בע"ה

אור ל-ד' שבט תש"פ – רמת אביב

"נשיקות פיהו"

הערות ב"באתי לגני" תש"כ; חגיגת בר-מצוה שמואל שי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פעולת הדעת על כל העמים

קריאת שמע – ביטוי הדעת

ביום הבר-מצוה מי שהיה עד עכשיו ילד הופך להיות איש ומקבל דעת – הכח המבדיל בין ילד לאיש. "דעת גניז בפומא"[ב], לכן, כפי שמקובל[ג], המצוה הראשונה שהבר-מצוה מקיים היא קריאת שמע של ערבית – בדעת שבפיו הוא מייחד את הקב"ה, "הוי' אלהינו הוי' אחד"[ד].

זהו בעצם סימן על כל החיים – אנחנו פה, בעולם הזה, כדי להאמין ב"הוי' אלהינו הוי' אחד" וגם כדי לפרסם את האלקות בכל העולם עד שכולם, כולל הגוים, יכירו את ה' ויעבדוהו "שכם אחד"[ה].

"באתי לגני" תש"כ

כידוע[ו], הרבי לימד כל שנה אות אחת מהמשך "באתי לגני" – ההמשך שכתב הרבי הריי"צ על מנת שילמדוהו החל מ-י' שבט תש"י (בו הסתלק). השנה, שנת השבעים להסתלקות הרבי הריי"צ, הגענו – בפעם הרביעית[ז] – שוב לאות י, שהרבי אומר[ח] שהיא "העשירי יהיה קדש להוי'"[ט]. הרבי נוהג להביא במאמרים אלה את כל הרביים, והיום נחזור על חלק מהווארטים שהוא מביא במאמר הראשון על האות י – ד"ה "באתי לגני" תש"כ.

[הרב רוזנברג – המחותן, סבו השני של הבר-מצוה – חזר לפני כן על תורת הבעש"ט שמצוטטת באותו מאמר, אודות המעלה במוצא שפתיו של יהודי בתורה ותפלה. הוא ציין את המלאכים שנבראים מדיבורים אלה, והזכיר בענין סיפור שמספר הרבי הריי"צ[י] מימי ילדותו, כיצד אמר פעם תהלים במהירות גדולה ואביו, הרבי הרש"ב, הוכיח אותו ואמר לו כי מאמירת התהלים נבראים מלאכים אך מכיון שאמר את הפרקים בחפזון הוא נתן 'פאטש' למלאכים וגרם להם נזק. הרבי הריי"צ בכה מאד מהמוסר של אביו ולא יכול היה להרגע. אמו שאלה מדוע אמר כך לבנם – בן יחיד... – והרבי הרש"ב השיב: לא נורא, הדמעות תחדורנה בפנימיות ותשארנה לנצח.]

"למען דעת"

כשהוא מגיע לרבי הרש"ב – אבי הרבי הקודם, בעל המאמר "באתי לגני" – הוא מביא את דבריו[יא] על פסוק שאמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש (ואנו אומרים בסוף תפלת שחרית): "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד"[יב].

קודם דברו על מילוי יום ההולדת של שמוליק, כ"ג טבת – כף גימל טית בית תיו – ששוה 1430, מספר שמאד אוהבים כאן... 1430 עולה הכל פעמים הוי' – הוי' הוא הכל והכל הוא הוי' (ה"רצוא ושוב" התמידי של עצם הנשמה, כידוע בשם רבי אייזיק מהומיל[יג]). גם הפסוק "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד" הוא פסוק שלם ששוה 1430. כנראה שזו עבודתנו וגם העבודה של מלך המשיח.

השבירה והתיקון בדעת

הווארט של הרבי הרש"ב הוא שדעת היא (גם) לשון שבירה (כבפסוק "ויֹדע בהם את אנשי סֻכות"[יד]).

לעולם התיקון קדם עולם התהו שנשבר – הקב"ה היה "בורא עולמות ומחריבן"[טו], אומר שהעולם לא מוצא חן בעיניו, עד שהגיע לעולם הזה שכן מוצא חן בעיניו – וכתוב שהשבירה התחילה מספירת הדעת[טז]. כל ספירה היא מלך מ-ז מלכין קדמאין דתהו דמיתו – מלכי אדום שמלכו, בעולם התהו, "לפני מלָך מלך לבני ישראל"[יז], בעולם התיקון. המלך הראשון נקרא בלע בן בעור, המכוון בקבלה כנגד ספירת הדעת, והוא נשבר ראשון (כאשר "בתר רישא גופא אזיל"[יח] – שאר ו המלכים, בחינת "גופא", נשברו-מתו בזה-אחר-זה בעקבותיו). עבודתנו היא "לתקן עולם במלכות שדי"[יט], החל מתיקון בלע בן בעור – תיקון הדעת. משה רבינו נותן התורה הוא הדעת[כ], זו תכליתו, ו"הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[כא].

בכתבי הרש"ש[כב] מבואר שבלע בן בעור מלך ומת בח"י אלול – תחלת השבוע שלפני כ"ה אלול, יום בריאת-הבראת עולם התיקון. נמצא, ממילא, שיום השבירה שלו[כג] הוא גם יום תיקונו בשרשו, יום המסוגל ביותר להמשכת האורות המרובים דתהו בכלים רחבים דתיקון, הנוסחה המשיחית של הרבי[כד], כנודע – הכל על ידי שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן הזקן שנולדו באותו יום, כמבואר באריכות בכ"ד.

דעת שמתחילה משבירה

אכן, דעת היא גם לשון שבירה, כנ"ל, והרבי הרש"ב אומר (והרבי מביא במאמר) שעל ידי עבודתנו, עם ישראל, לייחד "הוי' הוא האלהים", גורמים שבירה למעליותא לגוים – "למען דעת כל עמי הארץ", שגם הם יגיעו לדעת, המתחילה מלב נשבר. הכל קשור למה שאנחנו קוראים היום 'המהפכה הרביעית' – הפצת התורה גם לעמי הארץ, עבודת מלך המשיח, שיעבדו כולם את ה' "שכם אחד", וכדברי רש"י על ק"ש ש"הוי' אחד" רומז לעתיד לבוא שיקויים היעוד, בהתגלות לכל באי עולם, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[כה].

פלאי פלאים, פירוש נפלא ביותר, שעל ידי שאנחנו מייחדים את ה' – שוב, המצוה הראשונה שמקיים הבר מצוה, יחוד הקב"ה עם ה"דעת דגניז בפומא" שלו – פועלים שגם עמי הארץ יזכו לדעת, שמתחילה משבירת הישות (הרגשת הנפרדות). לכל אחד יש קליפת ישות, אגו, שצריך לשבור. חידוש נפלא שגם גוי, שכולו קליפת הישות, יוכל לשבור אותה – אנחנו פועלים זאת על ידי יחוד "הוי' הוא האלהים", "הוי' אלהינו הוי' אחד" בקריאת שמע של ערבית ("ויהי ערב... יום אחד").

עבודה זו – לדעת וגם לפעול שכולם ידעו – היא מתוך כיף ותענוג, אבל היא מתחילה משבירת הישות, מלב נשבר, ראשית תיקון הדעת[כו]. כשיהודי זוכה לשבור את הישות שלו – זהו כיף, אתכפיא לשון כיף. אין יותר כיף ליהודי מהצלחתו לבטל את היש שלו. בראש השנה אומרים "אשרי העם יֹדעי תרועה"[כז], ויש פירוש דומה בחסידות[כח], 'אשרי העם שיודעים איך לשבור את עצמם' (תרועה גם לשון שבירה) – רק אז "הוי' באור פניך יהלכון". כך אומרים בראש השנה, וכך בר מצוה מקבל דעת ומתחיל לתקן את עצמו ולתקן את כולם.

דעת עליון לקיום 'לשמה'

בלי הדעת אי אפשר לקיים שום מצוה לשמה, כרצון הקב"ה. בשיחה ששמוליק חזר שמענו שאנחנו פה בשביל לקיים את חוקי הקב"ה. לקבל חיות דווקא מהחוקים – רצון ה' פשוט, שלמעלה מטעם ודעת – ולקיים אותם בחיות. חק ראשי תבות חיות-קדש – חיות מהקדושה. עיקר הקדושה – לשון נבדל, נבדל בעצם מטעם ודעת האדם – הוא בחק, לא במשפט הנתפס בשכל. צריך לקיים את המשפטים כמו חקים. צריך גם להבין את משפטי התורה, אבל שההבנה גופא תהיה חק – חק בל יעבור (אני ושכלי בטלים לרצון ה' יתברך, וה' יתברך רוצה שאבין את משפטיו).

תיקון הדעת שלנו (המתחיל מלב נשבר, כנ"ל) היינו להגיע-לטעום את דעת-עליון של הקב"ה, כביכול (סוד "ולא נתכנו עלִלות"[כט] על דרך "ולא אחד בהם"[ל], כדלקמן), איך שלמעלה היש האמיתי ולמטה "כולא קמיה כלא [ממש] חשיב"[לא]. לא מדובר בדעת-תחתון שלנו – "ולו נתכנו עלִלות" על דרך "ולו אחד בהם" – שלמטה היש ולמעלה האין. לעומתה, דעת-תחתון – דעת השכל האנושי להכיר בצדקת משפטי התורה, ללא הבטול לעצם רצון ה' כפי שמתגלה בחקים – קיימת גם לפני בר-מצוה.

ב. כיבוס המצוות

תפלות כל יום – כיבוס המצוות

בהמשך המאמר הוא מביא מהצמח צדק[לב] על הפסוק "ימים יֻצרו ולו אחד בהם" – כתיב "ולא" וקרי "ולו" – שצריך להמשיך את ה"לא" ב"לו". "לא" הוא בחינת החק שלמעלה מטעם ודעת (כנ"ל) – אלף היא אותיות פלא, כתר – ו"לו" הוא ו פעמים ו, ו קצוות, המדות, מה שעל פי טעם ודעת. צריך להמשיך מהכתר דרך כל ההשתלשלות, לתקן את לבושי הנפש – מדות לשון מדים, לבושים. "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"[לג], "ואברהם זקן בא בימים"[לד] – כל יום עושה מצוה, ואם יום אחד חסר לבוש אחד חסר.

שואל הצ"צ – אם עשה את כל המצוות, למה כל כך חשוב הענין של יום-יום? הוא אומר ווארט חשוב – שקשור למה ששמענו קודם מהמחותן (הסבא השני של הבר-מצוה) – שהיות שהאדם הוא נשמה בתוך גוף, קרוב לומר שמצד הנשמה הוא רוצה לקיים את רצון ה', אבל הגוף קצת מפריע, קצת מקלקל ומלכלך את העסק (הוא משתמש במלה "טינוף" – קצת מטנף את המצוות שעושה, את הלבושים שלו), לכן צריך לכבס את הלבושים. איך? על ידי התפלות יום-יום. לשם כך צריך כל יום להתפלל שלש תפלות, ויש ימים שמתפללים יותר משלש תפלות, ויש מי שאומר תיקון חצות בלילה. על ידי ה"תמידים כסדרם" של התפלות שלנו, שכל תפלה היא "'סֻלם' דא צלותא"[לה] – "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים [אותם בוראים על ידי האותיות שאומרים בשפתינו, כפי ששמענו מהמחותן] עֹלים ויֹרדים בו"[לו] – והכח של התפלה הוא לכבס את המצוות, שלא יהיה טינוף ולכלוך בלבושים. את זה חייבים לעשות כל יום, אפילו שסך הכל עשית את כל המצוות – לא באותו יום.

החוק שלמעלה מטעם ודעת – "דירה בתחתונים"

צריך להתפלל תמיד בשביל שהמצוות שעשית יהיו "לשמה". מה פירוש "לשמה"? כמו שדברנו קודם, אָן-ישות, בלי ישות, לקיים את הרצון האמתי של ה', להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

הרבי מביא במאמר את לשון אדמו"ר הזקן לגבי "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים"[לז] – הטעם היחיד בטעמי הבריאה שהוא חוק, שלכן אצל יהודי הוא העיקר[לח]. לטעמים האחרים לבריאה – "בגין דישתמודעון ליה"[לט], "להיטיב לברואיו"[מ] ואפילו "אין מלך בלא עם"[מא] – יש אחיזה בשכל, כולם בגדר משפטים. מה הטעם שבגדר חוק? "נתאוה הקב"ה", עליו אמר אדמו"ר הזקן 'על תאוה אין קושיא'[מב]. זהו הטעם אחד שבגדר 'ככה' – "אזוי און ניט אנדרעש"[מג] (ככה ולא אחרת) – וממילא אין עליו קושיא בכלל. בחק אין קושיות – אם אין קושיא אין תירוץ. אין מה להקשות ואין מה לתרץ.

הזכרנו עכשיו את כל ארבעת טעמי הבריאה – "נתאוה", "בגין דישתמודעון ליה", "להיטיב עם ברואיו", "אין מלך בלא עם" – ומוסבר[מד] שהם גופא כנגד י-ה-ו-ה. הטעם של "נתאוה" – ככה, בלי קושיא ובלי תירוץ, על תאוה אין קושיות – הוא ב-י של שם הוי'. כמו שמוסבר בספר התניא[מה], בחת"ת של ר"ח שבט – חכמה היא למעלה מהשכל. ה-י של שם הוי', "הוי' בחכמה"[מו], אינה שכל אלא אמונה פשוטה. שם, בחכמה ובפנימיות החכמה – כמו שמביא יותר מאוחר בתניא[מז], בשם המגיד – מתגלה "אחד האמת", כי חכמה אינה שכל אלא חוק. "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[מח], ושם יש את ה"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (לשון הרבי במאמר היא "דירה לעצמותו", בגימטריא בית המקדש).

כביסה וכבישה

נאמר עוד ווארט: הוא לא מביא במאמר, אבל כתוב בספרי הדקדוק שפעולת הכביסה היא כמו כבישה – ס ו-ש מתחלפות. יש בתנך מקום שנקרא "שדה כובס"[מט] – למה? כי פעם, כשהיו מכבסים בגדים, היו שוטחים אותם על האדמה ודורכים עליהם, כדי לייבש אותם מהר (רש"י ושאר מפרשים פרשו שהיו שוטחים את הכביסה על פני השדה להתיבש בשמש, אך המדקדקים האחרונים פירשו כנ"ל, כבס כמו כבשׁ, לשון דריכה). במקום מכונת יבוש... הכבישה היתה גם חלק מהכיבוס – דורכים על הכביסה כדי להוציא את הלכלוך – נמצא שכיבוש וכיבוס הם היינו הך.

הצמח צדק אומר שכביסת הנשמה היא על ידי התפלה – שוברים את הישות ומוציאים את הלכלוך מהמצוות שלנו, שיהיו בגדים מפוארים, נקיים ויפים. גם לעניננו, צריך לכבוש את כל הארץ, צריך לכבס את הכל – יש הרבה לכלוך שצריך לכבס. איך מכבסים וכובשים אותו? מכח התפלה, ה"סֻלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה". וכסיום דברי משה רבינו בתורה – "ואתה על במותימו תדרֹך"[נ].

קריאת שמע ותפלה

אם כן, הזכרנו גם את מה שהרבי הרש"ב אומר במאמר ש"למען דעת כל עמי הארץ" היינו שבירת הישות, בזכות היחוד שהבר-מצוה מייחד בק"ש של ערבית, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וגם מה שכדי שכל המצוות תהיינה לשמה צריך לכבס אותן. כביסה היא במים רותחים – צריך להתפלל בהתלהבות. עיקר החום שרוחץ את המצוות שלנו הוא עבודת התפלה. צריך מאד להדר להתפלל את כל תפלות היום עם חום, עם געשמאק – אז כל מה שעשית, הגם שבשעת מעשה לא היה מאה אחוז לשמה, יהפוך להיות לשמה, כל המלאכים יתתקנו.

ג. "שפתים ישק"

להתנשק עם הקב"ה

כעת נגיע לווארט ששמענו קודם מהמחותן – הדבר הראשון שמביא הרבי במאמר בשם הבעש"ט[נא], על הפסוק "אם תשכבון בין שׁפתים כנפי יונה וגו'"[נב], שמהמלים הקדושות שיוצאות משפתיו של יהודי נבראים מלאכים. יש לדרוש, בדרך צחות, שכל מלאך הוא מלה איכותית – כאשר כל מלה שאתה מוציא מהפה, מכח הדעת שבפה כנ"ל, תהיה איכותית, תברא מלאכים בריאים ושלמים ושמחים שעל ידם יומשך שפע רב בכל העולמות והם גם יסייעו לך בעבודת השי"ת, לעבוד את ה' בשמחה.

אבל חוץ מכך שעל ידי עבודתנו – התפלות שלנו, התהלים שלנו – אנחנו בוראים מלאכים, הוא כותב עוד כמה דברים שקורים על ידי העבודה. על ידי עבודתנו אנו גם ממשיכים שפע בכל העולמות, גם בגשמיות וגם ברוחניות. ועוד משהו שהרבי מדגיש – הדבר הכי מופלא – שמלך גדול ונורא שוקד על השפתים שלך, וכשאתה אומר בהן דברי תורה ומתפלל הוא מנשק אותן, מנשק אותך על שפתיך. פלאי פלאים. מה יותר חשוב לך – לברוא מלאכים בריאים, או להתנשק עם הקב"ה, שהקב"ה ינשק אותך בשפתים?! זהו הווארט שהרבי מביא מהבעל שם טוב, והרבי מדגיש שה"מלך גדול ונורא" השוקד על השפתים הוא מדרגת המלך בעצמותו (ולא רק מלך המתנשא על העם) – יש כאן נשיקה עם עצמות ה' (ולא רק מלך ש'נותן פרס' של קרבה וחשיבות כדי להניע מישהו מהעם לעשות את רצונו).

כמובן, יש כאן רמז למה שגם מפורש בתניא, בפרק מה, שלימוד תורה לשמה הוא סוד הנשיקין, יחוד נשיקין. זהו גם היעוד של ביאת משיח – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דֹדיך מיין"[נג]. כמו שה' נשק אותנו במתן תורה, עליו נקרא עוד שבועיים, יחזור ביתר שאת וביתר עז אצל משיח, כפירוש רש"י על הפסוק: "זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כמו מאז, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה פה אל פה... זהו ביאור משמעו, ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו".

"משיב דברים נכוחים"

חוץ מהפסוק "אם תשכבון בין שפתים", שהבעש"ט מביא מתהלים סח – הפרק של מתן תורה – יש עוד פסוק חשוב במשלי שאומר אותו דבר: "שׂפתים ישק משיב דברים נכֹחים"[נד], ה' מנשק את השפתים של מי שמדבר "דברים נכֹחים". אתה, הבר-מצוה, צריך לדעת מה הכוונה להשיב דברים נכוחים. יש כמה פירושים, והפירוש הכי מתאים לנו[נה] – מישהו אמר משהו שאיני מסכים איתו ואני משיב לו דברים נכוחים ומוכיח שאני צודק והוא לא צודק. על מי שיודע להשיב דברים נכוחים ה' אומר "שפתים ישק" – אני מנשק לו את השפתים.

הנקודה העיקרית של תורת הבעל שם טוב היא שצריכים להזהר מענוה שלא במקומה, שמקטינה בעיני האדם את חשיבות מעשיו בעיני ה' ומרפה את ידיו – לכן צריך לזכור שה' מחשיב את דברי האדם, משתוקק להם ומנשק את שפתיו. עוד יותר, בפסוק "שפתים ישק" יש מי שמסביר שהשבת דברים נכוחים היא גם לקב"ה. כתוב שהיחס בין צדיק לקב"ה – "ועמך כֻלם צדיקים"[נו] – הוא "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[נז] ואפילו "הקב"ה גוזר [שלא לרצון הצדיק] וצדיק מבטל"[נח]. אם כן, גם לקב"ה צריך לדעת להשיב דברים נכוחים. במקום אחר כתוב שכאשר אנחנו מנצחים את הקב"ה הוא שמח ומחייך ואומר "נצחוני בני נצחוני בני"[נט]. כאן עוד יותר, הוא בא ומנשק אותי – "שפתים ישק משיב דברים נכֹחים".

כדי להשיב דברים נכוחים צריך הרבה דעת – לא שכל אלא דעת. דעת היא התקשרות[ס] – התקשרות והתחברות לרצון הכי פנימי. כמו ששמוליק אמר קודם, אפילו כש"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"[סא] היינו רצונו הפנימי האמתי[סב]. גם אצל הקב"ה – כשהוא גוזר דברים לא טובים, הוא באמת רוצה זאת? כך נדמה בחיצוניות, אבל אני יודע שבאמת הוא לא רוצה זאת – משיב לו שאינך רוצה זאת, עד ש'כופה' אותו לעשות מה שבאמת רוצה, להביא את המשיח תיכף ומיד ממש.

שוב, זהו פסוק שכדאי לזכור, שקשור למה שהרבי מביא בשם הבעש"ט – "שפתים ישק משיב דברים נכֹחים"[סג]. שלשמוליק תהיה גם הדעת הזאת, לדעת איך להשיב דברים נכוחים – גם לחברים, וגם כשאתה מתפלל לה', "ווי וואנט משיח נאו", תוכיח לה' למה צריך להביא את המשיח עכשיו.

ד. מ"החדש הזה" ל"זה אלי"

"החדש הזה" – יום האמונה

הרבי אמר תמיד שצריך "לחיות עם הזמן", לקשר כל דבר לפרשת השבוע, והיום אנו ב"רביעי" של פרשת בא. יש חשבון של היום בשנה לפי פרשיות התורה, כמו שלומדים בחת"ת. הרי כל פרשה היא שבע עליות, שבעה חלקים של בלימוד החת"ת, ויש כך וכך פרשיות בתורה – כך שכל יום הוא מספר אחר. כלומר, יש ימי השנה החל מראש השנה ויש ימי השנה החל מ"ראשון" של בראשית – מעגל השנה התורנית[סד].

קודם כל, מה מיוחד ב"רביעי" של פרשת בא? שרש"י מזכיר אותו כבר בתחלת התורה, ביום הראשון של התורה. מכל ימי השנה של התורה, היום שהכי קשור ל"בראשית" הוא "החדש הזה לכם"[סה], היום הזה, כי יש סברא לומר – רבי יצחק, שרש"י מביא – שהתורה היתה צריכה להתחיל מ"החדש הזה לכם", המצוה הראשונה שנצטוינו לפני יציאת מצרים. "ומה טעם פתח בבראשית?", בשביל שלמות הארץ – גם דבר שעומד על הפרק – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[סו]. ללא החישוב של שלמות הארץ ה' היה מתחיל מהפרשה של היום, של "החדש הזה לכם". אי אפשר לומר ש"החדש הזה לכם" לא כולל שלמות הארץ – ודאי כולל גם שלמות הארץ. אדרבא, צריך לחבר אותם יחד – כפי שעוד נראה בהמשך.

לפי סדר מעגל השנה התורני, איזה יום הוא "רביעי" של בא? חשבון פשוט: פרשת בא היא ה-15 בתורה, אז היו 14 פרשיות עם 7 קרואים, 98 עליות, ועוד ארבע עליות של בא – זהו היום ה-102 בתורה. מה המלה העיקרית במספר 102? אמונה. הכל מתחיל מאמונה. אמונה היא רדל"א – "רישא דלא ידע ולא אתידע", מקור הכל, שרש כל השרשים. אמונה הוא גם סוד א-מונה (ה-א מונה את הכל, "מונה מספר לכוכבים"[סז], כך ה' מהווה את המציאות יש מאין, הוא מונה הכל מאין) – רמז למה שאנו מונין ללבנה, "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'". מי שמתעצם עם האמונה הוא "עבד הוי'"[סח], והוא סוד משה באתב"ש (סוד "אור חוזר" שחוזר לקדמותו, לרדל"א ול"חביון עז העצמות" שברדל"א) – אותיות צבי (סוד "צבאות י-הוה"), לשון צביון ויפי, כמבואר במאמר. ביום ה-אמונה של התורה יש את הפסוק שהיה ראוי להתחיל בו את התורה, "החדש הזה לכם ראש חדשים".

הקבלת פני שכינה בקידוש לבנה

"החדש הזה לכם" הוא מצות קידוש החדש[סט], כולל כל סוד העבור (העולה "סוד הוי' ליראיו"[ע]) של הלוח העברי, ולפי חז"ל[עא] גם עוד משהו – מצות קידוש לבנה, ברכת הלבנה, ברכת החדש. גם היום אנחנו מקיימים מצוה זו, וכתוב שם שמי שמקיים אותה זוכה לקבל את פני השכינה – לכן אומרים זאת מעומד. בעל המאמר הוא רבי יוחנן, מרא דאתרא של ארץ ישראל, של תלמוד ירושלמי. הוא אומר "כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה, כתיב הכא 'החדש הזה' וכתיב התם 'זה אלי ואנוהו'"[עב].

קודם כל, רואים כאן, קשר מאד יפה שחז"ל עושים בין פרשת בא לפרשה הבאה, פרשת בשלח – "החדש הזה לכם" ב"רביעי" של פרשת בא ו"זה אלי ואנוהו" ב"רביעי" של בשלח. בן שנולד היום, ב"החדש הזה לכם", הברית שלו היא "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארֹממנהו"[עג]. שוב, זהו מאמר של רבי יוחנן (ממנו לומד אביי שיש לומר קידוש לבנה מעומד) – האומר קידוש החדש זוכה לקבל פני שכינה, "זה אלי".

"וקרא זה אל זה" – חידוש נבואת "זה הדבר"

בפרשת בשלח קוראים את פרשת המן, בה ההופעה הראשונה של נבואת משה רבינו המיוחדת. "כל הנביאים לא התנבאו אלא ב'כה'", וגם משה רבינו התנבא ב"כה", אך "מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון 'זה'"[עד]. אנחנו מברכים את הבר-מצוה שיגיע לנבואת "זה", דברים ברורים ושמחים כנתינתם מסיני. בפרשת בא משה עדיין מתנבא ב"כה" – "כה אמר הוי' כחצֹת הלילה"[עה]. מתי הוא מגיע לנבואת "זה" בה הוא מתייחד? בפרשת המן – "זה הדבר אשר צוה הוי'"[עו] (זה מן עולה "מן הוא"[עז] אותיות אמונה. והוא סוד הזמן, אחד מפירושי צבא, "צבאות הוי'" ו"הוי' צבאות", כמבואר במאמר).

"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן"[עח], ובמן התחדשה הנבואה העיקרית של משה רבינו – אך היא התחדשה דווקא אחרי "החדש הזה" ו"זה אלי", מקור נבואת משה ב"זה". מה ה' אומר לו ב"החדש הזה"? "כזה ראה וקדש"[עט], הצביע על הלבנה. ה' התנבא ב"זה", נותן לו את ה"זה" – "כזה" היינו מעבר מ"כה" ל"זה". "כזה ראה וקדש" – קדש את ה"זה", כך מתחילה נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה, בדעת משה (שהיא דעת המכריע, דעת עליון כנ"ל).

שוב, איך רבי יוחנן דורש? "החדש הזה" ו"זה אלי". כמה אותיות יש ב"החדש הזה"? ז. וכמה ב"זה אלי"? ה אותיות. שני הלשונות האלה מתחברים ל-זה אותיות – רמז פשוט, אבל יפהפה. הוא עושה "גזרה שוה" מ"החדש הזה" ל"זה אלי", ז ו-ה אותיות (ועוד, על פי שני עדים – "החדש... אלי" – ז אותיות, "הזה... זה" – ה אותיות).

משיח ו"תלמיד ותיק"

אם נוציא את שני ה"זה", "וקרא זה אל זה"[פ], ונחשב רק "החדש" ו"אלי" נקבל משיח. ברכת הלבנה – בה אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים"[פא] וחותמים "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם'" – היא משהו משיחי ביותר. אנחנו רוצים משיח עכשיו, ויש פה רמז מובהק של מלך המשיח – "החדש [הזה]" ו"[זה] אלי".

אם נוסיף את "הזה" ו"זה" – משיח ועוד 29 – נקבל 387. מישהו מכיר את המספר הזה? כתוב שזהו מספר החסר בין תריג ל-1000. במתן תורה משה קבל אלף אורות[פב] – "ישמח [בחינת משיח] משה במתנת חלקו"[פג]. דורשי רשומות[פד] של החסידות היו אומרים שאלף האורות שקבל משה רבינו במתן תורה בגימטריא ישראל בעל שם טוב – הוא קבל את נשמת הבעש"ט – ששוה גם "תלמיד ותיק", עליו כתוב ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[פה]. מי אותו "תלמיד ותיק" המחדש חידושי אמת בתורת משה? רבי ישראל בעל שם טוב. משה קבל בגלוי רק תריג מצוות, אבל יש מספר שמשלים לאלף – 387, "החדש הזה" ו"זה אלי".

ראשית תריג מצוות – "עז כנמר"

אמרנו קודם שכאשר בר מצוה מקבל דעת, המצוה הראשונה שהוא מקיים בדעת שגנוזה בפיו היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אבל מה המצוה הראשונה בשו"ע? הרבי הרש"ב לפני בר מצוה למד כל כך טוב את שו"ע אורח חיים – עבודת ה' יום יום – עד שנכנס לעצמותיו, נחקק בו, האברים שלו קבלו את החוקים, הכל כמו שהגב כורע מעצמו במודים[פו]. לימוד משפטים על פי שכל לא יעשה זאת, אבל באמצעות החקים הרבי הרש"ב יכול להתעצם עם ההלכה, רצונו יתברך, שגופו יעשה מעצמו את המצוות.

שוב, מה המצוה הראשונה בטושו"ע, כפי שאדה"ז פותח את מהדורא בתרא של השו"ע שלו? שמענו קודם שהמלמד שבח את שמוליק שלנו שהוא עקשן דקדושה, עקשן על המצוות והמנהגים. איך הטושו"ע מתחיל? "הוי עז כנמר". זהו הדבר הראשון – לא להתבייש מפני המלעיגים, להיות "עז כנמר". "עז כנמר" שוה "החדש הזה"-"זה אלי". מי ש"עז כנמר" לא מקיים רק תריג מצוות – יש לו כבר 1000 מצוות, "האלף לך שלמה"[פז], לשון שלמות. ה"עז כנמר" מוסיף לו 387 ומשלים אותו ל"תלמיד ותיק".

אומרים בשבת וחג "העז והענוה לחי עולמים". עז וענוה (בגימטריא יצחק, ח"פ הוי') הם כנגד שני הדברות הראשונים ששמענו מפי הגבורה (מדת יצחק), הכוללים רמח מצוות עשה (שנמשכו מ"אנכי") ו-שסה מצוות לא תעשה (שנמשכו מ"לא יהיה לך") כמבואר בתניא[פח] – עז מ"אנכי הוי' אלהיך וגו'", גילוי העצמות, "עז ותעצֻמות לעם"[פט], וענוה מ"לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'", בטול היש ועד לבטול במציאות, ודוק.

מה קודם? קודם "עז" ואחר כך "ענוה", ואז היא לא תהיה ענוה שלא במקומה (העומדת בסתירה לעבודת השי"ת). הרבי במאמר לא אומר ענוה פסולה אלא מביא מהבעש"ט את הלשון "ענוה שלא במקומה" (כנ"ל). מה היא ענוה שלא במקומה? 'מי אני ומה אני ליזום יוזמות גדולות בחיים, לעשות דברים גדולים?!'. באמת כל מצוה שאני מקיים היא דבר גדול עד מאד – "רחבה מצותך מאד"[צ]. ענוה פסולה החריבה את בית המקדש[צא], לכן השו"ע מתחיל מ"הוי עז כנמר"[צב].

אמונה-חכמה-דבור

מה עוד שווה 387? יש כוונה ש"אחד" ("הוי' אלהינו הוי' אחד" – עיקר אמונת ישראל כנ"ל) ראשי תבות אמונה חכמה דבור[צג]. והנה, אמונה חכמה דבור גם שוה אותו מספר – "החדש הזה" "זה אלי".

הכל מתחיל מאמונה, כנ"ל. "אחד האמת" והאמונה בו מתגלה בחכמה (עילאה ובפנימיות החכמה שבנפש האדם) כמבואר בתניא בשם הה"מ כנ"ל. אמונה-חכמה הוא סוד נשמת אברהם אבינו ע"ה, היהודי-המאמין הראשון (כמו שכתוב בו "תשורי מראש אמנה... ממעֹנות אריות מהררי נמרים"[צד], הוא "ראש כל המאמינים" וכן אברם – אותיות אב רם – הוא "השכל הנעלם מכל רעיון"[צה], חכמה-עילאה), שעל כן חי אמונה-חכמה (175) שנים[צו].

האריז"ל[צז] מחלק את תבת "אחד" לאח-ד – אח לזכר ו-ד לנקבה (שבהתאחדם "והיו לבשר אחד"[צח]). סוד ה-ד, "דלית לה מגרמה כלום"[צט], הוא סוד הדבור – המלכות, הנוקבא, היא סוד "עולם הדבור"[ק], "עלמא דאתגליא"[קא] – גילוי אמונת אברהם, שפרסם את האמונה באל אחד לכל באי עולם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[קב].

ה. חזרה ל"בראשית"

יחוד "בראשית" ו"החדש"

אמרנו ש"החדש" מקביל למלה הראשונה של התורה, "בראשית" – התורה מתחילה "בראשית" ויש הוה-אמינא (של תורת אמת) שתתחיל מ"החדש". בראשית היינו גם ברא-שית[קג], ה' ברא שש, ששת ימי בראשית. בתוך המלה בראשית יש שש אותיות. שש הוא משולש. כלומר, אפשר לכתוב בראשית כאשר ה-ב רבתי קובעת ברכה לעצמה (חז"ל אומרים שה-ב רבתי של בראשית היא לשון ברכה[קד]), נבדלת לעצמה, קדושה מכל שאר האותיות:

ב

ר א

ש י ת

בזהר הקדוש כתוב שיש עשר ספירות בלימה, שהן בסוד "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע"[קה]. ב"בראשית" יש שיר פשוט (ב), שיר כפול (רא) ושיר משולש (שית), אבל חסר "שיר מרובע" – איזה ארבע אותיות ישלימו את המשולש ל-10 אותיות? "החדש"[קו]:

ב

ר א

ש י ת

ה ח ד ש

רק כדי לראות שהולך יחד מאד יפה – מה פנות המשולש? בשה. מה האות באמצע? י. כלומר, ארבע האותיות – הפנות והאמצע – הן שיבה (או יבשה), ששוה "החדש". שיבה היא גם שׂיבה ב-ש שמאלית – "מפני שיבה תקום"[קז] ("בן שבעים לשיבה"[קח]). עד אברהם לא היתה זקנה ושיבה בעולם[קט] (והוא התברך מפי עליון "תקבר בשיבה טובה"[קי]), ו-שיבה עולה אברהם אבינו, שבשבילו נברא העולם, "'בהבראם' – באברהם"[קיא]. בתקוני זהר[קיב] כתוב שבראשית היינו שב יראת, ויש מפרשים "שׂב" ב-ש שמאלית – תגיע לשיבה טובה ביראת השי"ת.

חוץ מאותיות שיבה, שש האותיות האחרות עולות בגימטריא "בראשית", אם כן, זו חלוקה בראשית-החדש בשתי צורות שונות – "על פי שני עדים יקום דבר" שיש פה חיבור מוצלח של שש אותיות "בראשית" וארבע אותיות "החדש".

שלש קדושות

רבי אברהם אבולעפיא אומר ש"בראשית" (חוץ מ-ברא-שית, שש) בגימטריא "שלשה דברים יחד"[קיג] (ר"ת שדי, שם ה' "שאמר לעולמו די"[קיד]). מהם ה"שלשה דברים יחד"? יכולים להיות כל מיני דברים, אך העיקר היינו "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[קטו] ועד ש"כולא חד" ממש (כמובא מהזהר בחסידות). כשיהודי מייחד את ה', "הוי' אלהינו הוי' אחד", הוא גם מייחד את כל הדברים האלה – הוא מגלה שה', התורה וישראל "כולא חד" ממש – ופועל בכך גם על הגוים, "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד".

כשמחברים ל"בראשית" גם "החדש" מקבלים 1230 – ג"פ 410, "קדוש קדוש קדוש"[קטז], קדושה משולשת – "החדש" מגלה את הקדושה[קיז] המשולשת הטמונה ב"בראשית" של ישראל, תורה, הקב"ה. בתפלת עמידה שלש הקדושות מופיעות בברכה השלישית – "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה": "אתה קדוש" היינו הקב"ה, "ושמך קדוש" היינו התורה (שכולה שמותיו של הקב"ה), ו"קדושים בכל יום יהללוך סלה" היינו ישראל. בפסוק "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות [נושא המאמר]" יש פסיק טעמא בין ה"קדוש" הראשון, ה"קדוש" של ה' (שבניו עשו לו שלשה כתרים, אחד נטל לעצמו ושנים החזיר לבניו[קיח]), ש"קדושתי למעלה מקדושתכם"[קיט] – אף ש"כולא חד" – ושני הבאים הם קדושת התורה וקדושת ישראל ("קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה"[קכ]).

גילוי ה' כפי מצבי ושרש נשמתי

איך מסבירים בחסידות[קכא] את ההבדל בין "זה אלי ואנוהו" ל"אלהי אבי וארֹממנהו"? כמו "אלהינו ואלהי אבותינו"[קכב] – קודם אדם צריך לחדש ולגלות את האלקות שלו. הכל אותו אלקים, אבל "אלהי אברהם" הוא הגילוי של שרש נשמת אברהם אבינו, "אלהי יצחק" הגילוי של שרש נשמת יצחק אבינו וכך "אלהי יעקב". "זה אלי" היינו כפי שמתגלה לפי שרש נשמתי.

נקודה זו קשורה לחידוש שמביא הרבי במאמר בשם המגיד[קכג]: בפרשה הבאה, בשלח, ה' נראה לעם ישראל כבחור איש מלחמה. אני מצביע על ה' כביכול ואומר "זה אלי" – איך אני רואה את ה'? כבחור, בחור מלחמה, בחור כארזים. עובר שבוע, אני קורא את מעמד הר סיני, מתן תורה, ושם ה' נראה לכל אחד ואחד מישראל כ"זקן מלא רחמים"[קכד]. שואל המגיד – איך זה עובד? למה לפעמים אני רואה את ה' כבחור ולפעמים כזקן?

הוא עונה שהכל השתקפות שלי. הקב"ה כל הזמן חושב עלי, ומצייר אותי איך שאני – הוא משתעשע בישראל, בשרש נשמות ישראל, ומשתעשע בי כמו שאני. אם אני עכשיו בחור ואפילו אם אני נער, גם לגריעותא – ה' אוהב אותי ככה, דווקא ככה, "כי נער ישראל ואֹהבהו וממצרים קראתי לבני"[קכה], שוב, אני רואה את ה' כמו שה' רואה אותי – כפי שאני מצטייר בתוכו – וה' רואה אותי כמו שאני באותו זמן. ה' קרא לנו כ"צבאות הוי'"[קכו] לצאת ממצרים כשהיינו בבחינת נער, וכך היינו גם על הים – ה' ראה אותנו כנער ולכן ראינו אותו כבחור. אם אני גדל מנער לזקן, "זה קנה חכמה"[קכז] – ה' רואה אותי כזקן, ואז אני מסתכל על ה' ורואה אותו זקן. זו תורה יפהפיה של המגיד.

הפלא הוא שלפי הזמן שכתוב בתורה, מקריעת ים סוף ועד מתן תורה עברו רק ששה שבועות – ימי ספירת העומר (תיקון המדות) – אבל לפי החת"ת, "לחיות עם הזמן", עובר סך הכל שבוע. כמו שבוע מבא עד בשלח יש שבוע מבשלח עד יתרו. כנראה גם בתוך שבוע אחד אפשר לגדול מנער, מבחור, ולהפוך להיות זקן. אני גם אומר זאת לשמוליק – עובר מתינוק לבחור ומבחור לזקן, אפשר צ'יק-צ'אק. כמו שה' רואה אותך, כך אתה מצויר בשעשוע של הקב"ה, וכך אם אתה מתבונן בקב"ה אתה רואה אותו. זהו הקשר ההדוק ביותר בינינו לבין ה', ורואים כאן שהעיקר אצל יהודי הוא התחדשות – גם "בראשית" וגם "החדש". אם מתחדשים זוכים להיות "צבאות הוי'" – "[זוכה ומקבל] פני שכינה" בגימטריא "צבאות הוי'".

רציתי שנעבור על כל הרביים שמובאים במאמר – בע"ה תהיה הזדמנות להמשיך. בינתים אמרנו ווארט מהבעש"ט, מהמגיד, מהצ"צ (על כיבוס), מהרבי הרש"ב.

"כל ימיו בתשובה"

שוב, אמרנו שהדעת שמקבלים בבר-מצוה היא דעת של "בראשית" ו"החדש" – כל הזמן להתחדש ולגדול. אנחנו מהלכים, "האי עלמא דאזלינן מיניה"[קכח] – נעשים מהלכים בעולם הזה, שהוא עולם של צבא מלשון זמן מוגבל, כמבואר במאמר. הבר-מצוה הוא כבר מהלך, אני רואה שהוא מתקדם – שימשיך כל יום להתקדם. ידוע[קכט] שמרבינו סעדיה גאון לומדים מה פירוש "כל ימיו בתשובה"[קל] – שאתמול לא הכרתי אותך ה', לכן צריך לעשות תשובה על איך שהכרתי אותך אתמול, כי היום ההכרה שלי היא משהו אחר לגמרי. הייתי צריך לכבד אותך אתמול, אבל לא ידעתי מי אתה. הבעש"ט אמר[קלא] שהוא גלגול רס"ג בגלל נקודה זו, בגלל התשובה התמידית. סיפור ידוע, סיפור שלם, שאילולי הייתי מכיר אותך אתמול כמו שאני מכיר אותך היום – היה משהו אחר לגמרי. כך יהודי גדל מיום ליום, מדלג על ההרים באין ערוך.

בסוף המאמר מביא הרבי עוד ווארט מהרבי הרש"ב – שבזמן המוגבל של העולם הזה אפשר להגיע להכרת "אין ערוך לך... בעולם הזה" (שהיש הנברא נברא מאין ש"באין ערוך"), ומתוך כך מבינים שיש אין ערוך בכל העולמות. גילוי האין ערוך הוא דווקא בזמן המוגבל של העולם הזה – "הלא צבא לאנוש עלי ארץ"[קלב] – ולכן צריך להתקדם כל יום באין ערוך, להוולד מחדש, שיהיה "בראשית ברא אלהים", שיהיה "החדש הזה לכם"[קלג], שנוכל לומר "כזה ראה וקדש" ונזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• המצוה הראשונה של בר-מצוה היא קריאת שמע של ערבית. בכך הוא מגלה את כח הדעת הטמון בפה היהודי, תכלית קיומנו בעולם – להאמין בה' ולפרסם את יחודו.
• דעת מתחילה מלב נשבר – שבירת קליפת הישות.
• אין ליהודי כיף יותר גדול מלשבור את הישות שלו.
• לחיוּת קדושה זוכים מקיום רצון ה' כחק שלמעלה מטעם ודעת.
• בתפלה חמה יום-יום אנו כובשים את ישותנו ומכבסים את מצוותינו מהטינוף והפניות שמחדיר בהן הגוף.
• ה' שוקד על שפתיו של יהודי בתשוקה – וכשהוא עוסק בתורה ותפלה הוא זוכה לנשיקה.
• צריך לדעת להשיב לה' "דברים נכֹחים" שמגלים את רצונו האמתי להיטיב לנו.
• "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" – נבואת "זה הדבר" של משה, נותן התורה, מתחילה במן.
• עז וענוה כוללים את כל מצוות עשה ולא-תעשה.
• ענוה פסולה החריבה את בית המקדש – לכן יש להקדים עזות לענוה.
• אמונת ה' מתגלה בחכמת ישראל ומתגלה בדבורם לעולם כולו – "הוי' אלהינו הוי' אחד".
• ביחוד "בראשית" ו"החדש הזה לכם" מחברים את שלש הקדושות – קדושת ה' ("אתה קדוש"), קדושת התורה ("ושמך קדוש") וקדושת ישראל ("וקדושים בכל יום יהללוך סלה").
• ה' אוהב כל יהודי ומשתעשע בו כפי שהוא, ולכן מתגלה אליו בדמותו-שלו – הדמות המצטיירת בה' מתוך שעשועיו באותו יהודי.
• בעולם הזה זוכה היהודי בכח תשובה והתחדשות המאפשר להשתנות שינויים שבאין-ערוך במהירות גדולה – זו הדעת היהודית, המתבטאת בקשר העצמי עם הקב"ה.