נדבת הלב בתרומת המשכן

[א] נערך מרשימת הרב ע"י יוסף פלאי ואיתיאל גלעדי.

[ב] שמות כה, א-ב. רק פעם אחת בתורה כתוב "לאמר" ו"דַבר" בפסוק אחד, "זאת חקת התורה אשר צוה הוי' לאמר דבר אל בני ישראל וגו'" (במדבר יט, ב). יש עוד לג פעמים ש"לאמר" מופיע בסוף פסוק ו"דבר" בפסוק הבא, מתוכן כד פעמים "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל", ז פעמים "לאמר. דבר אל אהרן" ועוד "לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל" ו"לאמר. דבר אל העדה".

[ג] וזה לשונו:

דבר אל בני ישראל. צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר לאמר והדבר מובן שלבני ישראל יאמר. או לא היה צריך לומר לאמר ויספיק באומרו דבר אל בני ישראל. ונראה לי על דרך מה שאמרו ז"ל (יומא ד' ב) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר. ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר דבר אל בני ישראל שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות שאין זה בבל תאמר חובה מנין תלמוד לומר דבר וגו'. ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כולה שאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר, כי בכל מצוה צריך לומר לו לאמר ודבר ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאומרם להם אלא רשות, ורבותינו ז"ל (ילקוט הראובני) דרשו דבר אל בני ישראל שלא ימנה עליהם מערב רב ודורשים לשון דברות ושררה.

[ד] יומא ד, ב.

[ה] ורמז: לאמר דבר עולה "בעתה [אחישנה]" (ישעיה ס, כב) – זירוז-חיוב להשפיע מה שיש רשות לומר – בסוד "דבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג).

[ו] סנהדרין ח, א.

[ז] וזה לשונו:

נתכוון באומרו ויקחו כנגד נדבת השקלים... מאת כל איש פירוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש ואפילו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכולם ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא"ו לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבת לב כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב.

[ח] ספר הישר לר"ת שער יג (הובא בשל"ה סט, א).

[ט] וזה לשונו:

עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (ח:) קופה [של צדקה] נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות משנים, ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (להלן כח ה) והם יקחו, ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא ע"כ והעלו שם התוס' (ד"ה ומתחלקת) והר"ן, כי שנים שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך שלשה, ודע כי לענין דין, אפילו יחיד אם הוא מומחה, יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי, כדתניא (סנהדרין ה) אם היה יחיד מומחה לרבים כו' הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספות שם (ד"ה דן) ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו', ומכאן אני למד שהוא הדין וכ"ש הוא שיכול להנהיג שררות יחידי, ואינו צריך שנים, ומה משפט שצריך שלשה דן וכייף, שררות שמספיק בשנים לא כל שכן.

ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור, אלא לשון שררות ודברות, לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב' משפטים שישנם בענין, הא' היא ההערכה, והב' היא השררות, שהגם שההערכה צריך שלשה והשררה צריכה שנים כנזכר, אתה לבדך תהיה דבר על הדבר, לצד שאתה יחיד מומחה, תספיק במקום שלשה, ואין צריך לומר במקום שנים לענין השררות, ודוקא אתה, אבל הזולת ויקחו לשון רבים, ותמצא שכן היה דכתיב (להלן לו ג) ויקחו מלפני משה, הרי כי משה לבדו קבל הנדבה, בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה, והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (להלן כח ה) והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה שנים, וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה, שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה, אבל הזולת צריך רבים, ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא"ו, לצד שקדם ואמר דברותו של משה, לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו.

[י] בבא בתרא ח, ב.

[יא] תוד"ה "מתחלקת" ור"ן שם.

[יב] בראשית מט, י.

[יג] וזה לשונו:

מאת כל איש וגו' – אולי שיכוין לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב, לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו, כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא, כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו, ואת זו אצדיק שהיא תרומתי הצריך לתת, כאומרו את תרומתי, עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו' תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי, אלא תרומה, דכתיב ויקחו לי תרומה.

[יד] כמבואר בחסידות (ראה לקו"ת עקב יז, ג; תו"א סג, ב ובכ"ד), ביחס לאברהם אבינו ששפט עצמו ונתן ככל יכולתו לזולת (ולא מהמותרות בלבד, כתכונת חסד-דקליפה של ישמעאל). דווקא על חסד של נדיב לב כזה נאמר "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), "ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, ד), אותיות באברהם (בראשית רבה יב, ט ובכ"ד).

[טו] וזה לשונו:

עוד נראה בדקדוק אומרו שלשה ריבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא מאשר ידבנו וגו', ואולי שנתכוין הכתוב לרבות שלשה פרטים, שישנם בהדרגה משונה בדין הצדקות מכל ישראל, והם היתומים, והנשים, והשוע, היתומים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ח:) אין פוסקים צדקה על היתומים ואם לעשות להם שם מותר, הנשים כמו שאמרו בסוף מסכת בבא קמא (קיט) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרובה הוא לפי ערך מה שהם הנשים, וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם, ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא, שוע כמו שאמרו בבבא בתרא (ח:) שאסור לגבאי צדקה לתובעו ולגבות ממנו וכו', וכמעשה הובא שם (תענית כד) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו, לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח ליתן, והנה בנדבת המשכן אמר ה' למשה, שיקח מהשלשה הנזכרים, והוא מה שריבה בשלשה הריבויים, יתומים, נשים, שוע, את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו, שמשלשתם יקח אפילו דבר גדול: ויש טעם בדבר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא תרומה ח) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל עוד אמרו (שמו"ר לג ח) וז"ל אמר משה לפני ה' וכי ישראל יכולין לבנות משכן א"ל מהקטן שבהם כו' כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות ע"כ, וגם אמרו (בכורות ה:) כי מביזת מצרים נטלו קטן שבכולם משא מ' חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו', ואמרו עוד (במד"ר יג כ) שביזת הים גדולה מביזת מצרים, הרי שהיה לישראל עושר מופלג, ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם, כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה, אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן, לוקחים מהם, והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מה, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עושרם המופלג, דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רוב העושר לא יעשה בו רושם כל מה שיתן לנדבת המשכן, אפילו יתן כל הצריך למשכן, ודקדק לומר תקחו את תרומתי, לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכר מאת כל איש וגו', אלא את תרומתי שהיא תרומת המשכן, לטעמים שפירשנו.

[טז] שו"ע יו"ד רמח, ב.

[יז] שם סעיף ד.

[יח] שם סעיף ז.

[יט] הוא לומד ש"מאת" מרבה את האשה (ריבוי "את", הטפל) ו"כל [איש]" מרבה את היתום – "כל" הוא כינוי ספירת היסוד, בחינת יוסף היתום מאמו, בסוד "יפה תאר ויפה מראה" (בראשית לט, ו ושער הפסוקים עה"פ), כנודע ("אשר ידבנו לבו" מרבה את השוע, כפשוט).

[כ] שמות כה, ח.

[כא] דברים ו, ה.

[כב] בראשית טו, יד. ה"רכֻש גדול" שהובטח לאברהם אבינו ("האדם הגדול בענקים") פועל גדולה ונדיבות לב בבעליו.

[כג] ראה יומא עה, א. מעבר לעשירות בפועל, המן מחזק את מדת הבטחון – שה' מספק לאדם את כל צרכיו – ומאפשר לו להעניק ללא הגבלה.

[כד] וזה לשונו:

ובדרך רמז ירצה שיכוין כל אחד לדבק בה', בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה, כי הנפש של ישראל תקרא תרומה דכתיב (ירמיה ב ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ותרומה נקראת ראשית, ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו' ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אומרו תקחו את תרומתי, כי השכינה תקרא תרומת ה' והמשכיל יבין.

[כה] והרמזים: נפש-תרומה = 1081 = לוי במשולש = תפארת (לב). הביטוי ממנו לומדים שישראל הם תרומה, "[קדש ישראל להוי'] ראשית תבואתֹה" (ירמיה ב, ג) = ה פעמים משה, ש"זכה לבינה" (ה עילאה), היינו שזכה לשמחה בטהרתה, תכלית ה"ושכנתי בתוכם" שעל ידי תרומת המשכן.