בע"ה

ב' טבת תש"פ – כפ"ח

רוחות של משיח

התוועדות "זאת חנוכה" לבחורי הישיבות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שמונה רוחות של משיח

הסברנו אתמול[ב] שיש שמונה ממדי בחירה (כנגד שבע התמורות בספר יצירה, והבחירה בין זכר ונקבה) – מתאים לשמונת ימי חנוכה – והחידוש העיקרי היום[ג] היה שעיקר כח הבוחר באדם הוא הרוח (מתוך נרנח"י). בפסוקים אודות המשיח – השמיני ב"שמֹנה נסיכי אדם"[ד] (ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו, משיח[ה]), אותו מכוונים בזאת חנוכה[ו] – הכי בולטת ה'רוח'. כמה רוחות יש אצלו? קודם כתובות ארבע רוחות – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[ז] – אבל, כפי שנראה, בהמשך אפשר למצוא עוד ארבע רוחות, כך שסך הכל יש אצלו שמונה רוחות – כנגד שמונת ימי חנוכה. כעת הגענו לאחרון חביב, הכלל הכולל את כולן יחד.

"והריחו ביראת הוי'" – ריח, ריחים ורוח

את ארבע הראשונות, הידועות, אמרנו. הפסוק הבא אומר "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". מה פירוש "והריחו ביראת הוי'"? זו דוגמה לפסוק שדרשת חז"ל ידועה יותר מהפשט שלו. רבא דורש בגמרא "מורח ודאין"[ח] – לשון ריח. אמנם ריח קשור וקרוב ל-רוח, אך בכל אופן זו לשון אחרת. רבי אלכסנדרי חולק על רבא – ויש אומרים שהרמב"ם פוסק כמותו, ולכן לא מביא במשיח "מורח ודאין"[ט] – ואומר ש"והריחו" לשון ריחים. ה' הטעינו למלך המשיח יסורים כריחים (כדברי ישעיהו בהמשך "אכן חלינו הוא נשא וגו'"[י]) וכך הוא מגיע לתכלית ושלמות יראת ה' ולרוח הקדש שבהמשך הפסוק – "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח".

הריחים הם דרוש יותר רחוק, ודאי לא פשט, אבל גם הריח הוא לא פשט. שלשה פשטנים – רש"י, אבי הרד"ק (רבי יוסף קמחי) והמלבי"ם – אומרים ש"והריחו" לשון רוח, ולכן זהו המשך ישיר ומתבקש מארבע הרוחות הקודמות. מיד אחרי "רוח דעת ויראת הוי'" יש "והריחו ביראת הוי'" – המשך ליראת ה', וכנראה גם לדעת, המביא ל"לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח".

שלשת פירושי הפשט

רש"י מפרש שמשיח "ימלא רוח יראת ה'". מילויו ברוח יראת ה' נותן לו רוח הקדש (שרש"י לא אומר שהיא רוח הקדש) לשפוט לא לפי מראה עיניו ומשמע אזניו.

הרד"ק עצמו אומר ריח, כמו רבא בגמרא, אבל אחר כך מביא בשם אביו ש"והריחו" הוא לשון רוח[יא]: "והריחו ביראת הוי'" – "ודבורו, ר"ל רוח פיו... כי דבורו תמיד יהיה ביראת ה'". המשיח הוגה ומדבר ביראת ה' יומם ולילה. הרבה פעמים נשמה-רוח-נפש הם כנגד לבושי מחשבה-דבור-מעשה, והוא מפרש כאן שרוח הוא דבור. גם הרוח הבאה, הששית, היא דבור – "וברוח שפתיו ימית רשע".

פירוש המלבי"ם[יב] נראה מאד חסידי: מכח שלמות המשיח ביראת ה' הופך גופו, העצם שלו, להיות רוחני – כולו הופך להיות רוח. זו התפשטות הגשמיות – על ידי יראת ה' הוא יוצא מהגשמיות שלו, מהגופניות שלו, מהחומריות שלו, והופך כולו למציאות רוחנית, "והריחו". הביטוי לאו דווקא במחשבה או בדבור אלא בעצם שלו, בגוף שלו. בקיצור, הוא אומר שהמשיח הופך להיות מלאך עם גוף של רוח, "עֹשה מלאכיו רוחות"[יג]. פירוש נחמד.

הקבלת הפירושים כנגד מחשבה-דבור-מעשה

מה מבנה שלשת פירושי הפשט שמפרשים "והריחו" לשון רוח? לכאורה הם מקבילים למחשבה, דבור ומעשה:

"ימלא רוח יראת ה'" (רש"י) היינו במחשבתו, רוח הקדש. איך הבעש"ט מגדיר רוח הקדש? איפה היא מתבטאת? הוא אומר[יד] שראשית רוח הקדש מתבטאת בכך שהאדם יודע – יש לו הכרה והרגשה פנימית – שהוא יכול לסמוך על המחשבה הראשונה שנופלת לו וללכת אחריה. קשור ל"מורח ודאין", אבל לא משתמש בריח – נכנסים פה שני אנשים, ואפילו בלי לראות אותם נופלת לו מחשבה מי זכאי ומי חייב, איך לדון אותם.

עוד פעם, יכולת הצדיק לסמוך על המחשבה הראשונה שנופלת לו בראש היא הפתח, השער, של רוח הקדש – ככה מתחילה רוח הקדש. "מראה עיניו" הוא כבר אחרי עיבוד ראשוני, כמו מחשבה שניה. אם נכנסים פה ואני מסתכל בכוונה כדי לקלוט בעינים שלי מי מוצא חן בעיני, מי נראה לי צודק כאן, זהו כבר עיבוד – זו לא המחשבה הספונטאנית, אלא מחשבה שניה. אם לא מפסיק להסתכל עליהם, ואני כבר צריך לשמוע את הטענות שלהם, "משמע אזניו" – זו כבר מחשבה שלישית. "והריחו ביראת ה'" – אם אני מלא רוח יראת ה' יש לי רוח הקדש לדעת מי צודק מהרגע הראשון, במחשבה ראשונה. הארכנו רק כדי לומר שפירוש רש"י שייך למחשבה – רוח הקדש, קדושת המחשבה הספונטאנית שנופלת לי מה'.

לפי אבי הרד"ק רוח היא דיבור – אומר בפירוש, שכל הדבור שלי הוא יראת ה'.

הכי חידוש הוא המלבי"ם, המעשה. לפירושו אני הופך להיות רוח מכח יראת ה' שלי – זו מדרגת "אף עשיתיו"[טו] למעליותא. כתוב "עשיה לעילא"[טז] – יש משהו בעשיה שגבוה מבריאה (מחשבה) ויצירה (דבור). יש "אף עשיתיו" שהפסיק הענין[יז] – הרבה יותר נמוך מ"יצרתיו בראתיו" – אך יש שהרבה יותר גבוה, עשיה לשון תיקון[יח], ואפילו הגוף נעשה קדש. "המעשה הוא העיקר" – יש כח במעשה להפוך את מציאות האדם, שלא רק מלא רוח יראת ה' או שמדבר יראת ה', אלא שהוא עצמו הופך להיות מלאך, "עֹשה [בכח העשיה] מלאכיו רוחות".

  מחשבה                  "ימלא רוח יראת ה'" (רש"י)

  דבור            "'והריחו'... רוח פיו" (אבי הרד"ק)

  מעשה          "יהיה כולו רוח ונפשיי" (מלבי"ם)

עד כאן מאמר מוסגר גדול, שהפשט של "והריחו ביראת הוי'" הוא רוח – המשך ישיר לרוח הקודמת, "רוח דעת ויראת הוי'".

הרוח הששית – "וברוח שפתיו"

את הרוח הששית אמרנו הרגע – "[ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו] וברוח שפתיו ימית רשע".התרגום של "ימית רשע" הוא "יהי ממית ארמילוס רשיעא" – רשע מסוים, הלעו"ז שאם לא זוכים הורג את משיח בן יוסף. יש בחסידות עוד פירושים, כדלקמן.

הרוח השביעית והשמינית – "אזור מתניו" ו"אזור חלציו"

צריך עוד שתי רוחות, כדי שנגיע לשמונה רוחות של חנוכה. בפסוק הבא – "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" – לא מופיעה המלה רוח. אבל כמה שוה אזור (גרטל, חגורה)? רוח (רק צריך לחבר את ה-אז ל-ח), כך שיש כאן עוד שתי רוחות – "אזור מתניו... אזור חלציו" (שבהמשך נסביר את ההבדל ביניהם).

סיכום שמונה הרוחות

אם כן, יש ארבע רוחות ידועות, "והריחו ביראת הוי'", "וברוח שפתיו ימית רשע", ואז פעמיים "אזור" – כנראה הגרטל הכי טוב הוא לחגור עצמך עם רוח, שהיא בחירה חפשית. הרוח השמינית – כנגד היום בחנוכה, "זאת חנוכה" – היא "אזור חלציו", רוח חלציו, ששוה בדיוק משיח (358). זהו רמז מופלא, כי היום האחרון, הרוח השמינית, הוא משיח עצמו. באמת בנבואה כאן, "והאמונה אזור חלציו" היינו משיח. [על אליהו כתוב "אזוֹר עור אזוּר במתניו"[יט].] נכון, הוא השביעי כאן, לפני משיח.

אם כן, התבוננו כעת בשמונה הרוחות של מלך המשיח, ואמרנו שרוח היא בעצם כח הבוחר של האדם, "רוח החיה באופנים". ולסיכום:

נר ראשון                  ישי              "רוח הוי'"

נר שני            שאול           "רוח חכמה ובינה"

נר שלישי                 שמואל                   "רוח עצה וגבורה"

נר רביעי                   עמוס            "רוח דעת ויראת הוי'"

נר חמישי                 צפניה           "והריחו ביראת הוי'"

נר ששי           חזקיה          "וברוח שפתיו"

נר שביעי                  אליהו          "אזור [רוח] מתניו"

נר שמיני                  משיח           "אזור חלציו"

בהמשך כבר לא מדובר על משיח עצמו אלא על העולם שלו, על ימות המשיח – "וגר זאב עם כבש וגו'". או שמדובר על אומות העולם מולנו (כבשה אחת בין שבעים זאבים), או פשוטו כמשמעו (כפי שיהיה בתקופה השניה של ימות המשיח, כהסבר הרבי[כ]). אחר כך כתוב "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[כא]. כך הרמב"ם מסיים את חיבורו, את הלכות משיח. הפסוקים האלה בישעיהו הם הפסוקים העיקריים שמתארים את דמות מלך המשיח עצמו, את העולם המתוקן שלו, עד לתכלית – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

הקבלת שמונה הרוחות לעשר הספירות

לא עשינו סדר בשמונה הרוחות. אפשר לעשות סדרים כנגד ימי חנוכה (באפשרויות השונות), אך מתבקש משהו אחר לגמרי – הקבלה לספירות:

איך מכוונים תמיד את ארבע הרוחות הראשונות? כנגד ד ראשונות – "רוח הוי'" בכתר; "רוח חכמה ובינה" אבא ואמא עילאין כאשר אמא עילאה, "בינה", כלולה באבא עילאה, "חכמה"; "רוח עצה וגבורה" היינו "אני בינה לי גבורה"[כב] ו"בן חמשים לעצה"[כג], אמא בכללות; "רוח דעת ויראת הוי'" בדעת (זו ההוכחה על הכל), כנגד תרין עטרין שבדעת, "דעת" היא ההתקשרות והתחברות של ידיעת משהו בחוזק, עטרא דחסדים, ו"יראת הוי'" היינו "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[כד], עטרא דגבורות, שרש הנוקבא בדעת. אם כן, ארבעת הימים הראשונים הם כתר-חכמה-בינה-דעת.

הרוח החמישית, "והריחו ביראת הוי'" – לשון רוח, לפי שלשת פירושי מחדו"מ שראינו – צריכה להיות המשך, כפי שתיכף נחזור להסביר.

אחר כך "וברוח שפתיו ימית רשע" – "שפתיו" בקבלה הן נצח והוד[כה].

אחר כך יש שני דברים מיוחדים – לא לשון רוח אלא "אזור" בגימטריא רוח, "והיה צדק אזור מתניו, והאמונה [עצם הנוקבא] אזור חלציו". בסוף צריכים להיות יסוד ומלכות, שני חותמות, לעצמו ולזולתו. הייתי יכול לייחס את יוצאי חלציו ליסוד, כח ההולדה, אבל כאן מתייחס למלכות – שעושה חיל ("אשת חיל"), תולדות וצאצאים, גם בעולמות התחתונים, באזור של חלוצים. המלך צריך את החלוצים והחלוצים נולדים מתוך חלציו.

נחזור ל"והריחו ביראת הוי'": צריך פה פרצוף שלם, מכתר עד מלכות – אז "והריחו ביראת הוי'" צריך להיות כל המורגש, כל החג"ת. כתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[כו] – חדר ראשי תבות חסד-דין-רחמים כנודע. קודם כתוב "רוח דעת ויראת הוי'" ואחר כך "והריחו ביראת הוי'" – גם דעת, אבל הדגש על הגבורה, עטרא דגבורות, שחודרת ויורדת למלא את חדרי הלב. לבו מתמלא ברוח ה', דבורו (גם מדות) ברוח ה' וגם כל גופו ("תפארת גופא"[כז]) הופך לרוח.

ולסיכום:

ב. ביאור הפסוקים

"אזור מתניו" ו"אזור חלציו"

יש הרבה דיוקים בהבנת הפסוקים:

הדיוק העיקרי, עליו יש שיחה ארוכה של הרבי הריי"צ[כח] – שהזכרנו בשיעור קודם, וצריך להביא את כולה – הוא ב"והאמונה אזור חלציו". למה לכתוב "והאמונה" ולא 'ואמונה'? הוא מדייק שאמונה היא מקיף, לכן יתכן מצב בלתי רצוי של "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[כט] – הוא מאמין בה' עד כדי כך שהוא מתפלל לה' שיצליח את דרכו לגנוב[ל]. משם לומדים שתתכן אמונה אמתית, אך לגמרי במקיף – שלא משפיעה על מעשיו בכלל. הוא מסביר ש"האמונה" היינו אמונה החודרת פנימה ונעשית כח פנימי שכן משפיע על מעשיו, על הבחירה.

מתחיל להיות כאן גישור וקשר בין האמונה לכח הבחירה החפשית והכוונתו לכיוון-רוח הנכון. הדבר ששייך לקשר בין האשה והבחירה, אודותיו דברנו אתמול[לא], כי אמונה היא הנוקבא (אשה בגימטריא ג"פ אמונה, הערך הממוצע של כל אות שבה). הזכר הוא יותר שכלי והנקבה יותר אמונה – איש, אש י, נוטריקון אור שכלי ואשה, אש ה, נוטריקון אמונה שלמה כנודע[לב].

מה ההבדל בין "אזור מתניו" (שכתוב גם באליהו) ל"אזור חלציו" (ששוה משיח)? גם פשט. באגרת הקדש א מסביר אדמו"ר הזקן – על הפסוק "חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועֹתיה"[לג] – שמתנים הם האמונה (אנחנו מסבירים שמתנים גם לשון מיתון והמתנה, יש באמונה כמה כחות-גילויים, וכח ההמתנה שלה הוא מתנים). האמונה מחזיקה את הזרועות (אהבה ויראה) ואת כל הגוף, אך לשם כך צריך לחגור אותה בעוז של תורה שבעל פה. אבל מהו "אזור חלציו"? מתנים מעמידים ומחזקים את האדם עצמו וחלצים הם לצורך הולדה (כלשון "יוצאי חלציו") – צריך לחזק את כח ההולדה, שהוא גם כח ההשפעה על התלמידים. איך מחזקים את כח ההולדה? משיח כאן הוא בעיקר מי שמתמסר לתלמידיו, שהם כל עם ישראל, בשביל להחדיר בהם את "האמונה" (ב-ה הידיעה) שלו, שהיא אמונה פנימית ועצמית, ולא רק אמונה מקיפה.

שוב, "מתניו" לעצמי ו"חלציו" לצאצאי, יוצאי חלצי. מה צריך להשפיע להם? שכולם יהיו חלוצים. מהמאמרים הכי חשובים בחב"ד, שלומדים דווקא תלמידים, הוא "החלצו מאתכם"[לד] – כל תלמיד צריך להיות חלוץ, להחלץ. תלוי בכך שלמשיח יש חלציו ו"אזור חלציו", העולה משיח (הרוח של היום, "זאת חנוכה")[לה]. פעם הסברנו ש"אזור" – חוץ מחגורה, גרטל – הוא גם אזור גאוגרפי. יש אזור שנקרא "אזור מתניו", אזור בו מדברים על אמונה ככח ממתן – מיתון שמחזק את הזרועות ואת כל הגוף – ויש אזור (כנראה האזורים שלנו, הישיבות ביצהר וירושלים) בו מודגשים "חלציו", העמדת חלוצים והחדרת "האמונה" (ב-ה הידיעה) בחלוצים. "האמונה" לא שייכת רק להם – היא על מנת להשפיע לזולת, לעולם כולו: קער א וועלט היינט ('הפוֹך את העולם היום)!

ברכה שכולנו נהיה חלוצים, שנזכה ל"והאמונה אזור חלציו".

תקון ה"דלים" וה"ענוים"

רק צריך להסביר קצת איך הרבי הריי"צ מבאר באותה שיחה את הפסוק הקודם – "ושפט בצדק דלים". דלים אינם רשעים, אלא אלו שלא מצליחים לשלוט תמיד ביצרם. כמו שכתוב בהתחלת דרך חיים, שיש אנשים שלא יכולים לשלוט מאה אחוז על היצרים, שנופלים – הם לא רשעים, והוא אומר שבפסוק הזה הם נקראים "דלים". בכך שהמשיח ישפוט אותם בצדק הוא יתקן אותם.

הוא ממשיך ואומר פירוש יפה ב"והוכיח במישור לענוי ארץ": כל האנשים בפסוק הם לא מאה אחוז בסדר (גם אם לא מאה אחוז לא בסדר). התרגום אומר על "והכה ארץ בשבט פיו" היינו "רשעי ארץ" – אולי יש פירוש אחר – וממשיך להכי רשע, "וברוח שפתיו ימית רשע", שהוא "ארמילוס רשיעא". אם כן, מה עושים כאן "ענוי ארץ", שהם צדיקים?

אומר הרבי הריי"צ ווארט מאד יפה – שבהקשר של הפסוק הזה "ענוי ארץ" היינו ענוה פסולה. ענוה פסולה קשורה למלה "והוכיח" – אנשים שהם צדיקים לעצמם, אבל מרוב הענוה שלהם, ענוה פסולה, נדמה להם שאין להם כח להוכיח-לתקן מישהו אחר. לכן כל אחד מהם הוא א צדיק אין פעלץ, צדיק לעצמו, ענו וצנוע אבל לא יוצא להשפיע לאף אחד אחר. אלה אנשים שלא מקיימים את מצות "הוכח תוכיח"[לו] – כפירוש הבעש"ט[לז], "'הוכח' לעצמך, 'תוכיח' לאחרים" – לא מרגישים את הערבות (את כל הפרטים בתוך הכלל, כנ"ל בחלקו הראשון של השיעור), לכן צריך להוכיח אותם שלא הוכיחו אחרים. צריך להוכיח אותם "במישור", במלים רכות ובנחת, כפי שכותב רש"י.

עד כאן מהרבי הקודם, מה בעיות ה"דלים" ו"ענוי ארץ" ואיך המשיח מטפל בהם.

השתקת קליפת התקשורת

את ההמשך – "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" – הוא לא מסביר. לפי כל הפשטנים – הורג אותם, אך בלי כלי נשק אלא רק בפיו. רוב המפרשים מסבירים שהוא מקלל את מי שצריך (כנראה הרבה אנשים...) – זהו "שבט פיו" ו"רוח שפתיו", הוא בקי עצום בקללות. האם זהו הטיפול המשיחי ברשעים? לא כל כך מתיישב אצלי – זהו לאו דווקא הציור של משיח שנמצא אצלנו... לכן אנחנו צריכים להוסיף לפירוש הרבי הקודם ולהמתיק גם את סיום הפסוק. צריך פירוש חסידי שמתיישב על דעתנו ותואם את הציור שלנו של מלך המשיח. מה יכול להיות להמית מישהו, חוץ מלהרוג אותו? מה הציור של "וברוח שפתיו ימית רשע"? אפשר לעשות מזה סרטון...

הציור הוא מלחמה בקליפת התקשורת. התרגום אומר "ארמילוס רשיעא", הרשע הכי רשע בעולם – מכל הקליפות הכי קשה היא קליפת התקשורת העוינת[לח]. את התורה הזו עדיין לא הפכנו... כמה שאנחנו בכאסח עם המשפט הלא-יהודי, הקליפה הכי קשה היא התקשורת – היא הנותנת גושפנקא למערכת המשפט וכו'.

מה היא המתת התקשורת? המתה הרבה פעמים, גם בפשט, היא השתקת מישהו – לעשות אותו אלם. האדם הוא 'מדבר' – ה"נפש חיה" שלו היא "רוח ממללא"[לט] – ומי שלא יכול לדבר חשוב כמת. "וברוח שפתיו ימית רשע" – המשיח תופס את המיקרופון, לא מקלל אף אחד, אדרבא, אומר דברי אלקים חיים, אבל יש כח ברוח שפתיו להשתיק את קליפת התקשורת, ארמילוס רשיעא (הלעומת-זה של "תורה חדשה [מאתי תצא]"[מ], באמצעותה ממית-משתק אותו מלך המשיח).

הכאת-ניעור אנשי הארציות

כעת נחזור אחרונית, ל"והכה ארץ בשבט פיו": מהי "ארץ"? לא כתוב "רשעי ארץ", כמו שהתרגום מתרגם, אלא רק "ארץ". ברוב דרושי החסידות ארץ היא ארציות – "ארץ" היינו מי ששקוע בארציות עד כדי כך שמזדהה אִתה. לא ה"דלים", שמדי פעם לא עומדים בפיתוי היצר – הם נופלים מדי פעם, עושים תשובה, קמים, ושוב נופלים – אלא אנשים ששקועים לגמרי בארציות. את ה"דלים" משיח מתקן במשפט צדק, אבל את אנשי ה"ארץ" הוא צריך להכות בשבט פיו, כמו "חושׂך שבטו שונא בנו"[מא] – כאן הכל בפה, בדבור, בהפצת חסידות.

מי הכאה בקבלה? היא זיווג, אבל יש זיווג של הכאה, של ניעור – "התנערי מעפר קומי"[מב]. מי ששקוע בארץ הוא עפר, צריך לנער אותו, "התנערי מעפר קומי" – 'בעיטה אחישנה'[מג]. יש למשיח כח בדיבור, בחסידות שהוא מלמד, לנער את הארץ – ממש להכות, אבל הכאה של "התנערי", הכל "בשבט פיו".

אם כן, הסברנו את כל הפסוקים האלה, את כל שמונה הרוחות. שנהיה כולנו חלוצים ונביא את המשיח!

[איך נהיים חלוצים?] חלוץ הוא אחד שמחדש, לא הולך בתלם, הוא בחור שיודע להשתמש בכח הבחירה שלו לחדש דברים טובים בעולם, למלא את העולם ברוח חדשה ובריח טוב. אם אנחנו לא חלוצים – אז חבל על המאמץ... צריך לשדר לעם ישראל משהו חדש, צריך להתמסר לזה. כל הבחורים צריכים להקים בתים של חלוצים, שכל אחד יתחתן ויבנה בית של חלוצים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "והריחו ביראת הוי'" מתקיים במחשבה, דבור ומעשה: מילוי המחשבה ביראת ה' (שמזכה ברוח הקדש – יכולת לסמוך על המחשבה הראשונה); דיבור ביראת ה' כל היום; הפיכת הגוף לרוחני בכח מעשים חדורים יראת ה'.
• כדי לחזק את האמונה צריך להתאזר ב"אזור מתניו" – ברוח של מתינות פנימית, המפנימה את האמונה כך שתשפיע על הבחירה.
• כדי להביא את המשיח צריך להתאזר ב"אזור חלציו" – רוח של חלוציות פורצת.
• האדם זקוק ל"אזור מתניו" כדי להעמיד את כל קומתו הרוחנית, אך ליוצאי חלציו הוא צריך להעביר רוח חלוציות של "אזור חלציו".
• ה"דלים" שאינם מצליחים לשלוט ביצרם זקוקים לתיקון במשפט צדק.
• את "ענוי ארץ", שבשל ענוה פסולה אינם מוכיחים אחרים, יש להוכיח במישור.
• את השקועים בארציות יש לנער ולעורר בשבט הפה.
• "ברוח שפתיו ימית רשע" היינו השתקת קליפת התקשורת על ידי אמירת תורה חדשה.

ג. שם ביט וסוד הידיעה והבחירה

סוד השמן ושם ביט

כעת נתרגם את הכל לשמות קדש: אנחנו יוצאים מחג החנוכה, וכתוב – במיוחד בכוונות הרש"ש[מד] – שצריך לכוון במזיגת השמן לנרות בשם הקדש ביט, שמן באתב"ש. שמן עולה (כמו שמים) יה פעמים הוי' – "ביה הוי' צור עולמים" כנ"ל. קודם יש "שכינה ביניהם", י-ה, ובזכות אותם י-ה (השותף השלישי בנישואין, הקב"ה) יש את כל שם הוי', אבא-אמא-בן-בת ("הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה") – כל זה כוונת שמן. כאשר מחליפים שמן באתב"ש ה-ש היא ב, ה-מ היא י וה-נ היא ט – יוצא השם הקדוש ביט, או לשון הבטה, או כפי שאנחנו אומרים ווארט בדרך מליצה, לשון קצב או לנצח או סלק (הכל beat) בלועזית.

הבטה קשורה לשמן – "אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד", להביט בנרות. [להיטיב את הנרות.] זו תורת המגיד[מה], ש-ביט הוא מלמעלה למטה ו-טוב (כמו להיטיב) מלמטה למעלה. זהו השם הקדוש שמכוונים בחנוכה, שעולה עוד שם קדוש – ביט עולה אהיה (טוב עולה אהוה, שם הטוב, השם של הבעל שם טוב, שיוצא מ"את השמים ואת הארץ"[מו] – "גם בלא דעת [חיבור שמים וארץ, זו"נ, ידיעה ובחירה] נפש לא טוב [שם הטוב הוא השם של ספירת הדעת, והוא שלמות הנפש – נפש באתב"ש אותיות טוב]"[מז] – גם של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וגם של הפסוק הנ"ל "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם הוי'"[מח]).

השמות ביט ו-טפטפיה

כל שם שייך למשהו – למה שייך שם ביט? לאור כל מה שאמרנו אתמול – הוא השם של האין. יש בזה הרבה רמזים יפהפיים. למה קוראים לשרש הנשמה מזל? כי ממנו נוזלים אור ושפע, ואפשר לומר שגם מידע. בקבלה כתוב שהשם הקדוש ביט הוא בן זוג, הולך יחד עם עוד שם קדוש, שבדרך כלל נקרא בקבלה "שם המחשבה", אבל יותר מדויק שם הטפטוף – שם טפטפיה. הוא מה שנוזל מתוך המזל. שוב, שם ביט הוא המזל עצמו ומה שמטפטף ונוזל ממנו הוא השם הקדוש טפטפיה.

כמה עולים שניהם יחד, ביט ועוד טפטפיה (21 ועוד 193)? רוח (ה"כנף" שווה אלהים, סוד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח"[מט]). עיקר הנושא שלנו, "רוחו של משיח".

איך אני יודע שהשם טפטפיה יוצא משום ביט? כי בעצם הוא יוצא מה-ט של ביט, סוף תבת ביט. שוב, מה-ט של ביט יוצא שם טפטפיה, טפטוף יוצא מהמזל. כל פעם שיש טפטוף בחוץ צריך לכוון את השם הזה. אם ה-ב של השם ביט רומזת לביט עצמו וה-ט רומזת לטפטפיה (וביחד רוח), לאיזה שם רומזת ה-י שבאמצע השם ביט? שם הוי' ב"ה. אם כן, הכל יחד הפך ל"[ונחה עליו] רוח הוי'", הרוח המקורית של שמונה רוחות מלך המשיח. הכל קשור לשם ביט, שהוא גם סוד המזל וגם סוד האין האלקי.

שמות ביט ו-טפטפיה – שני המזלות

נאמר בקיצור: יש בקבלה מושג מזל עליון ומזל תחתון, שהם תיקון "נוצר חסד", התיקון השמיני של הדיקנא קדישא, ותיקון "ונקה", התיקון ה-יג של הדיקנא. מה מכוונים היום, ב"זאת חנוכה"? את כל התיקונים, מהשמיני עד ה-יג, כמו שבקריאת התורה קוראים מהנשיא השמיני עד הסוף, "זאת חנֻכת המזבח וגו'"[נ], הכולל את כל ה-יב, וגם את "בהעלתך את הנרות" שהוא ה-יג (כנגד שבט לוי, כמבואר בחז"ל). היום הוא מ-ח עד יג (שעולה סג, סוד חנה של חנוכה – חנה כו, כמבואר בכוונות[נא]). ב"זאת חנוכה" מחברים את שני המזלות. חיבור שני המזלות הוא גופא פעולת דעת עליון, שמחבר אבא ואמא, "הכל צפוי והרשות נתונה", הידיעה והבחירה, כל הנושא שלנו.

אם יש מזל עליון ומזל תחתון בדיקנא, גבוה מעל גבוה – יש גם יותר גבוה. נאמר ב'אותיות פורחות': יש מזל עליון (אין עליון – כל מזל הוא סוד "אין מזל לישראל" כנ"ל) שהוא רדל"א, אז יש שם את שם ביט. אבל שם טפטפיה, שמטפטף טיפין, הוא מה שדעת דרדל"א מאירה באוירא, הראש השני דאריך (ששם נמצאת "חיה" בשם "ישראל"[נב]). יחסית, הטפטוף הוא ה"מזל תחתון".

איפה עוד נמצא? באריך גופא, בין הגלגלתא – שהיא מזל עליון – למוחא סתימאה (סוד "טלא דבדולחא"[נג], טפטוף הטל). אחר כך נמצא בתוך הדיקנא, יותר למטה, שם עיקר המושג "מזלות". אם כן, כאן יש שלשה מקומות של מזל עליון ומזל תחתון, שביחד רוח (ביט טפטפיה) ועם שם הוי' באמצע היינו "רוח הוי'" של משיח.

  ביט              טפטפיה

  רדל"א                   הארת דעת דרדל"א באוירא

  גלגלתא                 מוחא סתימאה

  "נצר חסד"   "ונקה"

מקור שם ביט בתנ"ך

איפה רמוז השם הזה? כתוב בקבלה שלכל שם יש רמז בתנ"ך. איפה רמוז שם ביט? ["בזרֹעו יקבץ טלאים"[נד].] נכון, זהו מקום אחד, אבל לא העיקרי. העיקר הוא משהו מאד משונה בשביל מקור בתנ"ך לשם קדוש. בדרך כלל מקור הוא ראשי תבות פשוטים, כמו כאן, "בזרעו יקבץ טלאים". המקור העיקרי הוא בסוף "שיר של פגעים" בתהלים, "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי"[נה]. "טוב שם משמן טוב"[נו] – משם הטוב יוצא השם של שמן הטוב, כמו "כתר שם טוב" ש"עולה על גביהם" של "שלשה כתרים"[נז]. זהו מקור לא רגיל – "כי בי חשק ואפלטהו". כל כוונת חנוכה יוצאת מ"כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" – איזה שם הוא ידע? השם הזה, ביט, השם של חנוכה ושל המזל העליון, עיקר ה"אין מזל לישראל", מקור הבחירה החפשית שלנו.

כמה אותיות יש מה"בי" עד ה-ט? 7 אותיות באמצע, וסה"כ 10 אותיות. אם יש עשר אותיות, "בי חשק ואפלט[הו]", הן כנגד עשר הספירות לפי הסדר – תנסו לכוון, מכוון מאד יפה. כמה שוות עשר האותיות האלה? גם משהו מופלא – 546, כפולה של ביט, ביט פעמים הוי' (כנ"ל), בדיוק כפי שאמרנו ש"בי" ראשי תבות ביט-הוי'. "בי" ראשי תבות בחירה-ידיעה – הידיעה של שם הוי', "יחיד הוא ויודע הכל", והבחירה של השם הקדוש ביט, שמן באתב"ש.

כל השיעור אתמול היה אמור להתחיל מהפסוק הזה והכוונה הזאת, ש"בי" – חוץ משם ביט והוי' – ראשי תבות בחירה-ידיעה. כל הפרדוקס של בחירה-ידיעה רמוז בתוך המלה "בי". בשם הזה, שהוא שלש אותיות, לפי כוונה זו שה-בי לחוד וה-ט לחוד. "בי חשק" – מה החשק של היהודי? היחוד הזה של הבחירה והידיעה, כאשר הבחירה בראש (כמו שהמגיד אומר שה-ב יותר גבוהה כאן מה-י, אם ה-י בחכמה ה-ב בכתר), אם הידיעה בחכמה הבחירה בכתר. זהו הסבר טוב לפי הסברנו כעת, שלפי החותם השוקע של הבחירה מוכרחת חדירת ה-י, החותם הבולט של הזכר.

"בי אדני"

איפה ה"בי" העיקרי בתורה, בתחלת פרשת השבוע, מאמר יהודה ליוסף (שכעת נמצא אצלו בבחינת רדל"א) – "בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני"[נח]. כתוב קודם? בסיפור המופלא של יוסף ואחיו כתוב פעמיים "בי אדני", היה גם בפרשה הקודמת. "בי אדני" עולה מזל. הפניה שלנו, לעורר את המזל לבחור, נקראת "בי אדני" – "בי" ראשי תבות בחירה-ידיעה. רואים שבחירה יותר שלמה מידיעה – בחירה עולה 15 ברבוע (י-ה, האיש והאשה יחד – רבוע היינו זיווג, כמו "ומספר את רֹבע ישראל"[נט]), ידיעה עולה 99, אחד פחות מ-10 ברבוע, אבל יחד, בחירה-ידיעה = 324, חי ברבוע, זוג מאד מוצלח[ס].

בכל אופן, יש בחירה-ידיעה, "בי אדני", שזהו לעורר את המזל. כמה פעמים כתוב "בי אדני" בכל התנ"ך? יא פעמים. מזל עולה 7 פעמים 11 – זוג מספרים, אולי יכתבו על זה ב"ואביטה" השבוע. בחתך זהב 7-11 הם זוג מספרים. איפה זוג המספרים הזה בתורה? יסוד כל הלכות נדה, החשבון של האשה – ימי נדה וימי טהרה[סא]. מה הסוד של שבע ואחד עשרה? גם על פי הלכה אף אחד לא מבין – אחת התעלומות. כמו שאי אפשר להבין את האשה גם אי אפשר להבין את ההלכה הזו... מהו זוג זה בתורת המספר? חתך זהב של חי. כמו שיש סדרת מספרי אהבה, יש את הסדרה הזוגית של מספרי אהבה – מספרי לוקאס בלועזית – שמתחילה 1-3 (במקום 1-2), 1-3-4-7-11-18 וכו' עד אין סוף. שם הזוג 7-11, שבהכפלתם מקבלים מזל. יש בתנ"ך ז"פ "בי אדנִי" והפלא שיש עוד ד"פ "בי א-דנָי" – יא שמתחלק ל-ז ו-ד, בדיוק לפי סדרה זו. שוב, מזל הוא 7 פעמים 11 וה"בי" הוא בחירה-ידיעה.

רמז לחתן וכלה

במאמר מוסגר: אתמול היה שבע ברכות – נאמר את הרמז הכי מופלא לגבי הזוג של אתמול בלילה, שצריך למסור להם כמה שיותר מהר: יהודה-לייב (כותב בשתי יודין, יש שכותבים ב-י אחת) התחתן עם חיה-מושקא – עולים יחד 552. אמרנו שהבחירה שלי באה מה"אין מזל לישראל", מהאין, שיש לו שם קדוש (כבר חידוש) – שם ביט, השם שמכוונים בשעת מזיגת השמן בחנוכה.

כמה עולה ביט ועוד אין? יהודה-לייב (82). כמה עולה ביט-אין בהכאה פרטית? ב פעמים א, י פעמים י, ט פעמים נ – עולה 552, יהודה-לייב ועוד חיה-מושקא! משהו מופלא. הכאה פרטית היא זיווג[סב]. יהודה-לייב הוא גם מוזיקאי, אמרנו ששם ביט שייך גם למוזיקה (קצב), בחשבון רגיל הוא עולה ביט-אין, ובהכאה פרטית של שתי המלים הן מוסיפות לו חיה-מושקא.

אמרנו שזהו גם סוד המלה מזל – צריך לעשות אותו דבר עם המלה מזל, גם החבור חשוב מאד וגם ההכאה הפרטית חשובה מאד. ביט-מזל = 98, פעמיים 49, 7 ברבוע. ה"כנף" = 28, 7 במשולש. בהכאה פרטית, ביט-מזל = 420 = 20 פעמים ביט (יהלום 20), סוד היחוד של יעקב רחל.

עד כאן כמה רמזים.

ד. שני סדרים בשמונת הימים

בינה בחנוכה – היום הראשון או היום השמיני?

עוד משהו, להשלמת התמונה:

בשמונת ימי חנוכה אנו מכוונים שמונה לשונות יפי – שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן[סג]. הכוונה הישרה – יג תבות, יג שמות נרדפים של אור[סד], כולן בדיקנא, המזלות של הכתר. אחר כך השַׁמָּשׁ הוא החכמה, כבוד נאצל – לב נתיבות הוי', בגימטריא כבוד – ומשפר עד חן מבינה עד מלכות.

לפי זה, היום הראשון הוא בינה והיום האחרון, עכשיו, הוא חן – מלכות. אבל יש עוד כוונה של שמונה ימים, שיותר קשורה אלינו עכשיו, שרמזנו אמש אך לא אמרנו בפירוש. יש חנה ושבעת בניה – מה היה סדר מסירות נפשם? היו לה שבעה בנים, המלך רצה שהם ישתחוו לו, והחל מהגדול עד הקטן – אחד-אחד סרב והרגו אותו. אחרי ששבעת הבנים, מהגדול עד הקטן, נהרגו – חנה-האמא עלתה לגג והפילה עצמה. אם מכוונים כך הסדר הוא מחסד עד מלכות ואז עולה לאמא. חנה כאן היא שם סג, השם של אמא בקבלה (כנ"ל). אם כן, קודם מכוונים את שבעת הימים, כנגד שבע הספירות, מחסד עד מלכות, ועכשיו – זאת חנוכה – אמא-בינה. אם היינו מקבילים ללשונות יפי היינו מתחילים מיפי, היום השביעי היה חן, ואז היה קופץ ליום השמיני, שפר (שפר = י פעמים חן, היינו קפיצה מאמא תתאה, מלכות, לאמא עילאה, בינה).

ימי חנוכה ומעשה בראשית

יש עוד אסמכתא שכך צריך לכוון את הימים? מובא בספר בני יששכר, ובעוד מקומות, שאם העולם נברא בכ"ה באלול, הוא נכנס להריון תשעה חדשים לפני כן מיום ליום. הזיווג למעלה – בין הבחירה והידיעה למעלה – היה בכ"ה בכסלו והעולם נולד בכ"ה אלול. איזה יום זה היה בימי בראשית? "יום אחד" של מעשה בראשית, יום החסד ("חסד לאברהם"[סה] – "אחד היה אברהם"[סו]). לפי זה היום הראשון של חנוכה הוא חסד והיום השביעי של חנוכה הוא כנגד שבת בראשית, היום השני של ראש השנה. היום השמיני הוא כבר כנגד צום גדליה, חוזר ליום הראשון אבל פעם שניה.

בכל יום של חנוכה היה זיווג (הסוד של "להדליק נר חנוכה"):

היום הראשון של מעשה בראשית הוא בריאת העולם כיתרון האור מן החשך – בא מהזיווג של כ"ה כסלו. ה-כה הזה הוא ה"יהי אור" מתוך החשך – אור שדוחה והופך את החשך, "עד שתכלה רגל מן השוק"[סז].

הזיווג של כ"ו – שוב, בכל יום בחנוכה יש זיווג – נולד בבריאת יום שני, "יהי רקיע בתוך המים", גבורה.

הנר השלישי של חנוכה – הגאולה השניה, ה"פדה בשלום נפשי" השני של אדה"ז, לפי מה שכתוב ב"היום יום" – הוא הזיווג ממנו נולד פעמיים "כי טוב" של יום שלישי דמע"ב, "תדשא הארץ וגו'", ה"תמורת זרע שממה" כפי שהסברנו אתמול. וכך הלאה.

חנוכה תמיד מתחלק ל-ה ו-ג – ה ימים בכסלו ו-ג בטבת. היום הששי תמיד ר"ח טבת – או גם ל' כסלו או רק ר"ח טבת. היום הראשון של טבת הוא יום בריאת אדם הראשון, היום הששי של מעשה בראשית. אז הנר השביעי הוא היום השני דר"ה, "יחיֵנו מיֹמים"[סח], והשמיני כבר למעלה ממעשה בראשית, אחרי מעשה בראשית למעליותא, חוזר לשרש, לאמא עילאה, חנה האמא שהולידה את שבעת הבנים.

סדר הבחירות-התמורות

כל יום של מעשה בראשית הוא כנגד אחת התמורות[סט], שאתמול הסברנו שצריך לבחור ביניהן. לפי שיטה זו, מהי הבחירה הראשונה? היום הראשון של חנוכה הוא בחירה בין חכמה לאולת. לפני שאתה נולד שואלים אותך – רוצה להיות חכם או טפש? יש מי שאומר שאני מעדיף להיות חכם ויש מי שאומר, לא, אני מעדיף להיות טפש. בדיוק כמו שאתה רוצה – כך יהיה. מהו היחס של אור וחשך (יום ראשון דמעשה בראשית)? "יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך"[ע], "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך"[עא]. קהלת מסיים "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם" – כל אחד בוחר מה שהוא רוצה. רוצה את החשך (שקדם לאור במעשה בראשית, שבשרשו היינו "ישת חשך סתרו"[עב]), להיות כסיל? בבקשה. רוצה את האור, להיות חכם? בבקשה.

בתניא מובא הפסוק "החכם עיניו בראשו" בהקשר של מצוות – "ושמן על ראשך אל יחסר"[עג], "טוב שם משמן טוב", השם שהוא שמן באתב"ש, שם ביט כנ"ל. שם מביא את הפסוק "החכם עיניו בראשו", שמסתכל במי שעל ראשו. הפסוק ממשיך "והכסיל בחשך הולך" – לא מסתכל למעלה, לא מודע מי על ראשו (לפי זה חשך הוא לא מודע). צריך לדרוש את כל אחת מהתמורות לפי ימי בראשית שהם לפי ימי החנוכה – לפי הזיווג של חנוכה כך ימי בראשית (והרמז: בראשית = חג פעמים חנֻכה[עד]), החל מ"יהי אור". כך כל הבחירות מה אתה רוצה להיות.

סיום מעשה בראשית הוא "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[עה], "לצביונם נבראו"[עו], שכל אחד בחר את הדמות שלו[עז]. הוספנו היום שבחר בבחינת "חותם שוקע", וממילא מוכרח להיות – זו בחינת נוקבא. הוספנו שהכל מתחיל מהצמצום, הכלי הראשון. הבחירה הזו של האשה היא אמונה, לשון מנא, כידוע אצלנו – מנא הוא כלי, שרש הכלים למעלה משרש האורות, והוא ברדל"א, אמונה (המזל העליון, כמו שהסברנו כעת).

נסכם:

  נר ראשון      יפי     בן      חסד   חכמה-אולת

  נר שני          טוב    בן      גבורה עושר-עוני

  נר שלישי      פאר    בן      תפארת         בנים-שממה

  נר רביעי                 נוי      בן      נצח    חיים-מות

  נר חמישי      הוד    בן      הוד    ממשלה-עבדות

  נר ששי                  הדר    בן      יסוד   שלום-מלחמה

  נר שביעי      חן      בן      מלכות חן-כעור

  נר שמיני                שפר   חנה    בינה   זכר-נקבה

הבחירה בשרש והבחירה בהוה

[למה שמישהו יבחר לעצמו דברים לא טובים?] אמרנו אתמול, שכל דבר יכול להיות לכתחילה – רוצה להיות יהודי פשוט של הבעש"ט. [אבל כסיל?!] חושבים שהוא כסיל, אבל בפנימיות הוא יהודי פשוט. כנראה הוא גם קצת טפש. כך הסברנו אתמול את כולם.

יש אחד שבוחר להיות יפה, אבל יש אחד שרוצה להיות מכוער. איזה חכם רצה להיות מכוער? רבי יהושע (חכם היהודים, קשר בין חן – היפך החן – ביום השביעי לחכמה של היום הראשון[עח]). לפי ההסבר הזה אתמול היה היום של "תמורת חן כיעור".

[אחרי שאדם נולד אין לו מה לבחור?] אמרנו שיש גם בחירות כל הזמן, האדם בוחר. הבעיה של הדור שלנו, שהרבה פעמים רוצים לבחור ההיפך מהבחירה המקורית שלך. תראה ב"ואביטה" – זה יהיה משפט מודגש שם... אבל גם זה – למה פעם כתבנו הפוך? בגלל שבחרנו הפוך. עכשיו אנחנו בוחרים ככה. זו הבעיה של הדור...

יש עוד משהו מאד חשוב שלא אמרנו: הרי יש חוק שימור האנרגיה. אם אשה בוחרת להיות גבר – חייב להיות איזה גבר שיבחר להיות אשה. צריך לשמור על האיזון של העולם. היום האשה עולה, יש יותר ויותר נשים שרוצות להיות גברים – בבקשה, כתוב כך, "איש ואיש יֻלד בה"[עט], רוצה להיות משפיעה (כמו דבורה הנביאה ששפטה את ישראל, היתה ראש ממשלה), כל הכבוד. אבל לא יודעים שכל אשה כזו פועלת על איזה גבר שירצה להיות אשה... שויון, דת השויון. לחיים לחיים.

[מה ההבדל בין ידיעת ה' לבחירה שלי בשרש הנשמה?] אם כך בחרת – אין לך טענות על אף אחד, גם לא על ה'.