסבל של הנפש הבהמית.

ב' ניסן – קרבן נשיא יששכר

איך כל ענין כח הסבל קשור לרבי הרש"ב? אתמול, כ' חשון, היה יום ההולדת שלו, אבל כעת אמרנו שאצל הצדיק בכל יום יש גם יום הולדת וגם יום הסתלקות. כעת מתכוננים לשנת המאה להסתלקות הרבי הרש"ב, ב-ב' ניסן. מה המיוחד ביום זה? ב-יב הימים הראשונים של חדש ניסן אומרים את הנשיאים – כל יום קוראים אחרי התפלה בבקר את פרשת הנשיא שהביא קרבן לחנוכת המזבח באותו יום. אחרי קריאת הנשיא בכל יום אומרים תפלה קצרה, שאם נשמתי משרש נשמת אותו שבט, יהי רצון שיאירו עלי כל הניצוצות הקדושים השייכים לאותו שבט לעבוד את השי"ת באמת ובתמים. ב-ב' ניסן הקריב נשיא יששכר, נתנאל בן צוער (שסודו "לפום צערא אגרא"[נז] – כמו איגרא רמה – וכשמו יששכר, יש שכר) – השני להקרבת הנשיאים, אחרי הראשון להקריב, נשיא שבט יהודה, בהיותו מלך.

אמרנו שהרבי הרש"ב הוא צאצא של דוד המלך, שבט יהודה, שבט המלכות. בכלל, כל חדש ניסן הוא חדש של מלכות, של יהודה. אבל בפרט, הרבי הרש"ב שייך ליום השני. למה יששכר זכה להיות השני אחרי יהודה המלך? כי היה הכי חכם מכל השבטים והוא נתן את העצה לכל הנשיאים להביא את קרבנותיהם לחנוכת המזבח[נח]. כבדו את המלך להיות ראשון ואת יועץ המלך, מי שהמלך נמלך בו (כמו שמלך מלכי המלכים הקב"ה נמלך בנשמות הצדיקים אם לברוא את העולם[נט]) ונתן את העצה, מכבדים להיות מספר 2. זו המשמעות בחסידות של ב' ניסן, יום הסתלקות הרבי הרש"ב – היום של שבט יששכר.

כח הסבל של יששכר

איך ברך יעקב אבינו את שבט יששכר? כתוב "יששכר חמֹר גרם רֹבץ בין המשפתים... ויט שכמו לסבֹל"[ס]. זו ההופעה הראשונה בתורה של שרש סבל, עליו מדברים כעת, סוד אור אין סוף הסובל כל עלמין ( בחומש שמות, חוזר שרש סבל עוד 6 פעמים, הכל בענין סבלות שעבוד מצרים – נמצא שלשרש סבל יש את סגלת[סא] השבע, ודוק).

השרש האמתי של הסובל כל עלמין – הממוצע בין הסובב לממלא – אפילו יותר גבוה מהסובב, כידוע הכלל בחסידות ששרש כל ממוצע למעלה משני הדברים שמחבר. יש בו כח של עצמות ממש, כי הוא כח עצמי – אני עצמי, ה' עצמו, וגם עצמי לשון עצמה אין סופית – לסבול כל עלמין, כח עצמי לסבול-לשאת הפכים. עצמות ה' נושאת שני הפכים בנושא אחד, וזו תכונה שיש דווקא לשבט יששכר, "ויט שכמו לסבֹל" – מזל העליה של הרבי הרש"ב (מזל הירידה שלו ב-כ' חשון ומזל העליה שלו ב-ב' ניסן). מה יששכר סובל? הוא בחור-הישיבה בין כל השבטים, התלמיד-חכם, קובע לוח השנה הבקי בסוד העבור – הוא עושה הרבה דברים כי הכי חכם מכולם. כתוב עליו "יודעי בינה לעתים"[סב] – הוא יודע במיוחד את העיתוי הנכון מתי להתחיל כל דבר חדש. כמו שאמרנו על "ילכו מחיל אל חיל", שיהודי כל יום מתחיל עסק חדש, והידיעה מתי להתחיל כל דבר היא חכמת יששכר.

בכל אופן, כתוב עליו "ויט שכמו לסבֹל". הוא בנוי כמו חמור, שיש לו עצמות חזקות, במיוחד בשֶׁכֶם. מהו שכם? לקיחת אחריות. השכם מחבר בין הפנים לבין האחור[סג], והפנים צריכות לקחת אחריות על האחור. האדם צריך לקחת אחריות על הבהמה, לעורר אותה (על דרך 'זרז', לא בירור) לצעוק "עד מתי" מכל לבה (לא מפני הציווי!), ובסוד "'בכל לבבך' – בשני יצריך"[סד]. על המשיח עצמו כתוב "ותהי המשרה על שכמו"[סה] – כל המשרה, כל ההנהגה שלו, כל עם ישראל, על השכם שלו.

"כח הסבל" וחוסר הסבלנות של חלוצי העליה

בעברית המלה הפשוטה משרש סבל היא 'סַבָּל' (נושא משאות). הקשר הזה לא נמצא בכל שפה. רוסית איני מכיר, לדאבוני, אבל באנגלית לסבול היינו to suffer או to stand, ואילו סבל נושא משאות נקרא porter. לסבל יש בתורה גם משמעות של סבלנות (patience), מושגים שונים.

כשהיהודים בעליות הראשונות הגיעו לארץ ישראל הם ידעו שבשביל שנהיה בה בעלי-בתים בסוף, נקים מלכות בארץ ישראל, צריך שנחליף בעצמנו את העבודה הזרה בארץ. גם היום הענין עדיין חשוב. מה עשו החלוצים הראשונים, שעלו לארץ לפני מאה שנה, בזמן הרבי הרש"ב? בין היתר הם החליפו את הערבים בסבלות והיו לוקחים פחות כסף. סבל סוחב דברים.

יש ביטוי – 'סוחבים'. אבל מי צועק "עד מתי?!"? מי לא יכול לסבול יותר להיות בגלות? אמרנו שזו הנפש הבהמית, הבהמה שבי. זהו גם טעם חשוב לכך שהציונות הראשונה לא היתה מאה אחוז חרדית למהדרין – כי חרדי למהדרין, מאה אחוז, יכול לסבול. הוא מזדהה עם הנפש האלקית, הוא מסתדר, הוא מסתגל בכל מקום – תן לו קצת תקציב להקים ישיבה, ואפילו בלי תקציב, הוא יעבור את הקושי. אבל יש יהודים שלא יכולים לסבול, שבאמת צעקו – ה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים, שלא יכולים להיות עוד יום ברוסיה (אז), ולא רק ברוסיה אלא בשום מקום בעולם. אותם יהודים התעוררו לשוב לציון לאו דווקא מכח הנפש האלקית שלהם, אלא (גם) מצד הנפש הבהמית שלהם.

יחוד הנפשות

כעת מעלים על נס את הנפש הבהמית, באי-יכולתה לסבול יותר את סבל הגלות, ואז "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים" ובאה הגאולה. היום תפקידנו לחבר את שתי הנפשות – את הנפש האלקית, שמסוגלת לסבול הכל, והנפש הבהמית, הבהמה הזו שלא מסוגלת לסבול יותר את הקושי. יש פסוק מאד חשוב – "כשל כח הסבל"[סו], נגמר הכח לסבול, אין לנו יותר כח לסבול את הגלות. אז צועקים מכל הלב "עד מתי?!". כתוב[סז] שראשי התבות של הבטוי "כשל כח הסבל" הם ככה, שם קדוש בקבלה[סח], 'אזוי און ניט אנדערש'[סט] (– ככה ולא אחרת). הבעש"ט אומר שהשם הקדוש ככה הוא ראשי תבות "כתר כל הכתרים" – המקום הכי גבוה, רדל"א ששם "חביון עז העצמות".

כנראה ששרש הנפש הבהמית שלנו כאן הוא גם בעצם. באותה שיחה אומר הרבי הרש"ב אומר שהעצם בסופו של דבר חייב להתגלות. למה? לכאורה הוא גם יכול להשאר נסתר ונעלם לעולם ועד. מה שחייב להתגלות היינו צעקת "עד מתי?!" של עצמותו יתברך, הבאה לידי ביטוי בנפש הבהמית שצועקת "עד מתי?!" מכל הלב, לא כי הרבי אמר לצעוק אלא כי "כשל כח הסבל".

כל מה שלמדנו עכשיו הוא פרק בהתבוננות של "ירידה צורך עליה". אמרנו שהגימטריא של "ירידה צורך עליה" היא שלום-דוב-בער, שם הרבי הרש"ב, שאנחנו חוגגים את יום ההולדת שלו ומחברים ליום ההסתלקות בעוד כמה חדשים. שבזכות זה נזכה כולנו לגאולה האמתית והשלמה, גם של הנפש האלקית שלנו וגם של הנפש הבהמית שלנו, הכל יחד – שנגיע לארצנו הקדושה, וגם פה, במוסקבה, יהיה חלק מארץ ישראל, כי כתוב שארץ ישראל תתפשט בכל הארצות. גם עכשיו עדיין יושבים כאן יהודים כדי להכין את השטח[ע] שעד פה תהיה הגאולה, עוד מעט גם פה תהיה ארץ ישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• חיל יהודי עולה תמיד "מחיל אל חיל" – מתחיל תמיד התחלות חדשות – ולשם כך משלב עם קבלת פקודות גם חדשנות ויצירתיות.
• כל צדיק נולד ומסתלק בכל יום, כי בעבודתו היום-יומית מתגלה ה"ירידה צורך עליה" של הנשמה – הוא מייחד את 'מזל הלידה', הירידה לעולם, עם 'מזל ההסתלקות', העליה מהעולם.
• מזל הלידה, הירידה מלמעלה למטה, הוא "מזל עליון" – כח בו משביעין את הנשמה למילוי שליחותה בעולם.
• מזל ההסתלקות, העליה מלמטה למעלה, הוא "מזל תחתון" – המזל של העולם התחתון אותו מעלה הצדיק למעלה.
• נשמות נעלות באין ערוך ממלאכים, ודווקא לכן הן יכולות לרדת לעולם התחתון והגשמי, לשרוד בו וגם למלא את משימתן – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
• הנשמה יורדת מפנימיות אור אין סוף הממלא כל עלמין כדי לעלות אל הטמיר והנעלם – אור אין סוף הסובב כל עלמין.
• שרש הנשמה באור אין סוף הסובל כל עלמין – הממוצע בין הסובב לממלא – לכן בכחה לסבול את המציאות (כפי שה' סובל-נושא אותה).
• בכחו של עם סגולה בכלל ושל כל יהודי בפרט להסתגל לכל מצב ולסבול כל מציאות.
• כח הסבל היהודי מתבטא בעיקר בתלמידי החכמים – שבט יששכר עליו נאמר "ויט שכמו לסבול".
• הגאולה תלויה בצעקת "עד מתי?!" מכל הלב, בתחושה שלא ניתן יותר לסבול בגלות (שרק אז מתקיים "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים").
• בעוד הנפש האלקית סובלת הכל, כח הסבל של הנפש הבהמית מוגבל – לכן דווקא היא הצועקת "עד מתי?!" באמת.
• תפקיד הנפש האלקית לעדן ולתקן את הנפש הבהמית. תפקיד הנפש הבהמית להקנות חוסר-סבלנות לנפש האלקית.
• החרדים מסוגלים לסבול הכל, לכן הציונות התחילה מאנשים לאו דווקא דתיים – בעלי נפש בהמית פעילה שצעקה "עד מתי?!" כדבעי.
• עצמות ה', ש'מוכרחת' להתגלות, משתקפת בנפש הבהמית הזועקת "עד מתי?!".