בע"ה

ליל ש"פ תולדות, ב' כסלו תש"פ – כפ"ח

להפוך ל'עצמי'

שיעור נשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לעלות לעצם

ירידה משרש הכלים לצורך עליה לשרש האורות

כשהיינו ברוסטוב, ביום ההולדת של הרבי הרש"ב למדנו שיחה שלו[ב] בנושא שמתאים ליום הולדת – ירידה צורך עליה. ירידת הנשמה לגוף היא לצורך עליה למקום גבוה יותר – באין ערוך – על ידי העבודה בעולם הזה. בשיחה נוספת שלו[ג] ראינו שהוא אומר שלא צריך לחכות לעליה לאחרי מאה ועשרים, אלא שהעליה היא כאן ועכשיו, תוך כדי העבודה בעולם הזה. צריך להבין מאיפה הנשמה יורדת ולאן היא עולה בזכות הירידה.

בדרך כלל מוסבר בחסידות[ד] ששרש נשמות ישראל הוא פנימיות הכלים[ה] – הכלים של עולם האצילות, או פנימיות שרש הכלים לפני הצמצום[ו]. כלים הם כח קבלה – להיות מושרש בפנימיות הכלים היינו להיות 'מקבל פנימי'. מקבל פנימי הוא תואר נעלה לחסיד, זהו שרש נשמות ישראל, אך הירידה לעולם היא לצורך עליה למקום יותר גבוה – להיות משפיע אור עצמי.

בלשון הקבלה, כתוב "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[ז]. "חיוהי" היינו חיים, שהם שרש האורות, ו"גרמוהי" היינו כלים (עוד נסביר יותר על ה"גרמוהי"). הנשמה יורדת ממדרגת "איהו וגרמוהי חד בהון" – הוא והכלים הם אחד בעולם האצילות ("בהון" היינו בעשר הספירות דאצילות) – והתכלית היא העליה למדרגת "איהו וחיוהי חד בהון", לאחדות ה' עם האורות בעולם האצילות. בשרש הנשמה היא כלי לקבלת אור ה', בחינת נוקבא – כולנו מקבלים מה'. אבל הנשמה יורדת לעולם כדי לעשות לה' דירה בתחתונים, וה' רוצה שכל נשמה של יהודי תהיה בבחינת אור – תאיר את האור של ה' בעולם, תהיה משפיע.

בשרש כל נשמות ישראל הן בחינת נוקבא, אשה ביחס לקב"ה, אבל יורדים למטה כדי שכולנו נהיה בבחינת משפיע. בתוך עם ישראל יש חלוקה, צריך להיות בתוכנו יחוד של איש ואשה, אבל בכללות כתוב "ולציון [ציון היינו עם ישראל בארץ ישראל] יאמר איש ואיש יֻלד בה"[ח], גם האיש וגם האשה צריכים להיות "איש ואיש", בבחינת משפיע[ט].

במילים אחרות, זו ירידה מבחינת מציאות לצורך עליה לבחינת מהות (מציאות היא בחינת נוקבא ביחס למהות שהיא בחינת דכורא) – ירידה מהבינה, מדרגת האשה, אמא עילאה, לצורך עליה לחכמה, אבא עילאה.

ירידה לצורך עליה לעצמות

עד כאן הקדמה – כך מבואר בדרך כלל בחסידות. אבל בשיחה שלמדנו יש חידוש – כתוב שהירידה היא מבחינת מהות, מהחכמה (כח מה[י] – מהות), כדי לעלות לעצמות[יא]. עצמות היא המלה הכי חשובה בחסידות חב"ד, וככל שמתקדמים בדורות – לקראת הגאולה, תורתו של משיח – היא יותר ויותר מרכזית. בדרך כלל אומרים "עצמות ומהות" ביחד, כמו קוצו של י ו-י, אבל כאן בשיחה כתוב שהנשמה יורדת לעולם מהחכמה, המהות, כדי לעלות ולהגיע לעצמות. אם לפי ההסבר הרגיל העליה היא מבחינת האשה במדרגה הכי גבוהה – אמא – למדרגת חכמה-אבא, כאן העליה היא לשותף השלישי, הקב"ה, שמעל שניהם.

[מה ההבדל בין מהות לעצמות?] מהות מתרגמים essence ועצמות צריך לתרגם being – המהות היא תואר פנימי, מה הוא באמת (בניגוד למציאות, שהיא תואר חיצוני, איך הדבר נתפס בעיני הזולת) אך העצמות היא לא תואר אלא עצם ההויה של הדבר.

כלומר, הרבי הרש"ב אומר שהנשמה יורדת לעולם כדי להיות 'עצמי'. ידוע בחסידות שמי שלא אמתי, שאין תוכו כברו, נקרא 'חיצון', ותואר השבח לחסיד אמתי – אפילו בינוני של התניא – הוא 'פנימי'. אבל יש גם מדרגה של 'עצמי' – מי שהוא הכי אמתי, אמת לאמתו – ולא רק הרביים הם 'עצמיים', אלא לעתים גם חסידים יכולים לזכות למדרגה זו. כמו שאמר הרבי הרש"ב על רבי אייזיק מהומיל, שלפרקים הוא היה במדרגה של 'עצמי'[יב]. לפי השיחה הזו של הרבי הרש"ב, כולנו ירדנו לעולם כדי להגיע למדרגת עצמי.

התופס בחלק מן העצם תופס בכולו – התפתחות המושג בחסידות

כפי שאמרנו, המושג עצמות הוא המושג הכי עיקרי בחסידות, ויש לגביו דברים חשובים. אחד הדברים המפורסמים, כבר מהבעל שם טוב, הוא הביטוי שהעצם בלתי מתחלק ולכן כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו. כאן גם יש דוגמה לכך שהביטוי עצמות 'מתגבר' עם השנים – תמיד מצטטים זאת בשם הבעל שם טוב, אבל הוא לא מדבר על עצם אלא על 'אחדות' (כמו שמביא בשמו בעל התולדות). מה שהוא בגדר אחדות, שהוא אחד, הוא בלתי מתחלק וכו'. היה צריך לחכות לאדמו"ר הזקן שישתמש במלה עצם.

נראה קצת את השתלשלות הביטוי: בכתר שם טוב[יג] (שלמדנו לאחרונה באריכות[יד]) כתוב:

המדבק את עצמו בחלק אחד מן האחדות דבוק בכולו, והוא הדין ההיפך.

בנוסף לשימוש במלה "אחדות" (ולא "עצם"), יש כאן דיוק נוסף – כאן כתוב "המדבק את עצמו... דבוק בכולו" ובחב"ד[טו] תמיד אומרים "התופס... תופס בכולו". יתכן שהא בהא תליא – מקור המושג דבקות הוא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[טז], אחדות ודבקות הולכות יחד, וכנראה שתפיסה שייכת למושג עצם. יש תפיסה גם בגשמיות, תפיסה ביד, אבל כאן המשמעות היא יותר שכלית (תפיסה בשכל היינו עד היכן יד שכלו מגעת). דבקות היא כתר, למעלה מדעת, אבל היא שרש המדות בכתר – דבקות שייכת ללב ותפיסה לשכל (יש גם דבקות בשכל, מצד פנימיות ספירת הדעת, שהשכל דבק במשהו, אבל דבקות סתם היא בעיקר רגש ששרשו למעלה מהשכל). בדבקות האדם יותר 'נתפס' בדבר מאשר תופס בו[יז], ודבקות (רגשית-פנימית) באחדות – לפחות בחלק ממנה – יותר 'מחייבת' מתפיסה (שכלית).

נשים לב שהחלק השני של המשפט המקורי – "והוא הדין ההיפך" – לא מובא אף פעם בחב"ד. במקור ביעבץ[יח] (שלמדנו באריכות) מוסבר באריכות הצד ההפוך – שמי שמפריד עצמו מחלק מהאחדות, דוגמת האומר שיקיים את כל התורה חוץ מדבר אחד, מפריד עצמו מהכל ואין לו את התורה (שהיא עצם) בכלל.

המקור בניסוח החב"די הראשון – כלשון הרבי הרש"ב בכמה מקומות[יט] – מובא בהוספות לכתר שם טוב[כ]:

וכמו שאמר הבעש"ט ז"ל שכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו כו'.

אך הניסוח החב"די הסופי הוא בלשון הרבי[כא]:

העצם, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.

הרבי דן[כב] במושג ומסביר מעט:

"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", משום שהעצם בלתי מתחלק, ובמילא כשתופס במקצתו ה"ה תופס בכולו – דלכאורה אינו מובן: כיון שהעצם אינו מתחלק, איך שייך המושג של מקצת של העצם, שנוכל לומר שע"י התפיסא בהמקצת תופס בכולו? – אלא הכוונה היא להעצם כפי שנמשך ובא בשינויים גם בבחינת מקצת, שכיון שהעצם הוא זה שבא בהמקצת, לכן, יש בו הכל, ובמילא, התופס במקצתו תופס בכולו.

הניסוח כאן יפה, אבל צריך להסביר אותו יותר. במלים אחרות, העצם מופיע בתופעות, ובכל תופעה שהוא מופיע בה הוא נמצא כולו. קצת מזכיר את המשפט בזהר[כג] על נר שמשליך הארות על הקירות. אם היה מדובר בגילויים – הגילוי אינו המקור, אבל בעצם כל השלכה היא "מקצת מן העצם".

עצם בלתי מתחלק – בקוב"ה ישראל ואורייתא

מה המשמעות בשבילנו שעצם בלתי מתחלק והתופס בחלק מן העצם תופס בכולו? נסביר זאת ביחס לקב"ה, לעם ישראל ולתורה[כד]:

כאשר יהודי רואה השגחה פרטית בחייו, רואה איך ה' מנהל את המציאות שלו – הכל בהשגחה ולפעמים יש אירוע בחיי היום-יום שרואים זאת במוחש – מה הוא תופס? אם היינו אומרים שהשגחה פרטית היא גילויים, אור ה', אז אני רואה חלק מהאור ויהודי אחר רואה משהו אחר, וגם אני בעצמי ביום אחר רואה באופן אחר. אבל ה' הוא עצם, וכשאני מאמין שהכל בהשגחה פרטית – ולא רק מאמין, אלא חווה זאת – אני חווה את עצמות ה' בהשגחתו הפרטית. כשאני פוגש את ה' בחיי – אני פוגש את עצמות ה', ואני אוחז בכל העצם. בכל חוויה, גם הכי פעוטה, של השגחה פרטית נמצא כביכול כל הקדוש ברוך הוא כולו! כמובן, "לית אתר פנוי מיניה"[כה] וכל כולו יתברך נמצא בכל אתר ואתר תמיד, אך ככלל הוא בהעלם והסתר מעיני הנבראים – "אכן אתה אל מסתתר"[כו] – ואילו בחווית השגחה פרטית הוא מתגלה. בגילוי גופא יש שתי בחינות – הרגשת עיני ה' המשגיחות וידו המנווטת, ושמיעת-קליטת המסר האלקי שבהשגחה עבורי (נמצא שיש כאן סדר שלם של חש-מל-מל – לית אתר פנוי מיניה, גילוי ההשגחה, קליטת המסר שבהשגחה – ודוק).

גם עם ישראל הוא עצמי, והמשמעות היא שכל יהודי הוא העצם כולו – כל יהודי הוא כנסת ישראל. כשאני מדבר עם יהודי אחד, מתייחס ליהודי אחד, אני בעצם מתייחס לכל כנסת ישראל. כמובן, יש לתובנה זו השפעה גדולה מאד על אהבת ישראל, איך צריך להתייחס לכל יהודי.

גם בנוגע לתורה: התורה היא עצם, כל אות של התורה היא העצם של התורה (גם במצוות – כל מצוה כוללת את כל המצוות, כידוע בביאור[כז] הדין ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"[כח]). לכן, יהודי שהייתי חושב שהוא עם הארץ, אבל הוא יודע קצת תורה, חלק מהתורה, אות אחת מהתורה – יודע אותו מתוך ידיעה שזו "תורת הוי'" – יודע בעצם את כל התורה כולה. והוא יותר יודע תורה מגאון גדול שיודע את כל הספרים בעל פה, אבל חושב בטעות שהם שכל.

הפן השלילי כאן, ה"והוא הדין להיפך" המוזכר בדברי הבעש"ט, הוא על דרך ענין שלש השלמויות (שבספר תיקון המדינה[כט] אנו משייכים לבינה-אמא) בהן חסרון בדבר פוגע בכל השלמות – אם חסרה אות אחת בספר התורה כל התורה פסולה, אם חסר יהודי אחד אי אפשר לתת לעם ישראל את התורה וכך יש לומר שאם אדם לא מודה בהשגחה פרטית קטנה הוא כופר בעיקר (ולפי פירוש הבעש"ט[ל] הוא כופר בדוד).

ב. פירושי "עצם"

"עצם מעצמי"

כשרוצים להבין מושג צריך להתבונן בהופעתו הראשונה בתורה. איפה ההופעה הראשונה של "עצם" בתורה? "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[לא]. מה המשמעות שם? בפשט הכוונה לעצמוֹת הגוף. אולי אפשר לומר שאדם הראשון זיהה שחוה היא מהעצם שלו, ולכן היא לא רק חלק ממנו אלא היא כולו, אבל בפשט הכוונה היא לעצם, אחת מעצמות שלד האדם.

יש "עצם מעצמי ובשר מבשרי" – שתי מדרגות של האשה, עצם ובשר, שהן אמא עילאה ואמא תתאה, לאה ורחל, ה עילאה ו-ה תתאה של שם הוי'[לב]. נאמר גימטריא ראשונה הערב: כמה עולה עצם ועוד בשר? עצם עולה 200 ו-בשר עולה 502, "שכינה ביניהם", וביחד הם עולים שבת[לג]. האשה בכלל היא סוד השבת.

האם עצם בגוף היא 'בלתי מתחלקת'? אפשר לשבור עצמות? בפשטות אפשר לשבור-לחלק עצם. על הצדיק כתוב "שֹׁמר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה"[לד] – כנראה בעצמוֹת הצדיק יש ממד של 'עצם בלתי מתחלק'.

עצמה

מובן נוסף לשרש עצם, שחוזר הרבה פעמים בתנ"ך, הוא עָצמה. בפרשתנו, פרשת תולדות, נאמר על יצחק אבינו "כי עצמת [= 630, יהודי במשולש וכו'] ממנו מאד" (יש כאן היקש בין "עצם" ל"מאד", וכמו שיתבאר). וכן לפני שבועים קראנו "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום"[לה]. כפי שמסבירים המפרשים, "עצום" הוא גם בכמות וגם באיכות. דברנו קודם על עליה ממציאות (בינה) למהות (חכמה) וגם על עליה לעצמות (כתר). יש אצלנו מבנה חשוב של מושגים המקבילים לאותיות י-ה-ו-ה, כולל קוצו של י:

קוצו של י     כתר    עצמות

          י        חכמה מהות

          ה       בינה   מציאות

          ו        מדות  איכות

          ה       מלכות כמות

האם יש קשר בין עָצמה לבין עצמוֹת? המדקדקים קושרים ביניהם[לו], בפשטות העצמוֹת הן המעניקות לגוף עָצמה ותוקף. לפעמים עצם מתייחס לא רק לעצמות, אלא לכל הגוף, אבל גם שם בפשטות הסבה היא שהעצמות הן המעמידות את כל הגוף ונותנות לו עצמה.

עוצם עיניו

האם יש עוד משמעות של עצם בתנ"ך? עצמות מופיעות בתנ"ך הרבה פעמים, וגם המובן של עצמה רווח. אך יש עוד משמעות – עצימת עינים, שמופיעה רק פעמיים בתנ"ך[לז]. הפסוק השני הוא "עֹצם עיניו מראות ברע" – כנראה שזו תכונה שעל ידה מגיעים להיות 'עצמי', לעצום עינים מלראות רע. מזכיר את "וירא און ולא יתבונן"[לח] – לא להתבונן ברע של הזולת. הצמח צדק מסביר[לט] שאהבת ישראל שלמה היא להתייחס לזולת כמו לעצמי – כמו שאדם לא רואה את נגעי עצמו, כך צריך לא לראות רע אצל הזולת. זו תכונה של 'עצמי'.

האם יש קשר בין עצימת עינים לפירושים הראשונים? הרד"ק, גדול המדקדקים, לא קושר ביניהם. בין הפירושים של עצמות ועצמה הוא קושר, כנ"ל, ואומר שיש עוד ענין של עצימת עינים. אכן, המדקדקים האחרונים[מ] אומרים שיש שלשה ענינים בשרש עצם – עצמוֹת, עָצמה ועצימת עינים – וכן קושרים ביניהם. אדרבא, הם אפילו אומרים שיתכן שעצימת עינים היא המובן העיקרי. הם מסבירים – בלי להשתמש במלים האלה – שעָצמה של משהו היא היותו דחוס מיניה וביה. עצימת עינים היא התרכזות-התכנסות של אדם בתוך עצמו, שנותנת עצמה. יש קשר בין עצום לצמצום – צמצום במובן של ריכוז נותן עצמה.

איך אפשר להבין זאת? הנקודות (קמץ, פתח כו') מכוונות כנגד הספירות – קמץ בכתר, פתח בחכמה, צירה בבינה וכו'. אם אמרנו קודם שירידה צורך עליה היא ירידה מהבינה לצורך עליה לחכמה – הירידה היא מצירה כדי לעלות לפתח או אפילו לקמץ. צירה לשון צורה – לנשמה למעלה יש צורה-מציאות. הרבי הרש"ב אוהב להשתמש בביטוי "מציאות בלתי נמצאת" – שרש הנשמה באור א"ס שלפני הצמצום (טהירו עילאה – "נשמה שנתת בי טהורה היא"[מא]) היא בבחינת "מציאות בלתי נמצאת", אין שם משהו-מישהו אחר שמוצא אותה או מתייחס אליה, אבל יש לה צורה משל עצמה. הרבי הרש"ב מסביר בשיחה שלמדנו שתכלית הירידה לעולם היא לאבד את הצורה, כדי לעלות לדרגה יותר גבוהה. בכל אופן, בחכמה יש פתח, לשון פתיחה, ובכתר יש דווקא קמץ, לשון קמיצה-וסגירה. בכתר-בעצם הכל נקמץ-נדחס – על דרך עצימת עינים – וזהו מקור העצמה.

[אכן, אחרי עצימת העינים צריכה להגיע גם פקיחת עינים[מב], כדברי הרבי[מג] שיש לפקוח את העינים ולראות את המשיח בא. כך בקריאת שמע, אחרי עצימת העינים בפסוק הראשון פוקחים את העינים לראות את המציאות ולגלות בה את ה'. עצימת העינים היא ה"רצוא" של עצם הנשמה, לראות שה' הוא הכל ("גאט איז אלץ"), ופקיחת העינים לאחר מכן היא ה"שוב" של עצם הנשמה, לראות שהכל הוא ה' ("אלץ איז גאט")[מד], עד לשיא בראית האלקות בכל פרט באהבת ה' "בכל מאדך"[מה], כמו שנלמד בהמשך[מו]. אחרי שעוצמים עינים ומתעצמים עם כך ש"הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[מז] ניתן לפקוח עינים ולראות ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[מח], וכיצד האלקות מתממשת "עצמות ומהות בתוך גוף"[מט] בפעולותיו של מלך המשיח (אם הופכים את הסדר, בהקדמת פקיחת עינים לעצימת עינים[נ] המתעצמת עם ה', ראית עצמות האלקות כביכול המתממשת במציאות העולם הנברא ובאדם עצמו עלולה להפוך לע"ז ר"ל, וד"ל.]

עצמי ("יששכר חמֹר גרם")

בחז"ל יש עוד מובן – אני עצמי, אתה עצמך. איך אומרים באנגלית 'עצמי'? self (myself, himself). אז יש לנו כבר ארבעה מובנים – נגיד אותם באנגלית, כדי להבחין ביניהם: איך אומרים עצם? bone. עצמה? might. עצמי? self. עצימה? close. באנגלית אלה מלים שונות לגמרי, בלי שום קשר, אבל בעברית כולן באות מאותו שרש – עצם.

איך אומרים בארמית 'עצמי' במובן של הוא בעצמו? גרמיה. על המלכות כתוב "לית לה מגרמה כלום"[נא] – אין לה מעצמה כלום. מה הפירוש של גרם בתנ"ך? עצם. אם נשים לב, אנחנו חוזרים כאן ל"גרמוהי", שרש הכלים, כנ"ל. בחז"ל יש גרם גם במשמעות של לגרום למשהו – בעיקר לגרום נזק, בנזיקין יש "דינא דגרמי" ודין גרמא[נב].

איפה כתוב גרם? "יששכר חמֹר גרם"[נג]. יששכר הוא הבחור-ישיבה – יש כאן נשים, שלכל אחת יהיו הרבה יששכרים בבית, הרבה בחורים שלוקחים על עצמם בכיף את עול ההתמסרות לתורה. על בני יששכר כתוב "יודעי בינה לעתים"[נד]. יששכר רומז למה שנאמר לרחל – "יש שכר לפעולתך"[נה]. יששכר הוא מבני לאה, אבל יש כאן רמז מובהק למה שנאמר לרחל. כתוב חמור בכתיב חסר, חמֹר, רמח, בגימטריא אברהם. גרם הוא חמש פחות, אז הוא בגימטריא אברם. יש פסוק מפורש בדברי הימים – "אברם הוא אברהם"[נו], גרם הוא חמֹר... כתוב עליו "ויט שכמו לסבול"[נז] – טוב לסבול? חושבים שלא טוב לסבול, אבל כאן כתוב שזו מעלה. דברנו במוסקבה[נח] ששרש נשמות ישראל הוא ב"סובל כל עלמין", מעין ממוצע בין ה"ממלא כל עלמין" ל"סובב כל עלמין". אנחנו עם סגולה, וחלק מסגולת עם ישראל הוא היכולת לסבול כל מצב, כמו האתרוג, הכי מהודר בארבעת המינים, שסובל את כל האוירים[נט], את מזג האויר בכל עונות השנה שהוא על העץ – כולנו, כל היהודים, אתרוגים שיודעים לסבול (וכך להתיפות, להתהדר).

ה פירושי עצם

אם כן, יצא לנו שיש חמש משמעויות במלה עצם. ראינו שאחרי כל הגלגולים נטבע ביטוי יפה – "העצם, כאשר אתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". "העצם" רומז לכך שיש ה פירושים בעצם – ה-עצם. עצם בגימטריא 200 ו-ה פעמים עצם עולה 1000, "האלף לך שלמה"[ס] (שלמות החוזרת לאחד – אחדות). צריכים לתת מבנה קבלי לפירושים.

אמרנו כבר שעצמות שייכות לבינה – שרש ה"גרמוהי", ל"יששכר חמֹר גרם" יש "בינה לעתים". ה-self היינו מודעות-עצמית, שייך לספירת הדעת. עצימת עינים שייכת לכתר, הקמץ, כנ"ל. אם כן, עָצמה, might, צריכה להיות שייכת לחכמה – למה? [האבא הכי חזק בבית...] כנראה שבאמת האבא צריך עצמה. אבל מה הקשר לספירת החכמה? כתוב בקבלה ששרש החכמה בגבורה דעתיק – החכמה היא ראש קו הימין, אבל יש לה שרש דווקא בגבורה דעתיק. המלה 'עצמות', ממנה התחלנו, שייכת לפנימיות הכתר, לעתיק (היינו מה שכל עצם בלתי מתחלק – עתיק הוא נעתק-נבדל בעצם מכל מציאות, גם מציאות נאצלת, שניתנת לחלוקה כו').

  עתיק                                         עצמוּת

  כתר                                          עצימת עינים

  חכמה (ששרשה בגבורה דעתיק)            עָצמה

  בינה                                         עצמוֹת

  דעת                                          אני עצמי (self)

שלש אותיות ע-צ-ם

את חמשת הפירושים אפשר לרכז לשלשה: כפי שהוזכר, הרד"ק מחבר עָצמה עם עצמוֹת הגוף. גם שני הפירושים שאינם בתורה שבכתב – עצמי (self) ועצם (כפי המושג בחקירה ובחסידות) – מתחברים. ה'עצמי' בחסידות הוא הרכב של שני הפירושים – הוא מתנהג כפי שהוא בעצמו, בסגנונו-שלו, בלי לזייף או לחקות איש, ולכן זוכה להגיע לעצם-לעצמות ולממש את תכלית ירידת נשמתו לעולם. את שלשת הפירושים אפשר להקביל לאותיות עצם:

האות עין רומזת לעצימת עינים, מקור-כלל כל הפירושים, כנ"ל בארוכה מדברי המדקדקים האחרונים.

האות צדיק רומז לצדיק העצום, עליו נאמר "רבות רעות צדיק ומכֻלם יצילנו הוי'. שֹמר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה", כנ"ל (האות צ היא האות של חדש שבט[סא], בו ראש השנה לאילן – וכן איתא בספר התמונה שתמונת ה-צ, ובפרט ה-ץ, רומזת לאילן – שענפיו הם מעין עצמות השלד מלאות העצמה).

האות מם[סב] (ובפרט ם סתומה) רומזת לפירושי 'עצמי' ו'עצם'. בסוד 'גלגול' האותיות[סג] (המוסבר בספר המלכות, מספרי המקובלים שלפני התגלות הזהר) זו האות היחידה שמתגלגלת ב-מ (כלומר, בעצמה), כאשר המילוי שלה זהה לה. האות מ היא אות המים, בהם יש זרימה טבעית (כמבואר בחסידות שאהבה כמים היא אהבה טבעית) וגם ביטוי האות מ הוא הכי מופשט וטבעי[סד] – טבע הדבר שייך לעצמותו. המים שלנו 'מורכבים' (כפי שמסביר הרמב"ם[סה] שהיסודות הגשמיים הם מורכבים) משני חלקי מים (מימן) וחלק אחד אויר (חמצן) – H₂O – אך יסוד המים הפשוט (מימן) הוא היסוד הפשוט, שמספרו האטומי הוא אחד (יש בו אלקטרון אחד בלבד), ולכן הוא נשאר לעולם ועד כפי שנברא לראשונה, כתכונת 'עצם בלתי מתחלק'.

עד כאן עוד פרק אחד לגבי הנושא של ירידה צורך עליה – יורדים מטה מטה כדי להגיע, כאן, בעולם הזה, לעצמות.