בע"ה

כ"ח שבט תש"פ – כפ"ח

ירידה לעבודה

בר-מצוה טוביה נעם שי' לויט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עבודה צורך גבוה

"ירידה צורך עליה" ו"עבודה צורך גבוה"

כבר כמה חדשים[ב] אנחנו עסוקים בנושא "ירידה צורך עליה"[ג] – ואנחנו עדיין באמצע. היות שיש פה גם בר-מצוה, וכל החבר'ה כאן הם או לפני או אחרי בר-מצוה, צריך לקשר זאת עם קבלת עול מצוות. מה קורה בבר-מצוה? האם יש קשר לכלל בחסידות של "ירידה צורך עליה"? האם יש איזו ירידה גם בבר-מצוה? בר מצוה היא עלית מדרגה למצב חדש, מילד לאיש. האם כשאדם עולה במדרגה, יש בכך גם ירידה?

כדי להבין זאת נשאל: האם מישהו זוכר עוד פתגם, על אותו משקל, 'משהו צורך משהו'? הפתגם שלנו הוא "ירידה צורך עליה" – יורדים בשביל לעלות – משמע שאם רוצים לעלות צריך קודם לרדת. יש עוד פתגם של שלש מלים דומה? ["עבודה צורך גבוה".] נכון, יש כלל גדול בחסידות – "עבודה צורך גבוה"[ד]. היות ששני הפתגמים הם על אותו משקל, כנראה יש קשר ביניהם.

בר-מצוה – "בן שנעשה עבד"

מה ההבדל בין לפני בר-מצוה לאחרי בר-מצוה? לפני בר-מצוה הילד הוא בחינת בן, לגמרי – בן של אבא ואמא שלו, בן לקב"ה, אוהבים אותו, מקרבים אותו כמו שאבא מקרב בן. אבל בר-מצוה היא קבלת עול מצוות, ועול מצוות הופך אותך להיות עבד.

מה הפתגם בחסידות, שקודם היית בן ונהיית עבד? לכאורה להיות עבד פחות מלהיות בן – "אם כבנים אם כעבדים"[ה], כשזוכים אנו בנים וכשפחות זוכים אנו כעבדים[ו]. אבל יש גם פתגם הפוך בחסידות, שעבד הוא אפילו יותר מבן, ובן הוא בשביל להיות עבד? זהו הנושא העיקרי של המשך תרס"ו לרבי הרש"ב[ז], והרבי הרש"ב אמר שאני עצמי כך ביחס לאבי. יש לי אבא, הרבי המהר"ש, אבל איני סתם בן שלו – עבדתי קשה עד שנעשיתי "בן שנעשה עבד". זהו הביטוי ויש בכך מעלה[ח]. המושג "בן שנעשה עבד" הוא כל כך עמוק, שכל המשך תרס"ו – מיסודות החסידות ועומק החסידות – הוא סביבו.

הווארט הראשון שלנו עכשיו שבעצם בר-מצוה היינו "בן שנעשה עבד". קודם היית ילד חמוד, כולם אוהבים אותך, כולם מקרבים אותך – בן להורים שלך ובן לקב"ה. כל מה שאתה עושה אתה לא בדיוק חייב – יש מצות חינוך, אבל אין עול ממש. כשמכניסים את הילד ל'חדר' כתוב[ט] שנותנים עליו עול מסוים, אבל הכל יחסית – לא עול של עבד ממש, עדיין אתה בן. חשוב מאד שהיסוד, הבסיס – שנשאר כל החיים – הוא שאנו בנים של הקב"ה, ילדים קטנים של ה'. גם צדיק הכי גדול, בגיל 70 ו-80 ו-90 זוכר את עצמו כילד קטן – בן אצל הקב"ה, אבינו שבשמים.

מהבר-מצוה המצב משתנה: אני מחויב, יש לי חובות, וצריך כל פעם 'לצאת ידי חובה' – לא ראש של בן אלא ראש של עבד. כתוב ש"פריעת בעל חוב מצוה"[י] – בפשט הפירוש הוא שמצוה לפרוע חוב, אך הפירוש הפנימי הוא שכל מצוה שיהודי מקיים, החל מהבר-מצוה, היא פריעת חוב לאדוננו-מלכנו הקב"ה. אם כן, משמעות הבר-מצוה היא "בן שנעשה עבד".

חתונה – "בן שנעשה עבד שנעשה בן"

כתוב בחסידות[יא] שיש עוד שלב, השייך למשיח, שנקרא "בן שנעשה עבד שנעשה בן" – ה"בן שנעשה עבד" חוזר להיות עוד פעם בן. בחיי האדם, מה יכול להיות השלב הבא, שאותו "בן שנעשה עבד" חוזר ונעשה שוב בן – בחינת משיח? מתי הדבר קורה, בפשטות? [כשמתחתנים.] מי מביא את הילד לחופה? לא האדון שלו, אבא ואמא מובילים אותו לחופה. כשאדם מתחתן הקב"ה בשבילו חוזר להיות אבא שמביא אותו, מוביל אותו, לחופה. זו כבר בחינת משיח.

ביחס לחבר'ה כאן 'עוד חזון למועד' בנוגע לחתונה. בכל אופן, הווארט הראשון היה שבר-מצוה היא בעצם ירידה, אך ירידה שהיא "תכלית העליה"[יב] (לא רק "צורך עליה") – הוא יורד להיות עבד של ה', עם כל החובות, וזהו הדבר הכי טוב, זו הזכות הכי גדולה.

"עבודה צורך גבוה"

ננתח את הביטוי "עבודה צורך גבוה" ביחס ל"ירידה צורך עליה":

אם משוים את הפתגמים, מקבילים אותם לפי המשקל שלהם, הירידה כאן היא העבודה. עצם ההגדרה שאני עובד את ה', עבד של ה', נקרא ירידה עבורי – אני יורד מהיחוס שלי, ממה שאני בן. כל ישראל מלכים[יג] – כולנו בנים מיוחסים, בני מלכים[יד] – ואני צריך לרדת מהמלכותיות להיות עבד.

המלה האחרונה בשני הפתגמים מקבילה בפשטות – עליה מקבילה לגבוה. מה פירוש "עבודה צורך גבוה"? שהעבודה שלנו גורמת נחת רוח ותענוג אין סוף לקב"ה. כלומר, העליה היא לאו דווקא עליה שלי. ממילא יש גם עליה שלי, העובדה שאני גורם נחת רוח – "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[טו] – מעלה גם אותי. אני מקבל על עצמי עבדות – אני בן ונעשה עבד – ובכך עושה נחת רוח ותענוג לאבינו שבשמים. יש כאן חזרה לביטוי של "אבינו" – בפנימיות הוא אבינו, אבל הפרנסה באה כי נעשיתי עבד.

ירידה לבינה

מי זוכר איפה כתבנו באריכות על המושג "עבודה צורך גבוה"? לא יודע אם אתם מכירים – בספר אמונה ומודעות יש מאמר על "עיקרי האמונה של פנימיות התורה". יש בפשט יג עיקרי אמונה של הרמב"ם, ובקבלה יש סוד של יג ו-ט – יג מדות הרחמים (שנתגלו לאחר חטא העגל[טז]) ו-ט מדות הרחמים (שנתגלו לאחר חטא המרגלים[יז]). יש שתי שיטות בקבלה מה יותר גבוה, וביחד עולה כב, שרש כב אותיות התורה. לכן הוספנו ט עיקרים של פנימיות התורה. יג עיקרי האמונה הם בכתר (סוד יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין) והסברנו שה-ט הנוספים הם כנגד הספירות מחכמה עד מלכות.

כשאני מניח תפילין בבקר עלי לחשוב שעבודתי את ה' כעבד באמת מפרנסת, עושה נחת רוח, לאבינו שבשמים – זו אמונה, איני רואה זאת בעינים. איפה בספירות האמונה של "עבודה צורך גבוה"? [בינה[יח].] בינה היא בכלל מקור העבודה, לעבוד את ה', ובחסידות מביאים על כך את הפסוק "ועבד הלוי הוא"[יט] – "הוא" היינו עלמא דאתכסיא[כ], בינה.

אם כן, כנראה גם ה'ראש' של "ירידה צורך עליה" – שחייבים לרדת בשביל לעלות – שייך לבינה. למה? חוץ מהצורך להבין את הענין... הפירוש הכללי בחסידות ל"ירידה צורך עליה" (עליו דברנו[כא]) – הוא, בלשון הקבלה והחסידות, ירידה מ"גרמוהי" לצורך עליה ל"חיוהי". מה הכוונה? "גרמוהי" היינו ה'יש' של הכלים, שבשרשו הוא היש של ההבנה. הירידה בהקשר של ההבנה היא לאו דווקא לרדת מהענין, לוותר על ההבנה – אדרבא, אולי אני יורד לעומק הדבר, לעומק הבינה. התכלית היא לעלות ל"חיוהי", לאור. יורד בבחינת כלים בשביל בסוף להגיע לעצם האור, "האור העצמי" בלשון הרבי הרש"ב בענין[כב]. אם כן, ככלל, עבודה של "ירידה צורך עליה" גם שייכת לבינה – כמו הביטוי "עבודה צורך גבוה".

זהו דבר הראשון שאנחנו מוסיפים כעת לנושא "ירידה צורך עליה" – הקשר ל"עבודה צורך גבוה" וממילא הקשר לבר-מצוה.

ב. הירידה לתפלה

ירידה לפני התבה

נמשיך לפרק נוסף בענין "ירידה צורך עליה": מתי אומרים בחז"ל 'לרדת' גם במשמעות חיובית? קודם שאלתי את הבר-מצוה אם התאריך שלו הוא היום או רק מחר כי רציתי לכבד אותו להיות החזן במנחה. בכל אופן, איך קוראים בחז"ל לכך שמישהו הולך לעמוד להיות חזן? [יורד לפני התבה.] כן, הביטוי הוא 'יורד לפני התבה' – כנראה שיש בכך ירידה. רק בר-מצוה יכול לרדת לפני התבה. כל החינוך עד בר-מצוה הוא להתכונן לאותו יום שאוכל לרדת לפני התבה.

מכאן מתבקש עוד פירוש פשוט לחידוש של "ירידה צורך עליה" בבר-מצוה: יש פה ביטוי חשוב בחז"ל, שתפלה היא לרדת. בפשט, למה אומרים יורד לפני התבה? [ממעמקים.] כן, כתוב "ממעמקים קראתיך הוי'"[כג], ופעם באמת היו יורדים לפני התבה – עשו שהתבה תהיה במקום יותר נמוך מכל בית הכנסת, כדי לקיים "ממעמקים קראתיך הוי'", שאדם יצטרך לרדת לפני התפלה[כד]. בכלל, מהו השער של המלה תפלה? פל – שהוא גם לשון נפילה וגם לשון שפלות. יש קשר מילולי בין תפלה לשפלות[כה].

עצב ושמחה בתפלה

מהי ירידה בעבודה, בלשון הבעל שם טוב? איזו עוד מלה יש? מה הוא מרגיש כשהוא יורד עמוק? [כמו כובד ראש.] מהו כובד ראש? "הכנעה ושפלות"[כו]. יסוד עבודת הבעל שם טוב הוא הכנעה-הבדלה-המתקה[כז], וירידה לפני התבה היא הכנעה.

אדמו"ר הזקן מדגיש[כח] כי ההכנעה היא לפני התפלה והתפלה עצמה צריכה להיות מתוך שמחה, ועל כך נאמר "בכל עצב יהיה מותר"[כט] – ה"מותר" (היתרון) של העצב המתוקן הוא השמחה האמתית שבאה אחריו[ל] (הירידה שייכת לבינה, כנ"ל, והרי פנימיות הבינה היא שמחה). נשיאת ההפכים של בכיה וחדוה בו-זמנית[לא] – הצער על הגלות והסתר הפנים שבה (שמתוך הירידה אליה מתעוררים לתפלה, כדלקמן), יחד עם שמחה מההבנה שהמלך הגולה בורח לתוך ביתי ונמצא אתי[לב] – מתחלקת בתוך הזמן בין ההקדמה לתפלה לשמחה בתפלה עצמה. התפלה מוּנעת מתחושת חסרון וצרה עליהם מתפללים, אך מלאה שמחה במפגש עם ה' – השיחה עמו והדבקות בו בתפלה (תפלה לשון חיבור, כמו "התופל כלי חרס"[לג]). והרמז: עצב-שמחה עולה תפלה!

ירידת התפלה לצורך עלית התורה

אם אני אומר שהתפלה מתחילה מירידה – עלי לרדת למעמקים, להכנעה, לשפלות – והיא "ירידה צורך עליה", מהי העליה? אפרש לפרש בכמה אופנים:

יתכן שהעליה מתייחסת לתפלה – אני יורד בשביל שהתפלה שלי תעלה לשמים. כמו בפיזיקה – בשביל שהתפלה תעלה אני צריך לרדת. לפירוש זה, העליה היא לא שלי אלא של התפלה – היא עולה לה'. אבל כנראה שיש גם בי איזו עליה, כי הפשט של "ירידה צורך עליה" הוא שאני יורד ואני גם עולה.

איזו עליה פועלת בי התפלה? התפלה האמתית מזככת את המח שלי. אחר כך, כשאבוא "מבית הכנסת לבית המדרש"[לד] – זהו הביטוי, מהתפלה בבקר הולכים ללמוד תורה. קודם צריך להתפלל סמוך למטה[לה] – אדם ישן, כשהוא מתעורר עליו להתפלל, וכשהוא מתפלל כדבעי אזי בזכות התפלה הוא יכול אחר כך ללמוד תורה בראש נקי, בבהירות המחשבה. אם הוא התפלל טוב התפלה מזככת את מחו, עושה לו מוחין דגדלות, והוא יעלה.

לפי ההסבר של תפלה ותורה, איך נפרש מהו עיקר הבר-מצוה? עד עכשיו הילד למד בחיידר, למד הרבה תורה. הוא גם התפלל – יש סדר תפלה בבקר – אבל תפלתו לא היתה ב'עבודה', כמו שבכלל אמרנו קודם שלפני הבר-מצוה הוא לא ממש עבד אלא בן. בן – אביו מלמדו תורה, מחנך אותו. אם כן, בר-מצוה היא ירידה בה אתה נכנס מאד חזק לעבודת התפלה. אחר כך, בזכות הירידה לעבודת התפלה, תחזור לתורה – ביתר שאת ויתר עוז. כמו שכתוב[לו] שאחד שהיה בחו"ל ועולה לארץ הוא מחודד, לומד תורה הרבה יותר טוב מקודם. מההשוואה הזו עולה שארץ ישראל היא תורה וחוץ לארץ הוא תפלה – יורדים לתפלה כמו שיורדים לחוץ לארץ ועולים לתורה (העולים לתורה נקראים 'עולים') כמו שעולים לארץ. כאשר יצא יעקב אבינו מהארץ – בה ישב באהלו של עבר, אהל התורה – לחוץ לארץ הוא ראה את הסולם, "'סולם' דא צלותא"[לז]. חוץ לארץ היינו תפלה על הגלות, תפלה לצאת מהגלות (להתעורר מהירידה לתרדמת הגלות בחו"ל, בה היינו כחולמים[לח]), וכשחוזרים לארץ התורה עמוקה ואמתית פי כמה. מאמת מגיעים לאמת לאמתו – בזכות הירידה.

אם כן, "ירידה צורך עליה" היא 'תפלה צורך תורה'[לט], בתוך האדם עצמו, חוץ מהפשט שהירידה של התפלה היא כדי שהתפלה תעלה לשמים.

ירידה אל הזולת ועליה יחד איתו

זוכרים את "מעשה מבעל תפלה" של רבי נחמן? מה היה החוש שלו? הרגע אמרנו שהירידה היא בחינת ירידת השליח צבור לפני התבה, לגלות אצלך את הבעל-תפלה שבך. מהו בעל-תפלה? לא סתם מי שמתפלל לעצמו, אלא מי שיורד לפני התבה – לו קוראים בעל-תפלה. לא אומרים חזן אלא בעל תפלה. עכשיו, ממחר, תוכל כבר להיות בפועל בעל-תפלה – אחד שיורד לפני התבה. במה התייחד הבעל-תפלה בסיפור של רבי נחמן? כתוב שם שידע טוב להתפלל? לא כתוב בכלל. שם הסיפור הוא בעל-תפלה, אבל במה הוא הצטיין? [בלקרב אנשים.] איך הוא קרב אנשים? [שנתן לכל אחד מה שמתאים לו.] איך קוראים ליכולת הזו? הוא ירד לעומק הנפש של כל אחד – על ידי שיחה פשוטה, קלה. הוא ירד לעומק המציאות של הזולת – מציאות היא "גרמוהי" – כדי להעלות אותו.

בכלל, זהו עוד פירוש חשוב ל"ירידה צורך עליה" – שאני צריך לרדת לזולת בשביל להעלות אותו[מ]. יש מהבעל שם טוב הרבה ווארטים[מא], שלפעמים צדיק אפילו נופל – ממש יורד – ממדרגתו בשביל להעלות אחרים. הדבר קורה בלא-מודע – הוא לא יודע מה בדיוק קורה אתו, מה התכלית. אני יורד בעבודה ותכלית הירידה היא להעלות מישהו אחר, אך אני לא יודע זאת – רק ה' יודע. כאן משהו אחר – באופן מודע, בשביל להבין אותך אני צריך לרדת אליך, למציאות שלך, לשוחח אתך. הירידה היא בזכות השפלות שלי – כל ירידה היא שפלות והכנעה. אם אוכל לרדת טוב ונכון לתוך המציאות שלך, אוכל להחזיק בך – לתת לך יד – ולהעלות אותך. כמו שכתוב[מב] שהיו מקימים מישהו חולה – נותנים לו יד ומקימים אותו. אז, כשאני מרים את הזולת, גם אני מתעלה.

אמרנו שיש כמה פירושים – שאני מעלה את הזולת, שהתפלה עולה, ובסוף גם אני עולה, "ירידה צורך עליה".

יסוד התפלה – אהבת ישראל

מכאן יעלה הסבר לעוד משהו חשוב: מה אומרים לפני התפלה? "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". תמיד שואלים מה המצוה הראשונה של בר מצוה, ובדרך כלל עונים שקריאת שמע של ערבית[מג], אבל לפני התפלה צריך לכוון "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". בסידור כתוב לומר זאת לפני שחרית, אך ודאי צריך לכוון לפני התפלה הראשונה שמתפלל בתור גדול המחויב במצות.

מה הקשר לתפלה? אומרים שאם יש ח"ו בלב איזו טינה לאיזה יהודי – חבר בכתה שאיני אוהב – איני קרבן תמים אלא בעל מום, ואז לא יכול להקרב על מזבח התפלה[מד]. זהו הפירוש הפשוט, אך כעת יוצא פירוש יותר פנימי: "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'" היינו גם לומר שתפלה – שהיא ירידה, כנ"ל – היא בשביל שאוכל במשך כל היום כולו לרדת לזולת, להתקשר אליו מתוך אהבת ישראל, להבין אותו וממילא גם להעלות אותו, להרים אותו. זו כוונה חשובה לקבלת מצות אהבת ישראל לפני שמתפללים.

שוב, הדוגמה היא מעשה מבעל-תפלה – קוראים לו בעל-תפלה, ורואים שכל ענין התפלה שלו הוא בעצם לקרב יהודים, על ידי שהוא יורד אליהם, מקדיש להם זמן. הוא מבין טוב שהגאולה תלויה בקירוב הזה, והוא מגיע רחוק-רחוק, עד למדינה של עשירות – שתושביה מאד רחוקים, וגם שם הוא פועל את הפעולה. משיח יבוא כאשר כל היהודים יתעלו, כפי שנדבר יותר בהמשך – לשם כך מתפללים.

התפלה נקראת "רחמי" – אני מבקש רחמי שמים – ויש גם ביטוי "בקש רחמים כעני בפתח", בפיוט שאומרים בר"ה[מה]. סופי התבות "בקש רחמים כעני בפתח" הם אותיות משיח. לכן כתוב – גם בחב"ד וגם בשאר ספרי החסידות[מו] – שהכח של המשיח הוא התפלה שלו. הוא יגלה תורה חדשה[מז], אבל כחו הוא תפלתו, ובסיס התפלה הוא דווקא אהבת ישראל – הכח לרדת ולהתפלל עבור כלל-ישראל ועבור כל פרט ופרט, כל יהודי שנמצא במצוקה. יש סיפורים על צדיקים שהיו מרגישים מרחוק, מהקצה השני של העולם, יהודי שנמצא בצרה – והיו מתקשרים אליו, יורדים אליו ומתפללים, וככה מעלים אותו.

את כל המוחין האלה אין עדיין לילד לפני בר מצוה. מה קורה בבר מצוה? כתוב בשו"ע אדה"ז[מח] – כפי שכותבים הרבה פעמים על הזמנה לבר מצוה – שבר-מצוה היינו גמר כניסת הנפש האלקית לתוך הגוף. זו עליה או ירידה? ירידה. הנפש האלקית היא למעלה, וגמר הכניסה – תכלית ירידתה לתוך הגוף שלי – קורה בבר-מצוה. אם כן, מבר-מצוה והלאה כבר אפשר להיות 'עובד'. בחסידות 'עובד' היינו מי שמתפלל בכוונה, מתוך התבוננות עמוקה, ויסוד התפלה הוא אהבת ישראל, "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". זו בעצם המצוה הראשונה – ההכנה למצות התפלה.

ירידה לפני-לפנימיות תבת התפלה

אם כן, פתחנו בקשר בין "ירידה צורך עליה" ל"עבודה צורך גבוה" ואחר כך עברנו לדבר על הביטוי "יורד לפני התבה" – שבשביל להתפלל צריך לרדת. לא הסברנו את משמעות המלים "לפני התבה". מהי תבה בכלל, חוץ מעמוד התפלה? תבה היא מלה. איפה כתוב בחסידות שתבה היא מלה? על "בא אל התבה"[מט] אצל נח. כל התורות של הבעש"ט על תבת נח קשורות לעבודת התפלה[נ]. כשהולכים להתפלל צריך לקיים "בא אל התבה". אחר כך, בסיום המבול, יש "צא מן התבה" – מבית הכנסת לבית המדרש. קודם צריך להכנס, "בא [אל התבה]" בלשון התורה. לאור זאת נתן שני פירושים לביטוי של חז"ל שבעל תפלה "יורד לפני התבה".

מה פירוש "לפני"? [לפנימיות.] נכון, הפירוש הוא שלרדת לפני התבה היינו להכנס לפנימיות התבה. כדי להגיע לפנימיות שלך, של הזולת, אני צריך לרדת מעצמי – כך כל דבר שאני רוצה להגיע לפנימיותו דורש ממני כח של ירידה. אני רוצה להגיע לפנימיות התבה שאני אומר – הכוונה הפנימית של "בא אל התבה", להגיע לפנימיות של התבה – ולשם כך צריך לרדת לפני התבה.

אך עוד לפני כן, מה הפירוש היותר פשוט של "לפני התבה"? ש"לפני" אינו פנימיות אלא לפני כפשוטו, בזמן. לפני שאני מוציא תבה מהפה – לפני התפלה בכלל, וגם לפני כל מלה תוך כדי התפלה – אני צריך לרדת. בשביל לומר מלה בכוונת הלב צריך "יורד לפני התבה" – לפני שאני אומר תבה צריך לרדת.

אלה שני פירושים והא בהא תליא – אם אני יורד, מכניע ומשפיל את עצמי, לפני אמירת כל תבה, אני גם מסוגל לרדת לפנימיות ולעומק של התבה.

"אריד בשיחי"

נתבונן בפסוק מפורש של ירידה בתפלה (בתחלת הפרק של "פדה בשלום נפשי"): "הקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה"[נא]. זו דוגמה חשובה של שרש רד. מה פירוש "אריד"? להתפלל. ממש מפורש כאן שאדם יורד בשביל להתפלל – "אריד"[נב], שפירושו אתפלל תפלה מתוך צער וקושי[נג]. תפלת האדם בתחנונים, מקרב איש ולב עמוק, בזמן שיש על האדם דין, היינו "אריד בשיחי ואהימה". "אהימה" היינו השמעת קול.

מישהו זוכר מתי אומרים את הפסוק הזה? לפני מוסף של ר"ה ויו"כ, אחרי תפלת החזן "הנני העני ממעש". החזן מתפלל תפלה די ארוכה, ואחר כך אומר ארבעה פסוקים שהם קבלה מרבנו תם – מה טיבם? [ראשי תבות י-ה-ו-ה.] לא סתם י-ה-ו-ה. אולי לא שמים לב, אבל אלה ארבעה פסוקים שבכל פסוק האות הראשונה והאות האחרונה אותה אות – צריך לראות זאת במחזור:

ידעתי הוי' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני

הקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה

ונפשי תגיל בהוי' תשיש בישועתו

הנותן תשועה למלכים הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה

אומרים ולא שמים לב – זו אחת הפנינים של סדר התפלה שלנו, על דרך "הוי' הוי'"[נד] לפני יג מדות הרחמים. מה הפשט של "הוי' הוי'" עם פסיק טעמא בגווייהו? לפני החטא ואחרי החטא והתשובה[נה] – בהתחלה עבודת הצדיקים ואחר כך עבודת בעלי תשובה. הפסוק של ה עילאה – בה מיקמנו את ענין "ירידה צורך עליה" – הוא "הקשיבה לי וענני אריד בשיחה ואהימה" (כדי להדגים את אפקט דופלר, כדלקמן באריכות – צריך לדעת אם הקול מתקרב או מתרחק). [אריד גם לשון להוריד דמעות.] כן. יש כאן רד – רד היינו רחמים שממתיקים את הדין בתפלה (ועל ידי זה זוכה דוד למלוכה).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בסיס המודעות בעבודת ה', הנמשך כל החיים, הוא היותי בן קטן אצל אבי ה'.
• הבן, ילד השעשועים, נעשה עבד בבר-מצוה – "בן שנעשה עבד".
• בחתונה יש שוב חזרה למנטליות של בן – "בן שנעשה עבד שנעשה בן".
• "פריעת בעל חוב מצוה" – כל מצוה היא פריעת-חוב.
• "עבודה צורך גבוה" היא "ירידה צורך עליה" – יורדים לעבוד וגורמים בכך נחת-רוח למעלה.
• יש לרדת לעומק ההבנה כדי להגיע לאור החכמה.
• בעל-תפלה יורד לפני התבה – יורדים לקרוא לה' "ממעמקים" וכך עולה התפלה למרומים.
• ההכנה לתפלה היא עצב – הרגשת צער הגלות – אך התפלה עצמה היא בשמחה.
• על ידי הירידה לתפלה זוכים לעלות להבנה בתורה.
• חו"ל הוא בחינת תפלה וארץ ישראל בחינת תורה.
• כדי לקרב את הזולת צריך לרדת אליו – לרדת לעומק דעתו.
• יסוד התפלה הוא אהבת ישראל משיחית – ירידת התפלה מאפשרת לרדת לזולת ולהעלותו.
• על ידי הירידה לפני אמירת התבה-המלה בתפלה ניתן לרדת-להעמיק לפנימיות התבה-המלה.

בע"ה

כ"ח שבט תש"פ – כפ"ח

מהו תיקון נשמתי?

בר-מצוה טוביה נעם שי' לויט (חלק שני)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[נו]

אדמו"ר הזקן ורבי מרדכי מלעכוביץ'

נספר סיפור[נז] (מתוך הספר "אשרי האיש") השייך גם לחב"ד וגם ללעכוביץ'. הרבי הראשון בשושלת לעכוביץ'-קוברין-סלונים היה רבי מרדכי מלעכוביץ', הסבא-קדישא מלעכוביץ' כפי שהוא מכונה בפי חסידי סלונים. הוא היה תלמיד מובהק של רבי שלמה מקרלין, שהיה חבר של אדמו"ר הזקן, רק שנפטר (נרצח על קידוש ה') יחסית בגיל צעיר (בשנת תקנ"ב, כשאדה"ז היה בן מז שנים). רבי מרדכי המשיך אותו, יחד עם בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי אשר מסטולין ורבי אורי מסטרליסק, ה"שרף".

הוא היה אדמו"ר במקביל לשנים האחרונות של אדמו"ר הזקן. רבי מרדכי היה מבוגר מאדמו"ר הזקן בשלש שנים, הוא נולד בשנת תק"ב, וגם הסתלק שלש שנים לפניו, בשנת תק"ע – כך ששניהם חיו חיים שנים. באותו זמן שנאסר אדמו"ר הזקן נאסר גם רבי מרדכי – עם רעו רבי אשר – בסבת מלשינות נגד החסידות. בגלל המגבית לארץ ישראל, קופת כולל רייסין – שרבי אברהם מקאליסק העביר מרשות אדמו"ר הזקן ומסר לידי רבי מרדכי מלעכוביץ' – היה קצת מתח ביניהם, שאין כאן המקום לספר, אך מהסיפור שלפנינו נראה את הקשר והענין של שניהם.

הסיפור על רבי מאיר ממיר

לעכוביץ' וסלונים קרובים גיאוגרפית לליוובאויטש – באותו אזור, פחות או יותר. לכן יש הרבה קרבה, גם קצת בתורות וגם בניגונים – יש הרבה דברים דומים. בליטא יש עיירה בשם מיר – ממנו ישיבת מיר – והיה שם חסיד לעכוביץ' גדול, סוחר במקצועו, בשם רבי מאיר ועליו הסיפור:

רבי מאיר ממיר מחסידי הלעכויצער זי"ע היה ידוע במסחרים מסועפים ונסע הרבה ממקום למקום. באחד מנסיעותיו חנה בעירו של בעל התניא [מסתמא מדובר בליאדי, אחרי תקופת לאזניא.] ושמע שהחסידים עוסקים במאמר אחד ששמעו מרבם שלא ירדו לסוף דעתו, פנה אליהם רבי מאיר ואמר להם ביאור בדברי בעל התניא, ובשמעם נתפלאו עד למאד ונתקבלו הדברים על לבם שזה הפירוש האמתי

יש ביטוי לעמוד על דעת הרב – עד ארבעים שנים לא עומדים על דעת הרב[נח] – ויש לרדת לדעתו. כל פעם שאני לומד משהו מהרב שלי, הרבי שלי, עלי להתאמץ להבין – כל המאמץ להבין משהו לעומק נקרא לרדת, עיקר עבודת הירידה[נט]. החסידים המובהקים יושבים כאן בבית המדרש של רבם, לומדים לעומק כדרך חסידי חב"ד, אך לא מצליחים לעמוד על דעת הרבי.

האורח, לא מהחבורה, אומר לכל ה'משכילים' ביאור – והם שומעים שזהו הפירוש האמתי. הדבר הראשון של חסיד חב"ד שהוא אמתי. אם אני לא מבין ומישהו אחר מבין טוב ממני, אף שאינו חסיד חב"ד, אני מיד מרים ידים – יסוד מדת האמת, "מודה על האמת". ההסבר שלו היה מופלא, וחסידי חב"ד המשכילים הבינו שהוא 'קלע' והצליח לרדת לסוף דעת אדמו"ר הזקן – ומיד רצו לספר לרבי על האורח שהבין מה שהותיקים לא הבינו.

והגידו לרבם, ובקש בעל התניא לקרוא לפניו את רבי מאיר, וכשנכנס שאל את רבי מאיר במה הנך עוסק? וענה לו שהוא עוסק במסחר ונוסע ממקום למקום, אמר לו הרב [כינוי אדמו"ר הזקן, כמו שו"ע הרב.] מה לך לטרוח ולהיות נע ונד? שב פה על התורה והעבודה ואתן לך את פרנסתך המלאה ואעשה ממך כלי שלם.

פלאי פלאים. כשקוראים סיפור – גם בגמרא – צריך ממש לצייר אותו בראש, כאילו קורה אתי. אז הסיפור יורד לתוך הלב ופועל את הפעולה. אדמו"ר הזקן קורא ליחידות חסיד של מישהו אחר – אחרי ששמע את דבריו והבין שיש לו 'חוש' פנימי בחסידות חב"ד, יותר ממי שהיה שם – ומציע לו הצעה, ממש הזדמנות פז – להפסיק להיות נע ונד, להתפרנס ממנו ושהוא יעשה ממנו כלי שלם. איזה שרש נשמה צריך להיות "נע ונד"[ס]? [קין.] קין מלשון קנין – סוחר שעושה קנינים. כנראה מהמשך הסיפור הרבי שלו, רבי מרדכי מלעכוביץ', הבין שהוא משרש קין וזהו תיקון נפשו – להיות כל חייו בדרכים.

יש הרבה סיפורים בהם רבי אחד רוצה לקחת חסיד של רבי שני, וזהו כעין מבחן, נסיון, האם ישאר דבוק ברבו או שיתפתה. מתבקש לחקור – האם אדמו"ר הזקן עשה זאת בתור נסיון, או שהתכוון באמת? צריך לומר שהוא התכוון באמת – הוא גם נסה אותו, אך התכוון באמת להצעתו. ר' מאיר היה נחוש בדעתו – הוא חסיד לעכוביץ', ועם כל הכבוד לאדמו"ר הזקן (כמו שנראה) הוא חסיד של הרבי שלו ולא מתכוון להשאר בליאדי, למרות הפיתוי שאדמו"ר הזקן יתן לו את כל פרנסתו ויהפוך אותו לכלי שלם. כל הכבוד לו – הוא דבוק ברבו:

אמר לו רבי מאיר, מורי ורבי עשה ממני שבר כלי ואתם מבקשים לעשות ממני כלי שלם?!

ולאחר זמן כשהיה אצל הלעכויצער וסיפר לו הדברים אמר לו הלעכויצער שיש אנשים שמצד שורש נשמתם צריכים להיות מתמכין דאורייתא.

מענין, למה הרבי צריך לומר לו זאת? בין השיטין משמע שהוא חש שבתוך הלב של אותו חסיד עדיין קצת מפריע לו שסרב להצעת אדה"ז. הרבי שלו מזהה בסיפורו נים של צער, לכן הוא אומר לו: דע לך שיש נשמות שתיקונן להיות תמכין דאורייתא, להיות סוחרים-גבירים שיוכלו בכספם לתמוך בתורה – לתת צדקה, להחזיק את ה'חדר', להחזיק את הישיבה, להחזיק את הרבי עצמו, מה שנקרא כסף-מעמד – ולא להיות בעצמם התלמידי-חכמים המשכילים. הוא בעצם אומר לו – אם היית מתפתה להצעת אדמו"ר הזקן אולי היית נעשה משכיל גדול, כמו חסיד חב"ד, אבל ככה אתה נשאר אצלי סוחר, ותדע לך שזהו שרש נשמתך, זהו תיקונך, להיות מתמכין דאורייתא.

המספר מסיים בהדגשת יראת הכבוד בסלונים כלפי אדמו"ר הזקן, למרות המתח שהיה בין החצרות בהתחלה:

זה סיפר הרה"ח רי"ד דוד לידר ז"ל, ששמע ממרן הבית אברהם זי"ע [רבי של סלונים הרבה דורות אחר כך, לפני מאה שנה, בזמן הרבי הרש"ב.], אשר בספרו זאת ובהזכירו את בעל התניא אמר בחרדת קדש: דער הייליגער רב.

נשמות מעולמות בריאה-יצירה

אנחנו קוראים מספר סיפורים שעברו דרך מסורת סלונים, אך מאד יפה שהמחבר – ר' אשר ארקוביץ ז"ל – בקי גם בחסידות חב"ד. הוא חי שלשים שנה במונטריאול, אז היה לו הרבה קשר עם חב"דניקים, והרב של חב"ד במונטריאול אמר שכל העיר עומדת עליו. הוא – או מהדיר הספר – מביא כאן בהערה, לא סתם מחסידות חב"ד אלא מרבי אהרן מסטרשליא:

ראה "שערי היחוד והאמונה" להרה"ק מסטרשילא תלמיד בעל התניא (פתח ומבוא השערים) שכתב: "שמעתי ממורי שקיבל ממורו והוא קיבל ממורו, בדורות הראשונים היה כל אחד מכיר בחינתו בעבודתו כי היה חילוק מצד שורש נשמותיהם. נשמות שהם מבחינת בריאה היו רבנן ותלמידיהון ונשמות מבחינת היצירה היו עוסקין במו"מ והם היו תמכין דאורייתא".

בדרך כלל "שמעתי ממורי" הוא הסגנון של בעל התולדות, אבל כאן רבי אהרן כותב ששמע מאדמו"ר הזקן שקבל מהמגיד ממעזריטש שקבל מהבעל שם טוב שבדורות הראשונים כל יהודי הכיר – מעצמו, בלי רבי – האם שייך מצד שרש נשמתו להיות תלמיד חכם, להקדיש את חייו ללימוד תורה ולהיות רב, או שתכלית חייו ותיקונו בעולם הזה להיות מ"תמכין דאורייתא", לתמוך בתורה ולשם כך לעסוק במשא ומתן.

רבי אהרן מוסיף כאן אותיות של קבלה וחסידות, שבמקום אחר לא היו אומרים – ששרש נשמת תלמידי החכמים בבריאה ושרש נשמת תמכין דאורייתא ביצירה. הייתי יכול לחשוב שתמכין דאורייתא שייכים לעולם העשיה, אבל הוא אומר שהם שייכים לעולם היצירה. אם כן, מי האנשים של עולם העשיה? כמו שתיכף נסביר, אנשי עולם העשיה הם אנשי מעשה שאינם שייכים להיות מתמכין דאורייתא, אינם קשורים לצדיק וכו', ולעתים גם מתרחקים משמירת התורה והמצוה, על דרך הציונים שבנו כאן את המדינה בדורות האחרונים – סוג אחר, סוג שלישי.

למה הוא מביא כאן הערה זו? משמע שבניגוד לדורות הראשונים – שאדם הרגיש אם יעודו להיות בן תורה כל החיים או להיות סוחר מתמכין דאורייתא – היום אין את החוש של כל אחד להכיר בעצמו, לכן הוא צריך רבי שיאמר לו. הלעכוביצ'ער הכיר שרבי מאיר ממיר שייך לעולם היצירה, וממילא הוא צריך להיות מתמכין דאורייתא – זהו תפקידו ותיקונו.

כלי שלם ולב שבור

אדמו"ר הזקן הציע לו להפסיק להיות סוחר-נודד, להשאר אצלו ולהפוך לכלי שלם (כלי שלם אותיות למשכיל). יוצא, אם כן, שמי ששייך לעולם הבריאה, כדי להיות באמת תלמיד חכם צריך להיות כלי שלם. אבל מי שבעולם היצירה – יש לו תמיד חשק ורצון ללמוד תורה, אבל הוא לא יכול, הוא טרוד בפרנסה ותכליתו להיות מתמכין דאורייתא – הוא שבר כלי, הלב שלו שבור. הרבי שלו מלמד אותו, כדי להשלים את התיקון שלו, להיות שבר כלי[סא]. מי ששייך מצד שרש נשמתו לעולם היצירה צריך להיות שבר כלי (עולם היצירה הוא עולם המדות, ו"ק, בהן היתה שבירת הכלים – לכן שבר כלי עולה עולם תהו וגם "וימלך... וימת"[סב], כמבואר באריכות במ"א[סג]).

מה יותר טוב, להיות שבר כלי או כלי שלם? אפשר לקבל כאן רושם מוטעה שבחב"ד לא צריך להיות שבר כלי, רק כלי שלם. האם נכון שחב"ד רק מלמדת להיות כלי שלם ולעכוביץ' רק להיות שבר כלי? כשאדמו"ר הזקן רצה לעשות מר' מאיר כלי שלם, הוא רצה לקלקל את השבר-כלי שלו? חס ושלום. ר' מאיר ירד לסוף דעת אדמו"ר הזקן דווקא בזכות הלב השבור שלו.

הפתגם בחסידות אומר שאין כלי שלם כמו לב שבור[סד] – הוא לא יכול להיות כלי שלם בלי לב שבור. אדמו"ר הזקן ודאי רצה להשאיר לו את הלב-שבור, רק רצה להוסיף לכך את השלמות – מה שנקרא "שלם וחצי"[סה] – שהלב-שבור שלו יהפוך להיות הכלי השלם. הוא אומר לו – אתה בדיוק חומר הגלם המתאים להעלות אותך לעולם הבריאה ולעשות אותך משכיל בחסידות, כלי שלם. זו נשיאת הפכים דווקא של חב"ד.

הקפצה מעולם לעולם

כל הווארט בהערה כאן מובא מאדמו"ר הזקן – בשם המגיד בשם הבעש"ט – אז איך הוא מציע להעלות את ר' מאיר? הוא רוצה לקלקל לו את תיקון נשמתו?! אם רק היה נסיון – מילא, אבל אמרנו שבאמת הציע לו להשאר אצלו. הוא שומע שה' חנן יהודי השייך מצד שרש נשמתו לעולם היצירה בחוש חב"די, חוש בתורת החסידות (חב"ד בכלל, שייך לעולם השכל, עולם הבריאה), ומציע להעלות אותו לעולם הבריאה. מותר?

מקור הדברים הם במורנו הבעל שם טוב. איך הוא עצמו נהג? אפילו שנאמר שהכלל הוא שצריך להשאיר את האדם בעולם שלו, בתפקיד שלו, בתיקון שלו – אבל הבעל שם טוב עצמו פעל, ולא סתם פעל אלא במסירות נפש, גם להקפיץ אנשים מסוימים מעולם לעולם. הוא נהג לקחת יהודי פשוט, לעבוד אתו ולהתמסר אליו, ולעשות אותו תלמיד חכם עד שיכול להיות רב ומורה דרך בישראל. יש הרבה סיפורים כאלה – זהו אחד החידושים העיקריים של הבעש"ט שהיה מקפיץ יהודים פשוטים. כך גם אדמו"ר הזקן אחריו.

יש סיפור ידוע שאדמו"ר הזקן הציע לרבי אייזיק מהומיל שיטבול איתו במקוה והוא יהפוך אותו לצדיק – יעלה אותו לעולם האצילות. רבי אייזיק סרב, כי רצה עבודה בכח עצמו, אך בסוף ימיו אמר שהתחרט כי הבין שיש גם הרבה מה לעבוד בהיות האדם במדרגת הצדיק. מה ההבדל? כאן הרבי הציע לר' מאיר לשבת אצלו וללמוד – עבודה בדרך הטבע, לא 'סגולה' כמו טבילה במקוה. בשביל לעלות מעולם היצירה לעולם הבריאה נדרשת עבודה טבעית יחסית, ואילו בשביל לעלות מעולם הבריאה לעולם האצילות הדילוג הוא באופן על-טבעי.

שקל הקדש – נשמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה

קראנו השבת פרשת שקלים. כמה שוה כלי שלם? שקל (430). כל אחד נותן מחצית השקל, אבל שתי מחציות הן שקל שלם. כמה שוה שקל? בעולם האצילות – "צדיק יסוד עולם"[סו]. בעולם הבריאה – "יודע ספר"[סז], המשכיל החב"די. בעולם היצירה – חסיד שמח, הסוחר כאן, בחינת זבולון עליו נאמר "שמח זבולֻן בצאתך [למסחר]"[סח], חסיד השמח בחלקו, עם לבו הנשבר. בעולם העשיה, "אף עשיתיו"[סט], הוא כבר יהודי פשוט[ע] (שבתחלה גם אינו קשור לבעל שם טוב, רק שהבעל שם טוב באהבתו אליו מתקשר לנקודת היהדות שלו וכך מקרב אותו ועד שמעלה אותו מעלה מעלה – "עשיה לעילא"[עא]). ר' מאיר לא היה יהודי פשוט (מעשיה) אלא חסיד-שמח גדול (מיצירה):

  אצילות         "צדיק יסוד עולם"

  בריאה "יודע ספר"

  יצירה חסיד שמח

  עשיה  יהודי פשוט

כפי שהקדמנו, בדורנו נשמות עולם העשיה הן של בוני הארץ – ואין כאן המקום להרחיב. הם לא שני הטיפוסים הקודמים אלא טיפוס שלישי. "אף עשיתיו", "'אף' הפסיק הענין"[עב], לכן היה פה הרבה ריחוק מאידישקייט. התיקון הוא מיניה וביה, ש"אף" בא לרבות את האצילות פה, במקום העשיה – לגלות פה את הרבי, ה"צדיק יסוד עולם". "אף" ראשי תבות אמונה-פשוטה – מכח אמונתו הפשוטה יכול היהודי הפשוט לקבל את השראת הצדיק ולרבות אותה דווקא במקום העשיה.

בכל אופן, למדנו פרק שלם של ארבעה עולמות – ארבעה סוגי יהודים שקולים בשקל הקדש – וגם ווארט יפה שאדה"ז רצה באמת להעלות את אותו חסיד לעכוביץ' מעולם היצירה לעולם הבריאה, והוא היה תמים בענינו וקבל על עצמו את הדין להשאר ככה כל חייו. הרבי שלו ניחם אותו שזהו באמת שרש נשמתו – שיהיה שמח בחלקו, חסיד שמח במסחר שלו כשהוא שבר כלי למעליותא.

עליה-ירידה-עמידה – חכמה בינה ודעת

הזכרנו בסיפור את היגיעה לרדת לסוף דעתו של הרב, ושבסוף ארבעים שנה עומדים על דעתו. הדרך כלל יורדים לעומק, צוללים למים העמוקים. מתי משתמשים במלה עליה לתיאור סוג של השכלה או הבנה? [לעלות על משהו.] כן – 'עליתי' על הענין, על הווארט, על הרעיון. אם כן, יש לעלות על ענין, לעמוד עליו ולרדת לעומקו. מה ההבדל?

קודם כל, נסביר לאור זאת את הביטוי "ירידה צורך עליה"[עג] – בשביל לעלות על רעיון אני קודם כל צריך לרדת. הסברנו ש"ירידה צורך עליה" היא מצד ספירת הבינה, לה שייכת עבודת ההתבוננות בשביל לרדת לעומק הענין ולדעת הרב. 'עליתי על הרעיון' לא בא מהתבוננות – זו הברקה מצד החכמה. זו בדיוק "ירידה צורך עליה" – מבינה-גרמוהי לחכמה-חיוהי. אם אני רוצה בסוף לעלות, אני צריך קודם לרדת (ודווקא עם לב נשבר, כרמוז בפסוק "ירֹד ירדנו בתחלה לשבֹר אֹכל"[עד] – תחלת העבודה היא "ירֹד ירדנו", ירידה אחר ירידה, ממחשבה לדבור ומדבור למעשה, עד שנעשים שבר כלי, למעליותא, ואז דווקא זוכים "לשבר אכל", אכל לשון כלי ו"לשבֹר" לשון שבירה, שבר כלי[עה]).

אם כן, מה פירוש לעמוד? עומדים על הדעת, כמו בביטוי "מיום שעמדתי על דעתי". אחרי ארבעים שנים אדם עומד על דעת רבו. במשך ארבעים שנה אני יורד, משתדל לרדת לדעת הרב, אבל אחרי ארבעים שנים אני עומד עליה – זוכה ל"לב לדעת"[עו] ומקבל את דעת הרב.

אם כן, 'לעלות על הרעיון' היינו חכמה, הברקה, ועיקר עבודתנו לרדת. בסוף, אם אני זוכה – לוקח ארבעים שנה – אני כבר עומד (בסוד "ויעמֹד השמן"[עז], עמידה נצחית, כמבואר בדא"ח[עח]). גם בתפלה יש עמידה. בנוסף לתפלת העמידה, בהרבה מקומות כתוב על העמוד (התבה שבעל התפלה יורד לפניה) "דע לפני מי אתה עומד" – ביטוי של דעת, שענינה "התקשרות והתחברות"[עט].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• יסוד החסידות הוא אמת – להודות על האמת גם כשהיא נאמרת מפי אדם אחר.
• אשרי החסיד הדבוק ברבו, ולא מתפתה להחליף את התקשרותו.
• בדורנו אדם לא יודע מעצמו את שרש נשמתו ותיקונו וזקוק לרבי.
• מי ששרשו בעולם היצירה – תיקונו להיות מ"תמכין דאורייתא", על אף חשקו להיות תלמיד חכם בעצמו.
• תיקון היצירה – עולם מדות הלב – הוא להיות שבר-כלי. כדי להיות תלמיד חכם צריכים להוסיף על הלב הנשבר גם את מעלת הכלי השלם, בלי לבטל את הלב הנשבר.
• בעולם היצירה חסיד שמח בחלקו – אף שעליו להשאר תמיד מ"תמכין דאורייתא".
• צדיק אמתי יכול 'להקפיץ' אנשים מעולם לעולם.
• תיקון עולם העשיה – בוני הארץ – בהשראת הצדיקים על ידי אמונה פשוטה.
• מי שמתייגע בבינה-התבוננות לרדת להבנת דעת רבו זוכה 'לעלות' על רעיונות בהברקת החכמה ובסופו של דבר גם לעמוד על דעת רבו.

בע"ה

כ"ח שבט תש"פ – כפ"ח

ההסחה לאדום

בר-מצוה טוביה נעם שי' לויט (חלק שלישי)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[פ]

ירידת הצבע – לאדום

נלמד משהו שנוגע לתורה ומדע: איזו עוד מלה נרדפת יש לצבע אדום? יש צבע קרוב לאדום, שנגזר משער רד, השער של ירידה – ורוד (מלה מחודשת, שנגזרת מלשון חז"ל, בה הורוד הוא ממש אדום[פא]). מה יש בגוף מלשון ורוד? [וריד.] למה קוראים לו וריד, מה יש בתוכו? [דם.] הוריד מקבל את צבעו מהדם האדום שבתוכו.

יש למישהו רעיון למה ורוד הוא לשון ירידה? קודם כל, כתוב "דודי ירד לגנו"[פב]. דברנו על כך בשיעור על עשר ירידות של ה' לתוך העולם[פג]. הפעם הראשונה – שייך למאמר "באתי לגני" – היא בגן עדן מקדם, עוד לפני החטא. על זה מביאים את הפסוק משיר השירים "דודי ירד לגנו" – לאיזה גן הוא ירד? [גן ורדים.] כן, גן ורדים – שושנים הם ורדים[פד], רמז שהירידה היא לורוד.

אם יורדים לאדום לאן עולים? [לכחול.] או לכחול או ללבן. איך אומרים אדום בלועזית? [red.] זו דוגמה יפה לכך ששבעים לשונות האומות באים מלשון הקדש. איך אומרים באידיש? רויט, אותו דבר (ד-ט מתחלפות באותיות הלשון דטלנת). כתוב שבא מורוד בעברית, בלשון חז"ל.

תדר ואֹרך גל

אשאל שאלה, שאם היו לומדים תורה ומדע בחדר כמו שצריך היו יודעים את התשובה, אבל מן הסתם לא יודעים... מהי "הסחה לאדום" (Redshift) במדע? אפילו הגדולים לא יודעים?! יש הסחה לכחול (Blue shift), אבל העיקר בטבע הוא הסחה לאדום.

נסביר מהתחלה: ודאי שמעתם פעם צפירה חזקה שיוצאת ממכשיר. מה קורה אם מקור הקול מתקרב אלי או מתרחק ממני (כמו בניידת או אמבולנס)? אם הצפירה מתקרבת אלי אני שומע שהטון עולה ואם הצפירה מתרחקת ממני אני שומע שהטון יורד. למה?

יש שני מושגים חשובים בכל תופעת-טבע של גלים (כמו "גל עיני"...) – 'תדר' ו'אֹרך גל'[פה]. בתנודה של גל – כמו גלי הים – יש את נקודת השיא שלו (העליה) ואת השפל שלו (הירידה). אורך הגל נמדד במרחק בין שפל לשפל – כשיש הרבה מרחק הגל ארוך וכשיש מעט מרחק, יש הרבה גלים אחד אחרי השני, הגל קצר. ככל שאורך הגל ארוך יותר, התדר נמוך יותר, וככל שהגל מתקצר – כל הזמן עולה ויורד, כמו דופק – התדר יותר גבוה.

איפה יש יותר אנרגיה, מה יותר חזק – אורך גל קצר עם תדר גבוה או אורך גל ארוך עם תדר נמוך? [שהקו ישר הוא כבר מת...] כן, אם הגל שטוח הוא כבר מת – אין לו שום אנרגיה. ככל שאורך הגל מתרחב האנרגיה הכללית יורדת – זו ירידה. איפה עוד משתמשים במלה ירידה? ירידת מתח. טוב להוריד מתח, או שצריך להיות מתוח? מדברים על כך הרבה ביחס לתלמידי ישיבה. יותר מדי מתח יכול לשבור, לקרוע את מיתר הכנור. לאור זאת, מה פירוש "ירידה צורך עליה"[פו]? צריך להוריד מתח בשביל להעלות מתח. כשאדם עושה מאמץ התדר מתגבר, וככל שהתדר מתגבר האנרגיה מתגברת. יש יותר כח, זה טוב, אבל צריך שהכל יהיה במינון הנכון – כדי לא לשבור. בעולם התהו התדר היה מאד גבוה והוא שבר את הכלים (כמו 'בום-על-קולי' – הצטברות גלי קול בתדר גבוה בלי מרווח בין הגלים – ששובר זגוגיות של חלונות). מהו סוד עולם התיקון? ירידה – כדי לבנות כלים ברוגע. כמו שכתוב שהגוף מתפתח כשאדם ישן – הכלים מתפתחים, נבנים. ואז אפשר, לפי המדה, להעלות את התדר.

נשים לב שהמלה תדר היא רד הפוך (תדר מלשון תדיר בגימטריא חכמה-בינה-דעת, 'תדיר' ו'מקודש' גם יחד) – במקום רד היא דר, "דירה בתחתונים"[פז] דווקא (על ידי ירידה, "דודי ירד לגנו").

אפקט דופלר

שוב, ככל שהתדר יותר גבוה האנרגיה יותר גבוהה ואורך הגל יותר קצר, וככל שאורך הגל מתארך התדר יורד וגם האנרגיה יורדת. כעת נחזור לסירנה, לצפירה: מה קורה כשהצפירה מתקרבת? רק לפני כ‑150 שנה הבינו והגדירו שאם הצפירה מתקרבת הטון עולה – התדר גובר ואורך הגל מתקצר, ואז בסולם המוזיקה הטון עולה. ולהיפך – כשהצפירה מתרחקת הגל מתארך, התדר ונרגע והקול יורד.

מישהו זוכר איך קוראים לזה במדע? אפקט דופלר (Doppler effect). הוא דבר על קול, אבל אחר כך – כעבור מאה שנה בערך, קצת פחות – גילו שכמובן אותו הדבר נכון גם לגבי גלי אור. אם מקור האור מתרחק אני רואה את גלי האור מתארכים והתדר יורד ואם הוא מתקרב אלי – צריך להתקרב מאד מהר כדי שהתופעה הזו תעבוד, לפעמים הגוף נע קרוב למהירות האור – אורך הגל מתקצר והתדר עולה, האנרגיה עולה.

ירידה-התרחקות – אדום, עליה-התקרבות – כחול

בספקטרום – קשת הצבעים – מה הצבע (הנראה לעין) עם התדר הכי גבוה (וממילא עם אורך גל הכי קצר)? כחול. ומה הכי נמוך? אדום-ורוד. אם כן, לא סתם לשון ורוד לשון ירידה. זו תופעה פשוטה אך פלאית בלשון הקדש. ברמזור מה אומר אדום? לעצור. למה? פסוק מפורש בתורה – נבאו ולא ידעו מה נבאו... – "ויאמר אליו אדום לא תעבֹר בי"[פח]. האדום אומר לך – "לא תעבֹר בי"! כמו שנסביר, שייך באמת לאדום – אנחנו לפני שבת זכור, פורים. צריך גם לתלות את המן על עץ גבוה חמשים אמה וגם לתקן את צבע אדום, את הורוד (על ידי שתית יין אדום – "חכלילי [לשון אדום-ורוד] עינים מיין"[פט]). ורוד הוא צבע טוב וגם אדום הוא צבע טוב במקומו (על דרך דרשת חז"ל על "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות"– "במילתה מיהא גדולה היא"[צ]).

שוב, אם גל האור מתארך והתדר יורד – וממילא גם האנרגיה יורדת – מה המשמעות? שהגוף ממנו יוצא האור מתרחק. לכך קוראים הסחה לאדום – שאני רואה שהאור נוטה יותר ויותר לכיוון האדום (לאו דווקא שהוא נראה בצבע אדום ממש אלא שאם היה כחול וכעת הוא נראה ירוק היינו 'הסחה' לכיוון האדום, ודוק). זהו הדבר הכי חשוב היום במדע לגבי אדום וכחול. הנטיה לכיוון האדום – שהיא דווקא הרוגע, ירידת האנרגיה – אומרת שהגוף ממנו יוצא האור מתרחק ממני, והנטיה לכיוון הכחול אומרת שהוא מתקרב. [חסד וגבורה.] נכון, חסד הוא קירוב וגבורה היא ריחוק, יפה[צא].

התופעה הזו – ונוסחת יחס המרחק וההסחה לאדום – נקראת על שם האבל, 'חוק האבל' (על שמו נקרא טלסקופ החלל "האבל"). תזכרו את השמות דופלר והאבל (כדי להעלות אותם – ירידה צורך עליה, שהחולין יהיו על טהרת הקדש), כמה הם שוים יחד? משיח!

התפשטות היקום

איזו תגלית במדע יצאה מההבנה ישנה הסחה לאדום זהו סימן שהגוף מתרחק (כנ"ל, שהעיקר הוא התרחקות הגופים והסחה לאדום, ולא התקרבות הגופים והסחה לכחול)? 'התפשטות היקום'. איפה במעשה בראשית, בקבלה, יש התפשטות? י-ה-ו-ה היינו צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[צב]. התפשטות היא ב-ה, בנוקבא. לכן היום מלבישים בת בורוד ואדום...

לפני פחות ממאה שנה גילה האבל שקווי הספקטרום של האור הבא מגלקסיות רחוקות מוסח לאדום, ומכאן הסיק שהן מתרחקות מהגלקסיה שלנו, והמשמעות היא שהיקום הולך ומתפשט. מה המשמעות להבנת מעשה בראשית לפי המדענים? שפעם, בעבר הרחוק, הכל היה נקודה אחת. למפרע לומדים מכאן שהכל התחיל ממה שהם קוראים 'המפץ הגדול' – "בראשית", "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[צג]. אין כאן המקום להעמיק לגבי גיל העולם (שמתיימרים לגזור אותו מתופעה זו) – כתבנו הרבה בענין[צד] – אבל הרעיון הוא טוב ואמתי, שהרי הנקודה היא הצמצום ואחר כך יש מיד התפשטות. יסוד היסודות של הקבלה, שיש בתחלה נקודה וממנה הכל מתפשט.

התופעה הזו נקראת תופעת הורוד, ירידה. הירידה הזו, הרוגע הזה, הוא לצורך עליה. צורך עליה לפי זה יכול להיות ה'ביג קראש', או יכול להיות משהו אחר – יותר נחמד... זו הבעיה של המדע, שאצלו התפשטות היקום לא מובנת – לא מבינים מה התכל'ס, בשביל מה היא טובה, רק כעובדה הנלמדת מההסחה לאדום.

'הסחה לאדום' – בטולה של תורה לצורך יסודה

אם כן, למדנו פרק במדע – שירידה היא ירידה לשרש רד, אבל היא בשביל לעלות לכחול וללבן. כנראה שאפשר להגיע ללבן, ללובן העליון האמתי (שהוא באמת 'שקוף' לבורא יתברך), רק אחרי שיורדים ל'רד', לורוד. האדום אינו משהו שלילי – אדרבא, זהו אורך גל רחב, הכל צריך להיות במינון הנכון.

איך אומרים זאת לגבי תלמוד תורה? זו תורת הבעל שם טוב, הסברו למאמר ריש לקיש – "פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה"[צה] (מכאן מובן, טעם פנימי, למה על פי הלכה נשים פטורות ממצות תלמוד תורה). הרוגע, אורך גל, כנראה ברגע שנחים קצת – מתאדמים. אחר כך, כשחוזרים לפעילות, לתלמוד-תורה ביתר שאת, פותחים את הגמרא – 'מתכחלים'.

גבורת האדום

[נראה הפוך, בדרך כלל אדום יותר חי.] נכון, אדום שייך לאש, שריפה, רק שהאש מכלה את הכל. יש ריתחא דאורייתא. צריך לומר שבתוך האדום גופא יש "ירידה צורך עליה". יש מה שהאדום יורד במתח, ויש מה שהאדום עולה, כמו האש שעולה – "שלהבת עולה מאליה"[צו].

באמת, הסחה לכחול יכולה להיות מאינפרה-אדום, תת-אדום, לאדום, כאשר תדר האדום הוא גבוה יותר, יותר 'כחול', מאשר תדר האינפרה-אדום, ודוק. הדבר גם מסביר למה לפעמים הצבע אדום הוא צבע מושך ולפעמים הוא צבע דוחה, הכל תלוי מאיזה צד בספקטרום באים, "מאין באת". חוקרים גילו לאחרונה שאצל צעירים לבושים אדומים מושכים ואילו אצל מבוגרים יותר ההיפך הוא הנכון, והדבר מובן לפי הנ"ל – צעירים 'עולים' מאינפרה-אדום לאדום, תוספת חיות פורצת בהם מהעלם לגילוי, לחיים ורודות, בעוד שמבוגרים 'יורדים' מתדרים יותר גבוהים של חיות לאדום, סימן של חוסר חיות פנימית, ודוק היטב.

יש פה עלון יפה שהוציאו בתלמוד-תורה. שואלים פה אחד הילדים – 'איך אתה מתייחס לתפלה כשאתה עייף?'. והתשובה שלו – 'מתגבר על זה'. קשור למה שדברנו, שירידה צורך עליה היא עבודת התפלה. כשאני עייף הכוונה שאני red (גם לשון רדום), שירדתי מכל האנרגיות שלי. מה צריך לעשות? להתגבר, להפוך מיניה וביה, ל‑ red של הקדושה – להתמלא חיות וגבורה של התגברות. אמרנו שרד הוא שמאל, הוא אדום (יש שני "אדמוני" בתנ"ך כנודע – עשו[צז] ודוד[צח], דוד מתגבר ומתקן-מעלה את עשו העייף).

התבגרות – התרחקות והתגברות

בכל אופן, הכרנו את המושג הסחה לאדום ושמנו לב שהשרש רד, לשון ירידה, קשור לצבע ורוד, עם כל המשמעות שיש בזה – בחינת "ירידה צורך עליה". למה התחלנו את כל הנושא?

אנחנו בבר-מצוה, זמן של גדילה. כל דבר חדש בחיים, כל פרק חדש, הוא בעצם שאדם גדל ומתפשט – אבל צריך להבין שתוך כדי ההתפשטות הוא גם מתרחק במדת מה מהמקור. עד הבר-מצוה הילד הוא רק 'בן', הוא תחת כנפי אביו ואוחז בסינר של אמו[צט]. כעת, כשהוא נעשה איש, הוא נעשה עצמאי – הוא מתרחק מהם. מה קורה כשהוא מתחתן? "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"[ק] – הוא מתרחק עוד יותר מאבא ואמא. אמרנו שאז הוא חוזר להיות 'בן', יש איזו התקרבות פנימית – "יעזב" לשון "עזֹב תעזֹב עמו"[קא], לשון "עזר"[קב] (כמו "עזר כנגדו") – אבל בגלוי הוא מתרחק. הריחוק הוא הסחה לאדום, אבל יש בה גם כח להתגברות – האדום הוא כח להתגבר, כי הוא גבורה, שמאל, וממילא האדום גופא מתהפך מיניה וביה, "ירידה צורך עליה", חוץ מהחזרה לכחול ולבן. האדום נעשה אש קדש.