בע"ה

ג' כסלו תש"פ – כפ"ח

גוף ונשמה בחלום יעקב

שפת אמת ויצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

צמאון הנשמה וכמיהת הגוף

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה הוי' נִצָּב עָלָיו". מסביר השפת אמת[ב] שהסולם הוא הגוף של יעקב אבינו, המלבוש לנשמה, ו"והנה ה' נצב עליו" הוא שרש נשמתו.

ביעקב מתקיים "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי... כן בקדש חזיתִך"[ג] – כפי ערך הצמאון (מצד הנפש-הנשמה) והכמיהה (מצד הבשר-הגוף) הוא רואה בחלומו את הגוף כסולם ואת הנשמה כנצבת למעלה, מושרשת בה'.

תורה ומצוות

המלאכים העולים ויורדים בסולם רומזים ל-תריג מצוות שמקיימים בגוף[ד] – כל מצוה היא מלאך-שליח, כמאמר חז"ל "היו מכבדים את המצוות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו"[ה]. "והנה הוי' נצב עליו" היינו התורה – "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[ו] – ושרש נשמת כל יהודי היא באות שלו בתורה, "חלקנו בתורתך", הנצבת עליו, בוחנת את עבודתו הפנימית ("והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי"[ז]) ומברכת אותו "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה". בשמות יעקב, יעקב (העולה מלאך-מלאך, עולה ויורד) שייך לגוף ו-ישראל (ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה[ח]) לנשמה.

אחרי החלום אומר יעקב "ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבש" – לחם היינו תורה, "לחו לחמו בלחמי"[ט] (וכן לחם אותיות חלם, חלום יעקב), ובגד היינו המצוות (לבושי הנשמה המתקיימות בגוף)[י]. גם "עזך וכבודך" שבסיום הפסוק "צמאה לך נפשי" רומזים לתורה ומצוות: "עזך" היינו "אין 'עז' אלא תורה"[יא] ו"כבודך" היינו מצוות-מלבושים (הנקראים כבוד[יב]), והוא סוד "הוי' עז לעמו יתן [כתרגום 'אורייתא לעמיה יהב'} הוי' יברך את עמו בשלום [אותיות מלבוש]"[יג].

"כמה לך בשרי" לשון כמות – מצד מצוות הגוף "הכל לפי רוב המעשה"[יד]. אם כן, "צמאה לך נפשי" היינו איכות, לה יש ערך עצמי בלימוד התורה (וכדברי רבי חיים מבריסק על 'בטול תורה באיכות'[טו]). איכות וכמות – תורה ומצוות – מקבילים לאותיות ו-ה שבשם, פרצופי ז"א (תפארת) ומלכות. והנה, כמה עולה א-דני, שם המלכות, מדת דוד, ו-צמאה עולה קול[טז], שכנגד התפארת, בסוד "הקֹל קול יעקב", וצירוף השרשים צמא-כמה עולה יעקב-דוד[יז]!

סוד המלבוש

והנה מלבוש עולה חשמל (כנודע), שסודו חש-מל, שתיקה ודבור, "עתים חשות עתים ממללות"[יח]. מצד הגוף דווקא "עת לחשות ועת לדבר"[יט], אבל מצד שרש הנשמה בתורה יש דבור בלתי פוסק – התורה מדברת תמיד שהרי "באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא"[כ] ואם יפסק הדבור העליון של התורה לא היה קיום לעולם לרגע, "אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי"[כא] (שעל כן כל יד שנים שהיה יעקב בבית עבר לא ישן אלא עסק בתורה יומם ולילה).

בשרש העליון, לפני הצמצום, הכל כלול בתורה: "עולם המלבוש" הוא הדרגה בה "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[כב], אך דרגה זו היא בגדר "מילין דהדיוטא" ביחס לתורה כ"שעשועים עצמיים", "שעשעים יום יום"[כג], שקדמו לגמרי לעולם ולרצון לבוראו ("נצב עליו"). השיעור לאחר עלית הרצון לבריאת העולם ("כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[כד]) היינו התכללות שרש המצוות (רצון ה') בתורה[כה].

יעקב ומשה

יעקב השתוקק לתיקון הגוף והנשמה, מצוות ותורה. והנה "משה מלגאו יעקב מלבר"[כו], כנשמה (אותיות משה נ, שייך ל"משנה תורה", שרש תורה שבעל פה) וגוף. "תורה צוה לנו משה"[כז], אמנם משה צוה לנו מצוות (ולא רק תורה ללמוד), כדרשת חז"ל[כח] ש"תורה צוה" היינו תריא מצוות מפי משה, וכן משה רבינו עולה תריג מצות, אבל מצוות משה הן-הן תורה, דהיינו התכללות שרש המצוות בתורה (כנ"ל ביחס לעולם המלבוש). ובתורה עצמה: יעקב עוסק ב"גופא דאורייתא" אך עיקר העבודה הוא השלמת התורה על ידי פנימיות התורה, הדבקות בה' הנצב עליו.

יעקב צריך סולם לחיבור שמים וארץ (גוף ונשמה, מצוות ותורה), אבל משה מתייחד מיד עם ה' הנצב עליו. ובאמת, גם אי-רצונו של יעקב אבינו לעלות בסולם נבע מדרגת משה שבתוכו, שאינו זקוק לסולם[כט].

הכלל העולה: מצוות ביחס לתורה הן חיצוניות, בחינת בשר-גוף לעומת נשמה. שלמות הגוף עם המלבוש-חשמל היא על ידי התורה דווקא, "והנה הוי' נצב עליו", ושלמות התורה הנגלית הוא בדבקות בה' בפנימיות התורה.