בע"ה

ליל שבת שמות, אור לכ"א טבת תש"פ – כפ"ח

פרצוף סיפורי הרבי הריי"צ

שיעור לבנות "באתי לגני"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שבעים שנה להסתלקות הרבי הריי"צ

שבת שלום לכולן. עוד כמה שבועות נגיע להילולא של הרבי הריי"צ – שבעים שנה להסתלקותו. שבעים שנה הם פרק זמן חשוב, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ב]. בפרט שייכת התקופה של "שבעים שנה" לרבי הריי"צ, שחי בעולם שבעים שנה. מי עוד שייך במיוחד ל"ימי שנותינו בהם שבעים שנה"? דוד המלך, שחי בדיוק שבעים שנה. ביניהם יש עוד מישהו, שהיום היה יום ההילולא שלו, שגם חי שבעים שנה – הרמב"ם[ג]. כל מי שחי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" קשור, והזמן של שבעים שנה להסתלקות הרבי הריי"צ הוא זמן לחזק את ההתקשרות ולעורר את הזכות של דוד המלך, של משה – לא משה רבינו (שחי 120 שנה, 70 ועוד "עולם" של יובל שנים[ד]), אבל "ממשה עד משה לא קם כמשה"[ה] – ושל הרבי הריי"צ, שהיה בעל מסירות נפש, ובזכותם נזכה ל"דוד מלכא משיחא".

יש כאן דף עם עשרה סיפורים שאסף החתן שלי[ו] – נספר ונסביר אותם, וכדרכנו נשייך כל אחד מהם לאחד הכחות בנפש, אחת הספירות, כפי שקוראים לכך בקבלה[ז].

כתר: "רבה אמונתך"

כמו שאמרנו, הרבי הריי"צ היה בעל מסירות נפש. באותה תקופה ברוסיה היתה סכנת חיים לעסוק בחיזוק היהדות – היו נענשים על כך בהיפך-החיים או במאסר ושילוח לסיביר. הרבי הריי"צ עצמו פעל בכך בכל כחו וניצל מגזר דין מות בנסי נסים, וגם שלח את חסידיו לעסוק בחיזוק היהדות – ורבים מהם הוצאו להורג או נאסרו והוגלו לסיביר לשנים רבות. הסיפור הראשון[ח] כאן הוא אודות רב חשוב – הרב יחזקאל אברמסקי, בעל ה"חזון יחזקאל"[ט] (שהיה במטה הרבנים שהקים הרבי הריי"צ לעבודה משותפת בהפצת היהדות[י]) – שנאסר בעוון של החזקת היהדות:

על מה אומרים "מודה אני" במאסר?

רב אחד סיפר לרבי הריי"צ:

באחד הלילות, כאשר ישבתי במחנה כפיה ברוסיה, חלף בי הרהור: מחר אקום ויהיה עלי לומר "מודה אני". על מה אודה לה' כשאיני יכול לקיים שום מצוה?

מה המלים הראשונות שיהודי אומר בבקר? "מודה אני לפניך". אלה לא סתם מלים – צריך לומר זאת באמת – והוא יושב במאסר קשה, במחנה כפיה, ויודע שלמחרת לא יוכל להניח תפילין ולא לקיים שום מצוה ותוהה על מה הוא יאמר "מודה אני". קודם כל, רואים מכאן מה החיים של יהודי. בשביל מה יהודי חי – לאכול, לשתות, מה שנקרא 'לעשות חיים'? יהודי חי בשביל לקיים מצוות. הענין של יהודי הוא לעשות טובה – בקיום מצוה הוא עושה טובה לנשמתו, לזולתו וגם לקב"ה. כתוב "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[יא] – הקב"ה כוסף ומשתוקק למצוות שלנו[יב]. אם הוא במחנה כפיה ולא יכול לעשות שום מצוה – על מה יש לו לומר "מודה אני"?

כל זה היה הרהור שעבר במחו בלילה, כשהוא חושב על הקימה שלו בבקר, בעוד כמה שעות.

מצות האמונה

ממשיך אותו רב ומספר לרבי, מיד עברה לי בראש עוד מחשבה, 'תירוץ' על השאלה:

ועלה לי התירוץ על כך, בהמשך התפלה:

"רבה אמונתך". כלומר, מודה אני על יכולתי לקיים מצות האמונה.

המשך הנוסח הוא "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". קודם כל – מה הפשט[יג]? החזרת הנשמה ליהודי בבקר מחזקת את האמונה בתחית המתים – כשם שה' החזיר את נשמתי אחרי השינה, שהיא אחד מששים במיתה[יד], כך הוא עתיד להחזיר את הנשמה בתחית המתים. אבל, לאותו רב עלה פשט: נכון שהוא במחנה כפיה, שהוא לא יכול לקיים מצוות, אבל יש מצוה אחת שאי אפשר לקחת ממנו בשום מצב – מצות האמונה. לא רק האמונה בתחית המתים, אלא האמונה בה' בכלל. הוא יהודי, יש לו "חלק אלוק ממעל ממש"[טו], ומתוך כך יש לו אמונה – זהו נכס שאי אפשר לגזול ממנו, מצוה שהוא יכול לקיים תמיד. עצם האמונה הוא מצוה[טז], ולכן גם אמונה היא עשית טובה – עשית טובה לנשמה שלי, עשית טובה לה' וכנראה גם עשית טובה לכל העולם. העובדה שיהודי נמצא באיזה מקום ומאמין בה' – משפיעה על המציאות.

הגיב הרבי: כל המאסר היה כדאי בעבור הכרה והרגשה זו.

דברי הרבי מחזקים את ההסבר שהאמונה פועלת בעולם, והאמונה של רגע אחד במאסר – כשהרב מכיר במעלת האמונה – שקולה כנגד כל המצוות שנמנע ממנו לקיים באותן שנים. אחרת, למה ה' עשה ככה, שהוא לא יוכל לקיים מצוות ולתקן את העולם? כנראה את אותה פעולה הוא עשה באמצעות מצות האמונה.

באיזו ספירה נשים את הסיפור הזה? זהו סיפור של אמונה, שהיא הכח הכי גבוה בנפש – בתוך הכתר יש שלשה ראשים, והאמונה היא הראש העליון שבכתר[יז].

"מצוה רבה"

צריך להעמיק עוד במוסר ההשכל של הסיפור. הפירוש שעלה במחשבתו של אותו רב, ש"רבה אמונתך" היינו מעלת מצות האמונה, אומר שהאמונה היא "רבה". על איזה מצוות חז"ל אומרים בפירוש שהן "מצוה רבה"? יש שתי מצוות כאלה:

מה המצוה הראשונה בסדר התורה? [פריה ורביה.] למצות "פרו ורבו"[יח] חז"ל קוראים "מצוה רבה"[יט]. חוץ מזה שהמלה "רבה" כלולה בה – "ורבו" – זו המצוה הכי גדולה, להרבות את הדמות[כ]. לכל ילד יהודי שנולד יש אמונה, ובכלל יהודי הוא "צלם אלהים"[כא] – כשמולידים הרבה ילדים מרבים את דמות ה' בעולם, מוסיפים עוד ועוד גילוי אלקות.

יש עוד מצוה לה קראו חז"ל "מצוה רבה"[כב] – מצוה עליה מסרו את הנפש הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו – פדיון שבוים. אם מישהו היה בא ופודה את אותו רב מהכלא, המצוה שלו היתה שקולה כנגד האמונה – "רבה אמונתך" – של הרב. שבוים הם לא רק מי שבבית הסהר, במחנה כפיה, אלא גם מי ששבוי בידי יצרו הרע – מי שהכפייתיות שלו מונעת ממנו לקיים מצוות – וכשמחזירים אותו בתשובה פודים אותו.

בכל אופן, הפשט של המצוה, עליה מסרו את הנפש הצדיקים, הוא פדיון שבוים כפשוטו: יהודי שלא היה יכול לשלם את דמי החכירה והפריץ השליך אותו עם בני משפחתו לבור, בלי אוכל, והוא היה בסכנת נפשות – והצדיקים עשו כל טצדקי להשיג את הכסף כדי לפדות אותו.

נעשה גימטריא פשוטה – כמה עולה שבוים? [358] בגימטריא משיח. זה די קל, כי כאשר מחברים את ה-ב וה-ו של שבוים מקבלים אותיות משיח. כנראה שבמאסר נמצא ניצוץ משיח, שמגלים אותו במצות פדיון שבוים.

שוב, בסיפור כאן מתחדש שגם מצות האמונה היא "מצוה רבה" – "רבה אמונתך".

"בא חבקוק והעמידן על אחת"

באמת, הדבר כבר כתוב בתניא, כלומר, בפסוק ומאמר חז"ל שאדמו"ר הזקן מקדיש פרק שלם בתניא – פרק לג – כדי להסביר אותם. הגמרא אומרת "בא חבקוק והעמידן על אחת"[כג] – על איזה מצוה העמיד חבקוק את כל תריג מצוות? הפסוק בחבקוק אומר "וצדיק באמונתו יחיה"[כד] – חבקוק העמיד את כל המצוות על מצות האמונה, מצוה רבה ששקולה כנגד כל המצוות וכוללת אותן.

איך אדמו"ר הזקן מסביר? הוא אומר שלפעמים אדם לא יכול לקיים את כל המצוות – לפעמים הסיבה היא חיצונית, כמו מחנה כפיה, ולפעמים האדם מצד עצמו אינו מסוגל לקיים את כל המצוות. אז הוא צריך להתבונן שיש עליו רק מצוה אחת – מצות האמונה (שהיא ירושה לנו מאבותינו) – וכשהוא עושה כך "צדיק באמונתו יחיה". איך אדמו"ר הזקן מפרש? אין לו כח לקיים את המצוות, הוא כמו מת, וכאשר הוא מקיים בשמחה את מצות האמונה (כמו אותו רב בכלא) הוא מתחיה – קם לתחיה, כמו בתחית המתים – ומתוך כך יש לו כח לקיים את כל המצוות. חוזרים כאן לתחית המתים, שהיא הפשט של "רבה אמונתך", כמו שהסברנו.

ראשי התבות של "צדיק באמונתו יחיה" הן צבי[כה] – כמו שארץ ישראל היא "ארץ הצבי"[כו] – בגימטריא אמונה[כז]. גם המלה צדיק היא בגימטריא פעמיים אמונה, שרמוזות גם ב"באמונתו" – ב אמונות[כח]. כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[כט] – אני מאמין בה' ומאמין שהוא שולח לי (בכל דור) את משה רבינו שנותן את התורה, אומר לי מה ה' רוצה. כשמדברים על אמונה אומרים "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", אבל יש ביטוי דומה-הפוך על כפירה – שבני ישראל כפרו-מאסו בה' ובדוד עבדו, והגאולה לא תבוא עד שיתקיים "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[ל].

נסיים רק בעוד גימטריא, שנראה כמה הסיפור מכוון: כמה שוה "מודה אני לפניך"? [306.] קודם כל, רואים כאן כמה שייך לנשים – "מודה אני לפניך" בגימטריא אשה. במלה אשה יש שלש אותיות וב"מודה אני לפניך" שלש מלים, לכן כשמחלקים 306 לשלש מקבלים את הממוצע של כל אות ב-אשה ושל כל מלה ב"מודה אני לפניך" – 102, אמונה. עוד גימטריא של אותו מספר היא בנים – אשה היא בנים-בנים-בנים (ואכן אמרו חז"ל "אין אשה אלא לבנים"[לא]). כאשר יש לאשה אמונה יהיו לה הרבה בנים, בנים-בנים-בנים היינו 'חזקה' של בנים[לב].

חסד: עזרה למעוברת

את הסיפור הבא[לג] סיפר יהודי שהיה כאן בכפר חב"ד, גם אני הכרתי אותו, ר' פולע כהן (אבא של ה'חוזר' של הרבי – ר' יואל כהן). הרבי הרש"ב לא היה בקו הבריאות והרבה פעמים הוא היה צריך לנסוע להבראה. הסיפור כאן הוא מאחת הנסיעות שלו, אליה הוא לקח את הבן שלו, הרבי הריי"צ:

סיפר הרה"ח רפאל נחמן הכהן [ר' פולע]:

סיפרה לי אמי, שפעם כאשר אדמו"ר הרש"ב ובנו הרבי הריי"צ היו בנאות דשא סמוך לליואזנא, הייתה שם גם היא, ובאותו הזמן הייתה מעוברת.

יום אחד הלכה אמי עם עוף ביד לשוחט, וביד השניה אחזה את בנה, כדי להגיע לשוחט שהיה גר על ההר.

פעם – כשאשתי היתה ילדה בכפר חב"ד היא עוד עשתה זאת – כשהיו רוצים לאכול עוף היו לוקחים אותו אל השוחט. לוקחים את העוף אל השוחט – צריך להיות שוחט חסיד וירא שמים – ומחזירים אותו הביתה שחוט. אז צריך למרוט את העופות ולמלוח וכו' – להכשיר את העוף עם כל הפרטים, כל ההלכות – ולבשל את העוף הטרי, שבטח גם יוצא הכי טעים. זו מצוה שמסורה בעיקר לנשים, לאמהות. היום לא כל כך מצוי – אולי מתאים שיהיה מבצע של "באתי לגני", שבת תקח עוף לשוחט ואחר כך למרוט את הנוצות ויחד עם אמא להכשיר את העוף ולבשל מרק עוף ועוף. זה מבצע של הבנות, האחים של הבנות צריכים ללמוד שחיטה. למישהי כאן יצא בכלל פעם להחזיק עוף חי? אולי בכפרות – זו ההתחלה של הענין, לפחות שהבנות ילמדו להחזיק את העוף. קצת הארכנו בשביל לצייר טוב את הסיפור כאן – הולכת האמא של ר' פולע כהן, סבתא של ר' יואל כהן – עם עוף ביד אחת והילד הקטן ביד השניה ובטן גדולה של הריון, עוברת את העיר כדי להגיע לשוחט שגר על ההר ממול.

באותה שעה ישב אדמו"ר הריי"צ במרפסת, ובראותו אשה במצב כזה (הוא לא הכיר אז את אמי), הולכת בקושי, עם ילד ועם עוף בידה, עצרה ואמר לה: אם רצונך אשחוט אני את העוף עבורך. וכך מנע ממני את ההליכה לשוחט.

הרבי הריי"צ רואה את המחזה ומיד קופץ לעזור לה – הוא מציע לה לשחוט בעצמו את העוף. רואים כאן שהרבי הריי"צ ידע לשחוט, אבל בדרך כלל הוא לא היה שוחט – זה לא היה המקצוע שלו. בשביל לשחוט צריך סכין מיוחדת וכו' – למה היתה עם הרבי הריי"צ בחופשה ערכה של כלי שחיטה? כנראה שהוא היה שוחט עבור אביו, הרבי הרש"ב. פעם כשצדיק היה נוסע – ולא רק צדיק, גם סתם יהודי ירא-שמים – הוא היה לוקח איתו שוחט, כדי שיהיה מי שישחט לו בשר. כנראה שהרבי הריי"צ שחט עבור אביו ועבורו, אבל לא שחט עבור אחרים. כאן, כשהוא ראה את מצבה של האשה, הוא מיד הציע לשחוט עבורה וחסך לה את ההליכה הקשה.

וסיים ר' פולע: מכאן רואים את גודל אהבת ישראל שאצל רבותינו הקדושים.

יש הרבה סיפורים על רבותינו נשיאינו שעזרו ליהודים בדברים פשוטים[לד], גם כשהעזרה היתה לעשות דברים שאינם מתאימים לאדם חשוב. גם על הרבי והרבנית יש סיפורים כאלה, שהיו הולכים יחד לעזור ליהודים. לדוגמה, מסופר שבתחלת הנשיאות היו נכנסים למונית ונוסעים לאזור רחוק בניו-יורק – שאף אחד לא ידע – לבקר בבית של איזה זוג לשבת אצלם בבית ולדבר אתם כדי לעשות שלום בית.

לאיזו ספירה מתאים הסיפור הזה? [חסד.] זהו ספור של אהבת ישראל ומתוכה עשית חסד עם הזולת.

חו"ב: עוד נתראה...

הסיפור הבא[לה] קשור גם הוא למסירות הנפש של הרבי הריי"צ וחסידיו. אחרי שנגזר על הרבי היפך-החיים והוא ניצל בנס שלחו אותו לגלות, ובסופו של דבר הוא גורש מרוסיה. לפני שהוא עזב את רוסיה באו חסידים להפרד:

בעת שהרבי עזב את רוסיה, בשלהי חודש תשרי תרפ"ח, באו החסידים להיפרד ממנו טרם נסיעתו, וביניהם הייתה גם משפחתו של ר' חאניע מרוזוב (אשתו וילדיו, כי ר' חאניע עצמו היה באותה עת אסור בבית האסורים, או משולח לסיביר).

בנו הקטן, ר' שלום, נאחז ברבי ולא רצה להניחו ואמר הרבי: "מען וועט זיך נאך זעהן..." ['עוד נתראה'].

צריך לצייר את הסיפור: הרבי הריי"צ בדרך לצאת מרוסיה, ומגיעה להפרד ממנו משפחתו של ר' חאניע (אלחנן) מרוזוב – טוב להכיר את השמות האלה, שמות של בעלי מסירות נפש – כאשר ר' חאניע עצמו נמצא במאסר או בסיביר בשל פעולותיו לחיזוק היהדות, אליהן נשלח על ידי הרבי. יש שם בן קטן, ר' שלום, שאביו במאסר וכעת הרבי עבורו כמו אבא (דבר טוב – לא טוב שאביו במאסר, אבל טוב שהוא מתייחס כך לרבי), והוא אוחז בו ולא רוצה לתת לו ללכת. הרבי מרגיש את הצער שלו ורוצה להרגיע אותו, ומבטיח לו – אומר לו בבטחה – 'עוד נתראה'. בימים ההם ובמצב שהיה, כשהרבי יוצא מחוץ לרוסיה והם נשארים בתוך רוסיה, מאד לא פשוט להבטיח שהם עוד יתראו, אבל כך אמר לו הרבי.

עברו 22 שנה, ודברי הרבי התקיימו (ממש בתקופה זו של השנה, לפני שבעים שנה):

ואכן, חרף כל התהפוכות בימי האופל, בחודש טבת תש"י – חודש לפני הסתלקות הרבי הריי"צ – הגיע ר' שלום לחצרות קדשנו. כשנכנס ל"יחידות", אמר לו הרבי: "נו, מען זעט זיך" ['נו, מתראים'].

כל סיפור היא מוסר השכל – מוסר השכל וכח בנפש. מה מוסר ההשכל של הסיפור? [הראיה למרחוק של הרבי.] נכון, ולאיזה ספירה שייכת ראיה למרחוק? מי רואה את הנולד? [חכם.] "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[לו]. יש כאן גם חכמה, ראית העתיד, וגם בינה – הבינה, שנקראת גם 'לעתיד לבוא' ו'עולם הבא'[לז], היא העתיד המשמח שרואים (שמחה היא פנימיות הבינה[לח], "אם הבנים שמחה"[לט]).

יש כאן עוד לימוד חשוב: הרבי רואה ילד בוכה, והוא מסתכל לתוך הנשמה שלו – יודע מה הוא צריך לשמוע, מה ירגיע אותו, ואומר לו מה שהוא צריך, ש'עוד נתראה'. את ההסתכלות הזו כל אחד צריך ללמוד, להתייחס כך לזולת. מה שהרבי אומר לו הוא לא רק ראית העתיד, אלא מה שהוא צריך לשמוע כרגע ושיחזק אותו במשך כל הזמן עד שהדבר יתגשם. איזה צדיק דבר על המעלה של להתראות עם הצדיק? רבי נחמן מברסלב אמר[מ] שיש הרבה תועלת בכך שאדם יראה את עצמו עם הצדיק, פשוט ידמיין את עצמו עם הצדיק – הוא אומר שהדבר יכול להציל אותו במצבים קשים ובנפילות. הרבי אמר לר' שלום ש'עוד נתראה' והאמירה הזו ודאי לוותה אותו ושמרה עליו כל השנים ברוסיה – עד שהוא זכה לצאת משם ולהתראות עם הרבי.

נעשה עוד גימטריא – כמה שוה 'להתראות עם הרבי'[מא]? 1369. מישהי מכירה את המספר הזה? 1369 הוא מספר מושלם, רבוע – 37, יחידה (גילוי היחידה שבנפש, כמו בזמן 'יחידות' עם הרבי) ברבוע. והוא עולה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[מב] ("זה רוחו של מלך המשיח"[מג]).

דעת: קדושה נמשכת לקדושה

את הסיפור הבא[מד] כבר ספרנו והסברנו פעם[מה] באריכות. כעת נאמר בקיצור:

כשקנה החסיד ר' שמואל גוראריה המכתבים וכלים שונים מהגניזה דחרסון, שהיו שייכים להבעש"ט ותלמידיו, והביאם לרוסטוב במתנה לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב – כ"ק אדמו"ר לקח כל אחד ואחד, ואמר: זה אמת וזה אינו אמת. כן בירר כל אחד ואחד בייחוד. וכ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר לו שיראה את כל החבילה לבנו, כ"ק הריי"צ.

אח"כ נכנס לבנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ולא סיפר לו דבר ממה שאמר כ"ק אביו. וכ"ק הריי"צ נטל גם-כן בזה הסדר, ובירר ממש כמו כ"ק אביו.

אצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לא הרהיב עוז בנפשו לשאול מאין הוא יודע, אבל אצל כ"ק מוהריי"צ, שהיה לו עמו קירוב הדעת, שאל לו מאין הוא יודע מה אמת ומה שהוא אינו אמת.

ענה לו כ"ק: כל יהודי יש בו קדושה, וכאשר הוא אוחז דבר שבקדושה – אז יש כח המושך. קדושה נמשך לקדושה.

טוב מאד שיהיה לאדם חפץ מצדיק, הדבר מעורר לעבודת ה'. יש אנשים שיש להם סירטוק או חולצה של הרבי, וגם כשהרבי חלק מטבעות או שטרות יש בכך אותו ענין. הרבי הריי"צ הסביר שליהודי יש 'מגנט' של קדושה, שנמשך לקדושה ומושך אליו קדושה. הוא נמשך לחפץ שיש בו קדושה אמתית, חפץ שהיה שייך לצדיק, והקדושה אצלו בנפש מתעוררת ומתחזקת מכח הקדושה באותו חפץ. ל'מגנט' הזה יש גם שייכות לעבודת הבירורים – בו טמון הכח של יהודי לזהות ולמשוך את הניצוצות שצריך לברר ולהעלות מתוך המציאות.

איזה כח בנפש הוא ה'מגנט' הזה? אמנם מגנט בגימטריא אמונה (לשון אמנות וכן לשון כלי, מנא בארמית, מתאים לסיפור על זיהוי כלי קדש), אבל כאן הכוונה לאמונה כפי שהיא נמשכת במודע של הנפש. בסיפור הראשון הארכנו לדבר על כח האמונה, הכח הכי גבוה בנפש, והסברנו שכאשר יהודי מאמין הולך ברחוב – בכך גופא הוא פועל על המציאות. איפה האמונה מתבטאת בכחות המודע שבנפש? הכתר הוא העל-מודע, אבל במודע הכתר מתבטא בדעת (ועל כן הם 'מתחלפים' – "כאשר אתה מונה את הכתר אי אתה מונה את הדעת וכאשר אתה מונה את הדעת אי אתה מונה את הכתר"[מו], כדי לשמור על קדושת המספר עשר, "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה"[מז]). ה'מגנט' שמושך קדושה במודע, בהכרה מלאה, הוא ספירת הדעת, שאדמו"ר הזקן מסביר[מח] שהיא התקשרות והתחברות. ליהודי יש דעת, בעוד שלאינו-יהודי אין דעת, לכן יש ליהודי כח להמשך לקדושה ולהעלות את הניצוצות הקדושים.

הדעת היא גם הכח להבחין ולהבדיל – הכח באמצעותו הבדילו הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ בין החפצים האמתיים לחפצים המזויפים. וכך אמרו חז"ל – "אם אין דעת הבדלה מנין?"[מט]. הסיפור גם מלמד על הקשר העצמי בין הרבי הרש"ב לבין בנו יחידו, הרבי הריי"ץ, בסוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[נ] – "כי תדע" דווקא, כח הדעת מקשר בין האב לבנו (לא כל אב זוכה להיות קשור לבנו בקשר עצמי מודע, להיות בדעה אחת עם בנו).

גבורה: "והוי' יראה ללבב"

גם את הסיפור הבא[נא] סיפר ר' פולע כהן, וגם הוא שייך לשחיטה:

סיפר לי תמים אחד שהיה שו"ב באחת המושבות שבסביבות מוסקווה, ואחר כך קמה מחלוקת נגדו.

כתבו לרבי, וגם הוא כתב אל הרבי, והרבי ציווה עליו לעזוב את השחיטה. כעס מאד השוחט על הרבי, משום שבגלוי לא הייתה סיבה אשר תצדיק איסור זה.

תפקידו של שוחט ובודק בעירה יהודית מאד חשוב לחיים היהודיים, כמו תפקידו של הרב. לפעמים כתוב שעל השוחט להיות ירא שמים אפילו יותר מהרב – את השוחט 'אוכלים', מה שהוא שוחט נכנס אליו לגוף, אז הוא עוד יותר משפיע אפילו ממה שהרב אומר. לפעמים יש מצב שעל השוחט יש שמועות לא טובות, מרננים עליו שעשה משהו, ואז תפקיד הרבנים לבחון האם הוא יכול להמשיך לשחוט או שצריך להעבירו מתפקידו, לפטר אותו. בסיפור כאן כנראה כולם היו חסידים – כתבו לרבי על המחלוקת כנגד השוחט וגם השוחט כתב מכתב כדי להצדיק את עצמו, והרבי אמר לו להפסיק לשחוט. כנראה הוא לא היה כל כך חסיד, והוא כעס על הרבי, שלא הבין-התחשב בו ובתשובתו.

הסיפור התרחש כשהרבי הריי"צ עוד היה ברוסיה, ולכן כעבור זמן – כאשר הרבי הריי"צ הגיע למוסקבה – הוא יכול היה להכנס אליו ולשטוח את טענותיו:

כאשר היה הרבי במוסקווה, נכנס אליו הנ"ל ליחידות בבית השו"ב ר' חיים זלמן גורדון.

בצאתו מן היחידות סיפר לי: שתבע מהרבי מדוע אסר עליו הרבי את השחיטה? מה פסול מצא בו?

אמר לי הרבי: כתיב "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" מיר זיינען שייכות צום אנדער האלבן פסוק ['אנו שייכים לחלק השני של הפסוק']. כשאמר לי הרבי זאת לא הוספתי לשאול עוד.

אם השוחט היה חסיד הוא היה צריך להבין – וצריך ללמד עליו זכות שכך אכן היה – שכדאי היה כל הסיפור כדי 'להוציא' מהרבי את הווארט הזה, על השייכות של הרבי לחלק השני של הפסוק.

"והוי' יראה ללבב" – סוד בית דוד

איפה כתוב "האדם יראה לעינים והוי' יראה ללבב"[נב]? [בספר שמואל.] כאשר שמואל נשלח למשוח את דוד המלך הוא חושב בהתחלה למשוח את אחיו הגדול, אליאב, וה' אומר לו שהוא לא מתאים למלוכה – אתה, האדם, רואה לעינים ושופט לפי מראה עיניך, אבל אני, ה', רואה ללבב ויודע שאינו מתאים. פלא, שמואל הוא הנביא הכי גדול אחרי משה, כתוב שהוא שקול כנגד משה ואהרן[נג], וה' אומר לו שהוא רואה רק לעינים ואילו ה' רואה ללבב – וכאן הרבי הריי"צ אומר שלו יש שייכות לחצי השני של הפסוק, "והוי' יראה ללבב"[נד].

על מי כתוב עוד שאינו שופט למראה עינים? [על משיח.] נכון. במשיח – שבא מצאצאיו של דוד המלך, אותו מושח כאן שמואל – כתוב "והריחו ביראת הוי', לא למראה עיניו ישפוט וגו'"[נה]. אם "האדם יראה לעינים" סימן ש"הוי' יראה ללבב" הוא "לא אדם" – איפה כתוב שה' הוא "לא אדם"? גם אצל שמואל הנביא. כאשר שאול המלך – הראשון שמשח שמואל – טעה ולא הרג את אגג מלך עמלק שמואל אמר להביאו אליו ושיסף אותו. מה פירוש לשסף? [להרוג.] כן, אבל איך? שיסוף הוא חיתוך שתי וערב. עוד לפני כן שמואל אומר לשאול שה' יעביר את המלוכה ממנו לרעו הטוב ממנו ואומר לו שהדבר מנוי וגמור – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[נו]. הפשט ש"נצח ישראל" הוא ה' – הנצח של עם ישראל, הנצחיות שלנו וגם הנצחון שלנו – אבל מוסבר[נז] ש"נצח ישראל" מתייחס למלכות בית דוד. אם כן, דווקא לבית דוד – עד לדוד מלכא משיחא – יש שייכות לחצי השני של הפסוק.

כך, בפסוק "האדם יראה לעינים והוי' יראה ללבב" ה' מורה לשמואל לעבור מהזדהות עם שאול להזדהות עם דוד. כל זמן ששמואל מזוהה עם שאול הוא מתפעל מ'חיצוניות', ממה ששאול הוא "משכמו ומעלה גבֹה מכל העם"[נח]. וכן כתוב כאן לגבי אליאב, "ויאמר הוי' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבֹה קומתו כי מאסתיהו [היינו בעצם מה שה' מאס בשאול] כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים והוי' יראה ללבב" (דוד הוא "איש כלבבו"[נט] של השי"ת)[ס].

והנה, הרבי בכל דור, נשיא הדור, הוא המשיח שבדור – כפי שראינו אצל הרבי – והוא גם יודע זאת (פעם שלח הרבי הריי"ץ את חתנו הרבי החוצה לשמוע מה מדברים ה'עולם'. הרבי חזר ואמר שה'עולם' אומרים שהרבי הוא המשיח, וחייך הרבי הריי"ץ, כנראה זה מה שהוא רצה לשמוע...). מצד זה אומר הרבי הריי"צ שיש לו שייכות לחצי השני של הפסוק, "והוי' יראה ללבב".

מה מוסר ההשכל עבורנו? בשביל שיתגלה המשיח צריכים שבכל אחד מאתנו יתגלה ניצוץ משיח, עד שמגיעים ל'מסה קריטית' שתגלה את המשיח עצמו. אם כן, צריך לגלות אצל כל אחד את השייכות ל"הוי' יראה ללבב" והשפיטה לא למראה עינים. כאן השייכות של הרבי לחצי השני של הפסוק היא בשביל לדון את השוחט לכף חובה (לטובתו, כמובן) – על אף שבגלוי אין רואים סבה שיפסיק לשחוט, הרבי רואה ללבב ויודע שהוא לא מתאים לשחיטה. ככלל, מי שרואה ללבב דן את האדם לכף זכות, וכמו שאמרו חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"[סא], אל תדון לפי מראה עינים אלא תנסה להכנס למקום הפנימי שלו, לראות ללבב, ולדון אותו לכף זכות לפי הלב שלו. אך לפעמים, אם לבו פגום וצריך תיקון, יש לדון אותו לכף חובה (שגם זו זכות עבורו), לטובתו ולטובת הצבור התלוי בו. באמת, החובה שרואה רבי כאשר מביט ללבב היא חיבה, הרי את כל היהודים הוא מחבב ואוהב כבבת עינו וחפץ להצדיקם (הרבי הוא המשיח שבדור שנקרא "גואל צדק", הוא גואל את ה"צדק" במה שמקיים בתכלית את הפסוק "בצדק תשפֹט עמיתך"[סב] – "הוי דן את כל האדם לכף זכות"[סג]).

שחיטה, דין ויראה

לאיזו ספירה שייך הסיפור הזה? [גבורה.] נכון. בכלל דין שייך לספירת הגבורה, מדת הדין, ובפרט שהרבי כאן 'דן' את השוחט לחוב והורה לו לחדול מלשחוט. גם ה"לא למראה עיניו ישפוט" אצל המשיח שייך למדת הגבורה-היראה, שהרי הניגוד ל"מראה עיניו" הוא "והריחו ביראת הוי'" דווקא. בכלל, לאיפה שייכת שחיטה? חז"ל אומרים[סד] שמי שנולד במזל מאדים עלול להיות שופך דמים – הוא שייך לצד הדין והגבורה – ועליו לנתב את תכונותיו למצוה כמו שחיטה. השוחט שייך למדת הדין דקדושה, ולכן חשובה במיוחד יראת השמים שלו – השומרת ומתקנת את הגבורה שבאופיו.

תפארת: הרופא הגדול ביותר

רפואה ברחמים

הסיפור הבא[סה] הוא שוב סיפור מהשנים האחרונות של הרבי הריי"צ, לקראת ההסתלקות שעוד מעט יהיה שבעים שנה ממנה:

סיפר ר' אברהם מאיור:

כידוע בשנותיו האחרונות של הרבי הריי"צ בעלמא דין, בעת שהיה בארצות הברית, היה המזכיר ר' משה ליב ראדשטיין עומד בעת היחידות, ומעביר לנכנסים את דברי הרבי, כיון שלא כולם יכלו להבינו מפני קושי ההברה.

בדרך כלל יחידות היא, כשמה, הרבי לבד עם החסיד. חסידים מסבירים[סו] ש"יחידות" היא מלשון יחידה – היחידה שבנפש של החסיד מתחברת עם היחידה שבנפש של הרבי. אמנם, בשנים האחרונות הרבי הריי"צ היה חולה ומשותק, ובקושי יכול היה לדבר – לכן עמד ביחידות גם מזכיר, שהיה רגיל והבין יותר את דברי הרבי, כדי לעזור למי שנכנס ולא מצליח להבין את מענה הרבי. כנראה שמאותו מזכיר יודעים את התוכן של היחידות שמתוארת כאן:

פעם אחת נכנס מישהו לרבי, והתאונן שהרופאים אמרו לו שבגופו מקננת אחת המחלות הגרועות, ולכן בא לרבי. אמר לו הרבי שיבקר אצל רופא גדול ומומחה, אבל האברך אמר: "איך בין יעצט ביי דעם גרעסטן דאקטאר" ['אני כעת נמצא אצל הרופא הגדול ביותר'].

פני הרבי השתנו, ובמאמץ (כידוע) סובב את פניו לצד שמאלו, אל החלון, והסתכל אל השמים ובירכו.

מיד הרגיש החסיד שהחולי סר ממנו, ואכן בבדיקות שערך לא מצאו הרופאים שום רושם למחלה. וכמו שאומרים "אראפגענומען מיטן האנט.." [הרבי 'הסיר בידו' את המחלה].

לאיזו ספירה שייך הסיפור הזה? [תפארת.] יפה, רפואה שייכת לספירת התפארת[סז]. מה הרבי הריי"צ עשה כאשר הוא הסתכל לשמים? הרבי הריי"צ רחם על אותו חסיד, וכאשר הוא הסתכל לשמים הוא עורר עליו רחמי שמים. רחמים הם פנימיות התפארת[סח]. כמובן, גם זהו מוסר השכל עבור כל אחד ואחת – צריכים לרחם על החבר ולעורר עליו רחמי שמים, וכך ממשיכים לו רפואה.

רבי נחמן והרבי הריי"צ

החסיד הפקח כאן אומר שהרבי הוא הרופא הגדול ביותר – 'מה הרבי שולח אותי לחפש רופא מומחה? הרבי הוא הרופא הגדול ביותר!'. איזה עוד צדיק, שכבר הזכרנו קודם, אמר שצריכים ללכת לרופא הגדול ביותר? [הרמב"ם?] הרמב"ם אמר[סט] שהחכמים הם רופאי הנפשות, אבל היה צדיק – שכבר הזכרנו קודם – שאמר שצריך ללכת לרופא הגדול ביותר, והוא התכוון לצדיק הגדול ביותר, ובעצם התכוון לעצמו. רבי נחמן אומר[ע] שכדי לתקן את הנפש צריך ללכת לרופא הגדול ביותר, והוא התכוון לעצמו.

יש סיפור שהרבי הריי"צ בעצמו לקח איתו בנסיעות – לפחות בנסיעה אחת – ליקוטי מוהר"ן. כמו שספרנו קודם, שצריך הבחנה מה באמת חפץ של צדיק ומה מזויף, גם בסיפורים צריכים הבחנה ודיוק. את הסיפור הזה שמעתי מידיד-נפשי (שגם חתן נכדה אמש), שיהיה בריא וחזק[עא]: פעם הרבי הריי"צ בקר בפולין, כנראה בוורשה, והגיעו אליו הרבה יהודים – לא חסידי חב"ד – עם פתקאות. כשמגיעים לרבי בדרך כלל מבקשים ענינים גשמיים – בני חיי ומזוני שאנשים נזקקים להם. כך היה אצל 99.99% מהחסידים שם – חסידי פולין. פתאום יהודי אחד שנכנס הגיש פתקא שכולה בקשות רוחניות – שיהיה לו ישוב הדעת ללמוד, שיזכה להתפלל בכוונה וכו'. זה היה מאד נדיר, אז הרבי הריי"צ התפלא ושאל אותו מיהו, איזה חסיד הוא, והוא אמר שהוא חסיד ברסלב. הרבי הריי"צ פתח את התיק והראה לו שיש אתו בנסיעה לקוטי מוהר"ן והוא לומד בספר זה. בכלל, הסברנו כמה פעמים שיש קשרים בין הרבי הריי"צ ורבי נחמן.

מלכות: גם אתה מאמין

הסיפור הבא[עב] הוא מראשית נשיאות הרבי הריי"צ, קצת יותר משנה אחרי שאביו הסתלק (השנה מציינים מאה שנה להסתלקותו). כפי שציינו, אלה היו הימים של מלחמת הקומוניזם – שהתבסס על כפירה מוחלטת – כנגד היהדות. השב"כ שם נקרא ג.פ.או והיה גוף, שנקרא יבסקציה, של יהודים שהצטרפו לקומוניסטים ונלחמו בכל התוקף כנגד היהדות. ה'יבסקצים' היו יכולים להיות נכדים או נינים של חסידים גדולים שהתקלקלו והצטרפו לקומיניזם. בסיפור כאן החוקר הוא כנראה אחד כזה, שלמד תורה והתקלקל, והוא מתפאר שאף שהוא יודע הכל על יהדות וחסידות הוא כופר גמור:

אחרי חג הפסח תרפ"א, כאשר התחילו הצרות ממלשינות ה"יבסקציה", גזרו על כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לבוא לחוקר של ג.פ.או.

החוקר התחיל בוויכוחים, כאילו הוא יודע דבר בעניני אמונה ויהדות, והתהלל שאין לו שום אמונה ח"ו.

ויאמר לו כ"ק אדמו"ר, שאינו אומר אמת [אתה שקרן!], שגם הוא מאמין. ויאמר לו כ"ק: מאין אתה נולדת? [שלשה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו[עג]. מה יענה מי שמוציא את האמונה בקב"ה?] ויאמר החוקר: מאבא ואמא.

ויאמר לו כ"ק: האם ראית בעיניך שנולדת מאב ואם? [הרי היית שם – אתה זוכר בעצמך שנולדת מאב ואם?] אפשר שנולדת מאבן?

ויאמר לו עוד כ"ק: אתה יודע, מכיון שאנשים אמרו לך, ואתה מאמין לדבריהם. הרי שגם אתה מאמין.

האמונה היא גם הכח הראשון בנפש וגם הכח האחרון – "אני ראשון ואני אחרון"[עד] – היא מתבטאת גם באמונה וגם במלכות. יש מלכות דקדושה ולעומתה יש מלכות הרשעה, איתה יש לנו מלחמה. מהי מלכות הרשעה? הכפירה. הרבי הריי"צ אומר לו שגם הוא, המתיימר לייצג את מלכות הרשעה, מאמין – כל מלכות היא אמונה, השאלה היא במה מאמינים. החוקר מאמין למה שאנשים אומרים. איך אומרים היום להאמין למה שאנשים אומרים? להאמין לתקשורת. בן אדם פותח עיתון או רדיו, או אמצעי תקשורת אחר, ושומע שם הרבה דברים. אין לו חוש הבחנה – כמו שספרנו קודם על הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ – להבחין בין חדשות אמתיות לבין שקרים, והוא מאמין לכל מה שהוא שומע שם. זהו פגם המלכות.

איך אומרים היום להאמין? השאלה במי נותנים אמון. מישהי זוכרת סיפור על צדיק שגם אמר למישהו שצריך להאמין בו? אל הלל הזקן בא אדם על מנת להתגייר ואמר לו שבתורה שבכתב הוא מאמין, אבל בתורה שבעל פה הוא לא מאמין – לכן הוא מבקש שהלל יגייר אותו וילמד אותו רק תורה שבכתב. הלל לימד אותו אלף-בית, ולמחרת אמר לו בית-אלף. הגר טען – אבל אתמול לימדת אותי הפוך! הלל אמר לו – ומי אמר לך שמה שלמדתי אותך אתמול הוא הנכון? לא כתוב בתורה מה הסדר של האלף-בית, ואין שום הכרח הגיוני שיהיה דווקא כך ולא הפוך – אז על מי אתה סומך, עלי? תסמוך עלי גם בכל עניני התורה שבעל פה![עה] תורה שבעל פה היא המלכות – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[עו]. כל אחד מאמין, והתיקון של המלכות הוא לדעת למי להאמין.

יסוד: וקווי ה' יחליפו כח

הרב מנחם מענדל דובראווסקי שימש זמן מה כראש ישיבה בליובאוויטש.

פעם אחת בעת שלמד את שיעורו עם התלמידים, נכנם הרבי הריי"צ וגמרא בידו, והתיישב מאחוריו לשמוע את שיעורו. השיעור היה במסכת קידושין, בעניין קנין חליפין.

בסיום השיעור נאנח הרב דובראווסקי. שאל אותו הרבי מדוע נאנח, והשיב שהעבודה קשה.

אמר לו הרבי: אולי יש לפרש גם את הפסוק "וקווי ה' יחליפו כח" על דרך עניין החליפין, כי ה' הוא בוודאי רב כח.[עז]

מתי אדם קונה משהו? כשהולכים לחנות וקונים משהו בכסף, הקנין הוא כאשר מושכים את החפץ. יש כל מיני סוגים של קנין, ואחד מהם הוא קנין חליפין – "המחליף פרה בחמור"[עח] – בו הקנין הוא כשמוסרים דבר אחד וזוכים בדבר השני. כאן אומר הרבי הריי"צ לראש הישיבה שנאנח על קושי עבודתו – קשה להכין שיעור וקשה להסביר את הדברים היטב לתלמידים – שאפשר לעשות 'קנין חליפין' עם הקב"ה, לפי הפסוק "וקוי הוי' יחליפו כח"[עט]. זו תשובה שמתאימה דווקא לתלמיד חכם, שיבין את הדברים, וכאן אומר זאת הרבי הריי"צ לראש הישיבה אחרי שהעביר שיעור במסכת קידושין – בהשגחה פרטית, זו המסכת שלומדים כעת בישיבות חב"ד – על קנין חליפין.

לפעמים אומרים שה' הוא 'כל יכול', אבל כאן הביטוי הוא "רב כח", כלשון הפסוק "גדול אדונינו ורב כח"[פ]. זהו פסוק חשוב, שגם לומדים ממנו בקבלה[פא] את "שיעור קומה של יוצר בראשית", שהוא כמנין "ורב כח", רלו פרסאות וכו' – לא הנושא שלנו כרגע, רק להדגיש את חשיבות הכינוי של ה' 'רב כח'. הרבי אומר שה' הוא רב כח, ואפשר לעשות איתו קנין חליפין ולקבל ממנו כח. מה אנחנו נותנים לה' ומקבלים תמורתו כח? הפסוק אומר "וקוי הוי' יחליפו כח" – מה אדם יכול לתת לה'? את התקוה שלו, לקוות לה'. הפסוק הכי חזק של תקוה לה' הוא הפסוק שמסיים את פרק כז בתהלים, הפרק שאומרים באלול ועד הושענא רבה – "קוה אל הוי', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל הוי'"[פב]. ה' לוקח את התקוה של היהודי ונותן לו תמורתה כח[פג].

לאיזו ספירה שייך הסיפור הזה? יש כמה אפשרויות. אפשר לומר שהוא שייך לספירת הנצח (והרמז: "וקוי הוי'" עולה נצח), בה נמצא הבטחון הפעיל וצריך לזכור "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[פד] – זו התודעה של הנצח, שאת הכח מקבלים מה'. אבל החידוש כאן בסיפור הוא החליפין עם ה' – מי עושה את החליפין? הצדיק, ספירת היסוד (והרמז: הערך הממוצע של ד התבות "וקוי הוי' יחליפו כח" הוא יסוד!). הביטוי "וקוי הוי'" מופיע פעמיים בתנ"ך, כאן בישעיהו ובתהלים – "וקוי הוי' המה יירשו ארץ"[פה]. יש באותו פרק בתהלים גם "וענוים יירשו ארץ"[פו] ו"מבֹרכיו יירשו ארץ"[פז] ו"צדיקים יירשו ארץ"[פח] – אבל הכל מתחיל מ"וקוי הוי' המה יירשו ארץ". הכל סוגים של צדיקים שיורשים את הארץ ("וקוי הוי'" מצד הנצח שביסוד, "וענוים" מצד המלכות שביסוד, עטרת היסוד, "מברכיו", לשון כריעת ברך והכנעה, מצד ההוד שביסוד, "צדיקים" עצם ספירת היסוד, "וצדיק יסוד עולם"[פט]) – הצדיק-היסוד יורש את הארץ-המלכות (כמו הפסוק האחרון בפרק, וכמו פסוק אחר בישעיהו – "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"[צ]). לכן נשים את "וקוי הוי' יחליפו כח" בספירת היסוד-הצדיק[צא].

היסוד בלב הוא כנגד ספירת הדעת במוחין (ענין שתי הספירות הללו הוא התקשרות). היסוד עולה לדעת (דרך הקו האמצעי, לשון תקוה) להמשיך משם הארת דעת ה' לתת למלכות. היינו גם ענין קנין חליפין – כל קנין הוא בדעת (בשביל קנין צריך "דעת מקנה" ו"דעת קונה", ועוד אמרו חז"ל "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית"[צב]) – תקות הצדיק עולה לדעת וממשיכה משם כח אלוקי, עושה קנין חליפין עם ה'. קודם אמרנו שעצם מהות ספירת הדעת הוא בחינת חליפין – הדעת מחליפה את הכתר, המודע מחליף את הלא-מודע.

ועוד רמז: כתוב שהיסוד נוטה לשמאל[צג], לגבורה, והוא סוד השם של הרבי הריי"ץ, יוסף יצחק – יוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם" ויצחק הוא הגבורה, "פחד יצחק"[צד]. בסיפור הגבורה הרבי העביר את השוחט, כנראה שפסל את הסכין שלו (יראת השמים של שוחט מתבטאת בעיקר בכשרות הסכין, שיהיה מלוטש היטב. נהוג שהרב בא לבדוק את סכין השוחט[צה]). סכין השוחט (שהוא סמל מובהק בקבלה לספירת היסוד) נקרא 'חלף', לשון חליפין (העלאת חיות לה' והמשכת שפע מה'). גם בסיפור החסד הרבי שחט לאשה, השתמש בחלף. נמצא שהיסוד, הצדיק, ממשיך גם מהדעת, גם מהחסד וגם מהגבורה (כאשר שרש החסד והגבורה בתרין עטרין דדעת).

הוד: מהר יותר

אחרי המאסר של הרבי הריי"צ, עם גזר דין מות שנמתק, הוא נשלח לגלות. גלות איננה כמו כלא, אלא כמו עיר מקלט – הוא חפשי, אך אסור לו לצאת מהעיר אליה הוא מוגלה. על כך מסופר:

כאשר בא כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרפ"ז לעיר גלותו קאסטראמא, אמר בעל הבית שאצלו התאכסן הרבי: פה היה בגלות רבי חמש שנים.

ויאמר כ"ק לבעה"ב: "מיר וועלן דאס מאכן שנעלער" ['אנו נעשה זאת מהר יותר'] (או "פריער" ['מוקדם יותר']).[צו]

בעל הבית ספר על רבי ששהה באותה אכסניא חמש שנים, ובכך רמז לרבי על שנות הגלות הצפויות לו, אך הרבי אמר לו ש'אנחנו נעשה זאת מהר יותר'. כמה זמן שהה הרבי בגלות? מ-ג' תמוז עד י"ב-י"ג תמוז, כעשרה ימים – הרבה יותר מהר... אומרים ש'עילוי' עושה דברים מהר. כך, כאשר שאלו את הרבי איך הוא מסתדר עם לא יותר משעתיים שינה ביממה – ולפעמים פחות, בסוכות הרבי כלל לא ישן – והרי יש גם גוף גשמי שצריך את שלו, הרבי השיב שהוא 'ישן מהר'. כלומר, הרבי לא מוותר על איכות השנה הנדרשת לגוף, אך הוא מספיק אותה מהר יותר. כך כאן הרבי הריי"צ אמר שיסיים את הגלות מהר יותר.

לאיזו ספירה שייכת הגלות? שרש הגלות הוא בספירת ההוד, כאשר ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית"[צז] – ומתקיים בכנסת ישראל "כל היום דוה"[צח]. תיקון הגלות הוא להפוך חזרה את ה"דוה" להיות הוד (שייך גם ל"מודה אני" בו פתחנו – במדות הלב האמונה משתקפת בעיקר בהוד). כאשר נשיא ישראל גומר את הגלות מהר, ומחזיר את ה-דוה להיות הוד, הוא זוכה ל"הוד מלכות". על שלמה המלך כתוב "ויתן עליו הוד מלכות"[צט] – מה פירוש? חז"ל מסבירים[ק] שה' נתן לו מתנה, שהעטרה הולמת אותו. כאשר רוב האנשים חובשים את הכתר הוא לא מתאים להם, נראה מצחיק, כמו משחק, וסימן המלך מבית דוד הוא שהכתר הולם אותו. בספר יצירה רגל שמאל – ספירת ההוד בגוף – היא המנהיגה של חוש ההילוך[קא], וגם הריצה (הקשורה גם לספירת היסוד, בסוד "צדיק [יסוד] תמים [הוד]"[קב] הנאמר בנח, שבו, ביסוד, נאמר "עד מהרה ירוץ דברו"[קג], "בו ירוץ צדיק"[קד]), וממנה הכח לסיים את הגלות מהר יותר.

נצח: גם רגלך תבריא

נשאר עוד סיפור אחרון[קה]:

הרבי הריי"צ שמע פעם איך שחסיד אחד קובל בפני חברו על כאב ברגלו.

אמר לו חברו: בקרוב יבוא משיח, ורגליך תבריא.

השיב החסיד הראשון:

כלום לשם כך אנו מצפים לביאת המשיח? הרי המשיח בא לגלות אלוקות בעולם!

מי עוד אמר משהו דומה, שהענינים הרוחניים לא נועדים לרפואה גשמית? הרמב"ם[קו], שהיום היתה ההילולא שלו. האם מותר להתרפא בדברי תורה? [כן.] הרמב"ם פסק שלא. כאן לא מדובר בדברי תורה אלא במשיח, אבל החסיד אומר – אנחנו לא מחכים למשיח בשביל לפתור את כאב הרגל שלי, בשביל לפתור את הבעיות הגשמיות, אלא כדי לגלות אלקות בעולם.

הרבי הריי"צ שמע את השיחה, והוא הצדיק את המענה של החסיד הראשון וגם את מה שאמר לו החסיד השני:

נענה הרבי ואמר:

זה נכון, אבל ביאת המשיח תביא גם לרפואת הרגל.

באמת מחכים לביאת המשיח בשביל לגלות אלקות בעולם, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[קז], אבל כאשר המשיח יתגלה גם הרגל תתרפא (בסוד "עד דמטו רגלין ברגלין"[קח], שלמות הבירור ותיקון התחתונים על ידי מלך המשיח). הדבר מתאים לשיטת הרבי, שכל הענין הוא לחבר את הרוחני שברוחני עם הגשמי שבגשמי, הדברים לא נפרדים. איזו רגל כאבה לחסיד? לא כתוב בסיפור, אבל אנחנו ננחש – הגם שאסור לנחש... – שכאבה לו רגל ימין, כנגד הנצח (בחינת "ברא כרעא דאבוה"[קט] – סתם כאב הוא כ-אב, כמבואר אצלנו במ"א), הספירה שנשארה לנו בפרצוף. והוא סוד "איהו [תפארת] בנצח"[קי] – סיפור התפארת היה בנוגע לרפואה (רפואה פלאית של הרבי הריי"ץ) וכן סיפור הנצח הוא בענין רפואה (היות שהנצח שייך למוטבע שבנפש, הרפואה באה בדרך ממילא, משא"כ ביחס לרפואת התפארת, הבאה על ידי התעוררות רחמים רבים של "הרופא הגדול ביותר").

סיימנו פרצוף של עשרה סיפורים שאפשר להתבונן בהם לקראת ההילולא השבעים של הרבי הריי"צ – שהסיפורים יעשו אותנו מקושרים יותר, וגם שמחים יותר, כמו שהסברנו שכאשר רואים את עצמנו עם הרבי נעשים שמחים באמת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• החיים של יהודי הן עשית מצוות – טובה לעולם, לנשמתו וגם לה' יתברך.
• אמונה היא הנכס שאי אפשר לגזול מיהודי.
• האמונה פועלת תיקון גם על העולם, ורגע של בהירות האמונה יכול לפעול ולתקן כמו כמה שנים של לימוד תורה וקיום מצוות.
• התקוה להתראות עם הרבי מעודדת ושומרת גם בתקופות קשות.
• כשהזולת בצער יש להתבונן בנשמתו ולומר לו מה שהוא צריך לשמוע.
• ליהודי יש 'מגנט' של קדושה – הדעת-המודעות שלו לאמונה – הנמשך לקדושה (ומתעורר על ידי חפצא דקדושה, כמו חפץ של צדיק) ומושך אליו ניצוצות קדושים.
• החידוש של בית דוד בכלל ומשיח בן דוד בפרט הוא השייכות ל"והוי' יראה ללבב" – על כל אחד לגלות את ניצוץ משיח שבו, ולדון את הזולת לכף זכות מתוך ראית לבבו.
• כשצדיק אמת דן מישהו לכף חובה הוא עושה זאת מתוך חיבה – לתיקונו-טובתו ולטובת הכלל.
• חסיד צריך להיות פקח – להאמין בכחו של הרבי ולעורר אותו לפעול.
• על ידי התעוררות רחמים על הזולת ניתן לעורר עליו רחמי שמים ולהמשיך לו רפואה.
• יש לעשות עם הקב"ה קנין חליפין: לתת לו את התקוה שלנו ולקבל ממנו כח לעשות חיל.
• כתר המלכות הולם את הצדיק-העילוי, שמסוגל לסיים את הגלות מהר.
• המשיח מחבר את הרוחני שברוחני עם הגשמי שבגשמי – רוצים שהוא יבוא כדי לגלות אלקות, אך כשהוא יבוא בדרך ממילא יתרפאו גם תחלואי הגוף.