בע"ה

ז' שבט תש"פ – כפ"ח

חזרה לרחם האם

יארצייט מרת בריינה-מלכה גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "בהם שבעים שנה"

"ימי שנותינו בה"ם [ו]שבעים שנה"

נתחיל בדרוש לכבוד בעלת יום ההולדת והיארצייט – אמא שלי עליה השלום. היא נולדה ב-ז' שבט ונפטרה באותו יום בגיל בגיל 47. אפשר לקשר זאת גם למאמר הרבי הקודם, שאנחנו מגיעים להילולא שלו עוד כמה ימים – י' שבט, השנה שנת השבעים. מז ושבעים הולכים יחד, "ימי שנותינו בהם [יש חיי צדיקים מיוחדים שהם בהם שנים[ב], כמו אמי, מיום אל יום] שבעים שנה [כמו דוד המלך וכמו הרבי הריי"צ, שחי שבעים שנה]"[ג].

הצדיק הגדול שאנחנו מאד קשורים אליו שחי מז שנה הוא בעל אור החיים הקדוש. "ועמך כֻלם צדיקים"[ד] – כל צדיק שחי בקירוב ל-47 שנים, כפי שכתוב שהמדובר בקירוב (יש מי שממש 47, מיום אל יום, כמו אמי ע"ה), שייך לנשמת בעל אור החיים הקדוש, שהוא בחינת משיח. הוא אמר על עצמו שהוא משיח – "שמו חיים"[ה]. כך אמר עליו גם הבעש"ט – הוא הכיר בו שהוא גדול הדור, ה"חד בדרא", מי שראוי להיות משיח אם הדור יזכה. כשהוא הסתלק עבר ה"כתר מלכות" מהאוה"ח למורנו הבעש"ט.

הרבי והרבי מהר"ש

בין נשיאי חב"ד מי שחי מז שנים הוא הרבי המהר"ש – הוא חי קצת יותר, אבל כתוב בפירוש שחייו שייכים ל"בהם"[ו], לאותם צדיקים שחיים בהם שנים. הרבי המהר"ש הוא הרביעי בנשיאי חב"ד, ואם כנגד המדות הוא הנצח. מתאים לשמו, שמואל, שתקן את ספירת הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ז].

הרבי שלנו הוא השביעי, המלכות, וכתוב שראשית בנין המלכות מהנצח[ח]. לכן, פעם אחת כששאלו את הרבי איך להיות קשור אליו – מה סוד ההתקשרות? – הוא ענה 'תלמד מה שאני לומד, ואני לומד את מאמרי הרבי המהר"ש'. כמה שהרבי קשור לרבי הקודם, הרבי השווער, נשיא דורנו – בעל ההילולא של י' שבט – יש לו קשר מיוחד לרבי המהר"ש, שהוא היחיד עליו כתב ספר התולדות.

לאמא של הרבי קוראים חנה – קשור למאמר "באתי לגני" שנלמד, שעד שלא באה והתפללה לה' על בן לא היה מי שקרא לה' בשם "צבאות"[ט], השם בו פתח שמואל בנה את נבואתו, השם השמור במיוחד לנבואת הנביאים האחרונים (שבסוף בית ראשון ותחלת בית שני), והוא השם הקדוש שמחזיק ומקיים אותנו בגלות. יש מחלוקת בגמרא[י] אם זהו אכן שם קדוש שאינו נמחק – כך נפסק להלכה[יא] – או שאינו שם (אלא שנקרא על שם ישראל).

שוב, זהו שם שהתחדש על ידי חנה, אמא של שמואל ואמא של הרבי – סימן שהרבי קשור לשמואל, ובאמת בתוך חב"ד יש לו קשר מיוחד לרבי המהר"ש, וכמו שעוד נסביר יותר בעז"ה.

ב. פרקי "ברכי נפשי"

חמשה "ברכי נפשי את הוי'"

עכשיו מלאו לאמי ע"ה 103 שנים. כלומר, היא מסיימת היום פרק קג בתהלים ומתחילה פרק קד – צמד פרקי תהלים, שבשניהם יחד יש חמש פעמים "ברכי נפשי את הוי'"[יב]. על כך אומרים חז"ל[יג] שדוד המלך דר בחמשה עולמות ובכל עולם אמר שירה. הראשון – "ברכי נפשי את הוי' וכל קרבי את שם קדשו" – הוא "דר במעי אמו ואמר שירה" ("קרבי" נדרש על כך שדר במעי אמו). סימן שהעולם הראשון שכל אחד חווה – לא כל אחד זוכה לזכור זאת, שנזכה – הוא ש"דר במעי אמו". זהו יסוד המודעות של האדם.

ידוע הרמז[יד] ש"ברכי נפשי את הוי'" שוה בדיוק נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, חמשת שמות הנשמה האלקית – מהגימטריאות הכי מופלאות. חוזר חמש פעמים ושוה בדיוק נרנח"י, ובאמת כתוב שבכל מדרגה מהנרנח"י כלולות כל הנרנח"י. משיח הוא נרנח"י שביחידה – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[טו], חמש עליות משיח בתוך היחידה הכללית של נשמות ישראל[טז].

איך מתחלקים חמשת ה"ברכי נפשי את הוי'"? בתחלת פרק קג יש "ברכי נפשי את הוי' וכל קרבי את שם קדשו", כנגד מדור האדם במעי אמו, ומיד אחר כך יש עוד "ברכי נפשי" ("ברכי נפשי את הוי' ואל תשכחי כל גמוליו") – נפש-רוח צמודים, כמבואר בכתבי האריז"ל (ובאריכות בחסדי דוד עו), שאדם נולד עם נ"ר וצריך להשלים נח"י.

אחר כך סוף פרק קג הוא ה"ברכי נפשי" השלישי (הפסוק האחרון של הפרק מסיים: "ברכי נפשי את הוי'") – כבר כנגד הנשמה. תחלת פרק קד – הפרק שאומרים בראש חדש, כי מתאר את כל מעשה בראשית, הפרק החדש של אמי – היא "ברכי נפשי את הוי', הוי' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת" (פסוק שאומרים לפני שמתעטפים בטלית, סוד מקיף דחיה). וסיום פרק קד הוא "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את הוי' הללויה". חז"ל אומרים שעד שלא "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" – כמו שברוריה דרשה, "'חטאים' ולא 'חוטאים'"[יז], שכולם יעשו תשובה, מכח תפלת רבי מאיר, שבתחלה רוצה שכולם ימותו ואז עושה תשובה בעצמו בזכות אשתו, לא להתפלל שימותו אלא שיעשו תשובה, ואכן התפלל ועשו תשובה – אין "הללויה" בספר תהלים.

פעם, כשפרק א-ב היו מחוברים[יח], ה"הללויה" הראשון היה סוף פרק קג בתהלים, לכן חז"ל אומרים שדוד המלך אמר קג פרקים ולא אמר "הללויה" עד שלא אמר "יתמו חטאים וגו'". החשוב שבא אחרי ה"ברכי נפשי את הוי'" שכנגד היחידה – כל הנרנח"י שביחידה – ורק אז יש "הללויה". זהו סוד שני הפרקים האלה יחד, שייך לאמא היום.

אור ואבק דקדושה

כמה עולה קג-קד יחד? יש רמז שמופיע בפירוש בכתבי האריז"ל[יט], לאו דווקא בקשר לפרקים אלה בתהלים – הוא מחלק את הסוד של רז (אור, אין סוף) ל-קג ו-קד. רז-אור, 207, הוא מספר לא זוגי, אין לו אמצע – הנקודה האמצעית היא קד, ועם קג הוא אור.

במקום אחד בכתבי האריז"ל[כ] הוא אומר ש-אור שייך דווקא לברית[כא]. איפה נמצא אור-רז? יכול להיות כתר, חכמה (ראשית הגילוי), חסד ("אברהם התחיל להאיר"[כב]), אבל כלל גדול בקבלה שכל רז הוא ביסוד, "אות ברית קדש", ספירת היסוד. אז מי שרוצה לזכות לאור ו-רז צריך לשמור את הברית, להיות "ועמך כֻלם צדיקים" כנ"ל.

יש מוהלים שלפני שעושים ברית צועקים 'ברית קדש' או (יותר טוב) 'אות ברית קדש'. הרמז הוא שראשי תבות 'אות ברית קדש' הוא אבק – סוד האבק דקדושה. יש אבק של הסט"א – כך בדרך כלל בערכי הכינויים של הקבלה, אבק הוא לא טוב – אבל יש את האבק של הקדושה, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[כג]. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר"[כד], הם העלו אבק עד כסא הכבוד[כה] – אצל שרו של עשו האבק הוא של הסט"א, אבק של פגם הברית, אך אצל יעקב האבק הוא אבק של שמירת הברית, אבק של קדושה[כו]. האבק של הקדושה הוא שמירת ה"אות ברית קדש"[כז]. אבק עולה קג, ומתחבר ל-קד וביחד הם אור.

הסוד של אות ברית קדש – קשור גם לשם צבאות, עיקר הנושא שלנו, שהוא אות-צבא (ה-א של צבאות עולה לכאן ולכאן), "אות הוא בצבא שלו"[כח]. בארמית היינו "אות הוא בצבא דיליה", אך מביא במאמר "באתי לגני" בלשה"ק לפי מאחז"ל "אדון הוא בצבא שלו". אדון לא רמוז בפירוש בשם צבאות, הגם שלפי הסוד שם צבאות קשור לשם אדנות, ולכן מתאים לומר "אדון הוא". אף שבדרך כלל כתוב ששם צבאות בנצח והוד ש"לבר מגופא"[כט] – צריך להסביר יותר – אך היות ששייך ל"אות הוא בצבא שלו", "אות ברית קדש", שייך גם לברית, כמו שנסביר יותר.

"באתי לגני" – חזרה לרחם האם (והסבתא)

במאמר "באתי לגני", המאמר של י' שבט, מביא הרבי הריי"צ את דרשת חז"ל על "באתי לגני" – "למקום שהיתה עיקרי בתחלה"[ל]. הדימוי הוא חתן וכלה בשיר השירים – "'גני' גנוני", חדר יחוד[לא] – אבל "גני" לשון מוגן. מה המקום המוגן שיש לומר עליו "באתי לגני"? הרחם. יש בחינה של "באתי לגני" שהיא בעצם חזרה לרחם, לאזור המוגן, ומשם להוולד מחדש. "באתי לגני" היינו שאדם עולה לרחם של אמא בעיבור שני – הוא נכנס לגן עדן, זהו גן עדן ממש, תענוג עליון, "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו"[לב]. הכלה גם נקראת אמא ("לא זז מחבבה עד שקראה אמי"[לג]), ו"באתי לגני" היינו הביאה לאמא-לסבתא[לד].

מה המיוחד ב-י' שבט, למה הרבי הריי"צ הכין מאמר לאותו יום? אפשר לומר שידע שעתיד להסתלק, ברוה"ק, אבל בפשט הכין מאמר כי זהו היארצייט של סבתא שלו, הרבנית רבקה ע"ה, וקרא לו "באתי לגני". כעבור שלשה ימים – המאמר השני של ההמשך, "היושבת בגנים" (המסיים בפרק י של ההמשך, הפרק של השנה הזאת, "העשירי יהיה קדש להוי'"), הוא לי"ג שבט – היארצייט של אמא שלו, הרבנית שטערנא שרה ע"ה. רואים שכל המשך "באתי לגני" הוא מתוך הזדהות עם "דר במעי אמו ואמר שירה", שחוזר גם לסבתא שלו וגם לאמא שלו. פלאי פלאים, רמז מאד חזק שהגן כאן הוא הרחם, עליו אומרים חז"ל "דר במעי אמו ואמר שירה".

המקום הראשון שאתה אומר בו שירה הוא כשאתה דר – כמו שיש מושג "דירה בתחתונים" – במעי אמך, ברחם, ושם אומר שירה. משם מתחילות כל חמש השירות, עד ל"שירו להוי' שיר חדש" של מלך המשיח – "הללויה" (שבא אחרי "יתמו רשעים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את הוי' הללויה"). ו"נעוץ סופן בתחלתן": "לדוד ברכי נפשי את הוי' וכל קרבי את שם קדשו... יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את הוי' הללויה" עולה רוח פעמים הוי', הנאמר במלך המשיח – "ונחה עליו רוח הוי' וגו'".

ג. "שש בריות"

"שלשה בריות" הרו וילדו

היה אפשר לשאול – למה אדם לא קשור ככה לאבא שלו? למה הוא לא אומר שירה בתוך אבא שלו, אלא דווקא בתוך אמא שלו, "דר במעי אמו"? קודם כל, הוא לא דר בתוך אבא שלו, אבל בתוך אמא שלו הוא דר ושם הוא אומר שירה. אבל כל הענין קשור למאמר חז"ל[לה] שהרבי הצמח צדק מביא על הפרקים האלה, קג-קד:

שלשה בריות קדמו את העולם המים והרוח והאש המים הרו וילדו אפלה האש הרה וילדה אור הרוח הרה וילדה חכמה ובשש בריות אלו העולם מתנהג ברוח בחכמה ובאש ובאור ובחשך ובמים לפיכך דוד אמר "ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד".

כתוב שבתחלה היו רק שלשה דברים – שלשת היסודות של ספר יצירה – מים, אש ורוח, והם הרו וילדו עוד שלשה דברים ומהם השתלשל כל מעשה בראשית. בכל אופן, לא כתוב מי היה האבא – הכל מתחיל מההריון, מהמציאות שדרה בתוך רחם האם ואחר כך נולדת ממנה.

אפלה-אור-חכמה מתוך מים-אש-רוח

חז"ל אומרים ש"המים הרו וילדו אפלה" – "חשכת מים"[לו], "חשרת מים"[לז]. אחר כך "האש הרה וילדה אור" ואחר כך "הרוח הרה וילדה חכמה" – כבר משהו אחר, סוג אחר של ולד, לכאורה. רואים שיש פה תהליך: קודם צריך ללדת חשך מתוך המים. אחר כך – כמו במעשה בראשית, "ברישא חשוכא והדר נהורא"[לח] – "האש הרה וילדה אור". כמה שאור הוא היולי – לא ממשי, אי אפשר לתפוס בידים – בתהליך הוא בהחלט יותר ממשי מאפלה, עד שיש מאן דאמר שאפלה אינה כלום, אלא רק העדר אור[לט].

בכל אופן, "תורה לשון הוראה"[מ] בחיים אומרת "ברישא חשוכא והדר נהורא" – דבר ראשון תוליד בעבודת ה' שלך, במים שלך, "אין מים אלא תורה"[מא], בתורה שאתה לומד, חשך-אפלה. אחר כך, מההתלהבות שלך – אש קדש, תתלהב – תוליד אור. כתוב לעתיד לבוא "הרה ויֹלדת יחדו"[מב] – צריך להרות, ותיכף ומיד מתוך המים להוליד אפלה ומתוך האש להוליד אור. אחר כך יש רוח – רוחניות. יש אחד שמתלהב, אבל לא בטוח שההתלהבות שלו כולה רוחנית כדבעי – יש התלהבות שאדם מתלהב גם מהגוף שלו, או לפחות הגוף מעורב בתוך ההתלהבות שלו. אבל שלשת היסודות הם נתונים, יש לך בתחלה גם רוח כנתון – "רוח אלהים מרחפת על פני המים"[מג] – ומתוך הרוח שלך תוליד חכמה. לכאורה זהו משהו אחר, אבל אם יש אור – אחריו באה חכמה. קודם צריך חשך-אפלה. אחר כך חז"ל אומרים במדרש שמששת הדברים האלה יצאו והשתלשלו כל מעשי בראשית. ששת הדברים האלה הם בעצם ה"ברא-שית"[מד], ששה דברים.

שוב, הקשר היה שלשון המדרש היא "הרה" – "דר במעי אמו", ש"באתי לגני" היינו חזרה למצב של הריון. קשור לשפת אמת על הפרשה[מה], ש"לאמר" היינו להרות ולהוליד עד אין סוף. "לאמר" עולה רעא, שעולה הריון – גימטריא של חז"ל בגמרא[מו], של רעא ימי ההריון. "לאמר", אור-מים-רקיע[מז], היינו תהליך ההריון כנודע. קודם יש משהו נתון, שכולו בחינת אמא. האמא הרה – האבא לא נמצא כאן בתמונה, הוא נעלם – ויולדת מה שיולדת, אפלה-אור-חכמה, שמשלימים את מעשה בראשית בראשית, ברא-שית.

הקבלת "שש בריות" לספירות

שואל הצמח צדק – ואפילו לא מתרץ – איך לכוון את ששת הדברים האלה, "ברא-שית", כנגד הספירות?

מים-אש-רוח יכולים להיות חב"ד. בספר יצירה הם כח"ב, כי הסדר שם הוא אויר-מים-אש, וברוח שתי מדרגות, "רוח אלהים חיים"[מח] ורוח סתם – "רוח מרוח [אריך מעתיק], מים מרוח [חכמה מכתר], אש ממים [בינה מחכמה]"[מט]. לפי זה, הייתי חושב שממים יצאו חכמה, כי מים עצמם הם תורה וחכמה, אבל הפלא שממים יוצא חשך, אפלה. אפלה, אֹפל, אותיות אלף – לשון "אאלפך חכמה"[נ]. הפסוק אומר זאת דווקא על חכמה – סוג אחר של חכמה, סוג עליון של חכמה, חכמה נסתרה, "ישת חשך סתרו"[נא].

נאמר רק בקיצור: כמו שמים-אש-רוח הם חב"ד הם גם חג"ת – "זכור אב נמשך אחריך כמים"[נב] בחסד, אש היא גבורה ורוח היא תפארת, מדת יעקב אבינו, "הבחיר שבאבות"[נג]. מה פירוש "המים הרו וילדו אפלה, האש הרה וילדה אור"? צריך לומר שהוא בסוד "שִׂכל את ידיו"[נד] שכתוב על יעקב אבינו – יד ימין הולכת לרגל שמאל, מחסד להוד, שם האפלה ("הודי נהפך"[נה]. אפלה גם רומז ללשון נפילה, כמו שטבע המים לרדת ממקום גבוה למקום נמוך כך נופלים למקום האפלה), ויד שמאל הולכת לרגל ימין, אור, ענף החסד. אחר כך הגוף, הרוח-התפארת, מוליד חכמה – דווקא בספירת היסוד, ש"גופא ובריתא חשבינן חד"[נו], כפי שנסביר יותר בהמשך, יש חכמה[נז] ("פי צדיק יהגה חכמה"[נח]). כלל אצלנו בחכמת הצירוף שהחכמה משתקפת דווקא ביסוד, "אות ברית קדש", האבק של הקדושה. אלה הו"ק – תירוץ לצ"ע בכתבי הצ"צ על המדרש המופלא הזה, מדרש על הפרקים של אמא, לכן הגענו אליו. ולסיכום:

נסיים ברמז: ששת הדברים – מים אפלה אש אור רוח חכמה – עולים יחד 1001, יראת שמים[נט], שבקבלה היינו יג מזלות של סוד הדיקנא קדישא (יג פעמים מזל) וסוד אחורי שם אלהים במילוי ההין[ס] (אלף אלף למד אלף למד הה אלף למד הה יוד אלף למד הה יוד מם)[סא]. כנראה שששת הדברים הם סגולה ליראת שמים.