בע"ה

אור לט"ו שבט תש"פ – כפ"ח

שבעת המינים בעץ החיים

שיעור אנגלית (חלק ראשון) – לע"נ ר' שלמה-יצחק שווארץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ברוכים הבאים לכולם, שמחים לראות כל אחד – מפגש 'משפחתי' של גל עיני. היום ט"ו בשבט, נתחיל עם ברכות על הפירות. נתחיל ממזונות, הברכה על היין טובה גם לבירה. בפירות מתחילים מהזיתים – מכוונים על כל הפירות.

ההתקשרות לעץ החיים

בט"ו בשבט מתחילה השנה החדשה של העצים, ובפרט של "עץ החיים". אנחנו כמה ימים אחרי י' שבט, בו נוהגים לכתוב פ"נ לרבי, ופותחים אותו בבקשה להתקשר לאילנא דחיי – עץ החיים – כי י' שבט סמוך לט"ו בשבט.

לעץ החיים יש שרשים – נשמות הצדיקים שמגלים לנו את פנימיות התורה; גזע – התורה שהם מגלים; ענפים – החסידים, כל ה'חילים' שקשורים לצדיקים דרך לימוד תורתם, הגזע; ובסוף, התכלית, היא הפירות – מעשים טובים והבאת אור ה' לעולם[ב]. שנזכה להצמיח פירות מתוקים.

שבעת המינים – עץ הדעת ועץ החיים

יש שבעה מינים שהם "שבח ארץ ישראל"[ג] – "ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"[ד]. רבים מהם נכללים בדעות השונות בחז"ל[ה] בזיהוי עץ הדעת, שהביא את המיתה לעולם – יש דעה שעץ הדעת היה גפן, יש דעה שהיה תאנה (כפי שמביא רש"י בפשט[ו], משום שממנו תפרו אחר כך בגדים לאדם וחוה) ויש דעה שהיה חטה.

אכן, השרש האמתי של כל שבעת המינים הוא בעץ החיים – פירות ארץ ישראל שהיא "ארץ החיים"[ז]. יש תופעה יפהפיה, שאיני חושב שדברנו עליה בעבר בקשר לשבעת המינים, שהביטוי "עץ החיים" מופיע שבע פעמים בתנ"ך – 'הוכחה' יפה שלעץ החיים יש שבעה סוגים, כנגד שבעת המינים של ארץ ישראל.

חלוקת שבע ההופעות

"עץ החיים" מופיע קודם כל, כמובן, בתחלת חומש בראשית – שם מתייחסים אליו שלשה פסוקים, שכבר נתבונן בהם. אחר כך, עץ החיים מופיע רק בעוד ספר אחד בתנ"ך – ספר משלי, שנקרא גם 'ספר החכמה' ונכתב על ידי שלמה המלך, החכם מכל אדם. שם הוא נקרא "עץ חיים", בלי ה הידיעה, והוא חוזר בארבעה פסוקים. אחד מהם הכי מפורסם ומוכר לנו, אבל נראה אותם אחד אחרי השני.

גם שבעת המינים לפי הקבלה מתחלקים לשלשה וארבעה. אפשר לחשוב שזו החלוקה לשלש הספירות הראשונות של הלב, חג"ת, וארבע הספירות הבאות, נהי"ם, אבל האריז"ל[ח] בהקבלת המינים לספירות מתחיל מחב"ד – חטה-שעורה-גפן הם כנגד חב"ד. אחר כך, ארבעת המינים הבאים – תאנה-רמון-זית-תמר – הם כנגד נהי"ם. שלשת המינים הראשונים הם שלשה "עץ החיים" במעשה בראשית, וארבעת הבאים הם ארבעה "עץ חיים" בספר משלי.

וגימטריא יפה: חכמה-בינה-דעת ועוד ג"פ "עץ החיים" עולה 1313, כפולת 13 (13 פעמים 101, מאין), תחית המתים. נצח-הוד-יסוד-מלכות ועוד ד"פ "עץ חיים" עולה 1651, גם כפולת 13 (13 פעמים 127, חיי שרה). וביחד, 1313 ועוד 1651 עולים 2964 – בדיוק 13 פעמים "עץ חיים"!

"ועץ החיים בתוך הגן"

ההופעה הראשונה של עץ החיים היא ההשוואה בין העצים – "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע"[ט]. עץ החיים הוא נקודת האמצע של גן עדן, וכמותו עץ הדעת. הפסוק אומר "ועץ החיים בתוך הגן" – הוא התוכיות-הפנימיות של הגן.

לפי ההקבלה, הפסוק הזה – שלפני החטא והמיתה שהביא לעולם – שייך לספירת החכמה, בה נאמר "החכמה תחיה בעליה"[י] ו"ימותו ולא בחכמה"[יא]. שרש החטה – המין הראשון, אליו מקבילה הופעת "עץ החיים" הראשונה – הוא לפני החטא, ויש בכחה לשמור ממנו.

"פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים"

אחר כך מופיע עץ החיים עוד פעמיים בסיפור: אחרי אכילת אדם וחוה מעץ הדעת, ה' מגרש אותם מהגן בנימוק "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעֹלם"[יב]. בהקשר הזה, חיים האדם לעולם הם שליליים – כי הם ינציחו את הרע שהתערב בו[יג], בלי להשלים את התיקון ואת התהליך של "ירידה צורך עליה"[יד]. האדם צריך לרדת-למות ואז לעלות, ואם יחיה כעת לעולם – לא יהיה טוב. לכן אמר ה' שיש לגרשו מהגן, "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים".

הופעה זו מקבילה לספירת הבינה – החשש "פן ישלח ידו" מתייחס גם ליד שכלו של האדם, לנסיונו לאחוז בעץ החיים שלמעלה מדעתו באמצעות שיעורי הבנתו המצומצמת (לשון שעורה) ולעבור על האיסור לחקור "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור"[טו]. מחיצוניות הבינה (המנותקת מ"ימותו ולא בחכמה") משתלשלת המיתה[טז], העונש-התיקון הנדרש כאן, ו"תורת אמך"[יז] היא הדורשת כאן את ה"'שמור' לנוקבא"[יח], השמירה-האזהרה מאכילה מעץ החיים.

"לשמֹר את דרך עץ החיים"

הפסוק החותם את הסיפור אומר שאחרי שה' אכן גרש את אדם וחוה מגן עדן הוא שם את הכרובים ולהט החרב המתהפכת "לשמֹר את דרך עץ החיים"[יט].

ראשי התיבות של "דרך עץ החיים" הן דעה – מתאים להקבלת הופעה זו של "עץ החיים" לספירת הדעת. שאר האותיות של "דרך עץ החיים" עולות חשמל (שהוא-הוא סוד "להט החרב המתהפכת", כמבואר בספרי הקבלה הראשונה) – כח "ויהי האדם לנפש חיה"[כ] ("לרוח ממללא") של האדם, ב"דעה ודבור" (שתיקונו בידיעה מתי לשתוק ומתי לדבר, "עתים חשות עתים ממללות"[כא]).

אם כן, עץ החיים חוזר שלש פעמים – פעם אחת לפני החטא ופעמיים אחרי החטא – ובכל פעם הביטוי הוא "עץ החיים", ב-ה הידיעה.

"עץ חיים היא למחזיקים בה"

אחר כך עוברים לארבעה "עץ חיים" במשלי. הראשון מופיע בפסוק הכי ידוע: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותֹמכיה מאֻשר"[כב]. פסוק מאד חשוב, יחסית בתחלת משלי – זהו הפסוק ה-חכמה מתחלת משלי (ספר החכמה, כנ"ל). ה"עץ חיים" בפסוק הוא התורה, והפסוק אומר שצריך להחזיק בתורה והעושה כך מאושר. המפרשים מסבירים שעיקר הדגש והחידוש כאן הוא "למחזיקים בה" – החזקה שהיא אחיזה בתוקף ובדבקות, ע"ד "ביה אחידא [בו אני אחוז]"[כג] "דאחיד בשמיא וארעא"[כד] (והוא ענין ההתקשרות למשה רבינו, נותן התורה, העולה חזק חזק חזק, כנודע).

אם מקבילים את ארבעת הפסוקים במשלי לארבע הספירות האחרונות, ספירות המוטבע, הפסוק הזה שייך לספירת הנצח (מדתו של משה רבינו). שוב, החידוש בפסוק הוא המלה "מחזיקים", לאחוז חזק בתורה (על ידי ההתקשרות למשה). בנשמה הכח להחזיק במשהו שייך לספירת הנצח. ועוד, בקבלה מפורש[כה] ש"תומכיה" היינו נצח והוד, שתי הרגלים התומכות בגוף, בתורה עצמה, וגם "מאושר" הוא לשון רגל, כנודע[כו].

הצדיק והחכם

הפסוק הבא הוא אולי הפסוק הכי חשוב לנו לט"ו בשבט, כי מדובר בו גם על "עץ חיים" וגם על פרי: "פרי צדיק עץ חיים ולֹקח נפשות חכם"[כז]. תחלת הפסוק אומרת ש"עץ חיים" הוא הפרי של הצדיק עצמו, והסיום גם מאד מענין – "ולקח נפשות חכם", צריך להבין את המשמעות ואת השייכות להקשר כאן.

הפרי של הצדיק הוא מעשיו הטובים, ההופכים ל"עץ חיים" לכל מי שלומד ממנו. בדרך כלל הפרי צומח על העץ, אבל כאן העץ הוא הפרי – פירות הצדיק הופכים לעץ חיים עבור כולם, לכל מי שקרוב לצדיק ולומד ממנו. כך מסבירים המפרשים[כח], ואומרים שהפסוק מתייחס בפרט לשתי דמויות – הצדיק והחכם. מה ההבדל ביניהם? שניהם מלמדים אותי את דרך החיים. הצדיק מלמד איך לחיות בדוגמה האישית, במעשים שלו – אני מביט עליו ורואה איך הוא נוהג בחייו, וכך הוא מלמד אותי את דרך החיים – ואילו החכם מלמד אותי במלים שלו. שוב, החכם מלמד בפה, במלים, וגם הצדיק מלמד – אבל לא במלים אלא במעשים.

זהו אחד מפסוקי במשלי בהם חוזר הדיבור על הצדיק והחכם[כט]. על פי חכמת החשבון, כל צדיק כולל שלשה חכמים – ג פעמים חכם (68) עולה צדיק (204). בנפש, שלשת החכמים הם שלשת המוחין – חכמה-בינה-דעת – וכולם נמשכים ונכללים ב"צדיק יסוד עולם"[ל] (כידוע בסוד ציור האות ש, ששלשת הקוים שלה, כנגד שלשת המוחין[לא], מתנקזים לנקודה אחת, נקודת היסוד[לב], וד"ל).

הלימוד מהמעשים הטובים הנלמד מ"פרי צדיק עץ חיים" מתאים לרמון (רמֹן חסר[לג] בגימטריא פרי[לד]) – אליו מקבילה הופעה זו של "עץ חיים" – בו תריג גרעינים כנגד תריג מצוות-מעשים-טובים[לה]. על "כפלח הרמון רקתך"[לו] דרשו "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון"[לז] – גם הם שייכים ל"עץ חיים", ועל החכם (דוגמת מורנו הבעש"ט, בחבתו ליהודים הפשוטים ובכחו לקחת נפשות[לח]) לקחת-לקרב את נפשם ולהעלותם במעלות התורה והעבודה (מעלות החכם והצדיק, וכדרשה בגמרא שם על הרואה רמונים בחלומו: "אם תלמיד חכם הוא יצפה לתורה שנאמר אשקך מיין הרקח מעסיס רמני ואם עם הארץ הוא יצפה למצוות שנאמר כפלח הרמון רקתך").

"ולֹקח נפשות חכם"

מה פירוש "ולֹקח נפשות חכם"? רש"י בחומש[לט] אומר שכאשר כתוב שלוקחים אדם הכוונה לקיחה במלים, ויש שמביאים הוכחה מהפסוק הזה[מ] – החכם פועל על החברה במלים שלו ולוקח בהן נפשות. יש שלשה פירושים אפשריים שמביא הראב"ע[מא], שהולכים יחד – כולם יכולים להתקיים יחד, אבל כל אחד הוא במשמעות שונה:

פירוש אחד, ש"לֹקח נפשות" היינו מי שמלמד אנשים ובכך הוא לוקח אותם – 'ער נעמט זיי' באידיש, הוא מלמד-מחכים אנשים ולוקח אותם במלים שלו. דימוי יפה, גם בעברית וגם באידיש – 'איך נעם דיך', אני לוקח אותך. הפירוש הראשון של לקחת נפשות היינו להחכים אותם – לקחת אותם בדיבורים של טוב טעם ודעת היוצאים מן הלב[מב].

פירוש שני הוא שלקחת היינו לקנות – לשון מקח וממכר. על אברהם אבינו כתוב "ויקח אברם... ואת הנפש אשר עשו בחרן"[מג] – מה פירוש "עשו" (לשון עשיה)? הפירוש הפשוט שהם קנו עבדים, אבל לקיחת מישהו לתוך בית אברהם היא חיבור מאד חזק – מי שקנוי לאברהם מתגייר לאמונת אברהם אבינו. מה פירוש "ולקח נפשות חכם" בחברה המודרנית שלנו, שלא קונים עבדים? העסקת אנשים – איש חכם יודע להעסיק הרבה עובדים, מאות עובדים. אם אתה חכם – אנשים מרגישים שאשרי חלקם שהם עובדים בחברה שלך, כי אתה מלמד אותם תורה. או שאתה צדיק, שמלמד אותם במעשים שלך, או שאתה חכם, שמלמד אותם במלים שלך.

לפי הפירוש השלישי יוצא ש"לֹקח נפשות" קשור ללשון הגאולה הרביעי ביציאת מצרים – "ולקחתי"[מד]. כלומר, לקחת מישהו היינו המדרגה הכי גבוהה של פדיון וגאולה שלו. בארבעת לשונות הגאולה – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי..." [מה] – "ולקחתי" מכוון כנגד ה-י של שם הוי'[מו], החכמה. לכן מפרשים[מז] ש"ולקחתי" רומז למתן תורה – "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו"[מח], "אורייתא מחכמה נפקת"[מט] – שהוא תכלית ושלמות יציאת מצרים. אדם חכם, באמצעות המלים שלו, לוקח אנשים ומעלה אותם מהגיהנם שהם נמצאים בו (שייך גם לענין של "ירידה צורך עליה", בו יעסוק חלקו השני של השיעור).

עד כאן שלשת פירושי פשט של "לוקח נפשות" שמביא האבן עזרא. כל מי שיושב כאן צריך להיות מורה – בע"ה גם להיות צדיק, שמדריך בהתנהגות שלו, וגם להיות חכם שמלמד באמצעות המלים שלו, לקחת נפשות. הכל מתחיל מ"פרי צדיק עץ חיים", והחבר שלו הוא "ולֹקח נפשות חכם", בכל שלש המשמעויות הנ"ל: מלמד אנשים ולוקח אותם בדבור, 'מדליק אותם' במלים שלו; מעסיק אותם – הופך אותם לחלק מהחברה שלו, מהארגון שלו; גואל אותם, מעלה אותם ומציל אותם. זהו פסוק מאלף מאד.

רמזי "פרי צדיק עץ חיים"

אנחנו אוהבים לעשות גימטריאות. יש לנו שבעה פירות ארץ ישראל ושבע הופעות של עץ החיים בתנ"ך, אבל "פרי צדיק" (שהוא גם ספר חסידות חשוב, של רבי צדוק הכהן מלובלין) רומז לעוד פרי חוץ משבעת המינים – זו גימטריא עתיקה שלנו: "פרי צדיק" עולה 494 – איזה פרי כאן על השלחן עולה אותה גימטריא, שמסבה מסתורית יש מי שחושב שהוא עץ הדעת? תפוח (אותיות פותח, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"[נ], "הפותח שער לדופקי בתשובה"[נא], סוד תפוח בדבש, כנודע). הפרי היחיד בשבעת המינים שמזכיר בצורתו את התפוח הוא הרמון, אליו הקבלנו את "פרי צדיק עץ חיים". יש הרבה חסידות על עץ התפוח, שהוא עץ מאד מיוחד בצלו ופריו[נב].

היו שיעורים שדברנו על התפוח, "פרי צדיק", אבל כעת נתבונן בכל הביטוי "פרי צדיק עץ חיים": "עץ חיים" (בלי ה, כמו שכתוב במשלי) עולה 228, ויחד עם "פרי צדיק", 494, עולה 722. תפוח הוא מספר חשוב – כפולת שם הוי' ב"ה – 19 פעמים הוי', סוד שם מה בגימטריא אדם, שם הוי' שחלק המילוי שלו עולה חוה. "עץ חיים" עולה 12 פעמים חוה. אם כן, ממוצע שני הביטויים ("פרי צדיק" ו"עץ חיים") הוא 19 ברבוע, חוה פעמים חוה (רמז ליחוד חוה ראשונה וחוה שניה[נג], סוד רחל הגדולה לעתיד לבוא). אם כן ,יש קשר בין "עץ חיים" לחוה, "אם כל חי"[נד] – היא עצמה ה"פרי צדיק עץ חיים".

ראשי התבות – פצעח – עולים רמח, אברהם, גם אברהם נמצא כאן. כמה שוות שאר האותיות? 474 [דעת.] נכון, אבל בהקשר שלנו – ט"ו בשבט הוא החג של האילנות, והעץ מסמל את האדם (כמו שכתוב הרבה, וגם הרבי הדגיש), כפי שלומדים מהפסוק "כי האדם עץ השדה"[נה], ו"עץ השדה" עולה דעת. אם כן, המלים "פרי צדיק עץ חיים" מתחלקות ל-אברהם – האדם הראשון שהאמין בה' בשלמות ולמד זאת לכל העולם, ושמו שוה ל-רמח אברי האדם, והוא נקרא "האדם הגדול בענקים"[נו] – ו"עץ השדה". "האדם עץ השדה" כי לאדם יש דעת.

כל הרמזים היפים האלה עולים מהפסוק "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם", שעולה כולו 1770, משולש 59, 10 פעמים גן עדן (סוד אמונה בטחון, כמבואר אצלנו בכ"ד). כל אחד כאן לוקח נפשות – שכולנו נצליח, ושקודם כל נהיה דוגמה, "פרי צדיק עץ חיים", ונהיה מאד פקחים לקחת את כל הנפשות. ראשי התיבות של "פרי צדיק" הם פץ[נז], לשון הפצה, "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[נח] (שאז "קאתי מר דא מלכא משיחא"), ועם ה-ר של פרי, "פרי צדיק" נוטריקון "פרץ" (שם של מלך המשיח) – "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[נט].

"עץ חיים תאוה באה"

הפסוק הבא הוא "תוחלת ממֻשכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה"[ס]. ציפיה ממושכת למשהו שלא קורה – היא מחלה של הלב. אבל "עץ חיים" הוא כאשר "תאוה באה" – כאשר התשוקה שלך מתממשת.

המלבי"ם בדרך כלל מסביר את ההבדל בין מלים נרדפות, וכאן צריך להסביר את ההבדל בין "תוחלת" ל"תאוה" והוא מסביר גם את המלה "תקוה"[סא]. אלה מלים שנראות זהות, וחוזרות הרבה, אבל יש ביניהן הבדל. מה ההבדל? כמה אתה בטוח שהדבר יתממש. אם אתה בטוח לחלוטין שהדבר עומד לקרות, שהוא חייב לקרות – זו "תוחלת". אם אתה לא מאה אחוז בטוח שיקרה, אבל מקוה שיקרה – זו "תקוה". ואם אני באמת לא יודע אם יקרה או לא, אבל אשמח שיקרה – זו "תאוה". תאוה היא משהו שאני באמת רוצה שיקרה, מתאוה אליו, אבל האם באמת יקרה או לא? איני יודע. למעלה מכך יש תקוה, ועוד יותר תוחלת, שהיא ציפיה לדבר שאני בטוח שעומד לקרות.

לאור ההסבר הזה אפשר להבין את הפסוק. אם משהו שאני בטוח שהוא יקרה, אבל הוא לא קורה – זו מכה ללב, "מחלה לב". אבל "עץ חיים" – פרי עץ החיים – הוא כשיש משהו שאני רק מתאוה אליו, בלי שום בטחון שיקרה, והוא באמת קורה. עץ חיים הוא שכל מה שאני רוצה – קורה. הפסוק מדבר בצדיקים, כמו שכתוב בפסוקים אחרים כאן – "תאות צדיקים אך טוב"[סב]. בדרך כלל מתייחסים לתאוה כמשהו שלילי, אך יש כמה פסוקים בתנ"ך בו תאוה היא חיובי – "תאות צדיקים" היא תאוה נקיה לטוב. יש פסוק נוסף, "תאות צדיקים יתן"[סג], ה' נותן לצדיק את רצונו. זו תאוה שאין סבה אמתית לכך שתקרה, אבל כאשר היא מתממשת – זהו "עץ חיים", מקור של תענוג ("כי עמך מקור חיים"[סד] מתפרש בחסידות[סה] 'כי עמך מקור כל התענוגים').

בהקבלת הפסוקים לפירות – שבעת המינים שקשורים לעץ הדעת, אבל הופכים לעץ החיים – זהו הפסוק הששי, הפסוק של הזית, הפרי הראשון שאתה מברך עליו "בורא פרי העץ", אחרי ברכת החטה והשעורה (וברכת "בורא פרי הגפן"). זהו פסוק היסוד, לו שייכת ה"תאוה" וכאן גם ה"תוחלת".

"מרפא לשון עץ חיים"

אחרון אחרון חביב – "מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח"[סו]. קודם היה כתוב שיש משהו שהוא "עץ חיים" עבור אנשים פרטיים. מהו "עץ חיים" עבור החברה? "מרפא לשון" – שמדברים מלים מרפאות ומבריאות, שהן "עץ חיים" לכל מי ששומע אותן.

כשמדברים מלים מרפאות ומבריאות הכל גם צריך להיות אמת. אפשר לחשוב שמלים מבריאות הן לא תמיד אמתיות – אלא שאתה מנסה לומר, בכל מקרה, מה שישמח את הזולת. כאן מודגש ש"מרפא לשון" הוא לרפא עם האמת, שהרי ההיפוך הוא "וסלף בה" – דבור בצביעות שהוא "שבר ברוח", שובר את רוחו של האדם. אין משהו ששובר את האדם כמו צביעות. אפשר לחשוב שצביעות היא לא לומר מה שאני חושב. רבי נחמן אומר[סז] שהדבר הכי גרוע הוא יאוש, והיאוש הוא שקר – האמת היא אופטימיות. זהו יסוד של רבי נחמן ושל כל החסידות. אמת ואופטימיות הולכות יחד, וממילא, שקר ופסימיות הולכים יחד. כך עולה מהפסוק הזה – "מרפא לשון עץ חיים" והיפוכו "וסלף בה שבר ברוח".

"מרפא לשון עץ חיים" (תיקון החברה-המלכות) מכוון בשבעת המינים לתמר, לשון תמורה והמתקת הטעם המר (אוירת המרירות-הפסימיות) – "מרפא לשון". כח הריפוי שבתמרים רמוז בהגעה ל"שבעים תמרים" שבאילים בסמוך להמתקת-ריפוי מי מרה ולהבטחת "אני הוי' רֹפאך"[סח].

סיכום ו'חותמת'

אם כן, השלמנו את שבעת פסוקי עץ החיים בתנ"ך וניסינו להקביל אותם לשבעת המינים של ארץ ישראל, בחלוקה של שלשה (בבראשית) וארבעה (במשלי):

ט"ו בשבט הוא החג בו אנחנו חוזרים לעץ חיים. אפילו שה' שם את המלאכים ואת להט החרב המתהפכת "לשמֹר את דרך עץ החיים", אבל דרך התורה – ובעיקר דרך פנימיות התורה – אנו מאמינים שתיכף ומיד ממש נאכל מעץ החיים, המשיח והתורה שהוא ילמד אותנו. אנחנו רוצים את עץ החיים.

נקנח בגימטריא מדהימה: הפסוק הראשון – "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" – הוא היחיד שלפני חטא עץ הדעת, כשהכל עוד טוב, בעוד שאר הפסוקים הם אחרי החטא. והנה, כל הפסוק "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" עולה 1663. עם הכולל עולה פעמיים ארץ ישראל (ארץ ישראל = 832 = לב-כבוד פעמים הוי' ב"ה), אך מה אומר המספר עצמו, בלי הכולל? 1663 עולה בדיוק שבע ההופעות – "ועץ החיים", "מעץ החיים", "עץ החיים", "עץ חיים", "עץ חיים", "ועץ חיים", "עץ חיים"! הכל כלול בפסוק הראשון של עץ החיים, לפני החטא – איך שה' ברא הכל לכתחילה.

בנית קשר מתוך בטחון ביחסים

עד כאן התבוננות ראשונה. אנו מתכנסים כאן לזכרו של ידידנו שלמה ('שווארצי'), שתהיה לו עלית נשמה – שנזכה לראות אותו כאן בקרוב.

[שאלה: שלמה היה גאון בליצור קשרים עם אנשים ולקרב אותם. איך יוצרים קשרים טובים בין אנשים, קשרים ברי קיימא?]

על "עץ חיים היא למחזיקים בה" הסברנו שהאחיזה החזקה שייכת לספירת הנצח, שפנימיותה היא בטחון. בטחון הוא גם מלשון "וטח את הבית"[סט], לשון דבקות[ע] (הדבקה של דברים יחד), "אֹמר לדבק טוב"[עא], קשר בר קיימא (כמו "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[עב]) – בטחון מדבק. אם אני רוצה לאחוז בך אני צריך בטחון בך. הבעש"ט אמר שצריך להאמין בכל יהודי – זהו בסיס טוב, אבל יותר מאמונה אני צריך לבטוח בך, לבטוח ביחסים שלנו.

כשאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד, אני צריך להיות בטוח בקשר בינינו – בטוח שנעשה זאת, זו "תוחלת", לא "תוחלת ממושכה" שלא מתממשת (שאז היא "מחלה לב") אלא תוחלת שמתממשת. צדיק במילוי – צדיק דלת יוד קוף – עולה תוחלת, לצדיק ("ועמך כֻלם צדיקים"[עג]) יש תוחלת שמתממשת (כל שכן מ"תאות צדיקים יתן", כנ"ל).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• על ידי התקשרות לצדיקים ולתורתם – שרשי וגזע עץ החיים – אנו הופכים לענפים המצמיחים פירות-מעשים טובים ומתוקים.
• בשבעת המינים שנשתבחה בהם "ארץ החיים" עולים מעץ הדעת לעץ החיים.
• על כל אחד ואחת להשפיע על הזולת – הצדיק מחנך במעשיו והחכם בדיבוריו.
• החכם בדבריו 'לוקח' ו'מדליק' את הזולת, מגייס אותו לעבוד אצלו ומציל אותו מהגיהנם שלו.
• "עץ חיים" הוא מימוש ה"תאות צדיקים" שטמונה בי.
• תיקון החברה תלוי ב"מרפא לשון" – מלות אמת מרפאות ומחזקות.
• אין שברון רוח יותר מצביעות.
• האמת היא אופטימית והשקר הוא פסימי.
• קשר בר-קיימא בין אנשים מבוסס על בטחון הדדי שלהם ובטחון בקשר ביניהם.