בע"ה

מוצאי ח"י טבת תש"פ – כפ"ח

לימודי רפואה במבט פנימי

מפגש עם סטודנטים לרפואה (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רפואה, חסידות וארץ ישראל – רחמים, אהבה ושפלות

בקשו שנגע בשלשה נושאים – רפואה, חסידות וארץ ישראל – ונסביר איך כולם הולכים יחד. חסידות היא הענין הבסיסי שלנו, השפה שאנחנו מדברים בה, כך שהתבוננות בכל הנושאים נובעת מתוך החסידות. החסידות מתייחסת לכל נושא ומאירה אותו. כשחושבים על נושאים ספציפיים מתוך מבט של חסידות, דבר ראשון בודקים את הביטוי שלהם בנשמה – באיזה כחות של הנפש, באיזה רגשות, הם מתבטאים? כך, כאשר אנחנו רוצים למצוא את המשמעות הפנימית של רפואה, פנימיות תורת החסידות והקשר לארץ ישראל – עלינו להתבונן איזה כח בסיסי בנפש מבטא כל אחד מהם.

רפואה מתוך רחמים

עשר הספירות הן ערוצי האנרגיה בהם ה' ברא את העולם, ומאחורי כל אחת מהספירות יש מוטיבציה, כח מניע פנימי[ב]. שאלת המוטיבציה היא דרך טובה להתחיל את ההתבוננות: מה המוטיבציה שלכם ללמוד רפואה ולהפוך לרופאים?

רפואה באה מספירת התפארת – רפא אותיות פאר. המשמעות הפשוטה של תפארת היא יפי. הספירה שהיא שרש הרפואה נקראת תפארת, כי כל הגוף, עם הנשמה בתוכו, הוא יפי – "תפארת – גופא", בלשון "פתח אליהו"[ג]. האדם נברא "בצלם אלהים"[ד] ותכלית חכמת הרפואה היא לגלות ולחזק את ה"צלם אלהים" בו נברא האדם.

אבל הרגש הפנימי שבתוך התפארת, המוטיבציה שלה, הוא רחמים. כשאני הייתי ילד גם רציתי להיות רופא – זה לא התממש... למה רציתי להיות רופא? כי ראיתי אנשים, ילדים אחרים, חולים לפעמים – ורציתי לעזור, לרפא. מאיפה בנשמה בא הרצון הזה? ממדת הרחמים, רחמנות. הרופא רוצה להיות שותף עם "אבינו אב הרחמן"[ה], שהוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות"[ו].

המשכת רפואה ממדות הרחמים שבזקן העליון

נספר סיפור[ז] על הרחמים שהם המניע הפנימי של הריפוי:

באירופה, בכל עיירה יהודית קטנה (שטעטעל), היה דוקטור-מקומי. הוא לא היה פרופסור גדול בעולם, אלא חובש ששימש כרופא המקומי. בעיירה אחת של חסידי ליובאוויטש שימש כרופא יהודי חסידי עם זקן ארוך – הוא התייחס וניסה לעזור לכל מי שקרא לו, אבל הוא לא היה בקי גדול בחכמת הרפואה. פעם אחת הוא בא לרבי המהר"ש – הדור הרביעי של חב"ד – והרבי בקש שיתאר לו בדיוק מה הוא עושה כשהוא בא לטפל בפציינט. הוא אמר: הפציינט מספר לי את הבעיה. ברגע הראשון אני לא יודע מה לעשות, איך לעזור לו, אבל אני מרחם עליו. אני מעביר את היד בזקן כמה פעמים – היה לו זקן ארוך – ואז עולה בדעתי רעיון מה יכול לעזור ליהודי הזה ואני אומר לו. הרבי חייך ואמר – טוב שאתה עושה כך, אתה באמת רופא טוב ועוזר לאנשים. למה? כי כשאתה מעביר את ידך בזקנך אתה מעורר את יג מדות הרחמים, שנקראות יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין. זהו דימוי בזהר הקדוש, מטאפורה, שיש למעלה זקן עליון שכל חלק ממנו הוא אחת ממדות הרחמים ("אל רחום וחנון ארך אפים וגו'"[ח]). פרצוף אריך אנפין, מקור מדות הרחמים שבדיקנא, הוא שרש הרפואה – "כי אני הוי' רֹפאך"[ט] ר"ת אריך. לכן, כשאתה מרחם בעצמך ומעביר את היד בזקן אתה מעורר את מדות הרחמים של ה' וממשיך מהן רפואה, ומה שעולה בדעתך בא מלמעלה והוא בסדר. זה סיפור של רחמים ורפואה.

כפי שניכר בסיפור, הרופא הטוב, שפועל מתוך רגש רחמים פנימי בלבו, צריך להיות גם חדור בטול (פנימיות ספירת החכמה[י]) – להכיר שאינו אלא שליח של ה', הבורא והמרפא, הממשיך רפואה ממקורה האלקי (ולהזהר מגאוה והתנשאות שעלולים להתפתח בעקבות מעמדו וכחו מול החולה ה'מסכן'[יא], כדי שלא יאמר עליו "טוב שברופאים לגיהנם"[יב]). והנה, בטול-רחמים (פנימיות החכמה ופנימיות התפארת, על הקשר ביניהן נאמר "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[יג]) עולה משה (שאמר "ונחנו מה"[יד]) – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[טו], כולו בטול וכולו רחמים. כך זוכה משה להמשיך רפואה לעולם מ-יג מדות הרחמים שבכתר עליון (סוד הדיקנא קדישא), וכמו שכתוב לאחר שהמתיק-ריפא[טז] את המים המרים – "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רֹפאך" ("כי אני הוי' רפאך" ראשי תבות אריך, מקור יג מדות הרחמים שבכתר, כנ"ל).

חסידות מתוך אהבה

כעת נעבור להתבונן מה הרגש הפנימי ששייך לחסידות: חסידות היא מלשון חסד – שם של עוד ספירה, שהרגש הפנימי שלה הוא אהבה.

אהבה קרובה וקשורה לרחמים, אבל היא רגש שעומד בפני עצמו – אהבה ורחמים אינם זהים. רחמים הם שאני רואה מישהו חולה ואני רוצה לעזור לו, אני מרחם עליו. באנגלית, אהבה היא love ורחמים הם mercy או compassion. הרחמים באים ממקום של אמפטיה (empathy), הזדהות מלאה עם הזולת.

אני אוהב את ה', אני אוהב את התורה, אני אוהב את עם ישראל, אני אוהב את ארץ ישראל – כל מה שאתה אוהב הוא חסידות. כל אחד כאן קשור ליהדות, בא מרקע דתי מסוים – יתכן שהיהדות באה מיראה ויתכן שבאה מאהבה. חסידות היא אהבה – חסידות היא קיום כל התורה והמצוות מתוך רגש של אהבה (בלשון הזהר הקדוש – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[יז], אין עבודת השי"ת כעבודה מאהבה).

שוב, אני אוהב את ה', אני אוהב את התורה, אני אוהב את עם ישראל, אני אוהב את ארץ ישראל – הכל אהבה. חסידות היא אהבה – לאהוב כל יהודי כמו את עצמך ("ואהבת לרעך כמוך"[יח] – כמוך ממש[יט]), ולעתים יותר מעצמך. כתוב בגמרא שחסיד נזהר מלגרום ספק-נזק לזולת, אפילו אם לשם כך מזיק לעצמו – כך מגדירה הגמרא חסיד (שיותר מצדיק)[כ]. הוא דואג לחברו – וכולם חברים – יותר ממה שהוא דואג לעצמו. זו אהבה בלתי מוגבלת לזולת. הכל מתחיל מאהבה – ה' בורא את כל הבריאה באהבה, הוא אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו "כמים הפנים לפנים"[כא].

ארץ ישראל מתוך שפלות

מה עם ארץ ישראל? התייחסנו לחסד-אהבה, לתפארת-רחמים, וכעת מדברים על יהודים שמאד מחוברים במודע לארץ ישראל. מאיפה בא החיבור הזה? למה עם ישראל רוצה להיות בארץ ישראל, להתיישב-להתנחל בה, לבנות אותה, רוצה שהממשלה שלה תפעל לפי היהדות, לפי התורה? הקשר לארץ שייך לספירת המלכות בקבלה.

בעץ החיים של הספירות בקבלה – דבר שמתבטא גם בגוף – חסד הוא יד ימין, תפארת היא הלב (הרחמים) מרכז הגוף, ומלכות, כפי שאומרים ב"פתח אליהו", היא הפה, והיא גם הממד הנשי של הנשמה (כפי שמתבטא גם בגוף). הכח הפנימי של המלכות הוא שפלות בפני ה'. כך, בשני ספרי החסידות העיקריים של ארץ ישראל – ספריהם של שני צדיקים גדולים שעלו לארץ ישראל במסירות נפש כו' – פרי הארץ (לרבי מנחם מענדיל מויטבסק) ובת עין (לרבי אברהם-דוב מאווריטש), הנקודה העיקרית היא שפלות.

מה זאת אומרת? לכל אחת מהספירות יש נשמה שהיא אב-הטיפוס שלה. נשמת החסד היא אברהם אבינו, נשמת הרחמים היא יעקב אבינו. אם אתה רוצה להיות רופא – אתה צריך להזדהות עם יעקב אבינו. יש לספירות גם מלאכים – מלאך האהבה הוא מיכאל, מלאך הרפואה-התפארת הוא רפאל. אב-הטיפוס של המלכות, של ארץ ישראל, הוא דוד המלך. הוא אף פעם לא רצה לצאת מהארץ. מבין האבות, על יצחק אבינו נאסר לצאת מארץ ישראל[כב], אבל דוד המלך הרגיש שהוא יכול להיות עצמו, להיות יהודי מאמין בה' ומקיים רצון ה', רק בארץ ישראל[כג]. תודעת דוד המלך היא "למה נקראה שמה 'ארץ' – שרצתה לעשות רצון קונה"[כד].

איך דוד מרגיש בפני ה'? הוא אומר "והייתי שפל בעיני"[כה]. שפלות היא הכרה שכל כחי, כל הצלחתי בחיים, באה מלמעלה – ואני שום דבר, לא שוה שום דבר (גורנישט ווערט), לא מגיע לי כלום (עס קומט מיר גארנישט). כך נאמר בפרקי אבות – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'[כו]"[כז]. בשפלות איני מחזיק מעצמי, אבל ככל שאני בשפלות כך אני שמח בחלקי. דוד המלך הוא דמות מאד שמחה. אני מאד שמח דווקא מכיון ששום דבר אינו ממני. הרגש הפנימי של המלכות הוא שפלות בפני ה', ואם זו שפלות אמתית היא גורמת לשמחה ונותנת כח לפעול במציאות[כח]. השפלות של דוד המלך היא המדה שמקשרת אותנו לארץ ישראל.

"ענוים יירשו ארץ"

שוב, המוטיביציה הפנימית האמתית לקשר שלנו עם ארץ ישראל – לגור בארץ, לבנות את הארץ, להיות אכפתי למה שקורה כאן תוך כדי שאיפה למימוש של מלכות בית דוד כאן בארץ, היינו תיקון כל הפוליטיקה והחוק כאן (מה שגם יגרום לכל עם ישראל להגיע לארץ[כט]) – היא שפלות. האחיזה בארץ נקראת ירושה, אבל בשביל "יירשו ארץ" צריך להיות רש דקדושה – "תחנונים ידבר רש"[ל] (פסוק שנדרש[לא] על תחנוני משה רבינו להכנס לארץ ישראל), "ולרש אין כל"[לב] למעליותא, כאשר הכל אצלו רק מהשי"ת, בתכלית השפלות.

הביטוי "יירשו ארץ" חוזר חמש פעמים בתנ"ך: פעם אחת בישעיהו וארבע פעמים בפרק אחד בתהלים (יחס של א ל-ד, סוד "ואד יעלה מן הארץ"[לג]). בישעיהו כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי [קרי, מטעו כתיב] מעשה ידי להתפאר"[לד] ובתהלים כתוב "וקוי הוי' המה יירשו ארץ"[לה], "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום"[לו], "כי מברכיו יירשו ארץ"[לז], "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה"[לח]. מכאן נלמד שהצדיקים (בהופעה הראשונה ובהופעה האחרונה בתנ"ך) הם-הם הענוים קוי הוי' (שגם מבורכים מפי עליון) – הכל גוונים שונים של מדת השפלות של דוד המלך, בחינת ארץ ישראל.

כמובן, הפסוק העיקרי המדגיש את הקשר בין השפלות וירושת הארץ הוא "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום" – מכאן משמע שמענוה בא תענוג, מעין לשון נופל על לשון[לט]. במקום אחר מצאנו "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[מ] – ענוה שמחה משלימים ל-כב ברבוע, כנודע, סוד גוף-נשמה (ענוה מצד הגוף ושמחה מצד הנשמה).

סיכום

אם כן, הסברנו את הכחות הפנימיים שעומדים מאחורי הנושאים רפואה, חסידות וארץ ישראל – המניע הפנימי של עיסוק ברפואה הוא רחמים (פנימיות התפארת), המניע הפנימי של החסידות הוא אהבה (פנימיות החסד) והמניע הפנימי הנותן כח לרשת את ארץ ישראל כדבעי הוא שפלות (פנימיות המלכות). ולסיכום:

  חסידות        אהבה (חסד) אברהם אבינו

  רפואה רחמים (תפארת)      יעקב אבינו

  א"י    שפלות (מלכות)      דוד המלך

ורמז נאה: החיבור של רפואה-חסידות-ארץ ישראל[מא] (1612, כפולת 13) עם רחמים-אהבה-שפלות[מב] (1127, כפולת 7) עולה שלש פעמים (ממוצע כל זוג בשלישיות) בראשית (העולה גם שלשה דברים יחד[מג]) – כח הבריאה (מתוך אהבה, כנ"ל) והבריאות-הרפואה, כדלקמן.

ועוד: כשמחברים את שמות אבי-הטיפוס של הספירות – אברהם-יעקב-דוד (הראשון, השלישי והשביעי בשבעת הרועים שכנגד שבע ספירות הלב) – מקבלים שלש פעמים (ממוצע) נצח, מדתו של משה רבינו (האמצעי-הכללי בשבעת הרועים). פנימיות הנצח הוא הבטחון הפעיל, מתוך הכרה כי "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[מד], הנדרש כדי להצליח בכל אחד מהתחומים (במוחין מדת משה היא החכמה-הבטול, הכוללת גם היא את הכל, כנ"ל בפנים ובהערות).

ב. ארבע מרות

ארבע המרות ברפואה העתיקה

יש לכם קורס בהיסטוריה של הרפואה? יש הרבה מה ללמוד מההיסטוריה. האם אתם יודעים מהם ארבע המרות (four humors)? [הרמב"ם מזכיר.] כן, ועוד הרבה קדמונים. חיבור הנשמה והגוף תלוי באיזון הנכון בין ארבע המרות, המלה humor נגזרת מהמלה מרה בעברית.

לכל אחת מהמרות יש צבע אחר – מרה לבנה, מרה שחורה, מרה ירוקה, מרה אדומה – ובריאות הגוף תלויה באיזון שלהן. לכל אחת מהן יש גם אבר, 'מושב' או 'משכן', מסוים בגוף – המרה הלבנה בריאות, המרה השחורה בטחול, המרה האדומה בכבד והמרה הירוקה בכיס המרה[מה].

המשמעות הפסיכולוגית

כל מרה אחראית על תכונות אחרות (כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בתחלת התניא[מו] על ארבעת היסודות, המקבילים אף הם לארבע המרות, לפי הצבעים: לבן-רוח, שחור-עפר, אדום-אש, ירוק-מים):

מי שיש לו מרה לבנה יהיה מאד שמח ומואר, אדם קל-מזג, לא כל כך 'רציני' – הוא יכול להיות מאד פקח, אבל עם רוח קלה.

הניגוד הוא מרה שחורה – אותה כולם מכירים... – לה שייכות המדות ההפוכות, עצבות ועצלות.

המרה הירוקה (שלפעמים נקראת סתם מרה) היא הדחף של כל סוגי התענוג (בחינת "מים מצמיחים כל מיני תענוג" בתניא שם).

המרה האדומה, שנמצאת בכבד – שייך לדם – היא המניעה של כעס ושאר הרגשות הקשורים (הכעס והגאוה כטבע האש הנגבה למעלה, שם).

אם האדם לא מאוזן – שאחת מהמרות יותר מדי או פחות מדי – הוא לא בריא.

מערכת ההורמונים

מה הן המרות בפיזיולוגיה המודרנית? לאיזה מערכת הן שייכות? מערכת ההורמונים (גם אותה מילה בהיפוך אותיות), המערכת האנדוקרינית. אחד הנושאים העיקריים בספר שלנו על רפואה[מז] – שאני מקוה שכולם יראו אותו – הוא הקבלת מערכות הגוף לעשר הספירות, עליה נדבר עוד מעט בהמשך. אי אפשר להסביר כעת הכל, אבל נציג את ההקבלה:

ספירת הנצח – ששייכת לבריאות טובה, נצחון על המחלות (עד לנצחון הסופי על המות, בעקבותיו נזכה לחיים נצחיים) – היא מערכת ההורמונים, בת הזוג של מערכת החיסון. הספירות נצח והוד בגוף הן – לפי הקבלה – שתי הכליות, אבל כאן הן מערכות שנמצאות ופועלות בכל הגוף כולו, כמערכת ההורמונאלית והמערכת החיסונית. מערכת ההורמונים אחראית גם על הגדילה (ספירת הנצח מכונה "ברא כרעא דאבוה"[מח], בן האב הגדל ומתפתח כדוגמת האב, ממשיך ומנציח את האב). שוב, ארבע המרות מתבטאות היום במערכת ההורמונים. השייכות שלהן לאברים היא רק באופן כללי, אבל הן פועלות בכל הגוף.

זו דוגמה חשובה ללימוד של משהו ברפואה העתיקה שתרגומו למערכות שאנו מכירים ולמשמעות הפסיכולוגית שלו יועיל מאד גם בימינו, בתנאי שנבין אותו לעומק בשלש שפות – שפת הרפואה העתיקה, שפת הקבלה והחסידות, שפת הרפואה המודרנית – כאשר שפת הקבלה והחסידות משמשת ממוצע המחבר בין הישן לחדש בחכמת הרפואה (ולפי הכלל הידוע שכל ממוצע המחבר מקורו בשרש המופשט שמעל לשני הקצוות שהוא מחבר). זהו באמת נושא מענין, שאפשר לחשוב שהוא לא רלוונטי – אבל דומני שהוא מאד רלוונטי.

ג. התחדשות תאי הדם ממח העצם

"בראשית ברא" – ראש בריא

הדבר האחרון שנדבר עליו, הוא ווארט בנוגע לתחלת התורה: התורה מתחילה "בראשית ברא". הרמב"ן על הפסוק מסביר שהמלה היחידה בעברית שמבטאת התהוות יש מאין[מט] (creation ex nihilo) היא המלה "ברא". אבל מענין שהמלה "ברא" היא גם לשון בריאות (good health). כנראה שבשביל להיות בריא צריך להיות קשור לכח הבריאה יש מאין. יש ווארט שדורשים – "בראשית ברא", דבר ראשון הבריאות!

המלה בראשית עצמה נגזרת מהשרש ראש[נ]. אם כן, שתי המלים הראשונות של התורה, "בראשית ברא", הן לא רק 'דבר ראשון תהיה בריא', אלא 'א גזונטער קאפ', בריאות מתחילה מ'ראש בריא'[נא] שהוא 'ראש ישר'. בחור ישיבה, תלמיד חכם, בת שלומדת תורה – דבר ראשון צריך ראש בריא וישר, פרספקטיבה בריאה על המציאות ועל הלימוד (שלומדים כדי לתקן את המציאות – "אשר ברא אלהים לעשות"[נב] –"לתקן"[נג]).

כפי שהוזכר לעיל, יש קשר בין חכמה (ופנימיותה, בטול) לרפואה. המלה "בראשית" מתורגמת בתרגום ירושלמי "בחוכמא", "כֻלם בחכמה עשית [תקנת-רפאת]"[נד]. אם כן, "בראשית ברא" היינו שעל ידי "ראשית חכמה" – חכמת הרפואה (תיקון עולם התהו שנשבר ומת – תחית המתים, תכלית הרפואה) – זוכים ל"ברא" לשון בריאות.

התחדשות יש מאין ("בריאה") במערכות הגוף

למה רפואה-בריאות ובריאה-התהוות יש מאין הולכות יחד? לא אוכל להסביר הכל, אבל דברנו על פרצוף מערכות הגוף. האם ביניהן יש מערכת ששייכת ליצירה יש מאין, שאפשר לומר שתחלת הבריאות שייכת אליה? מה בגוף יוצר משהו חדש? [מערכת הפוריות.] נכון, מערכת הפוריות מחדשת ועוברת מדור לדור, אבל איפה מתבטא החידוש התמידי בגוף עצמו?

שתי המערכות שכנגד חכמה ובינה (שני כחות השכל העיקריים) הן מח העצם (חכמה) והדם (בינה). מה תאי מח העצם עושים? הם תאי גזע (stem cells), שמהם נוצרים תאי דם שאחר כך מתחלקים לתאים אדומים ותאים לבנים וכו' – הכל בא-מתהווה ממח העצם[נה]. המונח המדעי לתהליך פלאי זה הוא hematopoiesis או hematogenesis, מלשון "בראשית ברא"! שוב, מח העצם הוא החכמה, והוא בורא את הבינה, את תאי הדם האדומים והלבנים. יחסית, החכמה היא אין ("החכמה מאין תמצא"[נו]) והבינה היא ראשית היש, והתהליך בגוף בין המערכות שלהן הוא-הוא תהליך הבריאה יש מאין.

חכמה ובינה נקראות בקבלה גם אבא ואמא. בגמרא[נז] כתוב שהלובן, העצמות ומח העצם, בא מהאבא, והדם בא מהאמא. כך אמרו חכמים לפני אלפי שנים. עלינו לדעת להפשיט זאת, וההפשטה היא שמח העצם הוא הראש – ראש בריא בורא תאי חיים בריאים בדם. הלבן בורא את האדום – זהו עוד דימוי, שייך לתיאורית הצבעים.

במובן מסוים, הבריאה הזו בגוף האדם היא יסוד יצירת האדם ובריאותו: לעיל הוסבר כי הרפואה שייכת לתפארת על שום דאגתה לגוף המפואר שנברא "בצלם אלהים". בפרט, סוד אדם הוא א-דם – התהוות הדם (שכנגד הבינה-האמא) ממח העצם שכנגד החכמה-האבא, בסוד "אאלפך חכמה"[נח]. היחס של א-דם הוא-הוא היחס של צלם (זכר-אבא) ודמות (נקבה-אמא)[נט], סוד "נעשה אדם בצלמנו [בחינת חכמה, מח העצם] כדמותנו [לשון דם, בחינת הבינה]"[ס]. והנה, מח עצם עולה "בצלם אלהים" – רמח אברי האדם[סא] (אברי הגוף השלם והבריא) – ו"בצלמנו כדמותנו" עולה ג"פ מח עצם.

ידיעה ובחירה והתהוות תאי הדם

נקודה אחרונה: כל אחד יודע שהפרדוקס הפילוסופי הכי עמוק הוא בין ידיעה לבחירה – ידיעת ה' את הכל והבחירה החפשית. האם יש לנו באמת בחירה חפשית – האם היא דמיון או מציאות? כל הפילוסופים הגדולים – יהודים וגם להבדיל לא-יהודים – עסקו בפרדוקס הזה. שתי הדעות הראשיות הן שהכל דטרמיניסטי, ואין בחירה חפשית, או שאכן יש בחירה חפשית, ובו-זמנית ה' יודע. יש דרך מסתורית – לכן זהו פרדוקס, איננו יכולים להבין למה, כפי שכותב הרמב"ם – בה הידיעה והבחירה לא סותרים.

הדבר הכי יפה ברפואה המודרנית, אותו שמרנו לסוף, הוא איך תאי מח העצם יוצרים את הדם. יש שתי תיאוריות, אחת נקראת דטרמיניזם (determinism) והשניה נקראת stotastic theory או randomness. זו 'מחלוקת' בין המדענים – גם במדע יש מחלוקות (כמו בגמרא):

לפי התיאוריה הראשונה (הותיקה יותר), כשתא הדם יוצא מתאי הגזע, בדרך להיות תא אדום או תא לבן וכו', יש ברירה דטרמיניסטית, מסלול קבוע מראש, מה יהיה. אך יש דעה אחרת, תיאוריה אחרת, לפיה התהליך הוא רנדומלי, ואין דרך לדעת – אפילו אם תהיה לנו כל האינפורמציה – איזה סוג תא דם יצא מהתא המקורי הנוצר מתא הגזע.

זו מחלוקת הדומה לחלוטין למחלוקת הקיימת במכניקת הקוואנטים בפיזיקה. אינשטיין האמין בדטרמיניזם, לכן היתה לו מחלוקת עם פיזיקאים גדולים אחרים. הוא טען בנחרצות ש'הבורא לא משחק בקוביות'. זו עדיין מחלוקת פתוחה. ברפואה מתבטאת המחלוקת בהמשך הבריאה של מספר אסטרונומי של תאי דם כל יום. אורגנזים חי, הגוף שלי חי, כי אני משקף את האלקות – הבריאה יש מאין ממשיכה אצלי. בספירות היינו המעבר מהחכמה לבינה, מהאבא לאמא, בתוכי.

זו דוגמה לאמירה בה פתחנו, שהחסידות נוגעת בכל דבר מהמבט הרוחני. המודל הבסיסי, כפי שאמרנו גם היום כמה פעמים, הוא מודל עץ החיים – עשר הספירות.

שהכל יהיה מלא אהבה, רחמים ושפלות. שתהיו רופאים טובים לעזור לאנשים, נשמות של אהבה – שכל אחד יבנה בית אוהב – ותעסקו בבנין ארץ ישראל, זה מה שיביא גאולה שלמה לעולם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הרפואה עוסקת בגילוי וריפוי "צלם אלהים" המפואר בו נברא גוף האדם.
• המוטיבציה הפנימית של רופא היא רחמים – רצון להיות שותף ל"אבינו אב הרחמן" ה"רופא כל בשר".
• רופא טוב חדור בטול ורחמים – וכך הוא יכול להמשיך את רחמי ה' ממקורם העליון.
• יסוד החסידות הוא אהבה – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל.
• התקשרות לארץ ישראל ורצון לבנות אותה בגשמיות וברוחניות תלויים בשפלות פנימית.
• אפשר למצוא רלוונטיות ברפואה העתיקה לימינו כאשר יודעים לתרגם אותה – באמצעות שפת החסידות – למונחי הפסיכולוגיה ולמושגי הרפואה המודרנית.
• בריאות תלויה באיזון הגוף ואיזון הנפש.
• ראשית הבריאות היא ראש בריא וישר.
• בריאות תלויה בבריאה יש מאין.
• הבריאה יש מאין במערכות הגוף מתחוללת בהתהוות תמידית של הדם ממח העצם.
• התיאוריות החולקות ביחס ליצירת הדם (ובדומה לכך ביחס למכניקת הקוואנטים) משקפות את שני הצדדים של פרדוקס הידיעה והבחירה.