שפת אמת ויגש

כותב השפת אמת (ויגש שנת תרס"ה): ויגש אליו יהודה. במדרש המלכים נועדו ובזוה"ק סמיכות גאולה לתפלה. דכל מחלוקת השבטים היה לשם שמים לברר מלכות שמים בעולם. והעיקר יוסף ויהודה. דהנה מלך הוא מוח לב כבד. מול נר"נ. מוח בחי' נשמה. ולב רוח. וכבד נפש. ועיקר המלחמה בלב. לאדם מערכי לב עורכי מלחמה. וזה עבודה שבלב תפלה בחי' יהודה ודוד המע"ה. וכתיב לב יודע מרת נפשו. כי עיקר הגלות בנפש שמלובש בכבד. ויתכן שהוא בחי' בנימין דכ' בצאת נפשה בלידת בנימין. והרוח הוא הממוצע בין מוח לכבד. והוא עולה ויורד שיש לו עלי' למוח וירידה לכבד. וכן בקבר הנפש חופף על הגוף. והרוח עולה ויורד. לכן עבדך ערב את הנער כי הרוח ערב על הנפש להוציאה מאפילה לאורה. וכן בעבודת הבורא במחשבה דיבור ומעשה. ועל ידי הרוח בקול ודיבור בתורה ותפלה יוכל לתקן המעשה והנפש. והרמז וקולך ערב. ולכן הלב יודע ומרגיש בצרת הנפש והגוף. אבל כשמתעלה ומתדבק במוח יש לו חירות ובשמחתו לא יתערב זר. כי כל התערובות כשיורד אל הנפש והכבד. אבל כשמתדבק במוח ונשמה מתעלה. וזה ויגש אליו יהודה. ליוסף שהוא בחי' מוח ונשמה. והוא בחי' שבת שבו זכור ושמור בדיבור אחד. ולכן אז כל סט"א ערקית. וכמ"ש ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו כמ"ש במ"א מזה. והוא סמיכת ק"ש לתפלה שמע ישראל שמיעה במוח.

תמצית ההקבלות בדברי השפת אמת:

המאמר מיוסד על המדרש[א], על הפסוק "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו"[ב] שנדרש על יהודה ויוסף. מלך ר"ת מח לב כבד: יוסף הוא הראש-המח, "לראש יוסף"[ג], ויהודה הוא הלב, ככתוב על המלך משבט יהודה "שלבו הוא לב כל קהל ישראל"[ד]. והנה הפסוק "כי הנה המלכים" הוא במזמור מח בתהלים, בחינת יוסף, מ של מלך כנ"ל. וכן יוסף במספר סדורי עולה מח.

יוסף הוא הצדיק ("צדיק יסוד עולם"), ומכאן שעיקר בחינת הצדיק הוא במח-נשמה. והרמז: יוסף ועוד מח = צדיק. "ונשמת ש-די תבינם"[ה] – "ונשמת" בחינת נשמה, ש-די הוא שם היסוד דיוסף[ו], "תבינם" היינו מח בינה בפרט (שמיעה בבינה, כמבואר כאן שיוסף הוא בחינת שמיעה, "שמע ישראל"). לזה מצטרף מח החכמה, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א [ספירת היסוד של יוסף]", "אני יוסף [יסוד] העוד אבי חי [אבי היינו חכמה-מוחא, ואבי חי בי, בהיותי "בן זקנים", "בר חכים"]". יוסף הוא בחינת גאולה, דהיינו שהגאולה תלויה בהפצת המוחין, חב"ד.

יהודה הוא בחינת לב, תפלה "עבודה שבלב", קול ודבור, "שמע ה' קול יהודה"[ז], והנה קול דבור = יוסף-יהודה-בנימין, הכל נכלל ביהודה בבחינת קול-דבור, רוח. יהודה היינו התפלה הרגילה, "רחמֵי", "בקש רחמים כעני בפתח", ואילו יוסף הוא תפלת מוסף דשבת[ח] שהיא בחינת גאולה ובה אומרים "כתר יתנו לך".

יהודה הוא "לב בנפש כמלך במלחמה [=3 פעמים יוסף במילוי, יוד וו סמך פא, שעולה יוסף ועוד "בי אדני" שאומר יהודה ליוסף]"[ט], מלחמת היצרים טוב ורע, בין "לב חכם לימינו [ובין] ולב כסיל לשמאלו"[י], כאשר על ידי המח שקט הלב ונעשה "לב אחד" (ע"י "זכור ושמור בדבור אחד", בחינת שבת דיוסף). "דוד מלך ישראל חי וקים"[יא], היינו "לב ישראל חי" (כדברי הבעש"ט, בחינת דוד), אך החיות (= משיח בן דוד) תלויה ביוסף (= וקים, קיום החיות. וכן קיום בחינת הלב של הבעש"ט תלוי באדמו"ר הזקן המלמד חב"ד, בחינת יוסף). יהודה הוא תפלין של יד [=דוד] שכנגד הלב, ויוסף תפלין של ראש שכנגד המח.

יהודה דוד = דם, דהיינו הדם שבלב שבו תלויה רוח החיים העולה אל המח-נשמה ויורדת אל הכבד-נפש. בעליית הרוח ודבקותה בנשמה, מתקיים "כי המלכים נועדו [=קול]", ואז "אם הבנים [בינה-נשמה] שמחה".

"לב יודע מרת נפשו": יהודה, לב-רוח, יודע את מרת נפשו של בנימין, בחינת כבד נפש שעולה ג פעמים בנימן (כצורת הכתיב ברוב המקומות). לכן יהודה ערב את בנימין, ערב = קול קול (= קול במילוי, קוף וו למד), על ידי הקול יהודה מעלה את בנימין. בנימין "צדיק תחתון" הוא בחינת מעשה, יחסית ליוסף-מחשבה ויהודה-דבור, והנה כל הדרגות מחשבה קול-דבור מעשה = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" דהיינו שהכל נכלל ביוסף (שהוא בחינת "שמע ישראל").

והנה בנימין (מלא) עולה ג פעמים דן, השבט של חדש טבת (בו קוראים פרשת ויגש). לחדש טבת שייך חוש הכעס, שבט דן הכועס בקדושה (כעס של "נחש עלי דרך" להנקם מאויבי ישראל, כחֻשים אותיות משיח, שהרג את עשו) – תיקון הכבד, "כבד כועס", בחינת בנימין (בנימין כבד ס"ת דן). בנימין הוא השבט של חדש כסלו, ונמצא שחנוכה המחבר בין כסלו לטבת הוא תיקון "כבד כועס" לנצח את מלכות יון.