בע"ה

אור לכ"ב שבט תש"פ – כפ"ח

עלית האשה – שאיפת הלב

שיעור נשים – תורת הנפש (חלק ראשון)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הנחית השכל ושאיפת הלב ("היום יום" י"ב שבט)

הרבי והרבנית – מח ולב

ערב טוב לכולן. אנחנו פה ביום חשוב – כ"ב בשבט, היארצייט של הרבנית חיה-מושקא ע"ה. מההסתלקות בכ"ב שבט תשמ"ח עד היום, כ"ב שבט תש"פ, עברו לב שנים. תשמ"ח – חוץ מהיותה לשון שמחה[ב], אם נתייחס רק לשתי האותיות האחרונות, בתוך המאה – היא שנת ה-מח. כעת עברו עוד לב שנים – תוספת לב ל-מח. רמז מיוחד של היום, השנה הזו דווקא. לכן רציתי שנתחיל עם כמה קטעים מתוך לוח "היום יום" שמדברים על הנושא הכללי בחסידות של היחס והקשר בין המח והלב בעבודת ה', בתיקון הנפש.

בדרך כלל מח ולב היינו שכל ורגש, אבל לב יכול להיות גם בינה. כך, ב"פתח אליהו" שניהם שכל – "חכמה מוחא, בינה לבא". כתוב[ג] גם שהיחס בין מח ולב הוא, בדרך כלל, יחס בין האיש והאשה – כמו אדם וחוה בגן עדן מקדם, לפני החטא. עבודתם בגן – "לעבדה ולשמרה"[ד] – היתה לתקן את היחס בין המח והלב וליחד אותם. גם היחס בין הרבי והרבנית היה מח ולב[ה], ואצלה ודאי הלב היה בינה – הרבי היה חכמה והיא היתה בינה, וכתוב "בינה יתרה נִתנה באשה יותר מבאיש"[ו]. בכל אופן, בדרך כלל מח ולב הם שכל ורגש.

מח-לב; שכל-רגש; מתינות-התפעלות

בלוח "היום יום" הרבי התאים ברוח הקדש את הפתגמים – כולם ממורו-חמיו, אביה של הרבנית – לימי השנה. בדרך כלל, איננו יודעים בדיוק מה הקשר, אבל ודאי יש קשר. נתחיל מקטע של י"ב שבט, בו הרבי קורא למח ולב 'שכל' ו'התפעלות'. זו כבר מלה חדשה – התפעלות. בחב"ד יש ביטוי אָן-התפעלות – שאדם צריך להיות מיושב בדעתו, לא להתרגש יותר מדי, לא להתפעל מכל המתרחש סביבו.

צריך להתבונן האם בכלל יש הבדל בין המושג 'רגש', שאדם מתרגש מדברים, למושג 'התפעלות', שאדם מתפעל ממה שקורה. 'רגש' ו'התפעלות' הן שתי מלים קרובות, אך כדי לחלק ביניהן אפשר לומר שהתפעלות משמשת לתיאור תגובה ראשונית למשהו שקורה, בעוד רגש יכול להתפתח גם ממחשבות שאדם חושב. הרי כל עבודת החסידות (בדרך חב"ד) בנויה על כך שאדם יתבונן באלקות וההתבוננות תוליד אצלו מדות-רגשות בנפש. אצל מי שיש לו לב-רגש מתוקן, רגש טוב, ההתבוננות בשכל בדברים המעוררים אהבת ה' מולידה את רגש האהבה בלב. לכן אפשר לומר שרגש הוא יותר פנימי מהתפעלות, שהיא תגובתי המידית למציאות, לקורות בחיים שלי.

שוב, הכלל הוא שאדם אמור להיות מיושב בדעתו, אָן-התפעלות. אבל גם יש יוצאים מהכלל, שהתפעלות היא דבר טוב. לא שהתפעלות היא תמיד דבר בלתי רצוי.

אם כן, בעצם יש שלשה זוגות מושגים – מח-לב, שכל-רגש, התיישבות-התפעלות. בדרך כלל הניגוד של 'התפעלות' הוא 'התיישבות', אבל כאן הוא לוקח את המושג 'שכל' ומעמיד אותו לעומת התפעלות.

עולם השכל ועולם הרגש

הרבי פותח:

השכל וההתפעלות שני עולמות הם. עולם קר ומיושב ועולם רותח ומבוהל.

יש מי שנמצא בעולם השכל ויש אחד שכל חייו הם התפעלות והתרגשות מדברים. לעולם השכל שתי תכונות – קור וישוב; ולעולם הרגש שתי תכונות – רתיחה ובהלה. בהשקפה ראשונה נשמע עולם טוב לעומת עולם לא טוב, אבל אם נשים לב, קור איננו טוב – כפי שנראה בהמשך – כך שלכל עולם כאן יש את הטוב שלו ואת הלא-טוב שלו. הקור של העולם השכלי אינו טוב, אבל הוא מיושב וזה טוב. לעומתו, הטיפוס הרגשי הוא רותח – כל דבר מרתיח ומקפיץ אותו, מתפעל מכל דבר – וגם מבוהל, ההיפך ממיושב, עלול לעשות דברים בפזיזות כהרגשת לבו. יש הרבה מאמרים ומכתבים של הרבי הקודם שאומר שאת ההתפעלות אפשר למדוד פיזית – משהו אובייקטיבי, בדופק הלב, לא רק משהו סובייקטיבי[ז].

חיבור העולמות

אחרי הגדרת שני העולמות, מה העבודה שלנו?

וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים,

קודם כל, עלי לקנות את שניהם בנפש, כמו שה' "קֹנה שמים וארץ"[ח] – אני רוצה את שני העולמות, שגם עולם השכל יהיה שייך לי וגם עולם ההתפעלות יהיה שייך לי, עד שיהיו לאחדים (ובסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[ט], לצרור יחד את שני העולמות שנבראו באותיות י-ה[י], חכמה-שכל ובינה-לב, סוד "שכינה ביניהם"[יא]). כאן יש כבר רמז ל"והיו לבשר אחד"[יב] – יחס של איש ואשה, כאשר התכלית היא לחבר אותם יחד, להיות לאחדים.

אם עושים את החיבור במתכון מוצלח, מה יוצא בסוף?

ואז הבהלה הופכת לשאיפה והשכל למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

אלה לשונות הזהב של הרבי הקודם. הבהלה שהיתה בלב הופכת לשאיפת חיים. שאיפה אינה רצון – אלו מלים נרדפות, קרובות (ובסוד הנשימה[יג] השאיפה היא בכתר, מקום הרצון), אבל כל מלה קובעת ברכה לעצמה. בהלה היא ההיפך מהתיישבות. אדם מבוהל הוא חסר מטרה, כולו נתון בהתפעלות הרגע ההווה, אבל לשאיפה יש מטרה, יש יעד – הוא מרגיש את היעד והוא שואף אליו, והשאיפה מלאת רגש ועָצמה (מה שקוראים היום אנרגיה). הלב הופך להיות מקור של שאיפת חיים והשכל הופך למורה דרך. מה יוצא בסוף? בעצם האדם הוא הלב, הוא שואף, אבל הוא צריך מנווט ומנחה, צריך יועץ – כמו שלומדים כאן... – והשכל הופך להיות מורה-הדרך המנחה אותו. שוב, הוא עצמו הלב, השאיפה, וחייו הם חיים של שאיפה.

המלה שאיפה רומזת לתיקון האשה – שאיפה אותיות פי אשה (פי גם לשון יפי, "אין אשה אלא ליפי"[יד]) בגימטריא "לו עזר כנגדו"[טו] – זאת שאיפת האשה, לעלות מדרגה לדרגה ביחסה כלפי בעלה, מ"כנגדו" ל"עזר" ועד ל"לו", במסירות מלאה[טז]. בעצם, שאיפת הלב היא מהות האשה, והיא כוללת גם את ענין "ואל אישך תשוקתך"[יז] (תביעת האשה בלב דווקא[יח])[יט].

חימום הקור ומיתון הרתיחה

עד כאן פנינה אחת. כל הפנינים האלה הם קיצורים שהרבי לקח מתוך מכתבים או מאמרים של הרבי הקודם, של "הרבי השווער", והוציא-קיצר. לאחרונה יצאה מהדורה יפה של "היום יום" – "היום יום המבואר" – בה מובאים כל המקורות מהם ליקט הרבי את הפתגמים. במקור[כ], בין שני המשפטים – "השכל והרגש הם שני עולמות... להיות לאחדים" ו"ואז הבהלה..." – יש עוד משפט, שקצת מבהיר איך נעשים לאחדים:

שעולם הקר יתחמם באשו של הרותח, ועולם הרותח יתיישב במתינותו של המיושב.

צריך מזיגה נכונה, מיזוג, שהרותח-הלב והמיושב-השכל יתחברו. בלב יש מקור של רתיחה, כמפורש גם בתניא[כא] – ומקורו בעץ חיים[כב] – שיסוד האש הוא בלב ויסוד המים במח. צריך שהשכל ירגיש את הרתיחה ויתחמם בה, שהלב יחמם את השכל. אם נשווה לאיש ואשה, האשה תחמם כאן את הגבר, את השכל, והשכל יפעל על הלב שיהיה מיושב ומתון. נוספת כאן מלה חדשה – מתינות. וגם מושג חדש – שהשכל צריך להתחמם, שלא ישאר קר, כמו שאמרנו קודם שקור אינו טוב.

קורת רוח

בהמשך המכתב הוא כותב עוד ווארט יפה, שכאשר האדם מצליח לחבר יחד את שני העולמות, השכל והרגש, הדבר "מענג את העובד וגורם לו קורת רוח". נדרש כאן מיזוג נכון, שילוב. בקבלה יש מושג של שילוב, כמו לקחת שני שמות/מלים ולשלב את אותיותיהם, על דרך יחודא עילאה בשילוב שם א-דני בשם הוי' או יחודא תתאה בשילוב שם הוי' בשם א-דני[כג]. השילוב הנכון תלוי ב'עבודה' – עבודת ה', עבודת הנפש – ומי שמצליח ב'עבודה' הזו מתענג ומקבל קורת רוח.

"קורת רוח" היא מעין העולם הבא, הגם שהכל קשור כאן לעולם הזה – השאיפה היא בעולם הזה, "היום" לשאוף ו"מחר" לקבל את התוצאות[כד]. התעודה היא מחר, אבל היום הוא עולם השאיפה. שוב, חז"ל משתמשים בביטוי החשוב "קורת רוח" גם לגבי עולם הבא – "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"[כה]. שאיפת החסידות – תיקון הלב הוא שאיפה, כנ"ל – היא שתהיה קורת רוח יחד עם תשובה ומעשים טובים, כי כתוב ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". לא רוצים לוותר על מעלת העולם הזה, תשובה ומעשים טובים, ולא על מעלת העולם הבא, קורת רוח – רוצים להרוויח את שניהם יחד, תשובה ומעשים טובים של העולם הזה יחד עם טעם של העולם הבא (כמו שה' הטעים לאבות ולאמהות, דווקא האבות הקדושים, בעולם הזה מעין העולם הבא[כו]). ראוי שכל יהודי יטעם קורת רוח של העולם הבא בתוך עבודתו ובזכותה – חיבור השכל והרגש.

ב. אש קדש וכפור הכפירה ("היום יום" ט"ז שבט)

הקטע הראשון שראינו הוא מושלם בפני עצמו, לכאורה לא צריך לומר יותר – יש לי עולם קר ועולם רותח וצריך לחבר אותם. אבל כעבור כמה ימים, בט"ז שבט – סה"כ ארבעה ימים אחרי – הרבי מצטט את חמיו ממקום אחרי לגמרי, במשהו דומה ומשלים. כאן הרבי הקודם מצטט שיחה מאד חשובה של אביו – הרבי הרש"ב, מייסד ישיבת תומכי תמימים – השיחה של 'חילי בית דוד'[כז], יסוד ההדרכה של הרבי הרש"ב לתלמידי הישיבה שייסד, המלמד שצריך לפעול במסירות נפש, גם בתוך עצמם וגם בתוך העולם.

סכנת הקור

הוא כותב (באידיש, נקרא באידיש ונתרגם):

אאמו"ר אמר: בין קור ובין כפירה ישנה מחיצה דקה מאד.

מתחילים בדיוק עם מה שהיה לנו קודם – התייחסות לטבע הקור שיש לאדם. הוא לא משתמש כאן במלה שכל, אבל מובן – גם מהמשך השיחה המקורית – שמדובר בשכל קר. אדם שהוא רק שכלי, בלי המיזוג הנכון בין השכל וההתפעלות, הוא קר.

למה הוא מתכוון? יש אנשים שלומדים תורה ואפילו חסידות כמו שלומדים באוניברסיטה – בקור, בשכל אנושי, בלי חיות שהיא אש של התלהבות. הוא אומר שאפשר להיות חכם גדול מאד – חכם במרכאות – בקי אפילו במקצועות של תורה, אולי אפילו בקבלה וחסידות, וללמוד זאת קר. הוא אומר לתלמידים שמלימוד קר אפשר להגיע ממש להיפך הכוונה, לכפירה (כמו שנאמר בעמלק, בגימטריא ספק[כח], ספק באמונה, "אשר קרך בדרך"[כט], לשון קרירות[ל]).

כפירה היא גם לשון כפור (השרש כפר בגימטריא קֹר), מלה נרדפת לקור – להיות קפוא ואטום להרגשת אלקות, לא להרגיש שום אלקות בתורה שאתה לומד. הכפור יכול להתדרדר מאד, עד שמגיע ממש לכפירה. הווארט הוא שבין קור לבין כפירה – כאן הכוונה לכפירה בקדושת התורה, בנותן התורה, בהרגשה המלהיבה שמה שאני לומד עכשיו הוא דברי אלקים חיים – יש רק מחיצה דקה.

אש בוערה בתורה ותפלה

הוא ממשיך בניגוד המוחלט לכפור ולכפירה:

כתוב "כי הוי' אלהיך אש אוכלה הוא", אלקות היא אש בוערה (פלאם פייער)

מה הכוונה? ה' הוא לא אש – "אין לו גוף ולא דמות הגוף"[לא] – אבל הרגשת ה' בחיים פועלת אש. כאן הוא מדבר לבחורי ישיבה, אצלם הרגשת נוכחות הקב"ה בלימוד צריכה להבעיר אש, ובכלל הרגשת ה' בחיי היום יום, בהשגחה פרטית, מחממת. על הרגשת אלקות נאמר "כי הוי' אלהיך אש אֹכלה הוא"[לב] – זהו סימן מובהק, ואם אינך מרגיש זאת אתה פשוט 'לא בקטע' של הקדושה. כתוב[לג] שקדש היינו יקד-אש. גם חיות – להיות חי בכלל – היא יסוד אש. קור הוא היפך החיים – דבר מת הוא קר, קר הוא מת[לד]. כדאי לזכור כאן את הביטוי באידיש – '[אלקות היא] פלאם פייער'. התרגום, 'אש בוערת', לא מספיק מבטא...

לכן הוא פונה לבחורים ואומר להם:

כאשר לומדים וכאשר מתפללים צריך להיות עם התלהבות הלב, כך ש"כל עצמותי תאמרנה" דברי ה' בתורה ובתפלה.

אצל כל אחד ואחת שלומדים תורה צריכה להיות הרגשה ש"כל עצמותי תאמרנה"[לה] את דברי ה' בתורה ובתפלה. מבואר במ"א[לו] שיש שתי בחינות בעבודת הוי' – "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך" ו"כל הנשמה תהלל יה הללויה"[לז], "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא"[לח]. שתי הבחינות הן עבודת הוי' בבחינת אש בוערת בעצמות, עבודה שבלב, ועבודת הוי' בבחינת אור-הלל, "חכמת אדם תאיר פניו"[לט], עבודה שבמח, סוד "באור אש"[מ].

הנטיה לכיוון האשה

מה היחס בין הפתגם הזה לקודם? בפתגם קודם היתה עדיפות מסוימת לשכל על הרגש, ובסופו יצא שאני הרגש והשכל צריך להנחות אותי. המשפיע הוא השכל, ואף על פי שהוא קר – הוא גם מיושב. לכן סך-הכל היה קצת לטובת השכל. בקטע הזה, סמוך, הוא 'יורד' על השכל (כמו שבליל הסדר היה הרבי הרש"ב 'יורד' על ה"בן חכם", כמבואר במ"א[מא]). עבור לבחורי הישיבה השכל הוא דבר מסוכן מאד, הקרירות, הכפור, הקפוא, של השכל. העיקר הוא התלהבות הלב. הוא כותב כאן שהחום הוא הכל, זו האלקות – "הוי' אלהיך אש אֹכלה הוא".

אם יחס המח והלב הוא האיש והאשה – כאן העיקר הוא האשה. נאמר בסגנון אחר, של חז"ל, "הכל מן האשה"[מב]. גם באיש יש אותיות אש, אבל הן לא סמוכות, משא"כ באשה[מג]. באשה העיקר הוא האש – ואם זו אש קדש, אש של קדושה, הרי היא עיקר עבודת הוי' ב"ה, התלהבות והתפעלות.

"שהענין חי בו"

הפתגם כאן הוא חלק ממכתב ארוך, שנקרא רק את סופו, המשפט האחרון:

חסידים צריכים ללמוד בחיות, בלי רעש חיצוני, בלי קולי קולות.

העיקר הוא התלהבות, אבל לא בחיצוניות. בחב"ד, כמו שקודם דברנו על אָן-התפעלות, הכלל הוא אָן-חיצוניות. בחוץ הוא רגוע. היו הרבה מגדולי החסידות שככה תארו אותם – שכל מהותם היתה פלאם-פייער, אבל כלפי חוץ נראו רגועים, מיושבים ומתונים לגמרי.

החיות היא סוד "ראה חיים [חיות בעבודת השי"ת] עם אשה אשר אהבת [אש קדש, אהבה כאש בוערת לה' תמיד]"[מד]. ומסביר הרבי:

לא רק שהוא חי בענין ובההשגה האלקית שהוא לומד, אלא שהענין חי בו.

לומדים סוגיא, ויתכנו שני דברים – או שהלימוד נותן לי חיות, שאני אומר 'א מחיה', כמו כשאני צמא ושותה כוס מים, או שהענין עצמו חי בתוכי. כשהמים האלה נכנסים בי הם חיים, וממילא הם מחיים אותי. זו גם הבחנה והבנה עמוקה. שוב, מה הוא רצה כאן בכל המכתב? לשלול שכל קר אנושי. השכל האלוקי, החסידות, הוא חי – הוא אלקות, והאלקות חיה וקיימת בי, וממילא גם אני חי ממנו. צריך להיות שהוא חי בי, בתוכי.

שוב, אמרנו שהקטע הזה נוטה הרבה יותר לטובת הלב. בסוף מה שהוא רוצה כאן הוא 'ציור' של חסיד חב"ד מושלם.

ג. "צאינה וראינה" ("היום יום" כ"ג שבט)

היום שאחרי

אחר כך, עוברים עוד כמה ימים, ומגיעים ליום אחרי מה שעתיד להיות יום ההסתלקות של הרבנית – כ"ג שבט. מענין, כאן רואים רוח הקדש גמורה. משום מה, הרבי דבר על מעלת האשה – איך כל הבית וכל היהדות עומדים על עקרת הבית, האשה – בכ"ו אדר[מה]. כ"ו אדר הוא למחרת יום ההולדת של רעיתו – באותו יום הוא כתב שכל האידישקייט מהאשה, וכלשון חז"ל הנ"ל "הכל מן האשה". הוא יודע שכ"ה הוא יום ההולדת שלה – למה הוא כתב יום אחרי? ודאי יש לו כוונה מיוחדת. הפלא שהדבר אולי הכי חשוב בנוגע למעלת האשה בכל "היום יום" – החיבור המקורי, החיבור הראשון של הרבי, שהוא בעצם ליקוט והחיבור הוא אופן הליקוט והמיקום של הדברים – הוא יום אחרי ההסתלקות.

את הענין הפנימי של 'יום אחרי' אפשר להסביר על פי הכלל הידוע[מו] בדרך הבעל שם טוב, שעיקר גילוי האלקות מכל עבודתנו בעלמא דין (ומכל עבודה ועבודה בפרט) הוא לאחר גמר המעשה דווקא – 'בדרך הביתה', לאחר 'ירידת המתח' והסח הדעת ממה שהיה, בחינת "אין משיח בא אלא בהסח הדעת"[מז]. יש לומר שענין זה שייך למהות האשה דווקא, שדעתה קלה[מח] להיות מוסחת, בסוד "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה"[מט], וד"ל. לכן מתקיים דווקא בה "ותשחק ליום אחרון"[נ].

'שלי אומר'

התוכן כאן הוא סיפור מפורסם, שהרבי הרבה לצטט בהתוועדות ובכל הזדמנות, אודות אדמו"ר הזקן בעל התניא ואשתו[נא]. גם כאן כתוב באידיש – נקרא ונתרגם:

פעם אחת, בצאתו מחדרו, שמע אדמו"ר הזקן את הרבנית אומרת לחברותיה 'מיינער זאגט'. אמר הרבי 'במצוה אחת אני שלך, בכמה מצוות אני של הקב"ה?!', ונפל על פתח הדלת ונכנס לדבקות.

הרבנית עמדה עם כמה נשים, חברות שלה, וצטטה להן משהו בשם בעלה כשהיא אומרת 'שלי אומר' – היא מכנה את בעלה 'מיינער', 'שלי'. יש כמה שיחות של הרבי בענין, אבל הפשט הוא הרגשת בעלות על בעלה. קוראים לאיש הבעל, אבל כאן רואים מי הבעל האמתי – בעלת הבית.

הרבי אמר שבמצוה אחת – בפשטות הכוונה למצות קידושין, שקדשתי אותך לאשה – אני שלך, את צודקת שאת קוראת לי 'מיינער'. כאן הוא משוה את האשה לקב"ה (וכמו שנראה בחלקו השני של השיעור, בסוד היות האשה "עזר כנגדו") – 'במצוה אחת אני שלך, ובכמה מצוות אני של הקב"ה?!'.

כשאדה"ז נתן ביטוי לרחשי לבו העמוקים באמירה הזו הוא נפל ונכנס לדבקות. אמרנו קודם שחב"דניק אמתי הוא בלי התפעלות ובלי ביטוי חיצוני – כאן רואים ההיפך. אלה קטעים משלימים. אכן מובא[נב] שדרגת אדה"ז היתה "פנימיות הלב שליט על המח", ובסוד "ירידה צורך עליה"[נג] – ירידת המח להאיר ולהנחות את הלב, כנ"ל, ועל ידי כך עלית הלב בסוד אור חוזר החוזר לקדמותו ממש, ועד לכתר-עליון שמעל למח, דהיינו נקודת פנימיות הלב ששליט על המח ובאה לידי ביטוי גם בהתפעלות חיצונית, וד"ל.

מי שייך למי?

אדמו"ר הזקן אמר שבמצוות נקנים לה'. על המצות אנו מברכים "אשר קדשנו במצותיו", כמו קידושי איש לאשה, כמבואר בתניא[נד]. נמצא שהבעלות כפולה, בשני הכיוונים: כמו שכאשר החתן מקדש את הכלה הוא קונה אותה לאשה והיא נעשית "שלו", כך בכל מצוה הקב"ה מקדש אותנו לאשה ואנחנו נקנים לו, נעשים שלו. אך הרבנית גילתה את הכיוון השני, הפנימי יותר, מה שהקונה נקנה לקנינו, ע"ד הקונה עבד קונה אדון לעצמו[נה]. לכאורה לימוד אדה"ז הוא הפוך, אך הכוונה כאן היא לא למה שה' מקדש אותנו במצוות, אלא למה שכביכול אנחנו 'מקדשים' אותו יתברך בכל מצוה שאנחנו מקיימים עבודו-לכבודו, ובכך הוא נעשה "מיינער", ודוק היטב.

ועוד יש לומר ש'במצוה אחת אני שלך' אין כוונת אדמו"ר הזקן למצות הקידושין אלא למצות הכתובה, התחייבות של הבעל לאשתו, בה הוא נעשה משועבד לה, "שלה" ממש, ובעבודת השי"ת היינו מה שעל ידי קבלת עול מלכות שמים, יסוד היסודות בתורת הרבי כידוע, אנחנו משתעבדים לה' ונעשים קנויים ושייכים לו יתברך בעצם. נמצא שבמצות הקידושין החתן קונה את הכלה להיות שלו ואילו במצות הכתובה – בין אם היא מדאורייתא או מדרבנן – הכלה קונה את החתן להיות שלה, "מיינער"[נו].

כל ענין הבעלות על אדמו"ר הזקן שייך מאד, כמובן, למה שהרבנית חיה מושקא ע"ה אמרה, בעדותה במשפט הספרים, שהרבי וכל מאודו שייך לחסידים – משפט שהכריע את כף מאזני המשפט והביא ל"דידן נצח" (ה"דידן נצח" הסופי היה בדחית ערעור הצד השני, ביום כ"ה חשון תשמ"ח, בדיוק אלהים ימים לפני הסתלקות הרבנית בכ"ב שבט, כדי שתזכה לקיום הפסוק "ישמח צדיק וגו'"[נז]).

"צאינה וראינה" מכח "בנות ציון"

כשהתעורר מהדבקות, אמר: "צאינה וראינה" – לצאת מעצמו ולראות אלקות, מקבלים זאת מ"בנות ציון", מלכות מעוררת ז"א, לעתיד לבוא יהיה "אשת חיל עטרת בעלה".

אדמו"ר הזקן אמר תורה על מה שחוה ברגע זה, כאשר המלים ששמע מאשתו הביאו אותו להתפעלות עצומה של דבקות בה':

הוא דורש פסוק משיר השירים – שכולו היחס בין האיש והאשה – "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו"[נח]. כל שיר השירים הוא חתונה, אבל זהו פסוק החתונה המפורש – "יום חתֻנתו וביום שמחת לבו". חז"ל דורשים[נט] ש"יום חתונתו" זה מתן תורה ו"יום שמחת לבו" זהו בנין בית המקדש.

את המלים "צאינה וראינה" – שהן גם שם חיבור באידיש על התורה שנשים היו לומדות – מפרש אדמו"ר הזקן צא-אני וראה-אין, צריך להפוך את ה-אני ל-אין. ברגע שאני יוצא מעצמי אני הופך אותו לאין ורואה אלקות. לכך זוכים מכח "בנות ציון", כאשר המלכות-האשה מעוררת את הז"א הזכר, בלשון הקבלה, עד שלעתיד לבוא האשה תתעלה למעלה מהאיש (הלב יעלה מעל למח, בסוד אור חוזר, כנ"ל) – "אשת חיל עטרת בעלה"[ס]. הוא לא מביא את המשך הפסוק, אבל המשמעות שלו היא שהכלה היא האמא הגבוהה מהאיש – "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתֻנתו וביום שמחת לבו".

באותיות של קבלה, לעתיד לבוא יתגלה ששרש המלכות בכתר גבוה משרש הז"א בכתר. לכל כח מודע בנפש יש שרש בעל-מודע, בכתר – שרש הז"א הוא במדות של הכתר (בז"ת דעתיק המתלבשים בג"ר דאריך, בסוד ז תקוני גלגלתא), אבל שרש המלכות בג"ר של הכתר, ברדל"א, באמונה פשוטה של הכתר (פנימיות עתיק שאינו מתלבש באריך כלל, סוד "ריש גלי"). האשה למעלה מהאיש, "עטרת בעלה", בהיותה הסבה להתעוררות שלו (סבה בגימטריא בינה, בחינת אם, סוד "בעטרה שעטרה לו אמו גו'", סוד "גילוי עתיקא [תענוג פשוט] באמא"[סא] דווקא, וד"ל). כתוב שהסבה היא תמיד למעלה מהמסובב – אם האשה היא הסבה להתעוררות האיש, היא למעלה ממנו (אף על פי שבתחלה היא נתפסת כלפיו כ"נקודה תחת היסוד"[סב], סוד ה"עזר" בבחינת "נקודה לתתא" התומכת בו מלמטה, וכמו שיתבאר בחלקו השני של השיעור).

הרבי אומר[סג] שמתוך הסיפור הזה יצא גם ניגון – בעקבותיו הוא הלחין את הניגון "צאינה וראינה", תנועה מלאת-רגש שחשוב להכיר ולשיר, אחד מעשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן. הרבי אמר[סד] גם שאת מאמרי ד"ה "צאינה וראינה" בלקוטי תורה שה"ש דרש אדמו"ר הזקן בעקבות אותו סיפור. כלומר, סיפור זה הוא יסוד של חסידות חב"ד – גם של התורות וגם של הניגונים, שעוד יותר עמוקים.

יחודי 'מיינער זאגט'

לפני שנעזוב את הסיפור הזה נעשה פה משחק, שעשועים, גימטריא. מסופר שחסידי הרב המגיד ממעזריטש נ"ע נהגו לעשות גימטריאות גם ממלים וביטויים באידיש (מזכיר את התפעלות הרח"ו – מה שקרב אותו לרבו – כאשר שמע מהאריז"ל גימטריאות ורמזים גם מלשון הארמית של הזהר). אמרנו שמ"היום יום" הקודם צריך לזכור בעיקר שתי מלים – "פלאם פייער" – וכאן צריך לזכור את שתי המלים "מיינער זאגט", שהן עיקר הווארט כאן.

מיינער עולה 380, בגימטריא ליובאוויטש, שייך לחב"ד, ו-זאגט עולה 20 (אם כן, מיינער עולה חוה פעמים זאגט). ביחד, מיינער זאגט עולה בדיוק 400, שלמות. כל רבוע הוא שלמות, אבל לפעמים כתוב[סה] שהשלמות הרבה ביותר היא במספר 400, כי הוא תכלית האלף-בית – האות ת (האות ה-כב, סוד "בך יברך ישראל"[סו], הפסוק שהרבי דרש[סז] על כב שבט, יום ההילולא של הרבנית ע"ה). יש ב"מיינער זאגט" משהו מאד שלם. לא רק זה – זהו הרבוע של 20, כלומר "מיינער זאגט" שוה זאגט ברבוע (באמת אדה"ז, כמו כל חתן, קדש את אשתו ב"מאמר" – "הרי את מקודשת לי כו'").

בתוך הספירות, בכחות הפנימיים של הנפש, יש שני זוגות – כל זוג כמו איש ואשה – ששוים יחד 400: אמונה-רחמים – אמונה הכי גבוהה בנפש, בכתר, ורחמים הם הנקודה הפנימית בלב. אמונה היא שרש המלכות, האשה, ברדל"א כנ"ל, ורחמים היינו הנקודה הפנימית והעצמית של הז"א, האיש. הזוג השני הוא בדיוק היחס של הרבי והרבנית, כפי שאמרנו בהתחלה – פנימיות החכמה היא בטול ופנימיות הבינה היא שמחה, "אם הבנים שמחה"[סח]. בטול-שמחה עולה 400. ממש זוג של איש ואשה, חכמה ובינה, אבא ואמא, מח ולב. רמוז בביטוי הזה, כי ראשי התיבות של "מיינער זאגט" שוים בטול ושאר האותיות של "מיינער זאגט" שוות שמחה. יש כאן רמז שכאשר יש רבי ורבנית יש זווג מושלם של בטול ושמחה. הכח המעורר הוא דווקא מלמטה – השמחה מעוררת את הבטול להתגלות מהעלמו, בסוד כח-מה, תקיפות הבטול[סט], על ידי שרש האמונה המאירה ב"אם הבנים שמחה" דווקא.

סיכום וסיום

אם כן, קראנו עכשיו שלשה קטעים ב"היום יום" – אחד אחרי השני, בסמיכות ימים – כאשר התנועה הנוצרת כאן היא לטובת האשה, הלב. הכל החל מתיאור היחס בין מח ולב, דרך מה שכל עבודת ה' חייבת להיות ב"פלאם פייער", אחרת היא בבחינת מת וקור וכפור של כפירה, ועד לווארט שמביא את אדה"ז ליפול על הארץ ולהדבק בה' ואז לקום ולומר של"צאינה וראינה", לצאת מהאני ולראות את העין, זוכים רק מכח "בנות ציון". אלו היו שלשה קטעים שהגענו אליהם כי אנחנו עכשיו שנת ה-לב להסתלקות הרבנית – מ-מח ל-לב (כלומר, פ – השנה – עולה מח-לב[ע]).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבודת אדם וחוה בגן עדן מקדם – המתבטאת בעבודת כל זוג – היתה לייחד את המח והלב.
• התפעלות היא תגובה מידית למציאות החיצונית, בעוד רגש עמוק נבנה מתוך התבוננות פנימית.
• מעלת הלב בהיותו חם ומעלת השכל בהיותו מיושב. בחיבורם, הלב צריך לחמם את המח והשכל צריך למתן את הלב.
• בהלת-הלב נתונה בהווה, ללא יעד, אך בכח השכל לרתום את כל חום-הלב לשאיפת-חיים.
• תיקון ויפי האשה הם סוד השאיפה – לעלות מעלה-מעלה בקדש, "ואל אישך תשוקתך" למעליותא.
• אנו שואפים לתשובה ומעשים טובים (מעלת העוה"ז) מתוך קורת רוח (מעלת העוה"ב), וניתן להשיג זאת על ידי חיבור המח והלב.
• לימוד מתוך קור עלול להביא לכפירה בנוכחות ה' בתורה.
• הרגשת נוכחות ה' – בלימוד התורה ובהשגחה פרטית בחיי היום-יום – מחממת ומלהיבה.
• אינך מרגיש את אש האלקות? סימן שאתה 'לא בקטע' של הקדושה.
• לאשה יש שייכות מיוחדת להשראה המתגלה 'ביום שאחרי' כל דבר שבקדושה.
• בקיום המצוות ה' מקדש-קונה אותנו ובד בבד גם מתקדש-נקנה לנו.
• היחוד בין האיש והאשה הוא יחוד רחמים-אמונה וגם יחוד בטול-שמחה, הרמוזים שניהם ב"מיינער זאגט".