בע"ה

אור לז"ך טבת תש"פ

תכלית המכות האחרונות

אור החיים בא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הופעת מדת הרחמים

הפרשה פותחת ב"ויאמר הוי' אל משה"[ב] – אמירה רכה בשם הרחמים – ובאור החיים שלשה הסברים, המכוונים כנגד עיקרי מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת:

א. "לצד השליח שהוזכר בסמוך, 'אל משה', כי הם דברים שישמח בהם צדיק כי חזה נקם... כי הם דברים הסועדים את לבו". "ישמח צדיק כי חזה נקם"[ג] היינו גילוי המשיח, "גואל אחרון", במשה, "גואל ראשון". אצל "גואל ראשון" התממשה בשורת "בא אל פרעה" – לבא אל תרבות או"ה ולעשות בה כרצונו – בדרך של "אתכפיא סטרא אחרא", אך שאיפת "גואל אחרון" היא לפעול בדרך של "אתהפכא", לקיום היעוד "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[ד]. הרחמים והשמחה למשה שייכים לתפארת, אשר הדעת – מדת משה[ה] – היא נשמתה הפנימית[ו].

ב. "לצד שלא היה ה' שולח המכה תיכף ומיד, עד שהיה שולח להתרות בו קודם... וזה הוא ממדת החסד והרחמים" – מדת החסד מעניקה התראה ואורכה אפילו לפרעה.

ג. "כי אפילו מדת הרחמים הסכימה בשמחה לעשות דין ולהנקם מאויב זה" – הסכמת מדת הרחמים לדין, היינו מדת הגבורה.

לפי חכמת הצירוף[ז], סדר המדות – תפארת-חסד-גבורה (ויה) – הוא צירוף מדת התפארת, שפנימיותה רחמים, מדת שם הוי' המופיע כאן באמירה הרכה (כלל פירושי האוה"ח).

תיקון המוחין

"כי אני הכבדתי את לבו" מדגיש למשה שהכבדת הלב כאן היא מעשה ה', "כי מטבע אדם, לוּ יהיה לבו קשה כאבן, ירעד ויפחד בראותו מכת הברד, וזה האיש עודנו ברשעו, אין זה ממדת אדם, אלא אלהים גזר עליו להקשותו". ה' עשה מפרעה 'אויס מענטש' שאינו מפחד ומתחרט ("לא אדם הוא להנחם"[ח] בקליפה) – קשיות ערף דקליפה (השייכת לפרעה אותיות הערף) שכנגדה תתגלה בישראל תכונת "כי עם קשה ערף הוא"[ט] למעליותא, בתוקף שלמעלה מטעם ודעת (שעל כן היא גורמת ל"וסלחת", סליחת עוון מהכתר).

אכן, העקשנות חסרת-הטעם ששרשה בכתר נמשכת לחכמה (טעם הנראה לעין) – "פלאי הפלאות" שעשה ה' בהצלת החטה והכוסמת[י] (כפי שהסביר בעל אור החיים) הכבידו את לב פרעה במחשבה שיש יוצאים מהכלל הניצלים ממכות ה' והוא סבר-הרגיש שגם הוא יוצא מן הכלל כזה.

ה' הדגיש למשה שהכבדת הלב היא ממנו, כדי שלא "יתחמץ לבבו בשליחותיו אל פרעה" בראותו שהוא מוסיף ברשעו – "לזה אמר לא תחוש לזה, כי אני הכבדתי לבו, וזולת זה, כשארף ממנו כובד לב, הנה הוא משלחם". במח הבינה נתפס כי עקשנות פרעה היא זמנית בלבד, משום שאינה שייכת לו בעצם, אלא רק מצד ה'.

אם כן, שלשת הפירושים כאן מכוונים כנגד כתר-חכמה-בינה. התוספת, "[הכבדתי את לבו] ואת לב עבדיו", באה לברר ולתקן את דעת משה, שלא יחשוב שאין "עבדיו" בכלל "פרעה" ("לצד שאמר משה בפרשה הקודמת 'ואתה ועבדיך' גילה דעתו כי הוא סובר שאין הזכרת עבדיו נכללת בהזכרת פרעה", וכדי שלא יטעה לחשוב שלא מה' יצא חיזוק לב עבדיו יש להבהיר זאת כאן).

בירור אמונת ישראל

הפסוק מדגיש שהכבדת לב פרעה היא "למען שתי אֹתֹתי אלה בקרבו". ה' חפץ לקרב אליו את ישראל, ותכלית המכות היא "להשכילם לראות ולהביט בעין הכחשת כל אמונה חוץ ממנו". לכן, גם אחרי הוכחת שליטת ה' בארץ בשבע המכות הראשונות, נדרשים "אֹתֹתי אלה" "להשלמת האמונה": מכת ארבה מוכיחה "כי הוא בורא רוח ועושה מלאכיו רוחות... להביאם גם להחזירם, גם לשאת את המתים לבל יהנו מהם המצריים"; מכת חשך מוכיחה "כי הוא בורא אור וחושך... כי הוא יוצר המאורות ושלט בהם" (ובכך "הכחשה למשתחוה לשמש או לירח"). מכת בכורות מראה "כי הוא היוצר צורה בתוך צורה ומכיר טיפת הבכור" (ובעקבותיה צוה ה' "קדש לי כל בכור"[יא], "ויהיה זה לזכרון כי הוא יוצרו מבטן לעבוד לו"). "אֹתֹתי אלה" נדרשים מצד עצמם, לבירור אמונת ישראל, ופרעה ברשעו 'זכה' שהם יתחוללו "בקרבו" ("וזולת טעם זה לא היה ה' משדד המערכות בשבילו לבד"). המכות מקבילות לספירות ממטה למעלה[יב] – שבע המכות הראשונות (בפרשת וארא) נועדו בעיקר להכאת פרעה הגוי, השייך למדות התחתונות (ולכן בין בכל אחת מהן 'חידוש אמונה' לישראל), ושלש המכות האחרונות (בפרשת בא) נודעו בעיקר לבירור אמונת ישראל, השייכים בעצם לשלש הספירות הראשונות[יג].

רמזי הפסוק

האתנחתא מחלקת את מלות הפסוק ל-7 ("ויאמר הוי' אל משה בא אל פרעה") ול-13 (המתחלקות בעצמן, ב'חתך זהב' לפי סדרת ה'אהבה' ל-8, אהב, ו-5, ה: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו") – בחינת נוקבא ודכורא, כנודע.

המלה העשירית בפסוק, "הכבדתי" (משרש כבד, בסוד "העשירי יהיה קדש להוי'"[יד]) – שאינה חוזרת שוב בתנ"ך ("לית", בלשון המסורה) – עולה אמת, 21² (סוד "אהיה אשר אהיה"[טו]); "הכבדתי" במילוי עולה 1378, 52 במשולש (הוי' פעמים נג, העולה גם "כי אני הכבדתי את לבו ואת"); ובמספר קדמי עולה 1653, 57 ("אל הוי'", נאו) במשולש. סך הכל עולות שלש הבחינות 3472 – ז פעמים מלכות (אל במשולש), אברהם פעמים דוד.

כל הפסוק עולה 4607 – 17 פעמים 271 (שני מספרים ראשוניים), המצטרפים (בסוד ה'יסוד' של המספר המקורי, 4607) ל-רפח הניצוצין הטמונים בקליפה (פרעה) וצריכים להתברר כאן[טז].