בע"ה

אור לכ"ב טבת תש"פ

"וידבר אלהים... אני הוי'"

אור החיים וארא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

על פתיחת הפרשה, "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'", שואל האוה"ח[ב] מה דבר אלקים אל משה ומה טעם הודעתו "אני הוי'" לאחר שכבר נגלה אליו בשמו בפרשה הקודמת. הוא משיב בעשרה תירוצים – שברובם מודגש ההבדל בין השמות אלקים והוי', מדת הדין ומדת הרחמים:

(א) אכן להיות שדיבר משה לפני אל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר ובפרט לפני מלך גדול, ודבר זה נמשך לצד שהראה לו פנים צוחקות, פנים שמחות, הרשומים בשם הוי"ה, לזה הראהו ה' פנים של מורא שהם בחינת הדין הרשומים בשם אלהים, והוא אומרו וידבר "אלהים" אל משה ושיעור אומרו וידבר אלהים, הוא כי הכתוב יגיד שהיה ה' מדבר כל הדברים האמורים בפרשה בבחינת שם אלהים, שהם פנים המפחידים ומרעידים את הנדבר אליו ואומרו ויאמר אליו אני ה', פירושו על דרך אומרם (ברכות ל:) במקום גילה שם תהא רעדה, נתכוון לומר לו כי הגם כי הראהו מדת הרחמים בדברו עמו, לא מפני זה יסיר מסוה הפחד וידבר בלא מורא מלכות שמים, וזה לך האות כי ה' הוא האלהים שהרי הוא מדבר עמו בפנים הנוראים, והבן.

(ב) עוד ירצה על זה הדרך, וידבר אלהים, פירוש דבר אתו משפט, ומה הוא המשפט כי טען טענה הנשמעת ואמר אני ה', פירוש איך אתה מייחס לי מדה רעה ב"מ ותאמר אלי למה הרעותה, והלא אני ה' ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל, וכמו שכן אמר הנביא (איכה ג לח) מפי עליון לא תצא הרעות, כי אם הטובות, ומה שאמר שם "והטוב", הוא על בחינת פרט טוב אחד, שהוא להיות אדם צדיק לא יגזור ה' דבר כן, אלא ביד כל אדם לבחור בטוב ותמצא שבכל פעם שיזכיר ה' זכרון תשלום הרעה לעושי רשעה ידקדק לומר כי מרשעים יצא רשע (ש"א כד יג), וכן הוא אומר תיסרך רעתך (ירמיה ב יט), ותמוגנו ביד עוננו (ישעיה סד ו), וישלחם ביד פשעם (איוב ח ג), מה שאין כן הטוב, ה' יתן הטוב (תהלים פה יג), טוב ה' לכל (שם קמה ט) ומעתה לו יהיה שעברה צרה על ישראל, מי יודע אם היו חייבין כן ועונם גרם, או לצד הקודם לתשלום גזירת העינוי, או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי, וכדומה והנך רואה כי הזקנים חזרו לאחוריהם ולא הלכו עם משה לפני פרעה כאומרם ז"ל (שמו"ר ה יד), והקפיד ה' עליהם באופן כי מהם יצא להם דבר זה, ואיך הוציא מפיו דברים נכרים לומר למה הרעות.

(ג) עוד ירצה על זה הדרך, להיות שאמר משה למה הרעותה למה שלחתני, באה התשובה כנגד "למה הרעותה" דיבר אתו קשות, שדיבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד, והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה, או אפשר שאמר לו שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט וכנגד "למה שלחתני" השיב ואמר אליו אני ה' פירוש רחמן אני, לזה לא יכולתי לסבול ראות ישראל בצער עד עת קץ, והקדמתי לשולחך קודם הגעת הקץ, להקל מעל ישראל הצרה של הגלות ותשובה זו אינה צודקת אלא אחר שהקדים לומר לו "עתה תראה", כי תיכף ומיד יפליא פלא בפרעה מכות נפלאות, ותיכף נסתלק השעבוד.

(ד) עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בא יא) בפסוק (תהלים סח ז) מוציא אסירים בכושרות בכי למצרים ושירות לישראל והם ב' מדות, מדת הדין ומדת רחמים, ולזה אמר הכתוב כנגד מה שהכין לדון את המצריים אמר וידבר אלהים שהוא בחינת הדין, וכנגד מה שרצה להטיב לישראל אמר ויאמר אני ה' ובכלל זה רמז לו כי המכות הגדולות המוכנות לבא על המצריים, הגם שיבואו דרך כלל על כל מצריים וישראל נתונים נתונים המה בתוכם, ודבר ידוע כי אין המשחית מבחין, ומחבל הכל (ב"ק ס) ובפרט בבא החשך הדעת נותנת כי בודאי כי יחשיך דרך כלל לכל יושבי ארץ, לזה אמר כי ערך הדינים הרמוזים בשם אלהים אשר הכין ה' להשקות את המצריים, תשמש מדת הרחמים לערך ישראל, והוא אומרו אני ה', וכן הוא אומר ולכל בני ישראל היה אור (להלן י כג), וממקנה ישראל לא מת וגו' (להלן ט ו)

(ה) עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ב"ר עג ג) כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, והוא עצמו שאמר הכתוב כאן כי גם מדת הרחמים הסכימה לעשות דין במצריים וזה הוא שיעור הכתוב, וידבר אלהים שהוא כינוי לדין, ויאמר אליו וגו' אני מודיעך כי מדת הדין זו הוא משם הוי"ה, שגם הרחמים נתהפכו עליהם לדין.

(ו) עוד ירמוז גם כן כנגד ישראל, על דרך אומרם ז"ל (שם) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים, והוא אומרו וידבר אלהים ויאמר וגו', פירוש מדת הדין זו שאתה רואה נעשית רחמים המתכנה בשם הוי"ה ומזה יחליט משה בדעתו, כי נחתם גזר דין רעת פרעה אפילו בהסכמת הרחמים ונחתם גזר דין טובת ישראל אפילו במדת הדין, ובזה תחזקנה ידיו בשליחות.

(ז) עוד ירצה להשיב על מה שטען משה, למה לא קינא ה' ואמר אלהים אני, והוא אומרו וידבר אלהים פירוש שדיבר אליו כי הוא אלהים ומביא במשפט על הכל, ואת פרעה ישפוט משפט שלם, וטעם שלא מיהר, ויאמר אליו אני ה', ושם זה יש בו מדות הרשומים י"ג מדות הרחמים, ואחת מהם הוא ארך אפים שאינו ממהר לפרוע לרשעים בפועל כפיהם.

(ח) עוד ירצה על זה הדרך וידבר אלהים, ומדת דין זה באה כנגד השליח שהוא משה שדיבר לפני ה' שלא כדרך המוסר, אבל כנגד המשתלח אליהם שהם ישראל ויאמר אליו אני ה'.

(ט) עוד ירצה על זה הדרך וידבר אלהים אל משה ישב עליו בדין, ויאמר אליו אני ה' פירוש הגם שצריך לדון אותך אליך אני נוהג מדת הרחמים, והוא שדייק לומר אליו אני ה' והטעם על דרך אומרם ז"ל (ר"ה יז) למי נושא עון למי שעובר על פשע, וידוע הוא כי משה עניו מאוד ומעביר על מדותיו יותר מכל הנבראים, לזה נהג ה' עמו במדה זו ונשא עונו שהיה ראוי לבא עמו במשפט עליו, והוא אומרו אני ה', ורמז למדת נושא עון, ואין כאן משפט אליו.

(י) עוד רמז ה' סוד אומרו ה' הוא האלהים (מ"א יח לט) והוא אומרו וידבר אלהים ויאמר וגו' אני ה', וזה הוא גילוי יחוד ה' אשר גילה ה' סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו.

הקבלת הפירושים לספירות

את עשרת התירוצים ניתן לכוון כנגד הספירות:

גבורה-יראה: בשל גילוי "פנים צוחקות, פנים שמחות" של שם הוי' 'הרשה לעצמו' משה לדבר "לפני א-ל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר" (בטענת "למה הרעֹתה וגו'"[ג]), ולכן ה' מראה לו "פנים של מורא" של שם אלקים, לומר לו ש"במקום גילה ['אני הוי''] שם תהא רעדה ['וידבר אלהים']"[ד], לבל "יסיר מסוה הפחד וידבר בלא מורא מלכות שמים".

חסד: כנגד טענת "למה הרעֹתה" דבר ה' עמו משפט ("וידבר אלהים") בטענה הנשמעת – "'אני הוי'' ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל", כאשר מפי ה' יוצא טוב בלבד ורק האדם הוא שמרע לעצמו.

תפארת-רחמים: כנגד טענת "למה הרֹעתה", "שדיבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד", דבר ה' קשות עם משה ("והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה") או שאמר לו "שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט" (שני המושגים שייכים לתפארת-רחמים: "לכבוד ולתפארת"[ה] ו"משפט רחמי"[ו]), "וכנגד 'למה שלחתני' השיב ואמר אליו 'אני הוי'' פירוש רחמן אני... והקדמתי לשולחך קודם הגעת הקץ, להקל מעל ישראל הצרה של הגלות".

בינה: ה' בישר למשה על המכות שתהיינה באופן של "'נגוף' למצרים [מדת הדין, שם אלקים] 'ורפוא' לישראל [מדת הרחמים, שם הוי']"[ז] – הדין מצד חיצוניות הבינה ("מינה דינין מתערין"[ח]) והרחמים מצד פנימיות הבינה (בה נמתקים הדינים בשרשם), שרש נשמות ישראל (הבינה כרוכה בדעת – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[ט] – המחוללת את עצם ההבדלה, "אם אין דעת הבדלה מנין"[י]). לכן הדוגמה בפרט היא ממכת חשך – בה "לכל בני ישראל היה אור במושבֹתם"[יא] – בסוד "במחשכים הושיבני"[יב] שהוא "תלמודה של בבל"[יג], מוחין דאמא.

הוד: ה' הודיע למשה כי בשל חטאי המצרים גם מדת הרחמים ("אני הוי'") הפכה עבורם למדת הדין ("וידבר אלהים"), "כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין"[יד] – "הודי נהפך עלי למשחית"[טו].

נצח: לאידך, עבור ישראל גם מדת הדין נעשתה מדת רחמים, שהרי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[טז] מהטבתו להם.

שני הפירושים מחזקים את ידי משה בשליחות – ללכת לשליחותו בבטחון מוחלט (בטחון הוא תכונת הנפש של הנצח וההוד[יז] וההליכה היא בהופעתן בגוף בשתי הרגלים).

כתר: ה' ענה לטענת משה כי אכן ידון את פרעה וישלם לו ("וידבר אלהים"), אך אינו ממהר לעשות זאת משום ש"'אני הוי'', ושם זה יש בו... י"ג מדות הרחמים [ששרשן בכתר], ואחת מהם הוא ארך אפים [פרצוף אריך אנפין שבכתר], שאינו ממהר לפרוע לרשעים בפועל כפיהם".

חכמה: "'וידבר אלהים', מדת דין זה באה כנגד השליח, שהוא משה, שדיבר לפני ה' שלא כדרך המוסר, אבל כנגד המשתלח אליהם, שהם ישראל, 'ויאמר אליו אני הוי'". מדת משה היא החכמה-הבטול, כאשר עבור ישראל מתגלה "הוי' בחכמה"[יח] כראשית קו הימין, אךד משה בפנימיותו חש בגבורה דעתיק המלובשת בחכמה[יט] (סוד אחורי שם אלקים במילוי ההין – אלף אלף למד אלף למד הה אלף למד הה יוד אלף למד הה יוד מם – העולה יראת שמים[כ]).

יסוד-מלכות (הנכללים ב"היכל לבנת הספיר"[כא]): ה' אומר למשה – על אף שמצד "דינא דמלכותא"[כב] ראוי לדון אותך ("וידבר אלהים") אני נוהג אליך דווקא ("אליו") במדת הרחמים ("אני הוי'"), בשל היותך "צדיק יסוד עולם"[כג], ענו המעביר על מדותיו וראוי לנשיאת עון, כדרשת חז"ל על "נֹשא עון ועֹבר על פשע לשארית נחלתו"[כד], "למי נושא עון? לעובר על פשע... לשארית נחלתו... למי שמשים עצמו כשירים"[כה]. הענו בפרט הוא סוד עטרת היסוד (שרש המלכות) של הצדיק, מכחו מתקיים "צדיקים יירשו ארץ"[כו] ו"ענוים ירשו ארץ"[כז] (בירושת הארץ-המלכות, "שארית נחלתו").

דעת-יחוד: "רמז ה' סוד 'הוי' הוא האלהים'... וזה הוא גילוי יחוד ה'" המתגלה למשה "עבדו נביאו נאמן ביתו" (שהוא הדעת של כל ישראל[כח]). הדעת מחברת בין הכתר ("כתר עליון איהו כתר מלכות"[כט]) והמלכות (עלמא דאתגליא, מקום כל גילוי[ל]) ומביאה את יחוד ה' לגילוי בעולם, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד [הוי'] ושמו [אלהים] אחד"[לא].

ורמז לסיום: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" עולה 1075, השווה לפסוק שלם אחד בתהלים – "כי עמך הסליחה [מצד שם הוי'] למען תורא [מצד שם אלקים]"[לב].