אורה ושמחה בחנוכה

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"[א]. הפסוק הידוע ממגילת אסתר מתאים לא רק לפורים אלא לעוד זמני שמחה, ובמיוחד לחנוכה! הקשר מתחיל במלה "אורה", שהרי חנוכה הוא החג הכי 'מאיר', המצוה היחידה בחנוכה היא הדלקת הנרות (ובשאר ימות השנה אין הדלקת נר כמצוה בפני עצמה).

אורה-תורה

הקשרים הבאים יוצאים מדברי חז"ל "אורה זו תורה... שמחה זה יום טוב... ששון זה מילה... ויקר אלו תפלין"[ב]:

"'אורה' זו תורה, שנאמר 'כי נר מצוה ותורה אור'"^ב – אור התורה בא עם "נר מצוה" הוא נר חנוכה. התורה של פורים היא מה שקבלו ישראל מחדש את התורה ברצון ("הדור קבלוה בימי אחשוורוש"[ג]), ואילו התורה של חנוכה היא אור התורה שבעל פה. מגילת אסתר נכללה בכתבי הקודש ("כתבוני לדורות"[ד]) ודומה לתורה שבכתב, ואילו חנוכה הוא אחרון החגים שנתקנו בישראל, לאחר שפסקה הנבואה ונחתמו ספרי התנ"ך – תחילת תורה שבעל פה.

בפרט, חנוכה קשור לאור פנימיות התורה המתחילה להתגלות בי"ט כסלו, "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[ה] – "מעינותיך" היינו השמן של התורה, "רזין דרזין דאורייתא". נרות השמן מסמלים את ה"תורה חדשה מאתי תצא"[ו], תורת מלך המשיח. לכן מתאים המנהג ללמוד תורה ליד הנרות, תורה אור ליד נר מצוה (מבלי להשתמש לאורה)[ז].

שמחת היין

"'שמחה' זה יום טוב, וכן הוא אומר 'ושמחת בחגך'"^ב. פורים הוא ודאי יום משתה ושמחה, אבל לפי כמה מגדולי הפוסקים גם ימי חנוכה נקבעו ל"ימי שמחה"[ח] והסעודות הנעשות לכבוד החנוכה הן סעודות מצוה[ט]. גם שתיית יין השייכת בעיקר לפורים מתחילה כבר בחנוכה, לא מתבסמים אך בהחלט שותים 'לחיים'[י]. והרמז: אנטיוכס = כוס יין[יא], כשמנצחים אותו ראוי לשתות כוס יין... בחנוכה מתאים לערוך התוועדויות לבביות (עם לביבות) הנמשכות עוד ועוד, "להתוועד ולא לקום עד שיבוא המשיח" (כביטוי של הרבי).

ה"אורה" של חנוכה היא השמן וה"שמחה" היא היין. שמן כנגד חכמה-אבא ויין כנגד בינה-אמא (השמן השקט מורה על בטול, פנימיות החכמה, ו"יין המשמח" שייך לבינה, שפנימיותה שמחה). יין הוא גם "רזין דאורייתא" אבל השמן הוא "רזין דרזין", וצריך את שניהם (רזין דרזין של השמן הוא סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[יב], ורזין של היין הוא סוד "פנימיות אמא פנימיות עתיק"[יג]).

מילה במסירות נפש

"'ששון' זו מילה, וכן הוא אומר 'שש אנכי על אמרתך'"^ב. אחת הגזרות של היוונים היתה על ברית מילה, ולעומת זאת הנשים הצדקניות מסרו את הנפש כדי למול את בניהן[יד] (מילה שייכת במהותה למסירות נפש). שמונת ימי חנוכה מקבילים לשמונה ימי מילה, ויש אומרים[טו] שזהו ההסבר מדוע נקבעו שמונה ימים למרות שהשמן במנורה דלק בנס רק שבעה ימים.

שלש הגזרות העיקריות, שבת חודש ומילה, מכוונות כנגד כח ההתחדשות של ישראל בשלשת ממדי המציאות, "עולם [מקום], שנה [זמן], נפש" (כמבואר בחסידות[טז]): שבת קדש מורה על חדוש העולם-המקום; קידוש החודש היינו התחדשות בממד הזמן-שנה; וברית מילה היא התחדשות בממד הנפש, "אות ברית קדש" בגוף האדם. זהו העיקר, הגוף הקדוש של היהודי, קדושת הברית שהיוונים רצו לבטל, והסימן חנוכה = גוף.

מילה קשורה גם לשמן של חנוכה: היונים "טמאו כל השמנים"[יז] – השמן רומז ל"זרע קדש"[יח] ולטמא את השמנים היינו לטמא את הברית, בחינת יוסף הצדיק שומר הברית, עליו קוראים בתורה בימי החנוכה.

תפילין ותיקון השמאל

"'ויקר' אלו תפילין, וכן הוא אומר 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש"^ב.

הרבי מבאר[יט] שמצוות תפילין בתורה היא השורש של מצות נר חנוכה[כ], כאשר המסקנה בפועל (ה'אופטו') של דברי הרבי היא שיש להרבות ב'מבצע תפילין' בימי החנוכה. שייכות חנוכה לתפילין היא בכך שתפילין של יד מניחים על יד שמאל וכן נר חנוכה מניחים בשמאל הפתח, "מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל"[כא].

השמאל הוא מקור היניקה לסטרא אחרא, כמו שהמלאך של עשו, בו נאבק יעקב, נקרא סמא"ל, אותיות שמאל. דווקא נר חנוכה יכול להתעמת עם השמאל ולברר אותו. מזוזה מימין – המזוזה היא מצוה כללית, ורוב מצוות עשה שייכות לימין (מצוות עשה מקיימים מתוך אהבה). אבל נר חנוכה הוא יוצא מן הכלל. הוא הדין בהנחת תפילין על יד שמאל, כנגד הלב, ובפרט כנגד צד שמאל של הלב, שבו שוכנת הנפש הבהמית (ב"דם הוא הנפש", וכידוע שחלל הלב השמאלי דווקא הוא החלל ש"מלא דם"). לאחר שמכניעים את השמאל מתקיים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[כב], "בשני יצריך"[כג].

בנוסף, נר חנוכה מניחים "על פתח ביתו מבחוץ"[כד], להאיר את החוץ. הדברים תלויים זה בזה (כפי שמסביר הרבי): צריך להגיע לשמאל, להכניע את כח השמאל, ועיקר כח השמאל נמצא בחוץ. אם הנחת תפילין של יד על יד שמאל היא השורש להנחת נר חנוכה בצד שמאל, הרי הנחת תפילין של ראש היא השורש להדלקת נר חנוכה בחוץ, כי תפילין של ראש צריכים להיות מגולים, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

ובכל זאת, בתפילין יש תפקיד חשוב ליד ימין, שבה מקיימים את פעולת ההנחה על יד שמאל[כה]. אכן, גם נר חנוכה מקבל את כוחו מהמזוזה שבימין, ולכן כתוב בהלכה[כו] שאם אין מזוזה בפתח שמים את נר חנוכה מימין.

לסיכום:

הפסוק בפורים               בחנוכה

"אורה" "זו תורה"     אור נרות חנוכה

"שמחה"        "זו יום טוב" סעודות חנוכה

"וששן" "זה מילה"    מסירות הנפש של החשמונאים על ברית מילה

"ויקר"  "אלו תפילין"         מניחים נר חנוכה בשמאל ועל פתח ביתו מבחוץ, רמז לתש"י ותש"ר

חושך לאור ומר למתוק

לאחר שדרשנו את הפסוק של פורים על חנוכה, נמשיך לחבר בין השנים, דבר השייך במיוחד ליום השמיני של חנוכה, "זאת חנוכה", כאשר יוצאים מחנוכה לקראת פורים.

חנוכה ופורים 'מתחרים' ביניהם, מי 'חידוש' גדול יותר. בספר הזוהר כתוב שצריך להפוך "חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[כז]. התכלית שה' רוצה, "לעשות לו דירה בתחתונים"[כח], היא על ידי הפיכת החשך לאור והפיכת הטעם המר למתוק. זו פעולת הצדיק הגמור של התניא[כט], צדיק שהוא גם בעל תשובה (שגבוה יותר מצדיק שאין לו את מעלת התשובה). חנוכה היינו הפיכת החשך לאור[ל] – נרות חנוכה – אבל פורים היינו הפיכת הטעם המר, הטפה המרה, למתוק. זהו היין של פורים. מה קשה יותר, להפוך את החשך לאור או את הטעם המר למתוק?

לפעמים מבואר שקודם הופכים את החשך לאור, ואחר כך – יותר קשה מזה, "לא זו אף זו" – הופכים את המר למתוק (כסדר הדברים בזוהר). לפי זה, "אתהפכא חשוכא לנהורא" היינו להפוך את קליפת נוגה בלבד. נוגה היינו אור, כמו בפסוק שנוהגים לומר לפני הדלקת נר חנוכה "כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי"[לא], להגיה-להפוך את החשך לאור. לעומת זאת, טעם מר הוא שלש קליפות הטמאות לגמרי, לפי זה, פורים יותר חידוש מחנוכה.

אבל יש הסבר הפוך (שמביא הרבי[לב]) האומר שכוחו של חנוכה גדול יותר מפורים, כמו שלפי סדר הדורות חנוכה בא אחרי פורים וממילא הוא חידוש ביחס לפורים. המצוות של פורים הן בתוך הבית, פרסומי ניסא בתוך תחום הקדושה. אך פרסומי ניסא של חנוכה גדול יותר, לצאת לרחוב ולפרסם את הנס דווקא בחוץ, להשפיע דווקא על אומות העולם, "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[לג].

נרות חנוכה יורדים למטה-מטה, כי הם מגיעים ממעלה-מעלה, כדברי אדמו"ר הזקן[לד] שהאבן הכי גבוהה בחומה מגיעה הכי רחוק כאשר החומה נופלת, מי שלמעלה-מעלה ביותר נופל ויורד ונמשך הכי למטה. יש תריג מצוות דאורייתא ו-ז דרבנן בגימטריא כתר (תרך עמודי אור[לה] – כל מצוה היא עמוד אור, המאיר מלמעלה מעלה עד למטה מטה[לו]), והמצוה דרבנן האחרונה שנתקנה היא נר חנוכה, היא משלימה את כתר המצוות, היהלום שבכתר. בתוך הכתר נר חנוכה היא הכתר שבכתר, האבן שבראש בכתר. ממילא הוא יורד הכי מטה-מטה, מגיע הכי נמוך, גם יותר מפורים.

בחנוכה יש את 'מגילת אנטיוכס', ומובא בראשונים (הרי"ד[לז], שבולי הלקט[לח] ועוד) שהיו קהילות שאמרו את המגלה הזו בצבור[לט]. אמנם מגילה זו לא נכנסה ל-כד ספרי התנ"ך. מגילת אסתר שייכת לקדושה, חלק מהתנ"ך, ומגילת אנטיוכס לא, סימן ששרשה במקום גבוה יותר היורד למטה יותר. אסתר היא צדקת ואנטיוכס הוא רשע, המגילה נקראת על שם הרשע כי בחנוכה אפשר להגיע לרשע עצמו ולהפוך אותו.

במגילת אסתר אסור לכתוב את שם ה', כי זו מגילה שהעתיקו הפרסים, וזלזול שיופיע בה שם קדוש – הם לא כלים לקבל את קדושת שם הוי', רק יבזו אותו. אבל במגלת אנטיוכס יש את שם ה' הרבה פעמים. במגילה זו יש איזה כח המגיע עד אנטיוכס ומברר אותו.