בע"ה

אור לי"ב שבט תש"פ

"וישמע יתרו כהן מדין"

אור החיים יתרו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מפירושי בעל אוה"ח הקדוש לפסוק הראשון בפרשה ניתן לבנות 'פרצוף' שלם:

הוא פותח בשאלה מדוע לייחס את "יתרו... חֹתן משה" כ"כהן[ב] מדין"[ג] – "שאין זו מעלה אלא ירידה" שאין ראוי להזכירה לאחר חזרתו למוטב. אכן, ענין יתרו הוא "כיתרון האור מן החשך"[ד], וירידתו לעמקי הקליפות היא צורך עליה להכרזת "ברוך הוי'"[ה] כהכנה למתן תורה[ו] ולהתגלות הניצוץ המשיחי שבו (והרמז: הביטוי "כהן מדין" חוזר פעמיים[ז], העולות משיח[ח]).

הוא מתרץ כי "כהן מדין" רומז להיותו ראש למדין וכהן אדוק לעבודה זרה, והכתוב משבחו בפרישה משניהם:

למרות היותו ראש למדין לקח לעצמו כחתן את משה ("חֹתן משה"), "אדם שלא נודעה לו גדולה עדיין". קליפת מדין (שענינה מדון ומריבה) היא חכמה דקליפה[ט] ולעומתה עומד משה, חכמה דקדושה.

למרות אדיקותו בע"ז בעבר ("כהן אומה אחת") העיד על עובדי ע"ז "כי הבל יפצה פיהם" באומרו "עתה ידעתי כי גדול[י] הוי' מכל האלהים" – תיקון הדעת דתהו (סוד המלך בלע בן בעור, שרש בלעם בן בעור, בר-הפלוגתא של יתרו ביועצי פרעה[יא]), כנגד עצם הדעת.

הוא מוסיף ומפרט כי בזכות היותו "כהן מדין" הוא מקבל מידע מדויק ושלם ("כי לאנשים הגדולים יתגלה ויודע הכל בצדק, בלא תוספת וגרעון", לעומת פשוטי העם הניזונים מ"החדשות" החלקיות), סוד עטרא דגבורות שבדעת (מהן הכח להכיר במדויק את המצב[יב]), שרש הגבורה, ומצד אהבתו לישראל הוא משתדל לדעת "את כל אשר עשה הוי' למשה ולישראל עמו" ("גם זה יגיד שבח האיש, שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב... שהלא תראה איש שונא לרעהו יקוץ בהגדת שבחיו וטובו, ויחדל מדעת מצבו הטוב"), סוד עטרא דחסדים שבדעת, שרש החסד.

מעבר לידיעת יתרו "את כל אשר עשה וגו'", מודגש "כי הוציא הוי' את ישראל ממצרים" ("עיקר כל אשר עשה", שלכאורה ציונו מיותר), ומסביר האוה"ח כי יתרו הכיר את "תוקף שביית מצרים" ורק לאור ידיעת נפלאות ה' הכלולות ב"כל אשר עשה" האמין ב"כי הוציא" ביציאה ברת-קיימא, ללא שהמצרים יצליחו לשעבד שוב את ישראל (ולכן לא כתוב 'וכי הוציא', כפרט נוסף, אלא כמסקנת "כל אשר עשה"). היציאה ממצרים (ערות הארץ) היא לידת העם מרחם האם[יג] (אמא-בינה), וליתרו יש "אזן מלין תבחן"[יד] לאמת אותה מכח שער ה-ן דבינה.

בפרט, הוא מסביר, מלחמת עמלק (אודותה שמע יתרו ובא[טו]) 'החליטה' אצלו את ההכרה שתכלית היציאה לא היתה עונש על "פחזותו של פרעה, שהתריס כנגד שלוחו של מקום" אלא "לחיבת ישראל להוציאם" – שבח ותפארת "ישראל אשר בך אתפאר"[טז] – והדבר מעניק "בטחון לישראל מעמים אשר יקומו עליהם".

הוא חותם בהסבר ש"כי הוציא וגו'" הוא הקדמה ל"ויקח יתרו... את צפֹרה... ואת שני בניה", משום שכאשר ירד משה למצרים ערער יתרו על לקיחת אשתו ובניו להשתעבד וכשענה לו משה שבני ישראל ישתחררו ויקבלו תורה על הר סיני ברכו "לך לשלום", וכעת – כאשר שמע שבני ישראל יצאו ממצרים – קיים את הבטחתו והביאם לקראת מעמד הר סיני[יז]. קיום ההבטחה שייך ליסוד[יח], שני בני משה לנצח ולהוד ואשתו למלכות.