"הרחב פיך ואמלאהו"

שפת אמת בשלח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הכח לשיר

כתב השפ"א[ב]:

אז ישיר כו' ויאמרו לאמר. דכ' מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. דרשו חז"ל למי נאה להלל. למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ואיך יתכן זאת. רק ברוח הקודש. כמו השירה זו על הים שנאמרה ברוה"ק. ובזה נתקיים אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. דכ"ב אותיות התורה אין להם סוף וחקר. שבהם נבראו כל עליונים ותחתונים. והם מתרחבים עדי עד. ועיקר הסודות בפנימיות האותיות ומלואיהם שאין להם סוף.

"אנכי הוי' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו"[ג] מקביל בדיוק לפסוק פתיחת עשרת הדברות – הדבור שכנגד פנימיות הכתר (פרצוף עתיק, כחות האמונה והתענוג שבנפש) – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[ד] (וחוץ מבשני הדברות הראשונים, אין עוד "אנכי הוי' אלהיך" בתנ"ך), כאשר בכל פסוק יש ט מלים ו-מא אותיות[ה]! "הרחב פיך ואמלאהו" עולה אור אין סוף (ב"פ אור), בסוד "פתח פיך ויאירו דבריך"[ו] ברוח הקדש.

וז"ש בכל פרשה בתורה וידבר כו' לאמר. פי' שאלה הדברים יתפרשו לצירופים וצרופי צירופים עד אין תכלית. זה לאמר שמפרשה זו יוצא פרשה אחרת ואחרת עד אין סוף. וכן כתיב בשירה זו ויאמרו לאמר. לפי שהי' ברוה"ק. ונעשה מזה פרשה בתורה.

המלה המלמדת שהשירה נאמרה ברוח הקדש, "לאמר", בגימטריא הריון (כמנין ימי ההריון[ז])[ח] – רמז למילויים עד אין תכלית ש'מעוברים' בה.

לכח להשמיע את "כל תהלתו" של ה' זכו ישראל ביציאת מצרים (חושבנא דדין כחושבנא דדין[ט]!):

וכבר כתבנו כמו שכ' בפ' ויחי שהיא פרשה סתומה שהתחיל השיעבוד. מול זה השירה אחר הגאולה. שיש הפסק בין כל דיבור ודיבור. שהפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. ולפי שבגלות נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. הפרשה סתומה. וכשנגאלו נפתחו עיניהם ולבן של ישראל. וכמו כן נפתח להם הפרשיות שבתורה. וזה הרחב פיך ואמלאהו. הוא רומז למילוי ופנימיות סודות הגנוזין בהאותיות. וע"ז כ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. שניתן להם כח להשמיע כל תהלתו.

היחס בין הסתימה בשעבוד לפתיחה בגאולה הוא בסוד חש-מל (סוד "ואמלאהו"), כאשר הרווח להתבונן בין הפרשיות הוא 'מל' לשון הבדלה (שבין חש-הכנעה למל-המתקה)[י].

ממשיך השפ"א[יא] שהאמונה מביאה לשירה – "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו"[יב]. על ידי האמונה רואים את פנימיות הדברים ("ויאמינו ב[תוכיות ופנימיות ]דבריו") והדבור הופך לשירה (כמסופר שכל דברי אדמו"ר הזקן היו בנעימה-שירה, מכח ההתבוננות החב"דית בפנימיות כל דבר). האמונה מתגלה בשבת ומאפשרת להרחיב פה ולמלאו שירה לה', כלשון הפיוט "דרור יקרא" – "ונרחיב פה ונמלאנה לשוננו לך רנה" (וכמאמר רבי חיים מטשרנוביץ' שלו יכול היה רק שר מכניסת השבת ועד צאתה).

"על ישראל גאותו"

בתורה הבאה דורש השפ"א[יג] את ראשית השירה, "אשירה להוי' כי גאה גאה"[יד], ומסביר כי "גאה גאה" היינו סוד הצמצום של ה', שמצמצם עצמו להיות גאה על כל (אף שמצד עצמו הוא גאה ומרומם מהגאות), בעבור בני ישראל – "על ישראל גאותו"[טו]. "אשירה להוי' כי גאה גאה" עולה כתר, שרש הטעמים (השירה) והענג (המתגלה בשבת). ממוצע המושגים החורזים את התורות כאן – אמונה, שירה, ענג שבת, נשמה יתרה – הוא תריג, כללות כל התורה (רק אמונה שירה ענג נשמה יתרה עולה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[טז], העולה ז"פ נר וכו').

[א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] תרס"ד.

[ג] תהלים פא, יא.

[ד] שמות כ, ב. דברים ה, ו.

[ה] ט היינו ג ברבוע, כאשר "אנכי" עולה ט ברבוע; מא היינו ה בהשראה, הנקודה האמצעית של "אנכי".

[ו] ברכות כב, א.

[ז] נדה לח, ב.

[ח] 271 הוא 'מספר השבת' "העשירי יהיה קדש" (רוב צירופי הספרות 1-2-7 הם 'מספרי שבת': 127 – 'מספר השבת' השביעי, יום השביעי ממש – 217 271 721 1027 2107...). בזהר (ח"א קכג, א) 127 היינו כתר (100) חו"ב (20) ז"ת (7), ולפי זה סוד 271 הוא חו"ב (200) ז"ת (70) וכתר דבריאה (1) כאשר השתלשלות הכתרים זמ"ז, היינו להוליד כתר חדש בבריאה.

[ט] והוא עולה גם משה-אהרן-מרים, שהם ה"שלשה דברים" (מנהיגים) שהוציאו את בני ישראל ממצרים, וגם "נעשה ונשמע" ועוד.

[י] ראה כש"ט (קה"ת) כח.

[יא] בתורה הבאה, וזה לשונו:

כתיב ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. שע"י ויאמינו. באו אל השירה. שנמשכו אחר דברי אלקים חיים וזכו לראות פנימיות הדברים. ומעין זה בש"ק שנק' סהדותא. וכל השובת בש"ק מאמין בבורא עולם. וכמו כן תלת סעודתי דמהימנותא שזוכין לאמונה בש"ק. לכן בשבת כ' טוב להודות לה'. וגם בו מתקיים הרחב פיך ואמלאהו שהוא נחלה בלי מצרים. וזכר ליצ"מ. ונפתח בו פיהם של ישראל ורוה"ק ע"י הנשמה יתירה.

[יב] תהלים קו, יב.

[יג] וזה לשונו:

אשירה לה' כי גאה גאה. גיאות הוא התרוממות. ובוודאי הקב"ה רם ונשא ומתגאה על כל. אבל כמו גודל התנשאות הקב"ה על כל. כמו כן מתרומם ומתנשא על כל בחי' הגיאות. שכל התרוממות על הנבראים אין בזה שייכות כלל לעצם כבודו א"כ הוא גאה ורם וגבוה על בחי' הגיאות. שכל הגיאות דבר שפל וכלא לגבי רוממותו ית"ש. ולכן כתיב גאות לבש שצימצם הקב"ה עצמו בהתלבשות שיוכל לקבל הגיאות על העולם. ובאמת הוא בעבור בנ"י כמ"ש על ישראל גאותו. שבשביל ישראל צימצם הקב"ה עצמו לברוא העולמות. ולהיות כביכול מקבל גיאות והתנשאות מן הנבראים. ובאמת האדם צריך לידע ב' הבחי' שהקב"ה הוא רם ונשא ונבדל מכל בחי' הגיאות הזה. וצריך ג"כ לידע שאחר כל זה הקב"ה מנהיג ומשגיח על כל. ומקבל גיאות מן העליונים ותחתונים כמ"ש שהוא רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב. ויתכן ג"כ לפרש כי גאה גאה בלשון אף. אע"פ שגאה על הגיאות. אעפ"כ אשירה לה' כי שניהם אמת. וע"ז מעידין בנ"י בכל יום ה' אחד. הא' רומז על הנעלם. גבוה מעל גבוה. והח' והד' על ד' רוחות. והאויר וז' רקיעים. לכן צריכין לקצר בא' ולהאריך בד' כמ"ש בספרי קודש. והם ב' בחי' גיאות. וזה גאה גאה.

והנה" רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב" = 1430 (הכל פעמים הוי' וכו').

[יד] שמות טו, א.

[טו] תהלים סח, לה.

[טז] שה"ש ז, ז.

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

חיפוש בתוכן האתר

"הרחב פיך ואמלאהו"

טופס שו"ת