בע"ה

מוצאי י"ט כסלו תש"פ – בניני האומה, ירושלים

"יפוצו מעינותיך חוצה"

התוועדות י"ט כסלו – חלק ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"

י"ט-כ' כסלו – "הקֹל קול [יעקב]" – תפלה ותורה

לחיים לחיים, גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו!                                                                                                               

עכשיו אנחנו נכנסים לזמן השיא של גאולת אדמו"ר הזקן – "יצאתי בשלום מה' שלום"[ב] – שהיה בין י"ט ל-כ', בשעה הזאת. הגאולה היתה בקביעות כמו השנה, בין יום שלישי לרביעי, כך שאנחנו עכשיו בשיא ראש השנה לחסידות.

יש רמז מפורסם שמחבר את שני הימים האלה, י"ט-כ' כסלו, כמו שני ימי ראש השנה עליהם נאמר "יחיֵנו מיֹמים"[ג]: יט כסלו עולה הקֹל ו-כ כסלו עולה קול – סימן שני הימים הוא בסוד "הקֹל קול יעקב"[ד]. מה ההבדל בין "הקֹל" ל"קול" מלא? כתוב[ה] ש"קֹל" חסר הוא קול תפלה, העלאה מלמטה למעלה, בקשת רחמים מתוך חוסר גילוי אלקות (היינו חסר ו), ואילו "קול" מלא הוא המשכה מלמעלה למטה, קול תורה (גילוי מן השמים).

יעקב הוא "איש תם יֹשב אהלים"[ו], הוא בן תורה, איש תורה, בחור ישיבה. אבל עוד לפני שהוא לומד – הוא מתפלל, כי צריך אתערותא דלתתא ("הקֹל") לפני שממשיכים מלמעלה אתערותא דלעילא ("הקול"). הכלל הגדול הוא "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"[ז], על דרך "אל אישך תשוקתך"[ח], "אשה מזרעת תחלה [העלאת מיין נוקבין מלמטה למעלה לפני המשכת מיין דכורין מלמעלה למטה, 'הקֹל קול'] – יולדת זכר [עבודת הבירורים בבחינת דכורא, כדלקמן.]"[ט].

אם כן, צריך לומר שזהו גם היחס בין י"ט ל-כ' כסלו – תפלה ותורה. י"ט כסלו הוא בעיקר "תחנונים ידבר רש"[י] (שחז"ל דורשים על משה רבינו[יא], אדמו"ר הזקן הוא משה רבינו שבדור) – הוא מתחנן ובסוף היום ה' נענה והוא משתחרר – וגילוי התורה בעיקר היום, כ' כסלו (בו גם נדפס התניא, התורה שבכתב של החסידות).

"תורה חדשה" מכח ירושת "ידי עשו"

אם כן, שני הימים כלולים בבטוי "הקל קול יעקב". אבל צריך גם את המשך הפסוק – "והידים ידי עשו", צריך לרשת את האורות המרובים, הגדולים, העצומים, של עשו, ה"אורות דתהו", ולהכניס אותם בכלים המתוקנים של יעקב, בעל עולם התיקון. בלי האורות דתהו אין גאולה אמתית ושלמה, כמו שהרבי מדגיש. אם רוצים את התורה, ה"קול" מלא, תורת החסידות, תורת משיח – "תורה חדשה מאתי תצא"[יב] – צריך גם את ההעלאה מלמטה למעלה, "הקֹל" חסר לפני "הקול" מלא דתורה, וגם את "המעשה הוא העיקר"[יג], כח המעשה אותו צריך לקחת מעשו, לשון עשיה, "אף עשיתיו"[יד]. הוא נמצא למטה-מטה, בעולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, בו יש עשיה והוא פועל בכח רב ("יש לי רב"[טו]) ומצליח לעשות דברים. צריך ש"הקל קול יעקב" יירש אותו ויקח ממנו את "הידים ידי עשו".

והרמז: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" עולה "תורה חדשה" (928). לא מספיק "הקֹל" הראשון וגם לא ה"קול" השני – להתחבר ל"הידים ידי עשו" ולקבל את האורות המרובים שלהן כדי "לתקן עולם [עולמו של עשו – בעודו מתרוצץ בבטן עם יעקב הוא קבל את העולם הזה] במלכות שדי"[טז], שזו הגאולה האמתית. צריך גם אותנו בעצמנו, "הקל קול יעקב", וגם לרשת את "הידים ידי עשו" – הדבר צריך להתבטא גם בתורה שאנו אומרים, לכן "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" עולה בגימטריא "תורה חדשה מאתי תצא".

ב. "יפוצו מעינֹתיך חוצה"

ירידה צורך עליה ל"פדה בשלום נפשי"

בתורה אנחנו קוראים דווקא היום, י"ט כסלו, יום שחרור הרבי, על מכירת יוסף. אחר כך, "חמישי" מתחיל "ויוסף הורד מצרימה"[יז]. ירידתו מצרימה היא כמו ירידת הנשמה לתוך הגוף, שהיא "ירידה צורך עליה"[יח].

עוד קודם, ב"רביעי" – החת"ת של היום, כ' כסלו – קוראים על "וירד יהודה מאת אחיו"[יט]. בעצם הוא היה אשם במכירה, הוא נתן את העצה. יהודה הוא הגדול-מלך שבאחים וכתוב (מובא ברש"י, "פשוטו של מקרא") שכאשר השבטים ראו את צערו של יעקב הם אמרו ליהודה שאם היית אומר לנו להשיבו לאביו היינו שומעים לך, ועל כן הורידוהו מגדולתו. לא כתוב 'ויהודה הורד' (כמו אצל יוסף) אלא "וירד יהודה" – הוא הבין את הצדק שבדברי אחיו וירד מגדולתו מעצמו (הרי יהודה נקרא על שם ההודאה, כמו שהמשך הסיפור מוכיח – "צדקה ממני"[כ]).

אחר כך כתוב "ויוסף הורד מצרימה", בעל כרחו. סופי התבות "ויוסף הורד מצרימה" אותיות פדה – רמז ברור למה שהולכים לשיר עכשיו, שיר הגאולה של אדמו"ר הזקן, "פדה בשלום נפשי"[כא], פסוק שאומר דוד מלכא משיחא שמשבט יהודה. על גאולת יוסף כתוב "כי מבית הסורים יצא למלֹך" [כב]– אדמו"ר הזקן היה בבית האסורים ויצא למלוך. מה המלוכה של בעל הגאולה? כתוב שעיקר הפצת המעינות חוצה – קיום מאמר משיח שיבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה"[כג] – התחיל אצלו אחרי פטרבורג, אחרי הגאולה. הוא מפיץ את תורת משיח חוצה שאין חוצה הימנו – כדלקמן – וזו מלכותו. מתקיים בו "כי מבית הסורים יצא למלֹך" כמו ביוסף הצדיק, בו נאמר "ויוסף הורד מצרימה" ועד שירד מטה-מטה ושמו אותו בבור (בית הסהר). קודם האחים השליכו אותו ל'בור' (מלא נחשים ועקרבים) של ארץ ישראל, אך בסוף כעת הגיע ל'בור' של מצרים, תכלית הירידה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (ע"ד ירידת הנשמה לגוף, כנ"ל).

נעשה גימטריא יפה: "ויוסף הורד מצרימה" (762) עולה ג פעמים "עוד יוסף חי"[כד] (254) – ממוצע כל מלה – גם שם הוא חי וקים, כמו "דוד מלך ישראל חי וקים"[כה], ועתיד לצאת משם ולמלוך, הירידה היא צורך עליה. גם אצל דוד, ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[כו] – החטא-כביכול שלו הוא "ירידה צורך עליה". הצדיקים יורדים ("שבע יפול צדיק"[כז]), בדיוק כמו שהנשמה יורדת לתוך הגוף – למיצר הגוף, אנו כאן בבית סהר – והכל "ירידה צורך עליה". צריך להבין מהי בדיוק העליה. בפסוק "כי מבית הסורים יצא למלֹך" העליה היא למלוך, אבל יש דברים הרבה יותר פנימיים לשמם אנו יורדים. שוב, יש בפרשה שתי ירידות – "וירד יהודה" ו"ויוסף הורד" (ירידת המלכות, יהודה, וירידת היסוד, יוסף) – כולנו יורדים, אבל בשביל לעלות. זהו הנושא שרוצים להבין.

בכל אופן, נתחיל כעת עם "פדה בשלום נפשי". אדמו"ר הזקן כתב אחרי הגאולה "כשקריתי בספר תהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי', קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום". ככה נכוון, שעם השיר הזה "יצאתי בשלום מהוי' שלום" (ביטוי שעולה בגימטריא 1331, 11 בחזקת 3, משיח במספר קדמי, כמבואר במ"א).

בטחון לצאת החוצה

שרנו כעת "פדה בשלום נפשי". על שלש המלים האחרונות כאן (חותם פרק נה בתהלים, "הכל הולך אחר החיתום"[כח]), "ואני אבטח בך", חוזרים הרבה פעמים – כן ירבו – כדי להחדיר בנו את הבטחון "בך", בעצמותו יתברך, באמצעות "בך" אתוון דאורייתא, התורה החדשה של משיח שהזכרנו.

בשנים עברו[כט] עשינו גימטריאות שונות לביטוי "ואני אבטח בך", והיום נאמר שהוא שוה חוצה, מלת התנאי בדברי המשיח לבעל שם טוב, שאבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה". כנראה בשביל להביא את "אורו של משיח" חוצה צריך הרבה בטחון "בך", בעצמות ה', דרך התורה דעתיקא, תורת העצמות, "בך".

על מה בכה הבעש"ט?

כידוע, כשהבעל שם טוב עלה להיכלו של משיח ושאל אותו "אימת אתי מר?" המשיח ענה לו שיבוא כש"יפוצו מעינותיך חוצה... ויוכלו גם המה [דהיינו התלמידים הקרובים] לעשות יחודים ועליות כמוך ואז [זה יהיה הסימן ש]יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה"[ל]. כתוב שהבעש"ט בכה מתי הדבר יוכל להיות – זו היתה תגובתו הספונטאנית, לא שמחה אלא דווקא בכי (ב"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[לא] יש את גילוי היחידה שבנפש, כנודע).

ישנה שיחה בה הרבי הרש"ב[לב] מזכיר את הבכיה של הבעל שם טוב. מפשט המכתב משמע שהבכי הוא מתי יוכל להיות שכל התלמידים יוכלו לעשות עליות נשמה ולהגיע למדרגות נעלות ונשגבות כמדרגת הבעש"ט. על כך כתוב בהמשך שמשיח גילה לבעש"ט שלשה שמות קדושים ושלש סגולות, וקצת נחה דעתו של הבעש"ט, שאולי על ידיהם יתאפשר שיוכלו לעשות עליות וכו' "כמוני".

אבל, מביא הרבי הרש"ב, יש עוד מסורת בין החסידים ("העולם אומר"), שעיקר הבכי היה על המלה "חוצה" – לא על עלית הנשמה של הקרובים, הצדיקים, אלא על כך שהדברים צריכים להגיע "חוצה", "יפוצו מעינותיך חוצה", ועד חוצה שאין חוצה הימנו, כנ"ל. למה הוא בכה? על ה"חוצה" המרוחק אליו צריכים להגיע המעינות ו"מתי זה יוכל להיות?!".

אמרנו שהיום קוראים במדרש על ירידת יהודה מאת אחיו. יש מדרש מפורסם[לג] שכל אחד כאן עסק במשהו אחר "והקב"ה היה עוסק בורא אורו של [מלך ה]משיח" – מהסיפור הזה יוצא פרץ, "ואלה תולדות פרץ"[לד] מלא דמלא, עד "וישי הוליד את דוד"[לה] מלכא משיחא. "אורו של משיח"[לו] עולה בדיוק "יפוצו מעינֹתיך חוצה" – התנאי של ביאת משיח.

נזכור שאלף חמש מאות שנה קודם אליהו הנביא אמר לרבי יהושע בן לוי[לז] שהתנאי לביאת המשיח "היום" הוא "אם בקֹלו תשמעו"[לח]. כאן הקב"ה אומר דרך משיח עצמו עוד תנאי – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". "היום – אם בקֹלו תשמעו" משיח אומר דרך אליהו הנביא, וכאן משיח עצמו אומר – כנראה תנאי יותר עצמי.

יציאה "החוצה" – מאצילות לבי"ע

בכל אופן, מה הבכי? "חוצה" הוא כמו הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "ברא" היינו יציאה לבר, שה' יוצא-מוציא החוצה, כמו הוצאה מרשות לרשות בשבת. שבת היא סוד עולם האצילות, רשות היחיד[לט], ובריאה היינו הוצאה החוצה, לעולמות התחתונים, שיש בהם מודעות עצמית – הרגשת דבר נפרד בפני עצמו – שאין ברשות היחיד. ה' רוצה דווקא את העולמות התחתונים, בהם כל יצור מרגיש ישות בפני עצמו.

ברשות הרבים גופא, בעולמות התחתונים, יש שלש מדרגות, "ירידה אחר ירידה", "ירד ירדנו"[מ]: עולם הבריאה, ירידה לישות של השכל; עולם היצירה, ירידה לישות של המדות-הרגש; ואז ירידה ל"אף עשיתיו", עולם העשיה, לישות של 'עשיתי משהו בחיים', "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[מא] תוך שכחה שרק ה' נותן לי כח לעשות חיל.

הבכי באצילות ושלש מדרגות "חוצה"

מה הן שלש המדרגות של "חוצה"?

יש שיחה של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ[מב], שאומר שאצל חסידי חב"ד ה"חוצה" היינו דווקא בני-צאצאי החסידים שיצאו לבר, החוצה, התרחקו מהיהדות וירדו מהדרך. כל המדינה כאן היא פרי בני החסידים שהתרחקו, הגיעו החוצה, והרבי הריי"צ אומר שמשיח יבוא כאשר הגֵנים החסידיים שבתוכם יתעוררו. כדי לעורר אותם צריך משיח – להביא את אור החסידות החוצה. יחסית, זהו "חוצה" של עולם הבריאה בלבד, עולם השכל, עולם החב"ד[מג]. גם בחב"ד יש "חוצה" שצריך להביא אליו את האור. שוב, שיחה מפורשת של הרבי הריי"צ, שקודם כל צריך להביא את האור ל"חוצה" של חב"ד עצמה.

אחר כך יש את ה"חוצה" של כל עם ישראל, כל היהודים הטובים, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"[מד] – לכל עם ישראל, לכל יהודי, יש נקודה חמה בלב, אמונה בלב. צריך להביא לו את האור-כי-טוב של החסידות ולעורר אצלו את עולם הרגש, עולם המדות, ה"חוצה" שיש בו התרחקות מה'.

גם זו לא תכלית ה"חוצה", "חוצה שאין חוצה הימנו". ה"חוצה" האחרון הוא "אף עשיתיו" – "'אף' הפסיק הענין"[מה], לשון חרון-אף. מהו אותו חוצה (חוץ ממי שמייחס לעצמו "כֹחי ועֹצם ידי", כנ"ל)? יחסית ל"חוצה" של החסידים, עולם הבריאה, ושל כלל ישראל, עולם היצירה, עולם העשיה הוא החוצה של "ונתתיךָ לאור גוים"[מו], מה שאנחנו קוראים בזמן האחרון[מז] 'המהפכה הרביעית' – להביא את האור עד לגוים, ועד בכלל. זהו "אף" שמפסיק בין העולם היהודי לעולם הגדול, הכללי. ישעיהו הנביא אומר "ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ". צריך להביא את "ישועתי" – שע נהורין, אור הפנים – "עד קצה הארץ", עד סוף עולם העשיה, עד כל ארבע פנות תבל, רחוק-רחוק. זהו ה"חוצה שאין חוצה הימנו". שוב, לפי ההסבר שמביא הרבי הרש"ב, על כך עיקר דמעות הבעש"ט – מתי זה כבר יהיה?!

לפי הפשט, שהבעש"ט בכה על תלמידיו – שיוכלו לעשות עליות נשמה כמותו – דמעותיו הן בעולם האצילות. אם כן, בעצם יש לנו כאן את כל ארבעת העולמות אבי"ע – אצילות-בריאה-יצירה-עשיה: בעולם האצילות הבעש"ט בוכה מתי יוכלו לעשות עליות כמוני, ושלשת העולמות התחתונים הם שלש מדרגות "חוצה" שהבעש"ט בוכה מתי תוכלנה להתקיים, עד ה"חוצה" האחרון, "ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ". ולסיכום:

  אצילות                  מודעות אלקית                 תלמידי הבעש"ט

  בריאה          ישות השכל            צאצאי החסידים

  יצירה           ישות המדות           כלל ישראל

  עשיה           "כחי ועצם ידי"                אומות העולם

אור לגוים, התגלות מתוך החשך, הנהגת המשיח

בהמשך, כמה פסוקים אחרי "ונתתיך לאור גוים", כתוב "לאמר לאסורים צֵאו לאשר בחשך הִגָּלוּ"[מח]. צריך לומר למי שאסור – דברנו על יוסף האסור בבית הסהר וכולנו אסורים בירידת הנשמה לתוך הגוף – "צאו", "יצאתי בשלום מה' שלום", כמו ששרנו עכשיו "פדה בשלום נפשי". צריך לצאת ממצרים, לצאת מהגלות. "לאשר בחשך" – מי שיושב בחשך וצלמות – צריך לומר "הגלו", לשון התגלות. היום שומעים, במיוחד אצל חב"דניקים, שמאחלים שתהיה התגלות. מהי ההתגלות? "לאשר בחשך הגלו" – שכל אחד יזכה להתגלות, ההתגלות האישית העצמית שלו. כולנו בחשך, צריכים להתגלות, והיום, חג הגאולה, הכי טוב לאחל לכל אחד – "תתגלה!", שהנשמה האלקית תתגלה. מה כתוב בפסוק הבא? "כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם". המלה האחרונה כאן, "ינהלם", שוה יט כסלו. "כי מרחמם" עולה משיח.

יש כאן שלשה דברים קשורים: הראשון, "ונתתיך לאור גוים" – צריך להביא את אור המשיח עד לאור גוים – "להיות ישועתי עד קצה הארץ". אחר כך כולנו צריכים לצאת מבית האסורים שלנו, וצריך להתגלות – "לאשר בחשך הגלו". בסוף "כי מרחמם [המשיח] ינהגם" – הוא המנהיג האמתי שמחכים לו, שיבוא משיח "תיכף ומיד ממש" בלשון הרבי. "ועל מבועי מים ינהלם", "אין מים אלא תורה"[מט] – תורת משיח, המים של המשיח, האור של המשיח, האויר של המשיח, כמו שהרבי אומר.

כל זה היה הסבר הסבה הפנימית, האמתית, העכשווית והעדכנית, למה עדיין הבעל שם טוב בוכה – מתי כל זה כבר יתקיים בפועל. היום לא כל כך מענינת אותו עלית הנשמה. אז, בדור של אצילים, של עולם האצילות, היא אולי יותר ענינה אותו. אבל כרגע הוא בוכה לפי הפירוש השני (הפירוש של ה"עולם", לשון העלם[נ] והסתר אלקות), על המלה "חוצה". התחלנו בכל הענין כי "חוצה" שוה "ואני אבטח בך" – צריך הרבה בטחון בשביל להביא את אורו של משיח חוצה. עד כאן השלמה לשיר ששרנו קודם.

ג. לקנות את הקב"ה בכל דבר

כמנהגנו מדי שנה בשנה בי"ט כסלו ננגן את שלשת הניגונים המסורים לנו מהרב המגיד נ"ע. הרי היום ההילולא רבה של המגיד הגדול ממעזריטש – רבו של בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן. לפני הסתלקותו הוא קרא לתלמידו האהוב, אדמו"ר הזקן, ואמר לו "זלמניו, היינט איז אונזער יום טוב" (היום הוא היום-טוב שלנו). בכך הוא נבא שבאותו יום ממש – באותה קביעות, "שלישי" של וישב – כעבור 26 שנה (כמנין שם הוי' ב"ה), תהיה גאולת תלמידו המובהק. כידוע, אדמו"ר הזקן קרא לו 'אבא' ולבעש"ט 'סבא'. היום הילולת האבא, המגיד, וחג הגאולה של הבן, התלמיד המובהק.

"מלאה הארץ קנינך"

לפני שננגן גם נאמר ממנו ווארט: כתוב[נא] שצדיקים גדולים, שהיו קודם תלמידים מובהקים של הגר"א, התקרבו לחסידות ונסעו למגיד כי שמעו ווארט אחד קצר וקולע שמישהו אמר בשמו. למדו בהתמדה, לא זזו מהסטנדר, והווארט כל כך הלהיב אותם שקפצו מהחלון החוצה. נצייר לעצמנו שמישהו עומד בחוץ, ליד החלון, ואומר ווארט קצר של הרבי – המגיד – שכל כך מדליק את נשמת האנשים האלה, שעתידים להיות צדיקים גדולים של החסידות, שקופצים דרך החלון ומיד נוסעים לרבי, הולכים להיות מגדולי החסידים והצדיקים.

הווארט הוא על שלש המלים האחרונות בפסוק שכולנו מכירים – "מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך"[נב]. שוב, מי שבחוץ עומד ליד החלון ואומר בשם המגיד ממעזריטש – "'מלאה הארץ קנינך', די וועלט איז פול מיט וואס צו קויפן ה' יתברך", העולם מלא עם מה לקנות את ה' יתברך.

לדעת את ה' ולקנות את ה'

הווארט הזה נשמע דומה קצת ל"בכל דרכיך דעהו"[נג] – דרך כל מה שיש בעולם אני יכול לדעת ולהכיר את האלקות. ידוע בחסידות[נד] שיש שתי דרגות עבודת ה': דרגה כללית של "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[נה], שכל מה שאני עושה בחיים – אוכל, שותה, מטייל – הוא בשביל שיהיה לי כח וישוב הדעת והרחבת הדעת לעסוק בתורה ומצוות. התכל'ס היא התורה והמצוות, ובכל דבר אני מכוון שיהיה לי כח לתכלית. החסידות גלתה ש"בכל דרכיך דעהו" היא מדרגה יותר גבוהה – שכל מה שאני עושה הוא "הזדמנות פז" (בלשון הרבי) לדעת את ה' (בכל דבר אפשר לעבוד את ה' "עבודה תמה"[נו] – "עבודה שאין אחריה עבודה"[נז], תכלית ולא רק אמצעי).

כאן יש ווארט שאם נעמיק בו הוא אפילו יותר מ"בכל דרכיך דעהו" – יש 'לדעת את ה'' ויש 'לקנות את ה''. קנין תלוי בדעת – יש "דעת קונה" ו"דעת מקנה", "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית"[נח]. בכל זאת, דבר אחד הוא לומר שאני יודע את ה' – מתקשר לה' באכילה ובכל דבר, מדרגה חשובה של חסיד – ודבר אחר, יותר גבוה, הוא לומר שאני קונה את ה', שה' הופך להיות נכס שלי, בלב שלי. ככה אומר המגיד – "מלאה הארץ קנינך", העולם מלא במה לקנות את ה' יתברך.

שה' יעזור לנו שנזכה למדרגה הזו, להכיר שהעולם הזה התחתון – ה"חוצה" – מלא הזדמנויות, בכל דבר ודבר אפשר לקנות את ה'. צריך הרבה להעמיק בענין. בקידוש לבנה אומרים "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך", עולים מעשיה לאצילות[נט]. "ברוך קונך" הוא אצילות, עולם הקנין[ס], והמגיד אמר "אצילות איז אויך דא"[סא] – גם דומה לענין – בכל דבר אני יכול לקנות את ה', כאן ועכשיו להיות באצילות, להפוך את העולם הזה לעולם האצילות, שהוא עולם התיקון.

רק נזכור עכשיו את הווארט הזה וננגן את שלשת הניגונים. הניגון הראשון עבר במסורת רוז'ין – משפחת המגיד, לכן מתחילים בו – הניגון השני במסורת רופשיץ והניגון השלישי במסורת ברסלב. ננגן אותם ברצף, וננסה לחשוב על הווארט "מלאה הארץ קנינך", כדאי לזכור באידיש, 'די וועלט איז פול מיט וואס צו קויפן ה' יתברך'.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כדי לזכות ל"תורה חדשה" צריך לפתוח בתפלה ("הקֹל" החסר והמשתוקק) ולהמשיך בתורה ("קול" מלא) ולחבר את שניהם לאורות דתהו של עולם העשיה – "הידים ידי עשו".
• ירידות יהודה ("וירד יהודה") ויוסף ("ויוסף הורד") הן "ירידה צורך עליה" – הצדיק "חי וקים" גם בירידה, ובסופו של דבר "מבית הסורים יצא למלֹך" בהפצת פנימיות התורה.
• בשביל להביא את "אורו של משיח" חוצה נדרש "ואני אבטח בך" – הרבה בטחון בעצמות ה' ("בך") באמצעות כב אותיות תורת משיח.
• המעינות צריכים להגיע "חוצה" – לעורר את בני החסידים שסרו מהדרך (בעולם הבריאה), להצית את נקודת הרגש והאמונה בכל יהודי (בעולם היצירה) ולהיות גם "לאור גוים" (בעולם העשיה). הבעל שם טוב בכה מתי תגיע החסידות עד ה"חוצה" האחרון, בעשיה.
• כולנו אסירים בגוף ויושבים בחשך, וצריך לומר לנו – "צאו!" ו"הִגָלוּ!". הנשמה של כל אחד צריכה להתגלות, וכך נזכה לביאת המשיח, "כי מרחמם ינהגם".
• העולם מלא בדברים בהם ניתן לקנות את ה'. 'קנין' ה' הוא מדרגה שלמעלה מידיעת ה', ההופכת את כל עולמנו – עולם הזה, עולם העשיה – לעולם האצילות, עולם הקנין.