בע"ה

כ"א כסלו תש"פ – כפ"ח

חכמת המסכן

המשך י"ט כסלו – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. 'קלקול יעקב' – ירידה צורך עליה והעלאה

"קול יעקב" – תפלה ותחנונים

נעשה כעת השלמות להתוועדות י"ט כסלו[ב] (שמעתי שעשו אצלכן 'חזרה' אמש, ולכל אחת יש את ההתוועדות המודפסת). לפני שנתחיל נאחל שוב לכולן לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו, כל אחת ואחת.

אמרנו ש-יט כסלו שוה "הקֹל" ו-כ כסלו שוה "קול", סוד "הקל קול יעקב והידים ידי עשו"[ג], העולה בדיוק "תורה חדשה"[ד], תורת משיח. מוסבר בחסידות[ה] ש"הקֹל" הראשון, הכתוב חסר, הוא קול תפלה שעולה מלמטה למעלה מתוך הרגשת חוסר, לכן אין בו ו. לעומתו, ה"קול" השני, שכתוב מלא ו – ו היא תמיד המשכה מלמעלה למטה – הוא קול תורה, היורדת לנו מן השמים[ו]. על ידי שני הקולות האלה יורשים את "הידים ידי עשו" – האורות המרובים דתהו, שבאים לידי ביטוי במעשה של עשו למטה, בעולם העשיה – וזוכים ל"תורה חדשה".

אמנם, בפשט – כפי שמסביר רש"י, "פשוטו של מקרא" – "קול יעקב" היינו "שמדבר בלשון תחנונים", לא כמו עשו, ולכן (לא בגלל צליל הקול) היה נשמע ליצחק שזהו קול יעקב. "לשון תחנונים" שייך בכללות לתפלה – "תחנונים ידבר רש"[ז] – ולא לתורה. כלומר, לפי הפשט "הקֹל קול יעקב" הוא עיקר כחנו, עם ישראל – קול התפלה שלנו. חז"ל אומרים בהרבה מקומות[ח] שעיקר כח היהודי הוא בפה, בתפלה ובתחנונים. יהודי מדבר בטבעו בתחנונים, מדבר בתפלה. "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו" [ט]– בכל מה שהוא מדבר יש נים פנימי של תפלה לה'.

איפה כתוב שעיקר כוונת "קול" הוא תפלה? במחזור של ראש השנה ויום הכפורים כתוב "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", וכתובות שם שלש מלים שמכוונים, שכל אחת שוה בגימטריא 136 – צום-קול-ממון מעל תשובה-תפלה-צדקה (לפי הסדר). סתם 'קול' – קול מלא – הכוונה לקול תפלה. שוב רואים שבכללות הקול שלנו הוא האופי העצמי שלנו, הכח המוטבע בנו להתפלל לה'. זו עצם המודעות שלנו, תפלה מתמדת, הטבע היהודי שלנו[י].

זהו הפשט, "הקל קול יעקב" הוא הטבע שלנו, עמו אנו יורשים את "הידים ידי עשו" (טבע עשו). כמה שחשוב להיות "יעקב איש תם יֹשב אהלים"[יא] – ישיבה-בוחער, התורה היא חיינו – את יעקב עצמו מאפיינים התחנונים שלו (טבע האתערותא דלתתא שלו, שהוא אופי נשי, שייך במיוחד לבנות), ובהם הוא יורש את האורות המרובים של עשו (מלכות, בחינת נוקבא), לשון מעשה, "המעשה הוא העיקר"[יב]. כך מובא[יג], שכלי הזין של מלך המשיח הוא התפלה שלו, בה הוא מנצח וכובש את כל אויבי ישראל ואז בונה את בית המקדש במקומו (לפי הסדר המובא ברמב"ם[יד]) שיהיה "בית תפלה... לכל העמים"[טו] (שאצל כולם יתגלה ניצוץ של "קול יעקב").

הקלקול-הצמצום שמביא תקנה

יש ווארט שאם נחבר את המלים "הקֹל קול" – הראשון חסר והשני מלא – נקבל 'הקלקול'. משונה, איזה קלקול יש ב"הקל קול"? ראינו קודם שמעל 'תשובה' – שאפילו למעלה מ'תפלה' (קול) – כתוב 'צום' (בגימטריא קול), כך ש"הקל קול" שוה גם הצמצום. צום הוא לשון צמצום – לפי פשט, כשאדם צם הוא מצמצם את עצמו. מי שרוצה לרזות – מלשון רזין דרזין – צריך קצת לצום. הרבה פעמים בריא לצום. זהו סוד הצמצום. מה עושה האדם כשהוא צם? מתפלל, אומר תהלים. אבל איזה קלקול יש בתוך "הקל קול", שתיכף נסביר שקשור לסוד הצמצום?

כל נושא התוועדות י"ט כסלו – בתוך המשך שיעורים[טז] – היה סוד "ירידה צורך עליה"[יז]. כל הירידה שלנו – החל מירידת הנשמה לגוף – הכרחית לצורך עליה, שהיא התכלית. בשביל לעלות צריך לרדת. יש מאמר שמופיע בכמה הקשרים בחז"ל – "קלקלתנו היא תקנתנו"[יח]. יש משהו ב"הקל קול" של 'הקלקול' למעליותא. כלומר, שמתגלה – "אגלאי מילתא למפרע" – שהקלקול היה לטובה, שהקלקול גרם לתיקון. הרי יעקב הוא עולם התיקון, ואם כתוב "הקל קול יעקב" – שהקלקול הוא יעקב – זאת אומרת שהקלקול הוא תיקון, "קלקלתנו היא תקנתנו".

הבטוי מובא בכמה הקשרים, ואחד מהם הוא לגבי צום – בדיוק המושג שדברנו הרגע. מבואר בארוכה ביערות דבש לרבי יהונתן אייבשיץ[יט] שלצדיק שלא קלקל את עצמו אף פעם, צדיק טהור, אסור לצום. אסור לענות את הגוף, זו עבירה חמורה – למי שמסגף את עצמו סתם מגיע עונש. חשוב לדעת – סתם לצום זו ממש עבירה, שחייבים עליה עונש. מתי זו לא עבירה? בבעל תשובה שצם בשביל לכפר על העוונות שלו. ככה הוא מסביר ש"קלקלתנו היא תקנתנו" – אם ידע איניש בנפשיה ש"חטאתי, עויתי, פשעתי" מותר לו לצום. אחרת אסור לי לצום, אך אם הצום הוא תיקון – הוא בזכות הקלקול.

איך אפשר לומר זאת באופן נוסף? בלי להזכיר את הביטוי "קלקלתנו היא תקנתנו", אותו רעיון מופיע בפירוש בספר התניא: כתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"[כ] – למי שרוצה לתת צדקה יש גבול, צמצום, אסור לתת יותר מ-20% מכספך. אבל לנתינה לצורך רפואה – אדם חולה וצריך ללכת לרופא שלוקח הרבה כסף, לעשות טיפולים שעולים המון – אין גבול, אין צמצום המגביל את הוצאת הכסף בענין. כתוב "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" [כא]– אדם יתן כל מה שיש לו כדי להציל את חייו. לפי הפסוק והעקרון הזה כתוב בתניא[כב] שבעל תשובה אינו מוגבל בנתינת צדקה. איך אנחנו מכפרים על החטאים שלנו? "חֲטָאָךְ בְצִדְקָה פְרֻק"[כג] – העיקר אינו צום אלא צדקה (ממון – המלה שמעל 'צדקה' במחזור, כנ"ל – ששוה צום). לכן, בדורות האחרונים – שכתוב בתניא[כד] שככלל אין לצום – נהגו כל ישראל להרבות בלי גבול במתן צדקה, כי הכל תיקון הנפש. כלומר, "קלקלתנו היא תקנתנו".

משתמשים באותו כלל – שהקלקול הוא בעצם התיקון – בעוד הרבה הקשרים. זהו סוד "הקֹל קול יעקב" – שהירידה היא-היא כבר העליה.

התקלקלות יעקב כדי להעלות את עשו

יתר על כן, מהפסוק "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" נלמד שהתכלית – כדי להביא משיח – היא לברר את עשו ולרשת ממנו את האורות המרובים שלו, כח המעשה שלו. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם"[כה] – צריך ללמוד מעשו את תיקון העולם הזה, שבטבענו אנו פחות שייכים אליו. התכלית היא לתקן את עולם המעשה.

יש כלל גדול[כו], שבשביל לברר משהו המברר צריך להתלבש בלבושי המברר ולהתדמות אליו. אם אני רוצה לברר את עשו אני צריך לגלות את העשו שבי, את הקרבה שלי אליו – צריך להיות קצת עשו, "פגע בו כיוצא בו"[כז]. כדי להתמודד עם הנחש צריך להיות קצת נחש בעצמך. אם אין לי שום קרבה לעשו איני יכול לגשת אליו בכלל.

למה אומרים זאת? כי זהו פירוש מאד יסודי ופשוט ב"ירידה צורך עליה". ב"ירידה צורך עליה" אין הכוונה רק שאני ארד לצורך העליה שלי, אלא יתכן שהירידה שלי היא בשביל העליה של מישהו אחר. או, נאמר אחרת, הירידה שלי היא צורך העלאה – להעלות משהו או מישהו. כאן, ב"הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו", הענין הוא להעלות את עשו על מנת לרשת אותו – צריך לברר אותו בשביל לקבל את כחו, ולשם כך צריך לרדת אליו. המברר צריך להיות דומה למתברר – אחרת הוא לא יכול לברר אותו.

דוגמה הכי פשוטה: אם רוצים לקרב בת רחוקה חייבים לדעת לדבר בשפה שלה, קצת להזדהות אתה, קצת להיות כמוה. אם אין לי שום זיקה, שום קשר, אם היא זרה לי – איני יכולה לקרב אותה. כך גם בתוך הקדושה, "ישראל קדושים"[כח], וכאן דוגמה קיצונית – יעקב צריך לברר את עשו, לכן הוא צריך לרדת, קצת 'להתקלקל'. אם כלל לא מתקלקלים אי אפשר לקבל את "הידים ידי עשו". אין הכוונה ממש להתקלקל, חס ושלום, אבל צריך ירידה בשביל להעלות את הזולת שזקוק, שמחכה לי להעלות אותו.

'עלילה צורך עליה' – הפיזיקה של עבודת ה'

לפעמים כתוב שירידה היא כבר העליה, ואפילו יש ביטוי "ירידה תכלית העליה"[כט] – יש הרבה עליה רק בעצם הירידה. אם למדו כמה יסודות של מדע, של פיזיקה – יש שני דברים שנוגעים לענינו:

יש כלל, שלכל פעולה, לכל כח, יש אוטומטית כח נגדי שמופעל כנגדו – בשביל לאזן את האנרגיה. כמו ב'נָד-נֵד' באיזה מתקן בחוץ – אם אחד יורד השני עולה. כל ירידה היא לא רק לצורך עליה שלי – יתכן שיש ירידה שלי בשביל שמיד, תוך כדי, על ידי, מישהו אחר יעלה. אם כן, אני עושה חסד גדול מאד בכך שאני יורד.

יש עוד חוק קשור בפיזיקה – חוק שימור האנרגיה. אם אני יורד ומאבד אנרגיה, אוטומטית מישהו אחר מקבל אנרגיה – עשיתי טובה למישהו.

על הטובה הזו שעשיתי כתוב "נורא עלילה על בני אדם"[ל] – לא מובן למה אני יורד, ואני לא יודע שיכול להיות מישהו בקצה השני של כדור הארץ שעולה תוך כדי הירידה שלי. אף אחד לא מבין את הקשר של הדברים – אבל כך קורה. "עלילה" גם לשון עליה, כל העלילה שה' עושה לי, שלפעמים אני חוטא – כמו שכתוב[לא] על דוד המלך, ועוד צדיקים גדולים, שכל מי שאומר שחטאו אינו אלא טועה, בכל אופן היתה ירידה, גם חטא אדם הראשון הוא עלילה של ה' – פועלת אוטומטית עליה, משהו עולה כנגד.

אם כן, מה העצה? אם מישהו קצת יורד – גם ברוחניות מרגיש איזו ירידה – צריך מיד להתקשר לכלל ישראל. שוב, כנראה האנרגיה שלי הלכה עכשיו למישהו אחר, שיוכל בזכותה להתחזק טוב-טוב, וגם אני אעלה בחזרה, שכולם יעלו, שכל העולם יעלה – שה' כבר יוריד את כל האנרגיה שלו עצמו והכל יעלה ב'נָד-נֵד'.

תחנוני הצדיק שנפל

איך הווארט שעל ידי הקלקול של יעקב – ורק כך – יורשים את "הידים ידי עשו" קשור לכך שהפשט של "הקֹל קול יעקב" הוא תחנונים? 'תחנונים מדבר רש', מי שמרגיש עצמו מסכן. חז"ל[לב] דרשו "תחנונים ידבר רש" על משה רבינו שהתחנן להכנס לארץ ישראל (תקט"ו תפלות, כמנין ואתחנן וכמנין תפלה), אבל שייך לכל אחד במצב של רש.

כתוב "ולרש אין כל"[לג] – "כל" אין לו אבל "קול" יש לו (לשון נופל על לשון), אם הוא רש הוא מתפלל ומתחנן לה'. תוך כדי הנפילה הוא מתחנן וזוכה ל"שבע יפול צדיק וקם"[לד] – הוא לא רק קם בעצמו, אלא קם יחד עם עשו, לוקח ומעלה אותו איתו יחד.

בכלל, זהו כלל גדול אצל הבעל שם טוב[לה], שצדיקים גדולים לפעמים נופלים ממדרגתם בשביל לעשות בעלי תשובה. בדיוק הווארט שאמרנו הרגע. כל זמן שהוא צדיק תמים לעצמו, צדיק מאה אחוז, הוא בעולם אחר, במציאות אחרת. הוא יורד כדי להגיע למישור של אנשים יותר נמוכים ממנו ואוטומטית לעזור להם לעלות. הוא עכשיו נמצא למטה והוא יעלה – הוא ירד בשביל להתדמות למי שצריך לעשות תשובה, וכך תומך בו ועוזר לו ונותן לו כח לעשות תשובה, לעלות מעלה מעלה. האנרגיה חוזרת אליו, וגם הוא, הצדיק, מתעלה.

כל ירידה היא כמו ירידת הנשמה לגוף, שצועקים 'ויי! ויי!', ואומרים – נו, עד שיתגלה לכולם שכל זה היה כדאי בשביל העליה שתבוא. כמו שאמרנו, העליה היא לאו דווקא שלי – יתכן שהעליה היא שלו – אבל בסוף העליה שלו פועלת גם את המשוב שלו עלי, גם אני עתיד לעלות (לא רק למקומי הראשון אלא הרבה למעלה ממנו).

להתרושש כדי לרשת

שוב, את הפסוק "תחנונים ידבר רש" דורשים על משה רבינו, אבל ה"רש" הראשון בתנ"ך הוא דוד המלך, שאומר על עצמו "ואנכי איש רש ונקלה"[לו]. זו ההופעה הראשונה של "רש" במובן של מסכן ועני. אחרי חטא דוד בא נתן הנביא והוכיח אותו במשל "כבשת הרש"[לז].

בתורה מופיעה המלה "רש"[לח], אבל במובן של ירושה – ירושת האורות המרובים דתהו שמדוברת כאן. סימן שיש קשר, בשביל לרשת צריך להיות רש –על ידי ה"רש", המסכנות, יורשים את האורות המרובים של עשו, של עולם התהו. ככה מביאים את משיח, על ידי התורה החדשה, "הקל קול יעקב והידים ידי עשו", 'הקלקול יעקב והידים ידי עשו'. ידי עשו הן בזבוז יותר מחומש – לו אין הלכה "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כל מה שהוא עושה הוא עושה בהפרזה. כשהוא נותן – הוא נותן הכל (בטבע התוהי שלו, לאו דווקא מתוך טוב לב), "'בכל מאדך' בכל ממונך"[לט]. כאן הוספנו שלתת הכל כולל לרדת בשביל הזולת – לוותר על הרוחניות שלי לטובת הזולת.

שוב, קול הוא צום, קלקול הוא צמצום. יש כלל בחסידות[מ] שצמצום יוצר פסולת, כי 'גבורה מאָנט פסולת' – כל פעולת גבורה וצמצום (צמצום הוא גבורה) מצריכה שתהיה בה פסולת, משהו לא טוב. לכן צריך לעשות בירורים ובסוף – בזכות הפסולת והבירורים, התיקונים והתשובה שעושים – יורשים את עשו. ככה, רק ככה, אפשר להביא משיח.

כל הענין קשור גם לנושא הכללי של השיעור שלנו[מא] – "אמונה ובטחון": כפי שדברנו בי"ט כסלו, כדי להגיע החוצה, לברר את עשו, צריך הרבה-הרבה בטחון, "ואני אבטח בך"[מב]. כתוב "כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו"[מג] – גם ההרגשה שאני נופל לא פוגעת כלל בבטחון, כי אני יודע ש"הוי' סומך ידו" ב"ירידה צורך עליה".

ב. "ילד מסכן וחכם"

"מבית הסורים יצא למלֹך"

כל מה שדברנו עד כה קשור לנושא שלם שלא הגענו אליו בכלל בהתוועדות שלשום:

יש עוד פסוק מאד חשוב בתנ"ך של "רש", שקשור לפסוק שכן הזכרנו בהתוועדות – "כי מבית הסורים יצא למלֹך"[מד]. "מבית הסורים" פירושו 'מבית האסורים', ודורשים[מה] את הפסוק על יוסף הצדיק – הוא יצא מבית האסורים ונעשה מלך במצרים. הפסוק קשור ליציאה מבית האסורים בי"ט כסלו, וגם לפרשות השבוע וישב ומקץ. מהו המשך הפסוק? "כי גם במלכותו נולד רש". אין הרבה "רש" בתנ"ך, וזו אחת ההופעות החשובות. קשה להבין את הפסוק המלא – "כי מבית הסורים יצא למלֹך כי גם במלכותו נולד רש" – אם לא יודעים את ההקשר בקהלת.

"ילד מסכן וחכם" ו"מלך זקן וכסיל"

נפתח את הספר – יש כמה דברים חשובים הקשורים לעניננו בקהלת – ונתחיל בפסוק הקודם:

טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד.

מיהו ה"ילד מסכן וחכם" ומיהו ה"מלך זקן וכסיל"? ודאי כולן זוכרות את מאמר חז"ל[מו], ש"ילד מסכן וחכם" הוא היצר הטוב ו"מלך זקן וכסיל" הוא היצר הרע. יש את שניהם לכל אחד, והם בעצם יעקב ועשו שבתוך כל יהודי – בקרבו של כל אחד מתרוצצים התאומים האלה.

יצר הרע ניתן באדם משעה שננער מרחם אמו, כדרשת חז"ל[מז] על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעֻריו"[מח]. מרגע שהאדם נולד יש לו יצר הרע – לתינוק יש תאוות, הוא חייב לאכול. היצרים, התאוות הגשמיות, הגוף – פועלים מהרגע הראשון. מהו היצר השני? כשהוא נעשה קצת מופשט מהצרכים הגופניים שלו – הוא יכול להתאוות גם לדברים לא גשמיים. זהו הפשט של יצר הטוב ויצר הרע. התאוה לצרכים הגשמיים בלבד היא יצר הרע. גם לצדיק יש תאוה – "תאות צדיקים אך טוב"[מט], "תאות צדיקים יתן"[נ] – אבל תאוותו ללמוד תורה, לעשות מצוות, לדבוק בה'. גם התאוה הטובה היא יצר. יצר הוא תאוה – יצר טוב הוא תאוה לדברים טובים, דברים רוחניים, ויצר רע הוא תאוה לדברים לא טובים. שוב, היצר לגשמיות נמצא אצל כל אחד מאתנו מהרגע הראשון, מהלידה, ואת היצר הטוב מקבלים בבר-בת מצוה. לכן היצר הרע נקרא זקן והיצר הטוב נקרא ילד. זהו פשט ידוע בחז"ל.

אכן, על היצר הטוב כתוב "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד" – היצר הרע, ה"מלך זקן וכסיל", הוא מבוגר ולכן הוא לא מקבל תוכחה. אנשים זקנים לא מקבלים תוכחה מהצעירים – הם בעלי הבית כאן, בעלי האחוזה שאחוזים במציאות, לכן לא יודעים להזהר, לא מקבלים תוכחה (כך מפרש רש"י, "שהרי הזקין ואינו מקבל תוכחה" – הוא יותר מדי רגיל בדרך שלו).

אני מבין למה היצר הטוב הוא חכם – התאוות שלו טובות. היצר הרע הוא כסיל – לא יודע מה באמת טוב. חכם יודע מה באמת טוב בחיים – היצר הטוב, שרוצה דברים רוחניים, הוא חכם, והיצר הרע שרוצה גשמיות הוא טפש, כסיל. אבל למה היצר הטוב "מסכן"? לא כתוב שהיצר הרע עשיר, אבל ודאי כך – הוא מלך. למה היצר הטוב מסכן? כי לא שומעים לו, ככה מסבירים במדרש וברש"י עה"פ. "מסכן" הוא לא רק מי שאין לו כסף, אלא מי ש'לא שמים עליו', כמו שאומרים היום. על היצר הטוב אף אחד לא שם, לכן הוא מסכן – הוא "ילד מסכן וחכם".

מי "יצא למלֹך"?

מה ההמשך? הפסוק שאמרנו הרגע – פסוק מיוחד. יש בפסוק שני חלקים, כמו ברוב הפסוקים בתנ"ך, וכל חלק מתחיל במלה "כי". אם אתן זוכרות, למדנו באריכות[נא] את הווארט המפורסם של רבי שלמה מקארלין, שאמר שיש לי 'צווי כי'[נב] – באידיש 'כי' היינו פרה, יש לי מקור פרנסה משתי פרות. הוא הסביר – יש לי את מדת הבטחון, ובטוח תמיד תהיה לי פרנסה טובה. רבי שלמה מקרלין דרש על "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[נג], אבל אנחנו אומרים שכל פסוק שהמבנה שלו הוא שני "כי" שייך למדת הבטחון. כאן יש פסוק מאד יפה עם שתי פרות, 'צווי כי' – "כי מבית הסורים יצא למלך, כי גם במלכותו נולד רש".

השאלה על מי מבין אלו שנזכרו בפסוק הקודם הולך הפסוק – על ה"מלך זקן וכסיל" או על ה"ילד מסכן וחכם"? יש ברש"י שני פירושים:

לפי פירוש הראשון "מבית הסורים יצא למלֹך" הולך על ה"מלך זקן וכסיל", היצר הרע, שיצא מהרחם – שנקראת כאן "בית הסורים" – למלוך על האדם, בהיותו היחיד פה, שליט בלעדי ללא עוררין. לפירוש זה, את החלק השני של הפסוק, "כי גם במלכותו נולד רש", אפשר לפרש על ה"ילד מסכן וחכם" – "במלכותו" של היצר הרע, אחרי שלש עשרה שנה, "נולד רש", ה"ילד מסכן וחכם" שהוא היצר הטוב.

יש פירוש שני, שהכל הולך על היצר הטוב, לכן דורשים זאת על יוסף הצדיק – שהוא היצר הטוב. אף על פי שבהתחלה הוא "ילד מסכן וחכם" הוא יוצא מבית האסורים למלוך. זהו בדיוק הסיפור של יוסף – הוא באמת חכם, פתר את חלומות שרי פרעה ובהמשך את חלום פרעה עצמו, ואז יצא מבית האסורים למלוך כפשוטו.

הלב שלמעלה ממח-לב-כבד

נאמר רמז: מה פירוש להיות מלך? כתוב[נד] שמלך היינו מח שליט על הלב ששליט על הכבד[נה]. הלב הוא התאוות הגשמיות שדברנו עליהן קודם, וצריך שהמח ישלוט על הלב. הכבד הוא המוטבע – ההרגלים, כל הטבעים של האדם. מאז שהאדם נולד הטבעים שלו בהמיים. צריך סדר שהמח למעלה מהלב והלב למעלה מהכבד – אז המח שליט על הלב והלב שליט על הכבד – ואז הוא מלך טוב, מלך דקדושה.

ב"מבית הסורים יצא למלֹך" יש עוד ל לפני המלך, ודורשים שהיינו מה שפנימיות הלב שליט על המח[נו]. יש שתי בחינות לב – חיצוניות הלב, שהמח צריך להיות שליט עליה, ופנימיות הלב, רעותא דלבא, הרצון העצמי של הנפש האלקית לה', שיותר גבוה מהשכל האלקי וממילא גם שליט עליו. כתוב שאצל אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של י"ט כסלו, היתה דרגה של "פנימיות הלב שליט על המח". אף שהכלל שלו ב"ספר של בינונים" הוא שכל אחד צריך להגיע ל"מח שליט על הלב"[נז] – ביטוי מהזהר הקדוש – יש צדיקים מיוחדים, כמותו עצמו, שאצלם יש תמיד גילוי פנימיות הלב והוא שליט על המח. כמה שהמח נעלה, הרעותא דלבא – עצם נקודת הלב – למעלה ממנו.

לכן "היום יום" האחרון[נח] הוא מה שהיה רגיל לשמוע מפי אדה"ז – "'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'[נט], איני רוצה כלום, לא את הגן עדן שלך ולא את עולם הבא שלך, רק אותך בעצמך". זהו הרצון של פנימיות הלב, שלמעלה מהמח – גן עדן הוא שכל, השגה אלקית. כמה שחושבים שחב"ד היא שכל, אבל אצל בעל הבית של חב"ד – אדמו"ר הזקן – ה-ל של הלב שליטה על המח. "למלֹך" היינו לב-מח-לב-כבד. "מבית הסורים יצא למלך" – להפיץ חסידות חוצה, למלוך בהפצת החסידות שעל ידיה יבוא משיח בחסד וברחמים.

ורמז נפלא: "כי מבית הסורים יצא למלך" עולה 1024, לב ברבוע, הכל לב, שלמות הלב דקדושה, גילוי פנימיות הלב השליט על מח וכו'.

מלך רש – שפלות דקדושה

כעת אנחנו מפרשים "מבית הסורים יצא למלֹך" על היצר הטוב, יוסף הצדיק. אם כן, מה ההמשך? "גם במלכותו נולד רש" מפרש רש"י – "פשוטו של מקרא", פרשנדתא, המפרש העיקרי של התורה – שגם כשהוא מולך הוא נשאר רש, דהיינו שנשאר בשפלות ("'כי גם במלכותו נולד רש' – כי כשר והגון הוא שימלוך כי גם במלכותו הוא נהפך ממנהג השררה ומקטין עצמו אצל החכמים כמדת הרשים").

אנחנו לומדים על אמונה ובטחון, אבל עוד לפני כן יסוד היסודות של תיקון הנפש הוא שפלות דקדושה[ס] – הרש דקדושה, מה שמשה רבינו נקרא רש. "כי גם במלכותו נולד רש" – כשהוא במלכות הוא נשאר בשפלות ויודע ש"כי ממך הכל"[סא]. קודם היה מסכן, "ילד מסכן וחכם", "חכם רואה את הנולד"[סב], וגם כשהוא נולד – "במלכותו נולד", יוולד מלך מבית הסורים שלו – הוא יישאר רש. זהו גם לימוד מאד יפה. אותו רש מדבר תחנונים, ואותו רש יורש את "הידים ידי עשו".

יש רמז יפה לפי המבואר בחסידות: כתוב שלמלך אמתי יש רוממות עצמית ושפלות בפנימיות, בעצם. במודעות שלו הוא כמו דוד המלך, שאומר על עצמו "והייתי שפל בעיני"[סג], אבל הוא ראוי בעצם להיות מלך כי יש לו רוממות עצמית – הוא קשור לרוממות ה' – והנה "רש" ראשי תבות רוממות שפלות. הגימטריא של רוממות-שפלות היא חן פעמים הוי'. בכוונות חנוכה[סד], עוד מעט, התכלית (כוונת היום השמיני) היא ה-חן – למצוא חן בעיני ה'. ההרגשה המודעות של המלך המוצא חן בעיני ה' – לא למרות הרוממות שלו, אלא בגללה – היא תכלית השפלות. על כך נאמר "כי גם במלכותו נולד רש". כנראה שאם יש לנו את שני ה"כי" האלה זוכים גם לתכלית הבטחון – הבטחון של מדת הנצח, הבטחון הפעיל בו תלויה ביאת משיח. כל רגע מחדש הוא יוצא למלוך וכל רגע מחדש הוא נולד רש במלכותו.

ג. "חכמת המסכן – בזוֹ י-ה"

"חכמת המסכן"

הפסוקים שלמדנו כעת מופיעים בפרק ד בקהלת. בהמשך קהלת, בפרק ט, כתוב על "עיר קטנה" – ביטוי ששייך לתורת בעל הגאולה, כמבואר בספר התניא[סה] שגוף האדם הוא "עיר קטנה" עליה נלחמים שני היצרים:

עיר קטנה [הגוף] ואנשים בה מעט [אברי הגוף] ובא אליה מלך גדול [המלך שהוזכר קודם, היצר הרע, הנפש הבהמית – כאן לא נקרא 'מלך זקן וכסיל' אלא רק 'מלך גדול'.] וסבב אתה ובנה עליה מצודים גדֹלים [בשביל לכבוש אותה]. ומצא בה איש מסכן חכם [אותו אחד שנקרא קודם 'ילד מסכן וחכם', וכאן כבר גדל קצת, הוא 'איש מסכן חכם' (בלי ה-ו).] ומלט הוא את העיר [מהמלך שסבב את העיר ובנה עליה מצודים גדולים.] בחכמתו [היתה לו חכמה איך לנצח את אותו מלך.] ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא [היצר הטוב.].

מסכם קהלת:

ואמרתי אני טובה חכמה [של ה'איש מסכן חכם'] מגבורה [של ה'מלך גדול' (שלא מתואר כאן ככסיל, רק כמלך הצר על העיר בגבורתו).] וחכמת המסכן בזויה [אף אחד לא זכר את החכם שהציל את העיר – כולם מבזים אותו.] ודבריו אינם נשמעים [קצת חידוש, כי אם מלט את העיר בחכמתו כנראה ששמעו לעצתו שהצילה את המצב. פתאום הוא הופך להיות מסכן שחכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים.]. [הפסוק הבא לכאורה סותר את הפסוק הקודם:] דברי חכמים בנחת נשמעים [דווקא דברי החכמים נשמעים, חודרים עמוק – דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם.] מזעקת מושל בכסילים.

איך מיישבים את הסתירה בין 'חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים' ל'דברי חכמים בנחת נשמעים'? יש פירוש אחד[סו] שכנראה החכמים בפסוק השני הם לא מסכנים, יש להם כסף, ואז דבריהם בנחת נשמעים – אבל חכם מסכן דבריו אינם נשמעים.

פירוש הבעש"ט: בזוֹ י-ה

בשביל מה אמרנו את כל זה? רק בשביל ווארט של הבעל שם טוב הקדוש, בו חשבנו לפתוח את התוועדות י"ט כסלו (אך היות שלא פתחנו בו לא הגענו אליו, כיון שנדחה נדחה, ובהשגחה פרטית נאמר כעת לבנות יעלת חן) – ווארט שקשור להרבה דברים בשיעור:

הבעל שם טוב, כדרכו תמיד, לוקח דברים שליליים ומסביר אותם באופן חיובי. כך גם אנחנו אוהבים לעשות בהשראתו. זו כל דרך החסידות, להפוך את הלא-טוב לטוב, גם בתוך התורה גופא – לפרש לא טוב כטוב. הוא דורש את שלש המלים "וחכמת המסכן בזויה", כשהוא הופך את המלה השלילית כאן – "בזויה" – לשתי מילים, 'בזו י-ה'[סז]. שוב, המסכן הוא היצר הטוב שמציל את העיר, את הגוף שלי, מהמלך הגדול, שהוא היצר הרע (שקודם היה "מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד"), וכאן מתארים את חכמת המסכן הזה – חכמה "בזויה", חכמה להכיר שבזו נמצא י-ה.

תיקון המסכנות

הזכרנו בהתוועדות שבפרשת השבוע, פרשת וישב, יש שתי ירידות מפורשות – בחת"ת של אתמול ("רביעי") "וירד יהודה מאת אחיו"[סח] והיום ("חמישי") "ויוסף הורד מצרימה"[סט]. לכן כל הפרשה שייכת ל"ירידה צורך עליה", הנושא שלנו. יש כאן שתי ירידות – ירידת המלכות (יהודה) וירידת היסוד (יוסף). יהודה-יוסף יחד עולים מקום[ע] – אחד הכינויים של ה'. מיוסף יוצא משיח בן יוסף אבל משבט יהודה יוצא משיח בן דוד. לכן אמרנו שסופי התבות של "ויוסף הורד מצרימה" הם פדה – רמז יפהפה למאמר דוד המלך, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"[עא].

אמרנו שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של י"ט כסלו, הוא גם יוסף וגם דוד. אם כן, צריך לחשב יוסף-דוד, יסוד ומלכות, עולה 170. על איזו מלה ששוה 170 חזרנו כעת הרבה פעמים בפסוקי קהלת? מסכן. לעני או רש יש הרבה שמות. במקום אחד בחז"ל[עב] כתוב שיש שבעה שמות של עני בתורה, ואחד מהם מסכן. היום, כשאומרים על מישהו מסכן, לא מתכוונים דווקא שאין לו כסף – מסכנות היא, לדאבוננו, משהו מאד נפוץ. כולם מרגישים את עצמם מסכנים. בכל אחת שמרגישה עצמה מסכנה, בכל מי שמרגיש מסכן, יש בפנימיות יחוד יוסף-דוד, יסוד ומלכות. לכן, רוצים לדבר על המושג מסכן. למסכן יש חכמה מיוחדת.

שוב, היצר הטוב של של כל אחד מאתנו הוא מסכן – "ילד מסכן וחכם". כנראה שלהיות מסכן ולהיות חכם הולך ביחד[עג] – כל המסכנים חכמים. החכמה המיוחדת שלו היא "חכמת המסכן בזויה". לפי הפשט, הכוונה שמבזים את חכמתו שלו, לא מתחשבים בה. ראינו שיש פה קושיא משני הכיוונים – ממה שכתוב קודם, שמלט את העיר בחכמתו (אחר כך אף אחד לא שם לב אליו ולא 'שם עליו' בכלל, "וחכמת המסכן בזויה" אחרי שמלט את העיר), וממה שכתוב אחר כך, "דברי חכמים בנחת נשמעים". אומר הבעל שם טוב, שהופך את היוצרות כדרכו, ש"חכמת המסכן" היא "בזו י-ה" (והנה, בזו שוה בדיוק יה).

זוֹ וזוּ

מה פירוש "זוֹ"? כל דבר שאני מצביע עליו, כמו "זה הדבר", רק בלשון נקבה. יש הבדל בין "זוֹ" ל"זוּ". כל אחת בעזרת ה' בבוא הזמן תעמוד תחת החופה והחתן יאמר "הרי את מקֻדשת לי בטבעת זוֹ כדת משה וישראל". הרבה חתנים טועים ואומרים "בטבעת זוּ". "זוֹ" היינו "זה" בלשון נקבה.

איפה כתוב "זוּ"? רק פעמיים בתורה, בשירת הים, אותו לשון, "עם זוּ גאלת"[עד] ו"עם זוּ קנית"[עה] (שייך ל"מלאה הארץ קנינך"[עו], הווארט של המגיד שפירשנו בי"ט כסלו). יש עוד "זוּ" אחד דומה בתנ"ך – בנביא ישעיהו – "עם זוּ יצרתי לי תהלתי יספרו"[עז], סך הכל שלש "עם זו" בתנ"ך[עח]. "ב-זוּ י-ה" רומז ל-ב "זוּ" בתורה – "גאלת" ו"קנית", גאולה וקנין הולכים יחד. בלשון הקדש "זוּ" (בניגוד ל"זוֹ") היינו 'אשר' – 'עם אשר גאלת', 'עם אשר קנית', 'עם אשר יצרתי לי תהלתי יספרו'.

אם החתן אומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זוּ כדת משה וישראל" הוא אומר 'בטבעת אשר כדת משה וישראל'. קשה להבין למה הוא מתכוון, אולי מתכוון לשון אושר – "בראשית" אותיות בית-אשר[עט], סגולה לאושר... הכלה יכולה לתקן אותו – 'עשית טעות – תאמר זוֹ!'? כל רב חב"די טוב מזהיר את החתן לא לטעות, אבל אם הוא לא הזהיר והכלה יודעת את ההלכה וגם את לשון הקדש יותר טוב (ומסתמא היא יודעת יותר טוב) – היא יכולה-צריכה לתקן אותו? לא כדאי... בדיעבד כנראה שזה עובר. כתוב[פ] שאין קול לכלה בחופה בעולם הזה. רק בברכה השביעית של השבע ברכות אומרים "מהרה [בימות המשיח] ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה".

יש עוד פסוק חשוב עם המלה "זו", "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"[פא] – שמעתי "שתים זו", ב-זו (י-ה), כנ"ל. מה השתים? "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[פב] – ה' אמר דבר אחד יחד ואני שמעתי שני דברים, גם זוג, חתן וכלה. י-ה הוא השם של "שכינה ביניהם"[פג] (י של איש ו-ה של אשה) – מתאים ל-ב זו, זוג ("בטבעת זו" – יה, "שכינה ביניהם". החתן קונה את הכלה עם בחינתה היא – טבעת זהב – הוא נותן לה את עצמה).

ב זו י-ה – המעבר ממדת הדין למדת הרחמים

בכל אופן, זוֹ היינו הנקבה של זה, ובמדה מסוימת זו היא גם מלה הרבה יותר יפה וגם יותר עם רמז. כתוב[פד] ש-זו רומז באופן מובהק ל-יג מדות הרחמים ("זה", נבואת משה רבינו, שוה יב). הבן נעשה בר מצוה בגיל זו והבת נעשית בת מצוה בגיל זה – הפוך, התכללות כל אחד בשני. איך מתחלקות יג מדות הרחמים? בשני פסוקים בתורה, "הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת", שבע מדות, ו"נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה"[פה], שש מדות. חלוקת יג מדות הרחמים, אחד משיאי התורה, היא זו. לכן כל פעם המלה זו רומזת ל-יג מדות הרחמים. המדה השביעית החביבה היא "ואמת", ואחר כך יש עוד שש מדות.

לעניננו, 'זוֹ' שייך למאמר חז"ל שהבאנו בהתוועדות על תקיעת שופר – "מה השופר הזה מכניס בזו ומוציא בזו אף אני עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים"[פו]. כל נושא השיעור היה להפוך את הדין לרחמים. התכנית הפנימית-הסודית של בריאת העולם היא לברוא אותו בתחלה במדת הדין, כשתכלית הירידה הזו – מדת הדין היא ירידה (כמו הירדן, גבול ארץ ישראל, ירד-דין[פז]) – היא להפוך אותה לרחמים. זו העבודה שלנו, וגם ה' עושה אותו דבר. זו המשמעות הפנימית של ראש השנה והמשמעות היותר פנימית של י"ט כסלו, ר"ה לחסידות. בלשון חז"ל זו עבודת "מכניס בזו ומוציא בזו". איך קשור לשם י-ה? על השופר כתוב "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה"[פח] – המצר הוא מדת הדין והמרחב מדת הרחמים, ועל שניהם כתוב י-ה. בדיוק הווארט של הבעל שם טוב ש"וחכמת המסכן בזויה" – ב-זו שבכל אחד מהם יש את שם י-ה, שם "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[פט] (שהוא עצמו השם של "שכינה ביניהם", כנ"ל, השראת אבא ואמא על החתן והכלה).

אם כן, לקחנו את תורת הבעל שם טוב על "וחכמת המסכן בזויה" והסברנו אותה בעומק בהקשר לעמידה מכסא דין וישיבה על כסא רחמים (ב-זו יה, לפני שמתחתנים כל אחד הוא בחינת דין, לבד-לעצמו, ועל ידי שמתחתנים הדין הופך להיות רחמים).

להפסיק לחלום ולגלות את הטוב הגנוז במציאות

מה הוא מתכוון בזו י-ה? בכל דבר, גם בדברים שנראים לא טובים – "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו"[צ] (כמו שמסביר בתניא[צא], יש דברים לא טובים, אבל הם באמת טוב נסתר שבא משם י-ה, "עלמא דאתכסיא") – כל ענין החסידות הוא לגלות את הטוב הגנוז, האור הגנוז בכל המציאות. כפי שהסברנו בהתוועדות, אפשר לגלות את הטוב במציאות רק כאשר פונים אליה פנים ולא אחור – כשמרחמים עליה, מחבקים אותה, ולא נסוגים ממנה אחור.

נאמר עוד ווארט בענין: יש אנשים שאוהבים לחלום, גם ביום – לא רק בלילה במטה, אלא כל היום יושבים וחולמים בהקיץ (מה שנקרא בלועזית day dream). כשהוא יושב וחולם חלומות הוא נמצא באיזו בועה. לפעמים הוא מתעורר מהחלום שלו, יוצא מהבועה – אולי היא מתפוצצת – ופתאום מוצא את עצמו יורד למציאות. מתגלה לו שהוא נמצא כאן וצריך לעשות משהו, יש לו משימות בחיים, צריך לעשות משהו, יש אחריות – 'מה אתה יושב וחולם? אתה מאחר לבית ספר בבקר!'. זו נקראת ירידה – "בעל החלומות" פתאום יורד מהבועה שלו, מגן העדן שלו. כך בדיוק קרה ליוסף "בעל החלֹמות"[צב].

גם זו "ירידה צורך עליה" – יורדים למציאות, צריך לקום ללכת ללמוד, או לעשות משהו אחר. פתאום יש אנרגיה מופנית כלפי מטה, ואוטומטית היא תגרום לכך שתעלה אנרגיה נגדית. כנגד כל טפה שיורדת מלמעלה למטה יש שתי טפות שעולות מלמטה למעלה[צג]. זהו כלל גדול.

סוד שם "כוזו" – הוי' בכל "זו"

הבעש"ט מאד אוהב את המלה "זו". איפה הוא דורש משהו דומה על "זו", שצריך למצוא את האלקות בכל דבר שקורה? יש שם קדוש, שהוא חילוף אותיות שם י-ה-ו-ה באותיות שאחריהן – כוזו. כו עולה הוי' עצמו ו-זו עולה אחד. כלומר, האותיות שאחרי שם הוי' – שהן שם קדוש, שכתוב על המזוזה מאחורה, כוזו במוכסז כוזו, אחורי "הוי' אלהינו הוי'" – עולות "הוי' אחד". יש כאן שני "כוזו" – הבעש"ט מפרש[צד] שבכל זו ו-זו יש הוי', יש כו. כנראה שהוא אהב למסור שיעורי בנות... צריך לראת בכל "זוֹ" שיש "הוי'" (יש שכתבו[צה] שבכל "זה", איש, יש לראות שם הוי', ואילו בכל "זו", אשה, יש לראות שם א-דני, אך לפי המוסבר כאן בסוד השם כוזו יש לראות באשה, זו, שם הוי', כו, וי"ל דהיינו שם הוי' בניקוד א-דני, "כשם שאני נקרא", "[זה שמי לעלם] וזה זכרי לדר דר"[צו], ודוק).

כאן אומר "בזויה" – ב-זו יש י-ה. שם אומר שבכל "זו" יש כו, הוי' אחד. "על פי שני עדים... יקום דבר"[צז], כמה הבעש"ט מחבב את ה"זו" ואומר שהאלקות (שם י-ה או כל שם הוי', ושניהם יחד – "בטחו בהוי' עדי עד כי בי-ה הוי' צור עולמים"[צח]) מתגלה דווקא בה. זו חכמת המסכן, שהוא יוסף-דוד יחד, שני המסכנים.

ד. שרש סכן

משמעויות השרש סכן

רק לסכם את הדרוש הזה, נתבונן בסודות לשון הקדש – מקצוע מאד חשוב בחנוך שלנו. קודם אמרנו ווארט במדע, גם חשוב, וכעת בלשון הקדש. מה השרש של מסכן? פשוט – סכן. יש עוד דברים בשרש הזה? [סכנה.] יפה, פעם אחת בתנ"ך יש את השרש סכן במשמעות של סכנה, גם בקהלת. לפי זה, מסוכן להיות מסכן, אבל "כל הדרכים בחזקת סכנה"[צט] – איפה שלא תלך אפשר להיות מסכן.

יש עוד דברים בשרש סכן? [סוכן.] כן, מה זה סוכן? יש סוכן נסיעות, אבל מהו סוכן בתנ"ך? איזה ערים בנו בני ישראל לפרעה? "ערי מסכנות"[ק]. רש"י אומר שאלה ערי אוצרות – בדרך כלל אוצרות תבואה, אבל כל בית אוצר נקרא מסכנות. בתורה הסוכן הוא הפקיד הממונה על האוצרות, "לך בא אל הסֹכן"[קא]. אמרנו כבר שלשה דברים – מסכן, סכנה, אוצר. יש איזה אוצר בלום בתוך הסכנות של המסכנות – מתחיל להיות טוב להיות מסכן, יש שם אוצרות.

יש עוד דברים? דברים מאד ציוריים – מי זוכרת את אתון בלעם? היא אומר "ההסכן הסכנתי"[קב] – מה פירוש? 'ההרגל הרגלתי' – לשון הרגל. כנראה צריך להתרגל להיות מסכן.

יש עוד משהו? מהמובן סכנה יש שם עצם שקשור לסכנה, אבל הוא כבר משהו שקובע ברכה לעצמו. [סכין.] כנראה שכל הסכינים מסכנים... יש בכלל סכין בתנ"ך? סכין עם ס אין, אבל יש פעם אחת שׂכין ב-ש שמאלית – "ושמת שכין בלֹעך אם בעל נפש אתה"[קג]. לפעמים צריך לשים סכין – גם כמו "שִׂכִּים בעיניכם"[קד], כך אומרים – בלועך, בתוך הפה, לסתום את הפה ולא לדבר ולא לאכול. אם אדם "בעל נפש", אם יש לו תאוות (בעל נפש היינו בעל תאוה) והוא רוצה לעשות דיאטה – פסוק מובהק לכל מי שרוצה לעשות דיאטה – "ושמת שכין בלֹעך", צריך לשים סכין בפה.

יש עוד משהו? אחרי שנראה כמה דברים יש בשרש הזה – נעשה מהם פרצוף. זהו לימוד חשוב. אחד מכללי בית הספר הוא לעשות דברים כאלה – ללמוד טוב את השרשים בלשה"ק ולנסות לבנות מהם מה שאנחנו קוראים פרצוף. יש עוד שני דברים. מי זוכרת את אבישג השונמית? מה היא היתה לדוד המלך? "סֹכנת"[קה]. מה פירוש "סֹכנת"? לשון חימום. [כתוב "בוקע עצים יִסָכֶן בם"[קו].] זה הפסוק של סכן לשון סכנה הנ"ל (לפי ראב"ע), אבל יש מפרשים (רש"י) לשון חימום (בפרצוף שתכף נבנה, חימום בגבורה וסכנה בהוד, ענף הגבורה). מה הקשר למסכנים? כנראה מסכנים צריכים להתחמם, או שמסכנות היא סגולה להתחמם.

יש עוד דבר אחד, ראשון ועיקרי, שעוד לא אמרו – "הלאל יסכן גבר"[קז]. צריך ללמוד הרבה תנ"ך, הרבה פסוקים. מה פירוש "הלאל יסכן גבר"? יסכן היינו יועיל – "הלאל יסכן גבר?" פירושו 'האם אני עושה טובה לקב"ה, עושה טובה לה'?'. יש הרבה פסוקים בהם סכן בא במשמעות של תועלת ועשיית טובה. רואים שה"ילד מסכן וחכם", ה"איש מסכן חכם", באמת מועיל – "ומלט את העיר". היצר טוב הזה, המסכן, הוא הכי מועיל לאנושות, לקב"ה בעצמו, כי הוא מגשים את תאוותו בבריאת העולם.

הקבלת השרשים לספירות

נעשה בקיצור את הפרצוף – יש פה שבעה דברים שאפשר מאד יפה להקביל למדות הלב:

מי החסד פה? חסד הוא טוב – לעשות טוב למישהו – סכן לשון תועלת.

גבורה – שקשורה לחסד, הטובה שאבישג עשתה לדוד – היא חימום, אש, גבורה.

מהו אוצר בקבלה? לאיפה שייך הפקיד שאחראי על האוצרות? צריך לדעת קצת קבלה – האוצר הוא יסוד אמא שמתגלה בתפארת ז"א.

הכי פשוט נצח והוד: נצח הוא המוטבע שבנפש, רגל-הרגל – "ההסכן הסכנתי". מהי סכנה? "הודי נהפך עלי למשחית"[קח].

סכין בקבלה הוא כינוי של ספירת היסוד.

אחרון חביב, מי המסכן? המלכות – בפירוש, "כי מבית הסורים יצא למלֹך כי גם במלכותו נולד רש [שם נרדף למסכן, השפלות היא פנימיות המלכות]".

אם כן, השלמנו את הדרוש – המשמעויות השונות של שרש סכן:

הספקנו לראות רק חלק ממה שרשמתי על העמוד הראשון של השיעור של י"ט כסלו – צריך עוד שיעור השלמות. לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם – הרבה לימוד תורה בכיף. שיהיה חנוכה של אור, של שמחה וגאולה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• דווקא מכח הטבע היהודי של "הקֹל קול יעקב" – טבע של תפלה ו"תחנונים ידבר רש" – יורשים את "הידים ידי עשו", כח העשיה בעולם זה.
• "קלקלתנו היא תקנתנו" – דווקא למי שהתקלקל מותר לצום ולהרבות בצדקה.
• על המברר להתלבש בלבושי המתברר – כדי להעלות את עשו צריך 'להתקלקל' מעט ולדבר בשפתו.
• כל ירידה גורמת עליה – לעתים האדם יורד כדי להעלות את זולתו. המודעות לכך שירידתי מעלה את הזולת תפעל להעלות גם אותי עמו.
• היצר הטוב הוא חכם, כי הוא יודע מה באמת טוב בחיים, אך הוא מסכן, כי אף אחד לא 'שם עליו'.
• "מבית הסורים יצא למלֹך" הוא סוד פנימיות הלב השליט על המח.
• המלך דקדושה נשאר "רש" גם כשהוא זוכה למלוך – הוא מייחד את הרוממות עם השפלות.
• "חכמת המסכן בזויה": המסכן יורד למציאות – כפי שכתוב ביוסף וביהודה – וחכמתו המצילה מה"מלך זקן וכסיל" היא הגילוי כי בזוֹ, בתוך כל דבר ודבר, נמצא י-ה.
• גילוי ה' וטובו גם במה שנראה שלילי בעולם הוא-הוא המעבר מכסא דין לכסא רחמים שיש לעשות בראש השנה – הפנית הפנים למציאות.
• היציאה מבועת החלומות (בהקיץ) היא ה"ירידה צורך עליה" המאפשרת לגלות את הטוב הגנוז במציאות.
• מסוכן להיות מסכן, אך במסכנות גנוזים אוצרות – מי שמתרגל להיות מסכן מועיל לה' ולעולם כולו, כי הוא העושה את ה"דירה בתחתונים".