בע"ה

מוצאי י"ט כסלו תש"פ – בניני האומה, ירושלים

מכסא דין לכסא רחמים

התוועדות י"ט כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מכסא דין לכסא רחמים – להפנות פנים למציאות

עבודת ראש השנה – מכסא דין לכסא רחמים

היום ראש השנה לחסידות – כמו ראש השנה, שנקרא "יום הדין", אבל תכליתו להפוך את הדין לרחמים, עד שהקב"ה "עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים"[ב]. "עלה אלהים בתרועה"[ג] – "אלהים" היינו מדת הדין, והוא עולה, קם והולך, "בתרועה", על ידי התרועה – ואז "הוי' בקול שופר", שם הרחמים נמשך ויורד על ידי השופר. גם זו בחינת "קֹל" עולה ו"קול" יורד – "הקֹל קול יעקב"[ד] (ועל ידי העבודה של קול השופר יורשים את "הידים ידי עשו")[ה].

שואלים: מה עיקר הנקודה של ראש השנה ב'עבודה', בעבודת ה' יתברך? יש אומרים שהנקודה העיקרית היא קבלת המלכות, להמליך את ה' עלינו למלך – "מלך על כל הארץ"[ו]. זהו ודאי משהו עיקרי, תחלת עבודת ה', לקבל עול מלכות שמים[ז], אבל יחסית זו העבודה בחיצוניות – אך בפנימיות העבודה היא להתדמות אליו יתברך, שגם כל אחד ואחד מאתנו יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים, להפוך את מדת הדין למדת הרחמים. אם אנחנו מבקשים מהקב"ה שיעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים – גם אנחנו צריכים לעשות אותו דבר.

ירידה לעולם במדת הדין והמעבר למדת הרחמים

אדם הראשון נברא בראש השנה – זהו יום ההולדת שלו, ה"מזל גובר" שלו. כלומר, נשמתו ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ביום הזכרון, יום הדין. בשביל מה הירידה הזו? זו "ירידה צורך עליה"[ח], אבל מה התכל'ס? בדיוק מה שאמרנו הרגע:

יורדים לעולם הזה במדת הדין, כמו שאצל הקב"ה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין. לפני ש"כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[ט] הוא לא במדת הדין ולא במדת הרחמים – הוא ב"שעשועים עצמיים", "שעשועי המלך בעצמותו" בלשון הקבלה[י]. אבל "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" יש כבר כביכול מדות, עוד לפני הצמצום הראשון, וברגע שעולה ברצונו לברוא את העולם הוא יתברך כבר – כביכול – יורד במחשבה לברוא את העולם. כשכתוב שעלה ברצונו לברוא את העולם במדת הדין הכוונה שהוא ירד לעולם במדת הדין – כך הוא יורד למציאות, כך עולה בדעתו לברוא אותה.

אבל ברגע שה' מגיע, ש'נופל' כביכול על המציאות שבורא זה עתה, הוא רואה שהעולם לא יכול להתקיים במדת הדין – לכן הוא משתף את מדת הרחמים, ואף מקדים אותה למדת הדין[יא], "ביום עשות [עשיה היא תיקון[יב]. מה התיקון?] הוי' אלהים [שמקדים את שם הוי', שם הרחמים, לשם אלקים, שם הדין] ארץ ושמים"[יג]. כלומר, גם ירידת ה' לברוא את העולם היא "ירידה צורך עליה" – ה' עצמו יורד בדין, והעליה שלו היא שיעלה בדעתו שהעולם הזה לא מתקיים במדת הדין וחייבים את מדת הרחמים.

מעבר מבקורת לרחמים

ככה כל אחד מאתנו: אני יורד לעולם הזה במדת הדין. מה הכוונה? אני יורד מלא בקורת על העולם התחתון, על ה"חוצה" הזהה???מקושרת???, על הריחוק מאלקות. זה עתה הייתי בגן עדן, למעלה, קרוב לה'. עכשיו אני יורד לתוך מציאות שרחוקה מה', שמנוכרת לה' יתברך, לכן טבעי שהרגש שלי כלפי העולם הזה מהרגע הראשון הוא דין, בקורת. אבל בעצם כל זמן שאני בבקורת על המציאות סימן שעוד לא פקחתי את העינים והסתכלתי עליה טוב-טוב. אני עדיין, כמו שנסביר, עם פני כלפי מעלה – לא הפניתי פנים למציאות כפי שהיא. ברגע שכן אפנה למציאות כפי שהיא, אם יש בי ניצוץ אלקי – ויש בי, אני יהודי, יהודים הם רחמנים – עם כל כמה שהעולם הזה מנוכר לאלקות, אני אתחיל לרחם עליו, ועל כל אחד ואחד שנמצא אסור וכלוא בתוכו.

בהפנית הפנים למציאות הגעתי בעצם לתכלית של ראש השנה, לעבודת ה' הפנימית שלו, וממילא לתכלית ירידת נשמתי לעולם – להפוך בתוכי את מדת הדין למדת הרחמים. אז יתקיים בי עצמי "כי מרחמם ינהגם"[יד], וכאשר יהיו מספיק ניצוצות משיח יתגלה המשיח הכללי ל"אשר בחשך הגלו"[טו] – יתגלה ה"כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם"ה???מקושרת???, המים הטובים, "חסדי דוד הנאמנים"[טז].

המעבר מדין לרחמים – שפור לאחר החדוש

כל הענין כתוב במדרש, על הפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו"[יז]. "חֹדש" היינו "חדשו מעשיכם" ו"שופר" היינו "שפרו מעשיכם"[יח]. מוסבר בחסידות שכאשר אדם משנה את דרכו, מתחיל לקבל ראש חדש, הוא מחדש. עיקר החידוש הוא קבלת המלכות ("ויקם [על האדם] מלך חדש"[יט], ה"חדש" הראשון בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[כ], כמבואר במ"א[כא]), כמו שאמרנו קודם, אבל כשהוא מתחיל להתעמק בפנימיות, ורוצה לשנות בפנימיות את כל מערכת המדות שלו, כל ההסתכלות וההתיחסות שלו למציאות – זהו כבר שיפור לאחר החידוש. לכן הסדר הוא "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם".

המדרש אומר "אמר הקב"ה, אם שפרתם מעשיכם לפני הרי אני נעשה לכם כשופר הזה, מה השופר הזה מכניס בזו ומוציא בזו, אף אני עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים, ומתמלא עליכם רחמים ומרחם עליכם והופך להם מדת הדין למדת רחמים"[כב]. כלומר, התכלית של "תקעו בחדש שופר" היא שאני, אומר ה', "מכניס בזו ומוציא בזו" – כמו שופר – עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומהפך לכם את מדת הדין למדת הרחמים. בפשט – אני עומד מכסא הדין שלי למדת הרחמים שלי. בפנימיות – אני גם עוזר לכם, שכל אחד מכם יהפוך את מדת הדין שלו למדת הרחמים, וכך יגלה את ניצוץ המשיח שלו, וכך יבוא המשיח.

עיקר הפיכת הדין לרחמים – ביום ה"דינא רפיא"

המדרש מתאר מה קורה בראש השנה, והיום אנחנו בראש השנה לחסידות, הפנימיות. גם בראש השנה הזה יש שני ימים. מבואר בקבלה[כג] שהיום הראשון של ראש השנה הוא עדיין "דינא קשיא" והיום השני הוא "דינא רפיא". ביום הראשון לא תמיד תוקעים אצלנו בשופר – כי הוא יכול לחול בשבת – אבל ביום השני, דינא רפיא, תמיד תוקעים בשופר. מה זה אומר? שבאמת עיקר הכוונה והעבודה הפנימית ביום הראשון של ראש השנה – שלעניננו הוא י"ט כסלו – הוא קבלת המלכות, כולל קבלת המלכות של מלך המשיח שבדור, שאם נזכה הופך להיות המשיח הכללי-האמתי של כל עם ישראל. זו עבודת היום הראשון, עדיין עבודה בבחינת נוקבא.

אבל עבודת היום השני – "יחיֵנו מיֹמים"[כד], תוספת של חז"ל ("חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה"[כה]) שתתקיים לנצח, גם אחרי ביאת המשיח, כאשר יבטל יו"ט שני בשאר החגים – היא "דינא רפיא", דין מספיק רפוי שכבר מוכן ומזומן להתהפך לרחמים. לכן עיקר העבודה להפוך את הדין, גם הדין שבי, לרחמים – הוא ביום השני של ראש השנה, שלעניננו הוא עכשיו, כ' כסלו, שלמות ותכלית גאולת אדמו"ר הזקן. בי"ט כסלו עדיין היו דינים, יחסית היה "דינא קשיא", אבל היום השני הוא כבר "דינא רפיא" – דין כל כך רפוי שהופך לרחמים, תכלית הכוונה של ירידת הנשמה לתוך הגוף. לחיים לחיים, רק לווארט הזה – שנזכה להפוך את הדין שלנו לרחמים.

דין ורחמים – פנים כלפי מעלה וכלפי מטה

נאמר עוד ווארט:

התייחסות למציאות במדת דין נקראת בקבלה הפניית אחור כלפי המציאות, כלפי העולם הזה – האחור שלי לעולם והפנים שלי כלפי מעלה. לכאורה טוב, מי למעלה? ה' יושב בשמים. אני כל הזמן עם הפנים לה' והאחור למציאות. נצייר שהנשמה שלנו עכשיו יורדת לתוך העולם הזה. איך היא נולדה לתוך המציאות – עם הפנים לעולם או שנולדה כשעדיין מסתכלת כלפי מעלה והאחור לעולם[כו]? היא נולדה עם הפנים למעלה, לה', למקור – "דע מאין באת"[כז] – והאחור למטה. הלידה עם האחור למטה נקראת לידה במדת הדין, כי כלפי המציאות היא עם האחור – היא לא באהבה שלמה אל המציאות, לא מחבקת את המציאות. אדרבא, היא חוששת מהירידה הגדולה.

היה לנו שיעור לא מזמן[כח] שיש נשמות (רוב הנשמות) שממש פוחדות, פחד איום ונורא, לרדת לתוך העולם הזה, ויש נשמות שדווקא מחפשות הרפתקאה (adventure בלועזית), ומרוצות מכך שהעולם הזה, עם קיום מצות ה' שבו, הוא הזדמנות להתענג על ה'. אבל גם הנשמות שמוכנות לכתחילה, ואפילו רוצות לא לדחות אפילו לרגע את הירידה לעולם הזה – הזדמנות להתענג על ה' – יורדות לעולם עם האחור כלפיו ועם הפנים כלפי מעלה. שהרי העולם הזה הוא הזדמנות להתענג על ה', וה' נמצא למעלה – מטרתן היא לא להתענג על העולם אלא להתענג על ה'. זו עדיין בחינה של דין. תכלית העולם הזה היא להגיע לכאן ולפנות למציאות – "אם רץ לבך" כלפי מעלה "שוב לאחד". זו גרסת התקו"ז, המובאת בספר תניא קדישא[כט] של בעל הגאולה, שה"אחד" נמצא למטה.

זהו בדיוק הווארט של המגידה???מקושרת???, "מלאה הארץ קנינך"[ל] – שדווקא הארץ, למטה, מלאה הזדמנויות לקנות את ה'. מתי אפשר לקנות את ה'? אם אתה פונה למציאות ורואה בה את "אחד האמת"[לא]. או, בלשון הידועה בחסידות, "אלץ איז גאט"[לב]. הירידה למטה, גם בחשק להתענג על ה', היא עדיין במודעות של "גאט איז אלץ" – שה' הוא הכל – אבל צריך לפנות למציאות. רחמים הם רק כשאני פונה למציאות כפי שהיא – קשה, לא פשוט – ואוהב אותה ומרחם עליה, כי עצמות ה' נמצאת בתוכה, שם ה"אחד", "שוב לאחד", בתוך ה"מלאה הארץ קנינך" בתוך כל דבר ודבר. זו תכלית הירידה.

יש פה דבר והיפוכו – הירידה היא עם הסתכלות שלי למעלה והעליה היא הרחמים, כשאני מוצא את ה' למטה. אז "כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם".

מוכנות לחתונה – הפנית פנים למטה

נמחיש זאת עם סיפור: כשאדמו"ר האמצעי היה אברך צעיר והציעו לו שידוך – היתה שאלה אם הוא כבר מוכן להתחתן. הוא אמר לא לדחות את החתונה אפילו יום אחד – כמו אותן נשמות שלא רוצות שידחו את הירידה לגוף אפילו יום – למה? הוא ידע שבחתונה שלו בעל הגאולה, אביו, יאמר דרושי חסידות בשופי, וחשק עד כלות הנפש ממש לשמוע את דרושי אביו. לכן הוא רצה להתחתן כמה שיותר מהר.

זה סיפור של צדיק גדול, לאו דווקא שוה לכל נפש, אבל הוא ממחיש לגמרי שגם הנשמות שיורדות לעולם הזה בשביל הזדמנות הפז להתענג על ה', האפשרית רק למטה, עדיין לא מפנות את פניהן כלפי מטה אלא כלפי מעלה. הוא רוצה להתחתן-לרדת כמה שיותר מהר, עוד היום להעמיד חופה, כדי שישמע דברי אלקים חיים – כלפי מטה הוא במדת הדין, אחור (וכידוע, גם אחרי הנישואין אדמו"ר האמצעי עוד נדרש לעבודה כדי לפנות למציאות התחתונה).

לכן הפסוק צריך לומר "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[לג] – זו מדת הרחמים. בכתבי האריז"ל[לד] חוזר הרבה פעמים הרעיון שהז"א מעדיף לינוק משדי אמו מאשר לפנות כלפי מטה ולהזדווג, לקנות את הנוקבא. קידושין הם קנין – כמו הווארט של המגיד על "מלאה הארץ קנינך" – לקנות את האלקות דווקא בחפצי עלמא דין, עלמא דשקרא, שם קונים את ה' (קנין שלמעלה אפילו מידיעת ה', כנ"ל).

ב. תיקון המשפט

אבדן המשפט בזמן הגלות

יש עוד ווארט חשוב של אדמו"ר הזקן[לה], בעל הגאולה, אודות ההבדל בין דורות הראשונים לדורות האחרונים לגבי תורה. ממנו גם מובן למה מצפים מימות המשיח, עליהם כתוב "השיבה שופטינו כבראשונה". בדורות הראשונים – כמו שמואל וכל השופטים, כל גדולי ישראל – עיקר עבודת ה' היה לדון, לעשות משפט צדק. אבל לאט לאט, במשך הדורות, בפרט בזמן הגלות, אבדו היכולת והתוקף – ה"איתן" – של חכמי ישראל, חכמי התורה. כמו שמאד בולט בדורנו – אבדנו את היכולת לעשות משפט. כעת נדבר קצת על תיקון המשפט העברי כאן בארץ.

מה נשאר לנו? אומר אדמו"ר הזקן שנשאר בעיקר איסור והיתר, מה כשר ומה טרף. דווקא על איסור והיתר ברית כרותה שלא תשכח התורה לעולם ועד[לו] – זו תורה נצחית, גם בזמן הגלות. אבל עיקר התורה, עיקר עסק הראשונים – לעשות משפט – לאט לאט התדרדר עד שאבד. אנו גם יודעים שאין לנו יותר סמוכים, איש מפי איש, כפי שנצרך כדי לעשות דין. אמנם החסידות אומרת שמורנו הבעש"ט קבל מאחיה השילוני ונסמך על ידו – הוא אמר לו "לאשר בחשך [צדיק נסתר] הגלו" – ולכן גם תלמידי הבעש"ט הלאה נסמכו, אך הכוונה בפנימיות. בפשט אין לנו סמיכה עד שיבוא "גואל צדק", שיגאל את ה"צדק", משפט צדק.

בירורים דנוקבא (הבדלה) ובירורים דדכורא (הפיכה)

כתוב שירידת הנשמה לגוף היא כדי לעשות בירורים, אבל כותב בעל הגאולה באותו מאמר שבעבודת הבירורים יש שני סוגי בירורים:

יש בירורים של איסור והיתר, שעיקרם הרחקת הרע – יש דבר שאני מקבל ומקרב, "ימין מקרבת", ויש דבר שאני אומר לו 'אתה אסור', מרחיק אותו וזהו, "שמאל דוחה" לגמרי (שביחס לנשמות ישראל אסור בתכלית, וכידוע, ומוסבר בשיחת הרבי[לז], מה יצא מה"שמאל דוחה" של רבי יהושע בן פרחיה[לח]). הוא אומר שאלה בירורים דנוקבא, וכנגדם אין מלחמה עם הלעומת-זה, לכן אין קטרוג עליהם ואפשר להמשיך לעשות אותם על פי דעת תורה, תורתנו הקדושה, לעולם ועד – ברית כרותה שלא תשכח התורה והמעשה על פי התורה בעניני איסור והיתר, כל האורח חיים והיורה דעה של השלחן ערוך.

אבל בחשן משפט – הקיים בשלחן ערוך – המשפטים כפי שצריכים להיות לפי תורה לא נמצאים בשלמות (ומי שמחסר בחלק מן העצם כו'), לדאבוננו. זהו סממן של הגלות, ועוד לפני הגלות ירד בהדרגה. כי הבירורים של המשפט אינם הבדלה בין הטוב והרע – קירוב הטוב והרחקת הרע – אלא בירורים של "אתהפכא חשוכא לנהורא"[לט], להפוך את החשך לאור ("להוציא לאור משפט"), את הרע לטוב, ולהפוך את הדין גופא לרחמים. זו תכלית כוונת ירידת הנשמה לגוף – בירורים בבחינת דכורא.

שוב, יש שני סוגי בירור: יש בירור של הרחקה, אפשר לקרוא לו גם אתכפיא – עבודת הבינוני של התניא, של בעל הגאולה – ויש בירורים שהם עיקר מה שה' רוצה ולשם כך ברא את העולם, בירורים של בעל תשובה אמתי, ש"זדונות נעשו לו זכויות" ממש, על ידי שהוא מגלה את הנקודה הכי פנימית ועצמית, עצמתית, שבלבו לה'. אז יש כח ליהודי להפוך את החשך לאור ולהפוך את מדת הרחמים למדת הדין בתוכי, עיקר האתהפכא, כפי שאנחנו מסבירים הערב. לשם כך נשמתי ירדה לעולם הזה. גם להמשיך ולהאיר זאת חוצה – "יפוצו מעינותיך חוצה", "על מבועי מים ינהלם". זהו ווארט מאד חזק של אדמו"ר הזקן.

מרחמים בדין?

כתוב במשנה ש"אין מרחמין בדין"[מ]. לכאורה זו סתירה למה שאמרנו – הרי לפי מה שהוסבר תכלית הכוונה היא להפוך את הדין לרחמים! מי אמר זאת במשנה? רבי עקיבא, עמוד התווך של כל התורה שבעל פה. זהו משפט שתלוי במחלוקת במשנה במסכת כתובות. מי חולק על רבי עקיבא? רבי טרפון – חכם חשוב ביותר, כמו שנסביר. הוא אומר שאם יש נכסים משוחררים (פקדון או מלוה) של אדם שנפטר, ביד אחר, ויש אשה שזקוקה לקבל את הכתובה ויש בעל חוב ויש גם יורשין – "ינתנו לכושל שבהם". נותנים את הנכנסים לכושל – מיהו הכושל? החלש. סוגיא שלמה בגמרא מי בדיוק החלש כאן, אבל הרעיון מאד פשוט – שהדיין כאן פוסק לפי מדת הרחמים שבלבו ונותן את הנכסים לחלש.

זהו דין קצת על דרך "שודא דדייני"[מא], אבל לא בדיוק – כי יש כאן גדר של החלש, לא רק החלטה 'עוורת' של השופט. רבי עקיבא חולק ואומר "אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשים" – זהו דין תורה, שהיורש זכאי לקבל בלי שבועה. כל השאר צריכים להשבע, והיורש הוא היחיד שלא צריך להשבע, לכן הוא מקבל. היות שרבי טרפון חולק ואומר "ינתנו לכושל שבהם" סימן שהוא חולק ואומר שכן מרחמים בדין. מחלוקת בסיסית בתורה – מרחמין בדין או אין מרחמין בדין.

"תלמוד גדול" ו"מעשה גדול"

נזכיר עוד מחלוקת יסודית בין רבי עקיבא ורבי טרפון: אם "תלמוד גדול" (שיטת רבי עקיבא) או "מעשה גדול" (שיטת רבי טרפון)[מב]. היום (לפי הנהגת העולם הזה) חכמים עושים פשרה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (רבי עקיבא אומר רק "תלמוד גדול"), אבל לעתיד לבוא "מעשה גדול" – 'מעשה גדול שמביא לידי תלמוד', כמו "נעשה ונשמע"[מג].

כנראה שתי המחלוקות קשורות, "מרחמים בדין" ו"ינתנו לכושל שבהם". האחרונים מסבירים שדין הוא כמו 'דת השויון' (לעומת "דת האמת" בלשון הרמב"ם, עיקר תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד ורחמים), כולם שוים בדין. עד שכתוב שגם השטן שוה, ה' שומע אותו בדיוק כמו ששומע את הסניגור, המלאך מיכאל. כך גם לגבי בעלי הדין – כולם שוים. באיז'ביצא קוראים לזה "כלל". אבל רחמים הם "פרט" – כל אחד לפי ענינו, לרחם על כל אחד "באשר הוא שם"[מד], "ינתנו לכושל שבהם".

עוד פעם, "יעקב איש תם יֹשב אהלים" – "תם" יכול להיות ראשי תבות תלמוד-מעשה. מה גדול? בעולם הזה תלמוד יותר גדול, אבל תלמוד הוא דין, בפרט אם לא מביא אותך לדון את חברך לכף זכות (כדלקמן). תלמוד הוא עדיין להסתכל כלפי מעלה, אבל מעשה הוא כבר להפנות את המבט כלפי מטה, כלפי "חוצה". עושים לפני משורת הדין – "ועשית הישר והטוב בעיני הוי'"[מה], פשרה לפנים משורת הדין.

משפט צדק – רחמים כלפי שני הצדדים

אין כאן המקום להעמיק במחלוקת האם "מרחמים בדין"[מו], רק נאמר שרבי עקיבא לא אומר שאין רחמים בדין תורה, ח"ו, אלא שדין תורה האמתי הוא תכלית הרחמים. בלשון אדה"ז, דין התורה הוא האתהפכא. בלשון המשנה, מרחמים ולוקחים את הגזלה מתחת יד הגזלן. מרחמים על שניהם (חז"ל פירשו[מז] שמשפט צדק הוא לעשות צדק עם שניהם: זכאי – נוטל, וחייב – נוטלים הגזלה מתחת ידו).

בפרק א של מסכת אבות[מח] מובא מאמרו של יהודה בן טבאי "כשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין". כשנכנסים בעלי הדין – שניהם רשעים. כשהם יוצאים – שניהם צדיקים. מי פועל זאת? מי הופך את שני היהודים האלה משני רשעים לשני זכאים וצדיקים? דין האמת. אין רחמים יותר מזה, אין תיקון עולם יותר מזה. זהו סוד תורת ישראל ועם ישראל, שה"משפט צדק" הוא צדק לשניהם.

מה פירוש המלה "צדק"? אפשר לחשוב ש"צדק" הוא מדת הדין – "צדק מלכותא קדישא"[מט], "דינא דמלכותא"[נ] – אבל מהפסוק "בצדק תשפֹט עמיתך"[נא] לומדים (באותו פרק בפרקי אבות) "הוי דן את כל האדם לכף זכות"[נב]. משפט צדק בסופו של דבר מצדיק כל אחד. "צדק צדק תרדף"[נג], כידוע הווארט המפורסם – אתה צודק ואתה צודק. הגם שבסוף אחד יוצא זכאי ואחד יוצא חייב – כח משפט התורה להוציא את שניהם צדיקים, "בצדק תשפֹט עמיתך", "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

מכאן לומדים כמה גדול וחשוב ענין תיקון המשפט. למי זה נוגע יותר מבעל הגאולה, בעל התניא והשו"ע?! גם על חשן משפט יש קצת בשו"ע אדה"ז, אבל לא מספיק, לפי דבריו שעיקר הגלות שלנו נוגע ליכולת לשפוט משפט צדק, ועיקר הגאולה היא "גואל צדק".

ג. "על שלשה דברים העולם עומד"

ה"עולם" עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים

נאמר ווארט, דרוש: "'על שלשה דברים העולם עומד'[נד] מכסא דין – ויושב על כסא רחמים". אנחנו "העולם", ועל ידי שלשה דברים אנחנו מקיימים את תכלית ירידת נשמתנו לגוף, בית האסורים שלנו, ועומדים מהדין שלנו. הטבע הראשוני הוא הדין – הוא לא האמת, הוא לא התכל'ס. האמת היא ה"טבע שני" (טבע שני בגימטריא אמת כנודע[נה]), שנגיע למודעות טבעית – אידישע נאטור[נו] – של רחמים.

יש ארבע מדרגות רחמים בחסידות[נז] – רחמים (תפארת, מדת יעקב אבינו), רחמים רבים (יג מדות הרחמים בדיקנא קדישא של אריך אנפין), רחמים גדולים ("וברחמים גדֹלים אקבצך"[נח], מצד "לך הוי' הגדֻלה"[נט], חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, למעלה מתקוני דיקנא) ורחמים עצומים (שמ"חביון עז העצמות"[ס] שבפנימיות רדל"א, מגיע לעצמותו יתברך ממש). אנחנו יורדים לעולם הזה עם דין, ותכלית הכוונה לעלות במדרגות הרחמים, עד שמגיעים לרחמים עצומים מצד "חביון עז העצמות".

שוב, על ידי שלשה דברים העולם – גם אנחנו, וגם בורא עולם, אבל עיקר התכלית שאנחנו, העולם עצמו – עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. זו בחינת הדכורא של ראש השנה – שאנחנו מתדמים לה', ולא רק מקבלים מלכותו. זהו גם ההבדל בין עבודת בן לעבודת עבד – עבד מקבל מלכות ובן מתדמה לאביו, "אבינו אב הרחמן". הבן קונה לעצמו רחמים מתוך המגע עם המציאות החיצונית, הכי "חוצה".

מהם שלשת הדברים? תורה, עבודה וגמילות חסדים:

תכלית התורה – לדון את כל אדם לכף זכות

מה הסימן שאדם לומד תורה לשמה? דבר מאד חשוב – יש כאן הרבה תלמידי ישיבה, ואני רואה כאן גם ראשי ישיבה יושבים. צריך לחנך את כולנו ללמוד תורה לשמה. הסימן שלמדתי תורה לשמה הוא שבאופן טבעי אני מקיים "בצדק תשפט עמיתך". עיקר התורה הוא משפט, והתורה מלמדת אותי איך לשפוט את הזולת. אם אני לומד תורה לשמה אני דן אותך לכף זכות – הדין הוא רחמים. מאיפה באים הרחמים? משכל. התורה מלמדת אותי להשכיל, נותנת לי שכל לדון את כל אחד ואחד לכף זכות. זהו סימן שלמדתי תורה לשמה.

אבל אם חלילה לא ככה – אם אני בטבע דן את כולם לכף חובה, אם אני לומד הרבה תורה, יודע הרבה דינים, והדבר מביא אותי לדון את כולם לכף חוב – סימן שכל התורה שלי הלכה לפח. אם כל הגאונות רק בשביל לעורר את מדת הדין – זו תורה שלא לשמה.

מה הכוונה "לשמה" ו"שלא לשמה"? לשם תכלית כוונת התורה. התורה נותנת לי שכל אלקי לדון את העולם לכף זכות – העולם עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים על ידי תורה לשמה.

תכלית התפלה – לעורר רחמים על החבר

הדבר השני עליו העולם עומד הוא עבודה, "עבודה שבלב זו תפלה"[סא]. הבעל שם טוב אומר[סב] שעיקר התפלה הוא על השכינה הקדושה. אנשים נותנים פתקים – צריך כל הזמן להתפלל ("הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו"[סג]) ועיקר התפלה הוא על השכינה. תפלה נקראת בחז"ל "רחמי" – לעורר רחמים. בכל יהודי יש כח לעורר רחמים – "הקֹל" הראשון של "הקֹל קול יעקב", קול תפלה – על הזולת.

זו עבודה – עיקר העבודה לעורר רחמים בתפלתנו על הזולת, ו"כל המתפלל על חברו הוא נענה תחלה"[סד]. לשם כך המתפלל צריך לקבל על עצמו לפני התפלה את ה"כלל גדול בתורה"[סה], "ואהבת לרעך כמוך"[סו], ופרש בעל הגאולה "כמוך ממש"[סז] (ועוד יותר – "חסיד שורפן"[סח] – הזולת קודם לו עצמו[סט]). זו עמידת העולם על העבודה – על ידי העבודה העולם עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

גמילות חסדים – רחמים בפועל

עוד יותר בפשט, העמוד השלישי – גמילות חסדים. זו כל אגרת הקדש בתניא – עמוד הצדקה. "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[ע]. למדנו לקראת סיום ספר התניא קדישא את האגרת "וצדקה כנחל איתן" – על ידי הצדקה, רחמים על הזולת, ה' מרחם עלי ומגלה את האיתן שבנשמתי, פנימיות החכמה שלי, שיאיר בנקודה הפנימית שבלב. אז אני הופך לבעל תשובה שהזדונות שלו הופכות לזכויות. יש לעורר רחמים בתפלה, ויש לעורר רחמים בפועל – לרחם על הבריות בצדקה בממונו ובגופו, ו"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".

בירור "עלמא דין" בשלשה דברים

כך נפרש שעל ידי שלשה דברים העולם עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים: "על [ידי] התורה", ללמד זכות על הזולת (על ידי ש"מגיע למקומו", פונה אליו "באשר הוא שם" עם פניו-רחמיו כלפיו), "על [ידי] העבודה", תפלה, לעורר רחמים על הזולת, ו"על [ידי] גמילות חסדים" לרחם על הזולת בפועל.

דִין היינו עלמא דֵין – "דין לא הניין לי"[עא]. ה' ברא עולם טוב, ויש בו שארית של עולם התהו, עליו כתוב "דין לא הניין לי" (איני רוצה את עולם הדין), עד שהוא נשבר – אם העולם נשאר במדת הדין הוא נשבר. לכן צריך לבוא שוב לברר אותו, בבירור הפנימי של "להפוך את החשך לאור", להפוך את הדין לרחמים. עד שלא נעשה בירור זה – להפוך את הדין לרחמים – לא יכול לבוא גואל צדק של "כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם".

ד. גאולה בלי תנאי!

בטול קליפת תניא וגלוי ה"איתן שבנשמה"

אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, בחר להתחיל את ספרו ב"תניא" – מתוך ידיעה שיקראו לספר תניא – כמו שרשב"י התחיל את האדרא רבא במלה "תניא".

הסבר אחד הוא שהדבר נועד להחליש את קליפת תלמידי חכמים שנקראת "תניא"[עב], על שם הישות שמקבלים ישות ממה שלמדו, מה"תניא" שלהם.

סבה יותר פנימית, שתניא אותיות איתן, היינו האיתן שבנשמה[עג] – כמו הפסוק שהזכרנו קודם, "וצדקה כנחל איתן"[עד] (בו מסיים את התניא, לפי ההשגחה שהוסיפו אגה"ק וקו"א, קרוב לסוף) – "משכיל לאיתן האזרחי"[עה], מה שעתיד לזרוח לעתיד לבוא.

הפתרון להחלפת התנאים לביאת המשיח – לנצח את הקב"ה

יש עוד מלה שהיא אותיות תניא – תנאי. הזכרנו קודםה???מקושרת??? את המלה תנאי, כשאמרנו שאליהו הנביא הסביר לרבי יהושע בן לוי[עו] שמשיח יבוא "היום" אבל על-תנאי, "אם בקֹלו תשמעו"[עז]. אחר כך משיח עצמו אומר לבעש"ט[עח] שאני בא על-תנאי – "יפוצו מעינותיך חוצה".

התנאי הראשון קוים או לא קוים? יש כמה שיחות בחסידות[עט], איך הבעש"ט בכלל שואל את המשיח "אימתי קאתי מר?"? הרי זו סוגיא בגמרא, שהבעש"ט מכיר, שמשיח בא "היום – אם בקֹלו תשמעו"! מה הוא שואל?! כתוב שהבעש"ט סבר – כמו שגם הרבי סבר מאד חזק – שהתנאי של "אם בקֹלו תשמעו" כבר קויים. לכן, מה מעכב?! המשיח צריך לומר לו תנאי אחר. הבעש"ט מערער – היה תנאי, "אם בקֹלו תשמעו", ובני ישראל בכל יסורי הגלות ומסירות נפש ממש (החל מעשרה הרוגי מלכות) כבר קיימו את התנאי. אז משיח מחדש תנאי חדש – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". סימן שהמשיח, או הקב"ה, הוא כמו לבן – שכל פעם מחליף את התנאי! באמת הקב"ה הוא בדרגת "לובן העליון"[פ]. לבן החליף את התנאי – הרבי אומר שהתנאי הראשון כבר התקיים וגם התנאי השני כבר התקיים, אבל הקב"ה מספיק חכם כדי להמציא תנאי חדש, כל פעם יש תנאי חדש.

נשמע מייאש מאד, שלא די לקיים את התנאי הקודם – פתאום אומרים לך תנאי חדש. אלא מה? כתוב "זכו 'אחישנה'"[פא], הדרך היחידה היא רק לנצח. "זכו" בלשון חז"ל היינו 'נצחו' – לא ש"זכו" בקיום התנאים בכך שמנצחים את הקב"ה, "נצחוני בני נצחוני"[פב]. רק בנצחון על הקב"ה הגאולה תבוא עכשיו, "היום". אם לא זכו, "בעתה" – כל פעם יהיה תנאי חדש לנמק, להצדיק, למה משיח עדיין לא בא. אם רוצים "משיח נאו" צריך "זכו". "זכו" היינו גם "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – לנצח את ה' על ידי שאנחנו נעמוד מכסא דין ונשב על כסא רחמים, ואז באתערותא דלתתא שלנו גם יכריח אותו שיביא את ה"כי מרחמם ינהגם", ברחמים עצומים, בלי להתחשב בשום תנאי בעולם.

דברים על תנאי ודברים בלי תנאי

איך הגענו לכל זה? כי תנאי הוא תניא. יש דברים שהם על-תנאי. מה עיקר העל-תנאי בתורה? "אם בחקתי תלכו"[פג] אזי "ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם". והגימטריא היפה לענין – "אם בחקתי" בגימטריא על תנאי. עיקר התנאי בתורה שייך לאמא, "אם לבינה תקרא"[פד] – לשם שייכת מלת התנאי אִם.

יש מאמר חז"ל יפה ששלשה דברים נתנו לנו על תנאי ושני דברים לא על תנאי[פה]. מה שלשת הדברים שה' נתן לנו על תנאי? ארץ ישראל, בית המקדש ומלכות בית דוד. יש פסוקים מפורסמים שכל אחד משלשת הדברים האלה על תנאי שנהיה בסדר, נשמור את המצוות – אז המתנה קיימת, ואם לא היא בטלה. תתכן מתנה זמנית, על מנת להחזיר, אבל אם לא מקיימים את התנאי אין מתנה יותר. אבל יש שני דברים שה' נתן לנו לא על תנאי. אחד הוא ספר תורה, "מורשה קהלת יעקב"[פו]. אכן, אדמו"ר הזקן מסביר שלא על תנאי בעיקר האיסור והיתר, ועיקר ה"זכו" שנזכה לתיקון המשפט. הדבר השני שניתן לנו שלא על תנאי הוא ברית של אהרן, "ברית מלח עולם"[פז], "ברית כהֻנת עולם"[פח].

כנראה שלשת הדברים שנתנו על תנאי הם כנגד נר"נ – הפנימיים, התלויים בעבודת האדם – ושני הדברים שלא על תנאי כנגד חיה-יחידה, המקיפים שאינם תלויים בעבודת האדם אלא הם מתנה מלמעלה, הכל בסוד הצלם (צ כנגד נפש-רוח-נשמה, ל חיה ו-ם יחידה[פט]).

בטול התנאי מעיקרו – ביאת משיח בלי תנאים

נחזור ל"היום", הסיפור הראשון של רבי יהושע בן לוי עם משיח ועם אליהו הנביא, ונדבר קצת על דיני תנאים. איזה מן תנאי הוא "היום אם בקֹלו תשמעו"?

יש בהלכה שלשה תנאים לחלות תנאי, שנלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן בתורה (קשור למתנת ארץ ישראל, נחלת הארץ, שהיא על תנאי כנ"ל). התנאי הראשון, שצריך להיות תנאי כפול. התנאי השני – תנאי קודם למעשה ("תנאי קודם למעשה" הוא גם סימן תם – תנאי-מעשה, כמו תלמוד-מעשה כנ"ל – יעקב אבינו "איש תם יֹשב אהלים" הוא תלמיד חכם היודע שהתנאי צריך להיות קודם למעשה). התנאי השלישי – הן קודם ללאו[צ].

"היום אם בקֹלו תשמעו" לא עובד, לא תנאי טוב. קודם כל, הוא לא תנאי כפול (היה צריך להיות 'אם בקֹלו תשמעו – היום, ואם לא – לא היום'), אבל עיקר הבעיה שהוא "מעשה קודם לתנאי" ולא "תנאי קודם למעשה". כדי שיחול צריך להיות 'אם בקֹלו תשמעו – היום', אבל אם "היום – אם בקֹלו תשמעו", איז גארנישט ווערט.

כנראה אליהו הנביא לא כל כך למדן... אבל רבי יהושע בן לוי כן למדן, ויודע שדברי אליהו הם סתם תירוץ – לכן לא כתוב בגמרא שקבל את דברי אליהו. הוא אומר שמשיח שיקר, ואליהו הנביא מסביר לו שיש תנאי – אבל זהו לא תנאי כפול ולא "תנאי קודם למעשה".

אם כן, יצא לנו תכל'ס בסוף שחוזרים ל"היום" של משיח, וכל ה"אם בקֹלו תשמעו" בכלל לא חל. קודם אמרנו שכבר קויים, אבל אז אמרנו שהקב"ה כנראה כמו לבן – מחליף תנאים. כעת אומרים משהו אחר – שכל התנאי הזה איז גארנישט ווערט, לא תנאי. אם משיח אמר "היום" לא יעזור לו "אם בקֹלו תשמעו" – הוא חייב לקיים את המלה שלו, לא לשקר לנו, "היום" בלי תנאי. כך, שתהיה ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, בלי שום תנאי.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ראשית וחיצוניות עבודת ר"ה הן קבלת מלכות ה', אך המשך ופנימיות העבודה הם התדמות אליו בעמידה מכסא דין לשבת על כסא רחמים.
• בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין – זו 'ירידת' ה' מהשעשועים העצמיים לברוא עולם – אך כשה' מגיע למציאות הוא רואה שאינה מתקיימת בלי מדת הרחמים (וזו ה'עליה' בעקבות הירידה).
• כך כל נשמה יורדת מעולם שכולו טוב לעולמנו מלאת בקורת והתכלית היא מעבר מדין לרחמים.
• "חדשו מעשיכם" היינו קבלת מלכות ה'. "שפרו מעשיכם" היינו שינוי פנימי בהסתכלות על העולם.
• הירידה לעולם – גם אצל נשמה שמשתוקקת לרדת – היא עם פנים כלפי מעלה ואחור כלפי העולם. המעבר לרחמים הוא הפנית הפנים אל המציאות, לראותה כפי שהיא, לאהוב אותה ולרחם עליה.
• רק כשמפנים פנים למציאות אפשר 'לקנות' בתוכה את ה' ובשלים באמת לנישואין.
• הנשמה ירדה לעולם לצורך עבודת הבירורים. בגלות ישנם רק בירורים דנוקבא – בירורי איסור והיתר הדוחים את הרע (אתכפיא). הגאולה תלויה בבירורים דדכורא – בירורי משפט צדק המתקנים את הרע והופכים את החייב לזכאי (אתהפכא).
• דין הוא 'דת השויון' ורחמים בדין ("משפט רחמי") הם התייחסות פרטנית ומתקנת למציאות.
• משפט צדק הוא רחמים על הזכאי הזוכה בממונו וגם על החייב המשיב את הגזלה.
• תורה לשמה – לשם תכלית נתינתה – היא תורה המלמדת לדון לכף זכות ולרחם. תורה המעוררת בקורת ודינים היא תורה שלא לשמה.
• את עלמא דֵין מבררים על ידי הפיכת הדִין לרחמים.
• לימוד התניא מבטל את קליפת תניא, מגלה את האיתן שבנשמה ומתמודד עם התנאי לגאולה.
• המתנות על תנאי תלויות בעבודת האדם בנר"נ והמתנות ללא תנאי הן גילוי המקיפים חיה-יחידה.
• הלובן העליון מחליף תנאים לגאולה ו"זכו 'אחישנה'" היינו "נצחוני בני" ללא תנאים.