בע"ה

אור לט"ו שבט תש"פ – כפ"ח

עשר ירידות

שיעור אנגלית (חלק שני)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ירידת ה' צורך עלית ישראל במתן תורה

"וירד הוי' על הר סיני"

נעשה התבוננות לפי פרשת השבוע, שיש מצוה לחבר אליה דברים, "לחיות עם הזמן"[ב]. ט"ו בשבט חל השנה בפרשת יתרו, בה יש מתן תורה – מאד מקשר לכך ש"עץ החיים" הוא התורה, ובפרט פנימיות התורה, נשמת התורה.

כתוב "וירד הוי' על הר סיני"[ג]. כבר כמה חדשים[ד] אנחנו מדברים על היסוד בחסידות של "ירידה צורך עליה"[ה]. דוגמה חשובה לכך בתורה היא (לא שאנחנו יורדים על מנת לעלות אלא) שבמתן תורה ה' יורד אלינו ואנחנו עולים לה', באמצעות נציגנו משה רבינו – ה' יורד אלינו ואנחנו עולים אל ה'. יש מדרש מפורסם[ו], שהרבי הרבה לצטט, שבתחלת הבריאה היתה גזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמתן תורה ה' בטל את הגזרה – ה' ירד למטה ואנחנו עולים למטה.

בני רומי ובני סוריא

הדימוי של חז"ל במדרש הוא "בני רומי" ו"בני סוריא". בני רומי הוא הכינוי לעולמות העליונים ובני סוריא היינו העולמות התחתונים, והמלך הוא ה' שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. המדרש אומר שבנקודה מסוימת המלך בטל את הגזרה, וכעת בני רומי יכולים ללכת לסוריא ובני סוריא ללכת לרומי.

למה בני רומי הם העליונים? רומי לשון רוממות, עליה. למה סוריא היינו התחתונים? כי סוריא לשון לסור מן הדרך הנכונה. העולמות התחתונים הם צורת קיום בה אנשים סרים מדרך הטוב. הייתי חושב שלבני רומי אין מה לעשות עם בני סוריא ולבני סוריא אין את הזכות לעלות ולהיות יחד עם בני רומי, אבל התורה ניתנה לנו תוך כדי בטול הגזרה.

בספר עקדת יצחק[ז] מובא קטע במדרש שלא נמצא במדרש שלפנינו: שסבת בטול הגזרה היא שהמלך מרומי התאהב באשה מסוריא – אז אין ברירה. מכיון שהוא 'נפל באהבה' עם אשה מסוריא ורוצה להתחתן איתה, הוא צריך לבטל את הגזרה. בטול הגזרה קרה במתן תורה, בפרשה שלנו – הפרשה של ט"ו בשבט – המלך התאהב באשה מסוריא, אשה ממקום שסרים מן הדרך, ולכן בטל את הגזרה.

"ואני המתחיל"

במדרש הביטוי לגבי בטול הגזרה הוא "ואני המתחיל": "כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר וירד ה' על הר סיני וכתיב ואל משה אמר עלה אל ה'"[ח] (קודם הוא אמר "התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים" – הקדים עלית התחתונים לירידת העליונים – אך אח"כ הוא הפך את הסדר ואמר "ואני המתחיל כו'"). במתן תורה סדרי עולם מתהפכים – עליונים למטה ותחתונים למעלה, "ואני המתחיל" – העליון יורד ראשון, וזהו הפסוק "וירד הוי' על הר סיני".

מהי העליה? בסוף פרשת משפטים כתוב "ואל משה אמר עלה אל הוי'"[ט]. לפי סדר התורה ברור שקודם כתוב "וירד הוי' על הר סיני", בפרשת יתרו, ורק אחר כך, בסיום פרשת משפטים, ה' אומר למשה "עלה אל הוי'". אבל אם מתבוננים ברש"י על התורה ("פשוטו של מקרא"), הוא אומר שאף על פי שכתוב בתורה יותר מאוחר – "ואל משה אמר עלה אל הוי'" קרה קודם, ביום הרביעי של סיון, יומיים לפני מתן תורה. "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[י] – כלל שמופיע כאן ברש"י וחז"ל. בפרשת יתרו עצמה יש עוד פסוק, "ומשה עלה אל האלהים"[יא] – עוד לפני "וירד הוי' על הר סיני" (במדרש אחר[יב] מובא הפסוק "ומשה עלה אל האלהים" לענין עלית התחתונים לעליונים). אבל אפילו הפסוק שהמדרש בוחר כאן, שכתוב אחר כך, קרה קודם לפי רש"י. אם כן, איך אפשר לומר "ואני המתחיל"?

המהרז"ו – ממפרשי המדרש – שואל שאלה זו, ואומר שאולי זו דרשה רק בגלל סדר התורה, ובכל אופן מסיים בצ"ע. אם כן, יש משהו מאד מסתורי בביטוי "ואני המתחיל". לפי החסידות היה אפשר לומר שירידת ה' הקודמת, אפילו שלא מופיעה בפירוש, היא נתינת הכח למשה לעלות למעלה. בלשון החסידות[יג], לכל אתערותא דלתתא יש אתערותא דלעילא שקדמה – אתערותא דלעילא בבחינת מקיף, שלא תמיד מורגשת על ידי התחתון (שאז נדמה לו שהוא מתעורר ועולה מעצמו). אבל הדבר לא מתישב עם הפסוקים שמביא המדרש – "וירד הוי' על הר סיני" "ואל משה אמר עלה אל הוי'".

לכן נראה לתרץ תירוץ שטרם ראיתי מישהו שאומר, אבל הוא די פשוט, ומסתמא מישהו כבר שם אליו לב: לפי הרבה פשטנים מגדולי הראשונים (האבן עזרא, הרשב"ם והרמב"ן) – וכן דעת האוה"ח הקדוש – הפשט אינו כרש"י, אלא ש"ואל משה אמר עלה אל הוי'" באמת קרה אחרי מתן תורה. זהו נושא שמדובר עליו הרבה, וקצת פלא שהרמב"ן – שמאריך בענין – לא מביא את המדרש ("ואני המתחיל") כראיה לדבריו (היינו שהמדרש הוא כדעת רבי יוסי ברבי יהודה שהביא הרמב"ן מהמכילתא[יד]).

"ירידה צורך עליה" ו"עליה צורך ירידה"

אם כן, בפרשתנו, פרשת יתרו, יש את היסוד שה' בטל את הגזרה של הפרדת העליונים מהתחתונים, והוא המתחיל – יסוד גדול בענין "ירידה צורך עליה". אם היה מתחיל מהעליה למטה היה מתאים ליסוד הפוך (שגם קיים) – "עליה צורך ירידה"[טו]. את מה שקורה מתן תורה אפשר לראות בשני אופנים הפוכים של סדר השלבים, אך לפי חז"ל "ואני המתחיל", הסדר הוא "ירידה צורך עליה".

הסברנו הרבה פעמים ש"ירידה צורך עליה" זהו יסוד זכרי ו"עליה צורך ירידה" זהו יסוד נקבי, והם מתחתנים – צריכים להתחבר ולהשתלב יחד – העליה של האיש משתלבת עם העליה של האשה, שהיא צורך ירידה (ואז מקבלים את שלמות התהליך של 'ירידה לצורך עליה לצורך ירידה'). זהו נושא גדול וחשוב שהארכנו בו במ"אטו.

ב. עשר ירידות בפרקי דרבי אליעזר

עשר ירידות

יש מדרש חשוב בשם פרקי דרבי אליעזר (אגב, פירוש הרד"ל עליו – פירוש גדול – זכה להסכמה מהצמח-צדק). אחד הנושאים החורזים את כל פרקי דרבי אליעזר – מפרק יד ועד גמירא – הוא "עשר ירידות"[טז]. הנושא של "עשר ירידות" הוא פרק גדול בתוך ההתבוננות שלנו במושג "ירידה צורך עליה". הרעיון הוא שה' יורד לעולם שלו עשר פעמים. הירידה האחרונה של השכינה, ירידת ה' לתוך עולמו, היא לימות המשיח, ובה כתוב "ועמדו רגליו על הר הזיתים"[יז] – אז תהיה מלחמת גוג ומגוג ואחריה תחית המתים. הפעם הששית היא בפרשתנו, "וירד הוי' על הר סיני". צריך להיות משהו יחודי בירידה זו, שחז"ל אומרים שהיא בטול הגזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, כנ"ל, אבל ביחס לשאר הירידות זו הפעם הששית.

יש כאן ענין מאד חשוב: ה' ברא את עולמו ובורא אותו כל רגע מחדש, הוא כאן, משגיח על הכל – אבל עשר פעמים הוא ירד לתוך העולם. כל ירידה של ה' לעולם אמורה לעורר תגובה של עליה, כמו שבפיזיקה כל כח גורר כח נגדי. כשנכנסת אנרגיה של ירידת ה' לעולם הדבר מעורר שינוי ותיקון בעולם. כל ירידה כזו הכתה גלים שממשיכים וממשיכים עד עצם היום הזה.

אין לנו הזמן לעשות כעת באריכות את ההתבוננות השלמה בעשר הירידות, שהן עיקר המבנה של פרקי דרבי אליעזר (בפרקי דרבי אליעזר שלפנינו חסר פירוט שתי הירידות האחרונות, מכאן מוכיח רד"ל שאבדו ממנו פרקים). בכל אופן, בקיצור, רוצים לתת כאן מבנה של עשר ספירות לפי הקבלה, מלמטה למעלה – זו העליה של הירידות, התהליך של הירידות הוא עצמו עליה (יש כאן נציגים של 'אסנט' – הסדר של ירידות ה' לעולם הוא 'אסנט', 'עליה' באנגלית).

שלש ירידות ראשונות: חטא אדה"ר, מגדל בבל וסדום

"מתהלך בגן" – עליה או ירידה?

מה הפעם הראשונה שה' ירד לעולם? זהו הנושא של י' שבט – במאמר הרבי הקודם שלומדים בכל שנה, "באתי לגני" תש"י: "באתי לגני אחֹתי כלה"[יח], "עיקר שכינה בתחתונים היתה" בבריאת העולם, השכינה היתה בגן עדן. המדרש[יט] מביא לכך שני פסוקים, שאחד מהם מובא גם במאמר – "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום"[כ]. ה' ירד לעולם לשמוע מה הם עשו – לתת לאדם הזדמנות להודות ולשוב. אם הוא היה מודה – הכל היה מתוקן[כא], אבל הוא לא הודה. את המלה "מתהלך" – פועל חוזר, הולך הלוך וחוזר – דרשו חז"ל "קפיץ ואזיל", קופץ ועולה, כל פעם עוד קצת. כך מובא מהמדרש ב"באתי לגני" – שבגלל החטא השכינה, שקודם היתה למטה כאן בעולם, קופצת ועוזבת את העולם בגלל החטא. אמנם, ה' אינו עוזב עד שיתן הזדמנות לאדם וחוה להודות ואם לאו לחייב אותם בעונש המגיע להם.

אבל בפדר"א[כב] כתוב בדיוק הפוך – שמהמלה "מתהלך" אני לומד שהשכינה יורדת לעולם אחרי החטא. אלה שתי פרשנויות הפוכות ל"מתהלך בגן לרוח היום". המדרש של עשר ירידות מביא עוד פסוק של "מתהלך" להוכיח שזו ירידה – פסוק משיר השירים (כמו ש"באתי לגני" הוא פסוק בשיר השירים) – "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקֹט שושנים"[כג]. בשיר השירים ה' הוא הדוד והכלה-הרעיה היא אנחנו, והפסוק אומר שירידת הדוד היא לגן.

ירידות בעקבות חטא

זו הפעם הראשונה בה ה' יורד לעולם. זהו דבר גדול: כל פעם שעושים משהו מוטעה הקב"ה יורד לראות מה אנו, ברואיו, עשינו, ומדבר אתנו, שואל 'מה עשיתם? איפה אתם?' "איכה?!"[כד]. אנחנו אומרים לה' שחסרה לנו התורה, אז הוא נותן לנו את התורה מחדש. כל עשר הירידות הללו קורות כל הזמן מחדש. זו התבוננות גדולה – כל הזמן ה' יורד למציאות שלנו, להתייחס אלינו ולעזור לנו לעלות, כל ירידה היא צורך עליה.

כל שלש הירידות הראשונות הן שליליות – ירידה בעקבות חטא. חשוב שברוב הירידות כתוב בתורה שהן נועדו לראות מה קורה, או לומר משהו. ה' יורד כדי לראות או כדי לדבר. השרשים הם ראה ו-דבר, ששוים בגימטריא, וראשי התיבות שלהם הם רד, הם תכלית הירידות בתורה.

שוב, הירידה הראשונה היא "באתי לגני", המאמר של י' שבט. בירידה השניה ה' ירד לראות את העיר והמגדל בתוכה שבנו בני האדם שברא, בדור הפלגה[כה]. הירידה השלישית היא בסדום – "ארדה נא ואראה הכצעקתה"[כו] – ירידה כדי לעשות משפט[כז]. חז"ל אומרים[כח] שירד לראות האם כצעקתה של אותה ריבה שעלתה לפניו – ואכן כך היה – צעקת ריבה שרצתה לתת צדקה 'חס ושלום', בסדום, ועינו אותה עינוים קשים עד מות.

בהקבלה לספירות, בסדר עולה, חטא אדם הראשון הוא מלכות, מגדל בבל הוא סמל של ספירת היסוד בקבלה[כט], והנערה שבסדום שייכת להוד, "איהי בהוד"[ל].

ירידה רביעית: הירידה למצרים

הירידה הבאה היא כבר דבר חיובי – ה' אומר ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלֹה"[לא]. זו ההופעה הראשונה של הקשר בין הירידה לעליה – אני עצמי ארד אתך מצרים ואני גם אעלה אותך, עליה כפולה של "אעלך גם עלֹה".

בסדר שלנו הירידה הזו שייכת לנצח – ה' מבטיח (עצם ההבטחה היא בנצח, שפנימיותו בטחון) ליעקב שישמור עליו בירידתו למצרים (ב"אשרי", שבו עשר אזכרות כנגד עשר ספירות כמפורט בכוונות האריז"ל ואף מובא בסידור עם דא"ח, "שומר הוי' [יִ-הִ-וִ-הִ] את כל אהביו"[לב] הוא כנגד ספירת הנצח), שינצח עליו, שבכך הוא מבטיח לו בעצם חיים נצחיים ("יעקב לא מת"[לג] אותיות "[תתן] אמת ליעקב"[לד]).

ירידה חמישית: מראה הסנה

הירידה החמישית היא במראה הסנה[לה], החזיון הראשון שמשה רבינו רואה, כשה' עושה אותו שליח להוציא את בני ישראל ממצרים, ואומר לו: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נֹגשיו כי ידעתי את מכאֹביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלֹתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש"[לו] – ירידה ("וארד") צורך עליה ("ולהעלֹתו"), בדמיון מובהק להתגלות ליעקב.

כל אחת מהירידות תופסת פרק שלם בפרקי דרבי אליעזר. בפרק של הירידה הזו כתוב שה' יורד לתוך הסנה, הצמח השפל, כדי להראות השתתפות עם צער בני ישראל – "בכל צרתם לו צר"[לז], אני עצמי נמצא עם בני ישראל בצרתם, "עמו אנכי בצרה"[לח]. זהו ביטוי הכי עמוק למדת הרחמים של ה' – הדבר הכי מובהק בהקבלה כאן, שירידה זו שייכת לתפארת שפנימיותה רחמים. ה' יורד לתוך הסנה, כל השכינה נמצאת בתוך הסנה, מתוך רחמים אין-סוף על עם ישראל.

ירידה ששית: מתן תורה

הירידה הששית היא זו שאנחנו נמצאים בה השבוע – "וירד הוי' על הר סיני"[לט]. היא מקבילה לספירת הגבורה, שהרי התורה נתנה "מפי הגבורה"[מ] – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[מא]. גבורה במשמעות של כח ריכוז (צמצום לשון ריכוז), ריכוז כל עצמותו כביכול באותיות התורה, כרמוז במלה הראשונה של עשרת הדברות, "אנכי", שדרשו חז"ל "אנא נפשי כתבית יהבית"[מב]. מכל שמות הספירות רק "גבורה" משמשת כינוי לעצמותו יתברך (כמבואר באריכות במ"א).

ירידה שביעית: יג מדות הרחמים

הירידה השביעית היא התגלות ה' בנקרת הצור[מג]. ה' אומר למשה שיבוא בנקרת הצור והוא יתברך יעבור על פניו, ואזי ה' מתגלה לו ומגלה לו את יג מדות הרחמים שאינן חוזרות ריקם – "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'"[מד]. כתוב שם "וירד הוי' בענן ויתיצב עמו שם"[מה], כמו שאומרים כל יום בתפלה.

בין הספירות ירידה זו שייכת למדת החסד (הגם שבכללות כל המדות הן מדות הרחמים), כמודגש בכך שתחלת יג המדות ("הכל הולך אחר הפתיחה"[מו]) בשם א-ל, שם החסד, כמ"ש "חסד אל כל היום"[מז], וכן המדה הששית והשמינית (שתי המדות המקיפות את המדה השביעית, "ואמת") הן "ורב חסד... נצר חסד" (נמצא שב-יג מדות הרחמים יש שלש מדות חסד, "בתלת זימני הוי חזקה").

יג מדות הרחמים הם הירידה השביעית של ה' לעולם מאז מעשה בראשית, "כל השביעין חביבין"[מח] (בכוונות האר"י[מט] מבואר שייחוד השביעי הוא בהיותו הנקודה האמצעית של יג, שב-יג מדות הרחמים היינו המדה-התיקון השביעי, "ואמת"[נ]).

ירידה שמינית וירידה תשיעית: אהל מועד

אחר כך יש שתי ירידות הסמוכות זל"ז, עליהן נאמר "ב' באהל מועד"[נא], סוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[נב], כנגד הספירות בינה וחכמה, אמא ואבא:

הירידה השמינית היא בפרשת בהעלתך ("עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[נג]), ירידת ה' לאהל מועד להאציל מרוחו של משה על שבעים הזקנים, שם כתוב "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם"[נד] (ובהמשך נאמר "וירד הוי' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים"[נה]) – הירידה היא לצורך הדבור. גם שם הירידה היא בענן. שוב, הירידה שם – "וירדתי ודברתי... וירד הוי' בענן" – היא בשביל להאציל את רוחו של משה על שבעים הזקנים. שבעים הסנהדרין, לפי קבלה, הם כנגד הבינה[נו] (שבע המדות דאמא, כל אחת כפול עשר, סוד ה-ע רבתי של "שמע ישראל וגו'"[נז]).

הירידה התשיעית היא בהמשך פרשת בהעלתך, בסוף הפרשה, כאשר מרים ואהרן מדברים במשה וה' קורא להם ויורד לאהל מועד לדבר אתם (ולהעניש את מרים וכו'). שם נאמר: "וירד הוי' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם"[נח]. שם ה' מגלה להם את המעלה המיוחדת של משה רבינו, שהתנבא ב"זה הדבר"[נט] – "ומראה ולא בחידֹת"[ס], ב"אספקלריא המאירה"[סא], כפי שאף נביא לא התנבא. מדרגת משה היא חכמה ("מן המים משיתהו"[סב], "אין מים אלא תורה"[סג] ד"מחכמה נפקת"[סד]), שפנימיותה בטול[סה] (וכמו שכתוב כאן לגבי משה, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[סו]), וזו הירידה התשיעית של ה' לעולם.

ירידה עשירית: על הר הזיתים

כל תשע הירידות הראשונות הן בתורת משה, בחמשה חומשי תורה, והירידה העשירית והסופית היא "ועמדו רגליו על הר הזיתים". הירידה הראשונה בתורה היא במלה "מתהלך", לא ירד, אבל המדרש מביא הוכחה מהפסוק בשה"ש "דודי ירד לגנו". בכל שאר הפעמים בתורה כתוב בפירוש המלה ירד, ובפעם העשירית שוב לא מופיעה המלה ירד אלא "ועמדו רגליו" (יש בביטוי אותיות "וירד" ואותיות ומעגלו, כנראה שה' ירד על הר הזיתים ב'מעגל', בגילוי העיגול הגדול שלפני הצמצום הראשון), וחז"ל אומרים שזו הירידה העשירית – למלחמת גוג ומגוג ותחית המתים.

הירידה העשירית היא כנגד הכתר – כתוב בחסידות שזית הוא מוחא סתימאה[סז], הר הזיתים היינו גלגלתא, "על הר הזיתים" היינו רדל"א ו"רגליו על הר הזיתים" הן רגלי א"ק[סח] (שבו נשיאת הפכים של "אדם" ו"קדמון" שהוא "לא אדם", וד"ל[סט])[ע]. "על הר הזיתים" היינו אמונה, "הר הזיתים" הוא התענוג והזית הוא החכמה הפנימית של הכתר[עא].

ולסיכום:

תכלית הירידות-הנפילות – עמידה נצחית

[שאלה: מה עם כל הפעמים שכתוב שכבוד ה' נגלה וכו' – לא נקרא שהקב"ה ירד לעולם?] לא, כי לא כתוב לשון ירידה בפירוש. כמו שאמרנו קודם, ה' תמיד אתנו כאן, לפעמים בהסתר ("אכן אתה אל מסתתר"[עב]) ולפעמים בגלוי (בהשגחה פרטית עלינו, כך ה' מתגלה לנו על כל צעד ושעל של חיינו) – אבל יש כוונה מיוחדת בירידות האלה.

מה פירוש? שלו עצמו יש ירידה כביכול, כל ירידה היא מעין נפילה במדרגה. מה המוטיבציה של ה' שבני רומי ירדו לסוריא? באנגלית אומרים שהוא 'נפל באהבה' (התאהב, fell in love), זו נפילה. כמו שאדם נופל כך ה' גם נופל כביכול. ראינו ששלש הירידות הראשונות של ה' לעולם היו בגלל נפילות האדם, אך לפעמים הירידה לא מפני שהאדם נפל – אלא שצריך לקרות משהו חדש לגמרי בעולם שה' ברא לכבודו. עליו לרדת, לא רק להתגלות. המדרש הוא פנימיות התורה – וירידות ה', הנושא הכללי של פרקי דרבי אליעזר, הוא הנושא הכי עמוק בפנימיות התורה. ה' 'נופל' עבורנו, כאשר אנחנו נופלים (או יורדים למצרים, כמו הירידה הרביעית של יעקב) או צריכים לעלות לדרגה יותר גבוהה (בחינת תשובה, לאו דווקא על חטא ועון, כמבואר בדא"ח). בשלש הירידות הראשונות אנחנו נופלים וה' יורד לראות וגם כדי להעניש – העונש הוא חלק מהסיפור, הוא תיקון.

גם התכלית שלנו, נתינת התורה, היא 'נפילה' של ה' להר הסיני. הירידה על הר סיני שייכת ל"באתי לגני", וגם הירידה האחרונה היא על הר – יש ירידה על הר סיני וירידה על הר הזיתים – והירידה הראשונה היא לגן עדן. חשוב לשים לב שדווקא בירידה האחרונה אין לשון 'ירידה' אלא לשון 'עמידה' – בניגוד לכל הירידות הקודמות, בהן הורגשה נפילה, זו ירידה (האחרונה מעשר ירידות) ללא כל נפילה. בירידה האחרונה שער רד (לשון ירידה) מתהפך לשער דר (לשון דירה) – מתגלה התכלית של "דירה בתחתונים"[עג], המשכת העצמות ממש, שכל העליות-לאחר-הירידות הקודמות היו לצרכה. המשכה זו מתבטאת בלשון עמידה[עד] – "ועמדו רגליו" – בהיותה קבועה ונצחית (בסוד "ויעמֹד השמן"[עה]).

הבה נחשוב על כך, הגענו לנושא בגלל שהפרשה שלנו, פרשת יתרו, היא "וירד הוי' על הר סיני".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• אהבת המלך לרעייתו 'שוברת' את ההפרדה בין "בין רומי" המרוממים ל"בני סוריא" הסרים מן הדרך.
• כל ירידה של ה' לעולם אמורה לחולל שינוי ולהכות גלים לנצח, ובעצם עשר הירידות חוזרות תמיד.
• כשאנו חוטאים ה' יורד אלינו – כדי לראות, לדבר, להעניש-לתקן ובעיקר לעזור לנו לעלות.
• כל ירידה היא נפילה שתכליתה תיקון או שינוי שמעבר לשגרה.