בע"ה

ליל פורים תש"פ – רמת אביב

תיקון הקורונה

התוועדות פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לקרוא את כתובת-הקורונה על הקיר

המלצות טובות של משרד הבריאות

מה הסימנים של עקבתא דמשיחא? יש כל מיני תופעות – יש שהן בגלוי טוב הנראה והנגלה ויש שלא בגלוי טוב הנראה והנגלה, כמו המחלה, הנגיף, שנקרא קורונה על שם הכתר. בכל אופן, גם הקורונה יכול לשמש סימן טוב – סימן של "כדת[ב]", "כדת משה וישראל", קידושי הקב"ה לכנסת ישראל. מתי? אם יפתחו את החדשות וישמעו שמשרד הבריאות ממליץ לכולם לעשות תשובה. זהו כבר סימן של ימות המשיח.

הבעיה שלא אומרים זאת – לא משרד הבריאות ואפילו לא (כל) הרבנים. רבנים אומרים לא להתנשק, לא לנשק את המזוזה ר"ל, לאן הגענו, רבני ישראל?! ודאי דווקא צריך לנשק את המזוזה – אולי זו העצה הטובה, "עצה טובה קא משמע לן". אפשר קודם לחטא את המזוזה (כאשר החיטוי הרוחני-האמיתי של המזוזה הוא לבדוק את המזוזה שתהיה כשרה כדת, וכמו שיתבאר) ואחר כך לנשק אותה... אבל העיקר צריך להדר במצוות ומעשים טובים.

זו בדיוק הבעיה שלנו כאן בארץ, שלא יודעים לקרוא את הסימן על הקיר, "אשר קרך בדרך"[ג], יש סימנים על הקיר וצריך לדעת לקרוא אותם. איפה בתנ"ך יש כתובת על הקיר? אצל בלשאצר[ד], כשעשה משתה והוציא את כלי המקדש. יד יצאה וכתבה שם על הקיר "מנא מנא תקל ופרסין"[ה] (בגימטריא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ו]) ודניאל פירש לו את משמעותה. יש סימנים על הקיר וצריך לדעת לקרוא אותם. הכל סימנים מה', כתורת הבעש"ט, וצריך לדעת לקרוא אותם – לעשות תשובה. אם היינו אומרים כך – היינו מופת לעולם, אור לגויים, דווקא במצב של היום.

קורונה – קרני ושתי

שוב, למה קוראים לנגיף קורונה? כתר בלטינית, לשון קרן. אחת המלים שלקוחות מלשה"ק בבירור. למה? כאשר מסתכלים במיקרוסקופ הוא דומה לכתר – לכן נתנו את השם הזה. ודאי מכוון ובא ללמד שיש כאן איזה פגם בכתר – אמונה, תענוג, רצון – וצריך לתקן אותו. הכתר שייך לפורים לכן לא דברנו על הענין עד כה – וכעת לכבוד פורים נדבר עליו, כמה סימנים על הקיר.

אמרנו (בתחלת ההתוועדות) שהקורונה היא גם קרני ושתי המלכה וגם כתר מלכות. יש ג"פ "כתר מלכות" במגלה, אצל ושתי[ז], אסתר[ח] ומרדכי[ט]. ה"כתר מלכות" הלא טוב הוא הראשון, אצל ושתי – אחשורוש אומר שתבוא בכתר מלכות, אך ה' הכה אותה בצרעת וכתוב שגם צמחה לה קרן[י] (הלעומת-זה של קרני אור של משה רבינו – "קרן עור פניו"[יא]). הכל רמזים. ראינו שחז"ל מכנים את ושתי חזירה – אשה הנוהגת בפריצות אך מפגינה סימן טהרה כשלא רוצה לבוא בכתר מלכות בלבד (כי נצטרעה). צריך לא להיות חזירה כמו שהיא היתה – לא להפגין את הסימן טהרה בזמן שאתה כולך טמא.

"שאינו צלוי כל צרכו – קוראו נא"

שמעתי אומרים שרש"י רמז ברוח קדשו לדבר הזה במלים 'קוראו נא'. איפה? כתוב "אל תאכלו ממנו נא"[יב] בקרבן פסח – שייך לשמשון בן פסח מאוסטרופולי, הגבור שלנו הערב. דרך אגב, שמשון שוה ג"פ "דבר הוי'" – שלשת פירושי חז"ל שאמרנו קודם, "זו הלכה", "זו נבואה", "זה הקץ", הגאולה כאשר "קץ שם לחשך"[יג], שגומרים עם התופעות הלא טובות והכל נעשה טוב הנראה והנגלה. צריך לשים קץ – קץ הגאולה, "קץ שם לחשך". שוב, שלש פעמים "דבר הוי'" (כנגד שלשת הפירושים בחז"ל) עולה שמשון. ויש לומר שרבי שמשון מאוסטרופולי זצ"ל הי"ד הוא הנשמה הכללית שבכחה להתגבר ולבטל את קליפת הקורונה (שלכן קבענו שהוא ה'גבור' שלנו הערב – אין יותר מתאים להיות 'גבור' מאשר שמשון הגבור). שמשון מלשון "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (= 1333 = "דבר הוי'" ועוד ג"פ קורונה). על המלים "אל תאכלו ממנו נא" מפרש רש"י – "שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי" (יש מי שגורס 'בלשון עברי', אבל כך כתוב אצלנו בחומשים) – כנראה רמז מובהק שהמחלה הזו תופסת "בלשון ערבי", אצל הערבים... שוב, יש אנשים שאמרו ש"קוראו נא" היינו רמז לקורונה. לא שמו לב שהמלה הראשונה בפירוש רש"י היא "שאינו". "קוראו נא" לא אותיות קורונה כמו שאומרים-כותבים כעת. "קוראו נא" עולה 364, יד פעמים הוי', אבל קורונה (כמו שכותבים) עולה 367, המספר בו צריך להתבונן, והמלה הראשונה היא "שאינו", בגימטריא 367, שני עדים.

מה הדבר מלמד אותנו? כל הרמזים כאן הם ההמלצות שמשרד הבריאות היה צריך לומר. דבר ראשון – להזהר מלאכול נא. נא הוא מאכל ליסטים[יד], שלא צלוי כל צורכו. יש חי, נא ומבֻשל[טו] (כמו שכתוב בהמשך הפסוק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבֻשל במים") – שלשה מצבים: חי אינו מבושל כלל; נא מבושל קצת, אך לא כל צרכו ומבושל הוא כל צרכו. חי-נא-מבושל הם כנגד נקודה-קו-שטח (נקודה-ספירה-פרצוף) – כאשר סכנת השבירה היא דווקא בשלב האמצעי, כידוע[טז]. צריך להזהר מלאכול נא. איך המחלה הזו התחילה? מגוים בסין שאוכלים אבר מן החי, אוכלים חי ונא (במקורותינו ארץ סין נקראת "חינא" – חי נא!). מה הרמז אומר לנו? שצריך לא לאכול נא – לא לאכול בתאוה בהמית, לא לאכול כמו בהמות. בקיצור, לא להיות שקוע בהנאות העולם הזה. זו המלצה ראשונה של משרד הבריאות.

מגפה עולמית – "רוח שאינה מצויה"

אמרנו ש"קוראו נא" שוה 364 אבל קורונה שוה 367, וביחד עולה 731, "כי תשא", שם הפרשה. היה לנו שיעור לפני כמה ימים[יז] בו הוזכר המספר הזה, ששוה "רוח שאינה מצויה". כל הנגיף הזה, הוא בחינת "רוח שאינה מצויה". אמרנו שיש ברוח שאינה מצויה דברים לא טובים, אבל יש גם דברים הכי טוב. רוח שאינה מצויה היא חיה-יחידה, גילויים של משיח. נפש-רוח-נשמה הם "רוח מצויה" וחיה-יחידה "רוח שאינה מצויה". כנראה שהעברת הנגיף הזה לכל היבשות שעל פני הארץ היא על ידי "רוח שאינה מצויה" (בלעומת-זה – כאשר קליפת עמלק מתפשטת ב-127 מדינות אחשורוש מקבלים 367, קורונה).

הרוח שאינה מצויה עושה "נגֹף ורפוא"[יח], נגיף לשון נגוף – "'נגֹף' למצרים 'ורפוא' לישראל"[יט]. אם כן, זו ההכנה "למסמך גאולה לגאולה"[כ], לגאולת פסח שהיא קודם כל עשר מכות. כל מכה בעשר המכות שמשה חדש. החדש מפורים עד פסח, ה"מסמך גאולה לגאולה", הוא כנגד "אישון חֹשך" (כדלקמן) – הזמן של מכת חשך, החדש האחרון שלפני מכת בכורות ויציאת מצרים. גם שם, "ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם"[כא]. בכל המכות היתה אפליה, "ונפלינו"[כב] – הם נופלים למטה ואנחנו נופלים למעלה (כפי שדובר בחלקה הראשון של ההתוועדות). אפשר לומר שהדבר הכי מודגש במכת חשך, שבעת ובעונה אחת, באותו מקום, באותו בית – חשך למצרים ואור ליהודים, "ליהודים היתה אורה"[כג]. אפשר לומר ש"ליהודים היתה אורה" בפורים רומז למכת חשך, שליהודים היתה אורה ולהם היה "אישון חשך". [חשך בעינים.] חשך בעינים, חשך במצח[כד], חשך בפה[כה] וחשך בכל מקום.

ב. פרצוף הרמזים

נעשה עכשיו בקיצור, לסיום, פרצוף של גימטריאות לפי הספירות של המספר 367. נתבונן לפי סדר הספירות:

כתר: כתר במספר קדמי

כתר במספר קדמי (כל האותיות מ-א עד האות) – כ = 75, ת = 1495, ר = 795 – עולה 2365. יש סוד "איכה ירדף אחד אלף"[כו], 'חזרת הגלגל', ואז 2000 שוים 2, וסה"כ עולה 367, קורונה. רמז פשוט שכתר שוה למספר הזה – צריך לתקן את הכתר: שלא יהיו ספקות באמונה – מחית עמלק; שהתענוג יהיה תענוג אלוקי, ולא תענוג מהעולם הזה, תענוגי אנוש; ושהרצון יהיה "עשה רצונך כרצונו"[כז], רצון ה', הרצון של התורה.

חכמה: שכל טוב (חן ברבוע)

367 בגימטריא "שכל טוב"[כח]. קורונה היינו אותיות קרן, שעולה שכל, ועוד ווה שעולה טוב. דבר פשוט, וכתוב בתניא[כט] שהחכמה היא עצם השכל, שמשכיל כל דבר. "שכל טוב" הוא שכל של תורה, כי "אין טוב אלא תורה"[ל]. כתוב שיש "חכמים המה להרע"[לא], מי שמשתמש בשכל שלו לעשות דברים רעים, ויש מי שמשתמש בשכל שלו רק לעשות דברים טובים.

עם איזו עוד מלה הולך הביטוי "שכל טוב"? "חן ושכל טוב"[לב], "שכל טוב יתן חן"[לג]. אמרנו שבמספר סדורי מרדכי שוה חן (58) ואסתר שוה חן וכל הסדרות שראינו הן סדרות חן. כמה שוה חן ברבוע? 3364. נעשה אותו תרגיל, נחזיר אלפים לאחדות, ואז שוה שוב 367. "תשֻאות חן חן לה"[לד] – "חן חן" הוא חן ברבוע, שהוא גם כפל-זיווג חן-מרדכי וחן-אסתר. כשאני מזווג אותם אני מקבל קורונה, "זה לעֻמת זה"[לה]. יש במגלה הרבה חן – אסתר גם מוצאת חן[לו] וגם נושאת חן[לז], שתי הבחינות[לח]. נשים זאת בחכמה. גם חן שייך לחכמה – חכמה נסתרה, כידוע ליודעי ח"ן.

מה הרמז אומר לי? שבשביל להתחסן ולהמתיק את המחלה הזו צריך "שכל טוב" – ללמוד חסידות, וללמוד זאת למעשה, להתנהג בחסידות, להיות טוב, "טוב לשמים וטוב לבריות"[לט].

בינה: "וירא מנֻחה כי טוב"

בבינה יש ביטוי בתורה שנגמר במלה "טוב", והמלים קודם שוות "שכל" – לכן הוא ראוי להיות בת-זוג של "שכל טוב". בברכת יעקב אבינו לשבט יששכר, התלמיד חכם של השבטים. יששכר הוא יש-שכר, תיקון ענין הפרס – מי שעובד ה' על מנת לקבל פרס – אך יש שכר טוב, עולם הבא, "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" שהולך יחד עם "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא"[מ]. יש-שכר ללאה אמנו שיצאה לתבוע בפה את יעקב כי רצתה הרבה ילדים[מא], השכר של כל אשה-אמא הוא הרבה ילדים. "שכר מצוה מצוה"[מב] היינו המצוה עצמה, כמו שכתוב בתניא[מג]. ברכת יששכר היא "וירא מנֻחה כי טוב"[מד], ששוה קורונה.

מנוחה היא "מנוחה לחיי העולמים"[מה], שכר עולם הבא (כאשר "אנא נסיב מלכא" כנ"ל). יש שלשה תרגומים לתורה, שכל אחד מתרגם אחרת את הפסוק. אונקלוס, כמו רש"י, מתרגם שהולך על נחלתו בארץ ישראל. תרגום יונתן מתרגם שהולך על עולם הבא – ראה את העולם הבא. רבי נחמן אומר[מו] שדבר ראשון בבקר צריך לזכור את העולם הבא. זכירת העולם הבא היא הזדהות עם יששכר – דבר ראשון על הבקר "וירא מנֻחה כי טוב", ולאור זאת לתכנן את כל סדר היום שלך. תרגום ירושלמי, שלפעמים קצת אחרת מתרגום יונתן, מתרגם כאן "וירא מנֻחה" כמו "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"[מז] – המנוחה זה בית המקדש[מח]. כמו שאמרנו (בחלקו הראשון של השיעור) שיש אחד שעל המצח שלו כתוב 'אתה', יש אחד שכל הזמן רואה את בית המקדש – את תכלית היעוד של ביאת המשיח.

מה משיח צריך לעשות? להחזיר את עם ישראל (גם הצדיקים) בתשובה, למחות את זכר עמלק ולבנות את בית המקדש במקומו. אחר כך יש עוד שני שלבים, שיחסית באים בדרך ממילא, כנגד חיה-יחידה – קיבוץ גלויות ו"אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרוא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[מט]. אבל שלשת הדברים שבעשיתם הוא נעשה "משיח ודאי", לפי הרמב"ם[נ], הם שלשת אלה כנגד הנר"נ שלו – השלישי הוא בית המקדש. מי שכל מחשבתו ומגמת פניו היא המקדש, הוא פירוש הירושלמי ל"וירא מנֻחה כי טוב".

אפשר לומר ששלשת הפירושים הם חש-מל-מל. חש את הנחלה בארץ, ההבדלה היא העולם הבא וההמתקה היא בית המקדש בעולם הזה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[נא], "בתוך הלב של כל אחד ואחד"[נב].

בכל אופן, "וירא מנֻחה כי טוב". גם ישוב הארץ. על פי פשט, המפרשים[נג] מסבירים שיששכר הוא אחד שמתחמק מגיוס – הוא ישיבה-בוחער שעושה את כל המאמצים לא להתגייס לצבא. זהו פשט. אם רוצים מקור בתורה להשתמטות מגיוס – המקור הוא יששכר. מה הכוונה שהוא מתחמק? אם יש מלחמת מצוה – הוא יצא, לפי פסק הרמב"ם[נד]. אבל הוא יודע ש'תורה איז די בעסטע סחורה', התורה היא הסחורה הכי טובה, ומי שלומד תורה יש לו חיי מנוחה – הוא לא צריך מלחמות בשביל להתפרנס (מלחמה היא גם להתפרנס, כמו שחז"ל אומרים), זבולון אחיו מוציא אותו ידי חובה[נה]. הוא רואה שהכי טוב לשבת וללמוד תורה, לא לצאת – בידוד מרצון, "וירא מנֻחה כי טוב", "הן עם לבדד ישכֹן"[נו]. זו הבינה כאן, "יודעי בינה לעתים"[נז] – מבין דבר מתוך דבר, "וירא מנוחה כי טוב".

יש פירוש מאד יפה בזהר[נח]: "וירא מנֻחה כי טוב" היינו התורה שבכתב "ואת הארץ כי נעמה" התורה שבעל פה. לפי זה, בפרט כנגד המחלה הזו – "וירא מנֻחה כי טוב" – התיקון הוא לקרוא הרבה תנ"ך. [אפשר תוך ארבעה עשר ימי הבידוד לגמור לקרוא את כל התנ"ך.] מגמה יפה, אפשר.

דעת: "זכור" ו"שמור"

זך-שם

בדעת יש רמז יותר מתוחכם, אפשר לומר. כתוב "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"[נט], "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[ס]. כתוב שהדעת היא דבור אחד, אבל היא מתחלקת לשנים, ה חסדים ו-ה גבורות, צד זכרי וצד נקבי, "זכור" ו"שמור". בשתי המלים האלה יש שתי אותיות זהות, ור – הן חרוז – וההבדל ביניהן הוא זכ-שמ, שם-זך, שעולה 367. זך הוא זכר, לשון "זכור", עטרא דחסדים של הדעת, וה-שם הוא העטרא דגבורות, "'שמור' לנוקבא"[סא], של הדעת – והם בעצם אחד, "אחת דבר אלהים".

[הזוג זך-שם רמוז, חוץ מ"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו", בלשון תחלת פרשת תצוה (שהיתה שבת "זכור" השנה) – "שמן זית זך"[סב]. הפסוק אומר "טוב שם משמן טוב"[סג], עיקר השמן הוא השם, ו"שמן זית זך" מתחיל שם ונגמר זך – בפירוש שתי הבחינות. אכן, הסברנו ש"זכור" הוא עטרא דחסדים שבדעת ו"שמור" הוא עטרא דגבורות, "'שמור' לנוקבא", אבל שמן הוא חכמה וזך לשון זכוך ששייך לבינה (כלל גדול אצלנו[סד] שבטול וזכוך בחכמה ובינה, אור וגוף, "חיוהי" ו"גרמוהי"[סה]). אם כן, ב"שמן זית זך" לכאורה השמן-שם הוא הזכר וזך הוא הנקבה (אף שהוא תחלת זכור) – התכללות ו"אחליפו דוכתייהו"[סו].

שאר האותיות ב"שמן זית זך" עולות 467, שבפורים היינו "זכר עמלק" שמופיע גם ב"בשלח" [סז]וגם ב"כי תצא"[סח] (רק שב"בשלח" אומרים קודם בסגול ואז בצירה וב"כי תצא" הפוך). בשני הפסוקים כתוב שצריך למחותו "מתחת השמים"[סט]. "תחת השמים" היינו עבודה בחיצוניות, אבל למי שנמצא מעל השמים – ולבו נמשך אחרי הפנים בדרך ממילא, לא המשכה דרך מיצר הגרון – אין עסק עם עמלק או "זכר עמלק" בכלל[ע], פטור ומחוסן לגמרי. היום אמרו לי שבכלל יהודים מחוסנים מהקורונה. למה? כי אנחנו מעל השמים בעצם.]

בידוד שבתי

מה הפסוק המובהק של בידוד בזמן מגפה? מהפסוק "לך עמי בא בחדריך וסגֹר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"[עא] (ומפסוקים נוספים) לומדים חז"ל "דבר בעיר – כנס רגליך"[עב]. והנה, גם "עמי בא בחדריך" עולה 367. חדרי הלב, אליהם יש לבוא, הם סוד חסד-דין-רחמים (עיקר מדות הלב), המתמלאים על ידי הדעת – "ובדעת חדרים ימלאו"[עג].

ההסתגרות בחדר – כשמירה מהמגפה שבחוץ – יחד עם מילוי חדרי הלב בדעת שייכות באופן מובהק לשבת: בשבת יש הסתגרות-התבודדות של האדם בתחומי רשות היחיד שלו ("שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקֹמו ביום השבת"[עד]) וכינוס רגלים ("אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי"[עה]) תוך מילוי הלב בתוכן פנימי – "וקראת לשבת ענג". ההתכנסות והשמירה בשבת בתוך התחום היא צד ה"שמור" והעיסוק בהתבוננות ומילוי הלב היא צד ה"זכור".

גם מחית זכר עמלק הפורימית שייכת לכאן: עמלק הוא הדעת דקליפה, שרש וראשית כל שבע מדות הלב הרעות – "ראשית גוים עמלק"[עו]. "חבי כמעט רגע" נועד להינצל מ"כי רגע באפו"[עז] ולמחות את "ראשית גוים עמלק" (הגורם ל"זעמו רגע" של ה', הזמן בו מקלל בלעם[עח], חברו של עמלק[עט] הקורא עליו "ראשית גוים עמלק") ואזי לזכות ל"חיים ברצונו" – "ישועת ה' כהרף עין" (שיעור ה'רגע')[פ].

חסד: "כן צדקה לחיים"

יש פסוק יפה במשלי, שמדגיש שעיקר הישועה במצות צדקה, "אני מדבר בצדקה רב להושיע"[פא] – "כן צדקה לחיים"[פב], בגימטריא קורונה. הדבר הראשון, המלצה מובהקת, שכל הצבור יהדרו להרבות בצדקה עד שהדבר הזה יעבור (וכמו שכתוב "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"[פג]). גם אחר כך צריך לתת צדקה, אבל עכשיו – שיש סבה מיוחדת להרבות זכויות – הזכות העיקרית היא להרבות צדקה (כולל בחלוקת הסכום לריבוי נתינות קטנות במשך היום[פד]).

המפרשים[פה] מסבירים ש"כן" כאן פירושו "אמת", כמו ב"כן בנות צלפחד דֹברֹת"[פו] – "כן צדקה לחיים", אין אמת כמו האמת הזו, שהצדקה היא המביאה חיים ושומרת על החיים. פסוק אחר שכולם מכירים הוא "צדקה תציל ממות"[פז] – כמו שיש הלאו, "צדקה תציל ממות", יש את הכן, "כן צדקה לחיים".

צדקה היא מדת החסד – לכן נשים בחסד. יכול להיות עוד, כמו יסוד, אבל בפשט היינו חסד.

גבורה: "עם נורא"

יש פסוק בישעיהו – "עם נורא מן הוא והלאה"[פח]. קשור למה שדברנו קודם שיש מעלה בגלות, נס פורים, אפילו יותר מזמן הבית, שאנחנו, עם ישראל, יושבים בארצנו. הנביא קורא לעם ישראל "עם נורא". יש הרבה אנשים – גוים – שיפרשו זאת בצורה הפוכה, שאנחנו באמת עם נורא. "עם נורא" שוה קורונה. בסוף מאשימים את היהודים... גם מזכים את היהודים. ביאת משיח היא שמזכים את היהודים בכל הדברים הטובים שקורים. אבל הגוים האנטישמים, ימח שמם, כמו המן הרשע – מאשימים את היהודים בכל הדברים הלא-טובים שקוראים בעולם.

שוב, העם שלנו הוא "עם נורא" – מה זאת אומרת? לא סתם "עם נורא" אלא "עם נורא מן הוא והלאה", כלומר מאז ומתמיד ומאז ולתמיד – "מן הוא והלאה". מה הכוונה? על פי רש"י הפשט הוא שהן בזמן שאנחנו יושבים בארצנו, וה' מתנהג אתנו בהנהגה נסית נוראית, ועוד יותר כאשר אנחנו בגלות, אז הנהגת הקב"ה אתנו, כמו נס פורים, היא עוד יותר נוראית, עוד יותר מופלאה (שבאה מעצמותו יתברך). נורא הוא משהו מופלא ביותר. "עם נורא" הוא עם שבכל מצב, הן בארץ והן בחוץ לארץ – באופנים שונים, כאן בארץ בגלוי ובחו"ל "ואנכי הסתר אסתיר" אבל יש נסים נסתרים כל הזמן, ו"אין בעל הנס מכיר בנסו"[פט], ובפורים כן מכיר אבל עדיין זהו נס שכולו מלובש בדרכי הטבע, נס של עצמותו יתברך. "נורא" היינו עצמות. אנחנו יותר "עם נורא" בגלות, כמו בפורים, ש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן"[צ], לכן לא אומרים הלל. "עם נורא מן הוא והלאה" – "מן הוא" אותיות אמונה[צא] ("ואמונתך בלילות"[צב] – האמונה הפשוטה בעצמותו יתברך, "אמונתך", 'מאירה' בעיקר בלילה, בזמן הגלות הנמשלה ללילה) "והלאה" בגימטריא בטול (האמונה היא פנימיות עתיק והבטול הוא פנימיות אבא – "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[צג]). נורא הוא יראה – לכן נשים בגבורה.

איזה קשר נוסף יש לפורים? איזו המלצה יש למשרד הבריאות למחלה זו? תפילין. "וראו כל עמי הארץ" – עמי הארץ שרואים אותנו, ולא מאשימים אותנו בקורונה – "כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[צד], שדורש רבי אליעזר "אלו תפילין שבראש"[צה], "'ויקר' אלו תפילין"[צו], ואז "כי נפל פחד היהודים עליהם"[צז] וירצו להתחבר אלינו, להתיהד. אנחנו עם נורא, שמפילים את המורא באמצעות תפילין שבראש (לא על הראש אלא בראש, בתוך הראש[צח]), על כל עמי הארץ. לכן בגבורה.

תפארת: "רפא נא לה"

כעת הרמז הכי חשוב מהכל: עיקר הרפואה הוא רחמים. קוראים למחלה זו איזה סוג של צרעת (כדלקמן). כאשר מרים, אחותו הגדולה של משה רבינו, הצטרעה – כי דברה נגדו לשון הרע – הוא התפלל עליה "אל נא רפא נא לה"[צט]. "רפא נא לה" שוה קורונה. רואים שקשור לרפואת אשה, קשור לרפואת צרעת, וקשור ללשון הרע. לכן יש מצוה לזכור את מרים כל יום[ק], אחת הזכירות. כמו שיש מצוה לזכור את עמלק כל יום וכל הזמן, לא להסיח דעת, יש גם מצוה לזכור את מרים.

מה המיוחד בתפלה זו בחז"ל? היא נקראת "תפלה קצרה"[קא]. יש תפלה באריכות, של חב"דניק, ויש תפלה קצרה – משה קצר מכמה טעמים, כמו שמסביר רש"י[קב]. בחסידות[קג] מסבירים שתפלה קצרה פוגעת בעצמות (כרמוז ב"ויפגע במקום"[קד], תפלה קצרה של יעקב עבור שמשון "לישועתך קויתי הוי'"[קה] – "כי בא השמש", ה"שמש צדקה ומרפא בכנפיה" הגיעה, שרש נשמת שמשון הגבור ורבי שמשון מאוסטרופולי כנ"ל), לא דרך סדר השתלשלות. בשמו"ע יש כוונות, לפי ספירות – כאן פוגע בלי ספירות. "עד דלא ידע" – תפלה שמיד פוגעת בעצמותו יתברך, "רפא נא לה". תפלה קצרה מתפללים גם "בלכתך בדרך"[קו] (והיא סגולה נגד עמלק "אשר קרך בדרך"[קז]), וכמו שארז"ל "המתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה"[קח].

כתוב[קט] שצדיקים כשהולכים ברחוב כל הזמן אומרים תפלה קצרה (כך מסופר על רבי פינחס מקוריץ ועל רבי דוד מלעלוב ועוד). כאן אומרים לך לא לצאת לרחוב, אבל כאשר יוצאים לרחוב תוך כדי ההליכה ברחוב צריך כל הזמן להתפלל תפלה קצרה – "רפא נא לה", לעורר רחמים על עם ישראל וגם על כל העולם. רחמים הם תפארת. הרחמים על כל העולם הם קידוש ה' – שיבינו וידעו שהרפואה באה מכח התפלה הקצרה של ישראל.

קצרה בארמית לשון חולי – "קצירי" הם חולים, תפלה מתוך הזדהות עם החולה. תפלה ארוכה היא לשון רפואה, "ארוכה ורפואה". כאן זו רפואה, אבל כמו תפלת החולה עצמו שיפה מתפלת מישהו אחר[קי] – תפלה קצרה. חולה לא מסוגל להתפלל באריכות, הוא חולה. הוא רק יכול לצעוק לה' כמה מלים. ככה גם מי שבריא צריך להתפלל אם יש מגפה – תפלה קצרה כאילו גם הוא חולה, להזדהות עם החולי, ולצעוק לה' "רפא נא לה". שוב, זהו רמז של תפארת, של רחמים.

[מרים עצמה היתה בבידוד.] נכון, שמו אותה בבידוד. היא היתה ראויה להיות בבידוד ארבעה עשר ימים אך הסתפקו בשבעה ימים[קיא]. לכן מכנים את המחלה הזו צרעת – זהו הפשט. הרי זו לא מחלת עור, אבל יודעים שבתורה צרעת היא בידוד – "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"[קיב]. בתורה זהו הסיפור של מרים, וזו התפלה של משה רבינו "רפא נא לה", ששוה בדיוק קורונה. זה הרמז הכי מופלא מכל הרמזים.

רפואת ה"נא"

ב"רפא נא לה" יש "נא"[קיג], צריך לרפאות את ה"נא" (המצב התוהי, הלא מבושל כל צורכו), גם משהו מובהק. שני הימים של פורים – "פורים פורים" – רמוזים אצלנו בחת"ת. מזל אדר הוא מזל דגים[קיד], אז יש ענין מיוחד בקביעות השנה – ר"ח אדר בימים ג-ד ופורים בימי ג-ד, שני דגים. בחת"ת של שני ימי פורים מלה עיקרית היא "נא" – "הודִעני נא את דרכך"[קטו] ו"הראני נא את כבֹדך"[קטז]. "הודעני נא את דרכך" עדיין תחלת העבודה, אחוריים, לכן ה' נתן זאת למשה (בחינת "וראית את אחֹרי"[קיז], סדר ההנהגה). אבל "הראני נא" כבר התכלית, ועל כך נאמר "ופני לא יראו" – מתי כן? רק כשתגיע לשער הנון, משיח.

בהשגחה פרטית אנחנו עדיין בפרק קיח, הפרק של הרבי עד י"א ניסן, שהוא אולי הפרק הכי חשוב בתנ"ך של "נא" – "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא"[קיח], צריך להושיע את ה"נא" ואחר כך להצליח את ה"נא". כופלים זאת, פעמים "אנא הוי' הושיעה נא" כנגד יה, פעם ראשונה כשאומרים שם הוי' מכוונים שם עב ופעם שניה שם סג. בשני ה"אנא הוי' הצליחה נא" מכוונים מה-בן, וה. הכל להושיע ולהצליח את ה"נא"[קיט].

  י       עב     "אנא הוי' הושיעה נא"

  ה      סג     "אנא הוי' הושיעה נא"

  ו       מה     "אנא הוי' הצליחה נא"

  ה      בן      "אנא הוי' הצליחה נא"

שוב, זהו הפרק של הרבי. אכן לא אומרים הלל בפורים, אבל השנה הזו מסיימים את ההלל (אומרים את הפרק האחרון של הלל) – מי שאומר את הפרק של הרבי – בפורים, אומרים פרק קיח עם הפסוק "אנא הוי' הושיעה נא אנא הוי' הצליחה נא". הכל לתקן את הקוראו-נא. "רפא נא", "הודִעני נא", "הראני נא", "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא", הכל "נא"[קכ].

נצח: איש גם זו

מי היה הרבי של רבי עקיבא? נחום איש גם זו. איש גם זו שוה קורונה – קוראים לו נחום קורונה... מה פירוש איש גם זו? "גם זו לטובה"[קכא]. מתי הוא אמר זאת? באיזה הקשר? כשהחליפו את האבנים הטובות בארגז שהיה מיועד למלך בעפר, ואז בבטחון מופרז אמר "גם זו לטובה". זו המשכה מפנימיות החכמה ("איזהו חכם הרואה את הנולד"[קכב]) לספירת הנצח – בטחון פעיל. לא בטחון סביל, שיהיה טוב, אלא בטחון פעיל – את הארגז עם העפר אני לוקח לקיסר, ואני יודע שהארגז הזה יותר טוב ויקר מכל האבנים הטובות שהיו קודם. תכלית הבטחון הפעיל היא נחום איש גם זו.

"איש" הוא גם לשון בעל – "איש גם זו" היינו בעל הבית על "גם זו לטובה". מי שהוא בדרגת נחום איש גם זו גם (ובעיקר) בנוגע לקורונה אומר (מתוך ראית האמת ממש) "גם זו לטובה"!

ידוע הרמז ש"גם זו לטובה" בגימטריא גיהנם ("גם [זו לטובה]" ראש וסוף גיהנם). בנפילת אפים למנהג ספרד אומרים פרק כה בתהלים, מפרקי התהלים המסודרים לפי סדר אותיות האלף-בית, אך חסרות שם שלש האותיות ב-ו-ק בגימטריא גיהנם כמבואר בספרים, ועל כך נאמר "והאומרו בכל יום אינו רואה פני גיהנם"[קכג]. נמצא שגם ביחס לקורונה סגולה לומר פרק כה בתהלים[קכד].

לעומת נחום איש גם זו רבי עקיבא היה אומר "כל דעביד רחמנא לטב עביד"[קכה] – יחסית בטחון סביל. "בטֻחות חכמה"[קכו], שתי בחינות בטחון, פעיל וסביל, נצח והוד – זהו היחס בין הרב והתלמיד כאן. יחסית, רבי עקיבא הוא ההוד – לא מבין, לא הולך להביא עפר לקיסר, אבל אומר שמסתמא כל מה שה' עושה הוא לטובה. אם כן, את איש גם זו נשים בנצח. [גם חלק המילוי של איש גם זו – אלף יוד שין גימל מם זין ואו – שוה איש גם זו.] זה נקרא "תוכו כברו". [רפואה-בטחון גם שוה אותו מספר.] יפה. בהכאה פרטית, רפואה-בטחון = 1424 – אלף אורות למשיח בן דוד (כדת).

הוד: "הנה רבקה"

כתוב "איהי בהוד"[קכז]. מכל ה"איהי" – האשה – ה"איהי" המיוחדת ששייכת להוד, "בינה עד הוד אתפשטת"[קכח], היא רבקה אמנו[קכט]. כל האמהות שייכות לבינה (פרצוף אמא), אבל האמא המיוחדת שבסוד התבונה (בכללות ישסו"ת, יצחק ורבקה, הם פרצוף אמא-בינה בעוד או"א עילאין, אברהם ושרה, הם פרצוף אבא-חכמה[קל]) היא רבקה[קלא]. בה כתוב "הנה רבקה"[קלב], שוה 367.

הסיפור של שידוך יצחק ורבקה כתוב פעמיים, ושם כתוב פעמיים "והנה רבקה יֹצאת"[קלג], שיוצאת מבין הקליפות. אחר כך, "בתלת זימני הוי חזקה" – רבקה משום מה הולכת יחד עם המלה הנה (התגלות) – כתוב בלי ו, "הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדֹניך כאשר דבר הוי'". אחרי שלבן ובתואל מכריזים "מהוי' יצא הדבר"[קלד] (בגימטריא חשמל, כידוע) הם אומרים "הנה רבקה... קח ולך".

יש עוד "קח ולך" בתנ"ך? ביטוי יפה. יש עוד אחד? יש עוד פעם אחת "קח ולך" בתנ"ך: פרעה אומר לאברהם – "הנה אשתך קח ולך"[קלה], כשהוא מחזיר את שרה שלקח. רואים שעל שתי האמהות הראשונות נאמר "קח ולך" – שרה לאברהם ורבקה ליצחק. שוב, רבקה היא תבונה בקבלה, כח הקליטה בנפש, אבל "עד הוד אתפשטת" – "איהי בהוד". לכן רמז זה בהוד. הקבלה זו רמוזה גם במלה המיוחדת "הנה" – "הנה" בגימטריא ד"פ הוד (הוד "פנים ואחור": ה הו הוד הוד וד ד).

מה המשמעות לגבי המחלה הזו? מה המלצת משרד הבריאות לפי הרמז של "הנה רבקה"? זהו זמן טוב לעסוק בשידוכים. "איהי בהוד" היינו סוד היעוד המשיחי "נקבה תסובב גבר"[קלו] – היא מזהה ומודה לשידוך האמיתי, לה החוש בזה יותר מאשר לגבר (כידוע ומבואר אצלנו[קלז]) – והוא החוש המיוחד של רבקה אמנו, שבגיל שלש אמרה בנחישות "אלך!", מתוך ודאות גמורה בשידוך המיועד לה. כל מי שצריך שידוך, בזכות הקורונה (כאשר הוא בבידוד וגם היא בבידוד, וכך מתעורר המזל המשותף שלהם, "אַיִן מזל לישראל"[קלח], וכמבואר במ"א[קלט] בסוד הבדידות הקיומית, גילוי שרש הנשמה) שיהיו שידוכים טובים לכולם.

יסוד: אישון

כיבוד אב ואם

כאן הרמז הוא מלה אחת. אמרנו שבפירוש רש"י "שאינו [צלוי כל צרכו]" שוה 367. מאותיות "שאינו" אפשר לעשות מלה אחת פשוטה? אישון. אישון הוא איש קטן, ון בסוף מלה מקטין (כמו שמשון, שנקרא על שם קונו[קמ], "שמש [ומגן] הוי'"[קמא]). איפה כתוב אישון בתנ"ך? יש "יִצְּרֶנְהוּ כאישון עינו"[קמב] ו"כאישון בת עין"[קמג]. הרד"ק מסביר[קמד] שאישון הוא השחור שבעין, שדרכו רואים – דווקא באישון רואים. אני מסתכל על מישהו – מה אני רואה? איש קטן הפוך. אחר כך המח הופך עוד פעם – כל סוד "ונהפוך הוא"[קמה] של פורים הוא בעצם סוד הראיה ("ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"[קמו]), כמבואר אצלנו באריכות גדולה. היה פעם סמינר שלם איך הראיה פועלת. הראיה פועלת על ידי שני היפוכים – קודם החפצא, האדם האובייקטיבי, מתקטן ומתהפך באישון, ואחר כך כשמגיע למח שוב מתהפך, ובגברא שלי, בדמיון, חוזר לממדיו האמתיים. שלב הבינים, האין שבין יש ליש, הוא האישון שבתוך השחור שבעין.

איפה עוד משתמשים במלה אישון, חוץ מ"אישון עינו"? שאישון הוא איש קטן בעין הוא פירוש מיוחד של הרד"ק, לא הפשט של כולם ב"אישון בת עין". מה הפשט? איפה קשור בעוד הקשר? יש "אישון לילה"[קמז] ו"אישון חשך" בתנ"ך – "מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך"[קמח]. לפי זה, המלצת משרד הבריאות היא להדר בכיבוד אב ואם. צריך להדר בכיבוד אב ואם – זו שמירה נגד המחלה הזו, כי כתוב ש"מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך". בפשט, בימים אלה כיבוד אב ואם כולל את השמירה המיוחדת על הדור המבוגר מפני הדבקות. וגם כמצוה, ההבטחה המפורשת על כיבוד אב ואם היא אריכות ימים – "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך"[קמט]. והנה, גם "יארכון ימיך" בגימטריא 367.

נחזור: אישון חשך הוא לילה, וגם הפשט של אישון עין כי הוא שחור, לא איש קטן. בכל אופן, אישון הוא כן איש קטן. מיהו ה'איש קטן'? איזו ספירה? ספירת היסוד, ה"אבר קטן", ה"צדיק יסוד עולם"[קנ] – הוא האיש הקטן הזה, שהוא מאיר מתוך החשך והוא ה"עמוד אחד" שעליו עומד כל העולם כולו, ה"מועט המחזיק את המרובה"[קנא].

עד-אשמח בקריאת שמע

הסוד של כיבוד הורים מחבר אותנו לעוד רמז: התיבות שלפני "יארכון ימיך" (העולות 367) – "כבד את אביך ואת אמך למען" – עולות "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קנב]. בקבלה, הכוונה העיקרית של קריאת שמע היא יחוד אבא ואמא עילאין – הסוד הפנימי של כיבוד אב ואם.

יש כאן עוד קשר לכוונות קריאת שמע: 367 הוא המספר הראשוני ה-74, ה-עד (כשמתחילים לספור את המספרים הראשוניים מ-1). נמצא רמוז שיש איזה עדות בקורונה, איזה "עד הוי' בכם"[קנג] – עדות נגד רשעי אומות העולם ועדות בעד עם ישראל. כשמוסיפים את המיקום של הראשונים, עד – שהוא גם דע, כמו "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[קנד] – ל-367, יוצא אמת, 21 ברבוע (סוד "אהיה אשר אהיה"[קנה]). המלה "עד" הולכת עם המלה "אמת", עד אמת – עד משלים ל-אמת[קנו]. את אותיות עד מכוונים בקריאת שמע, ע רבתי של "שמע" ו-ד רבתי של "אחד". אם כן, אומר – עוד לפני שאר הגימטריאות – שסגולה נגד הנגיף היא לכוון בקריאת שמע, במיוחד לכוון את סוד אותיות עד ("עד הוי' בכם"[קנז]). גם כוונה זו שייכת ליסוד, סוד "בטחו בהוי' עדי עד"[קנח].

כשמוציאים אותיות עד מ"שמע... אחד" נשארו אותיות אשמח[קנט]. צריך להיות עד אמת, וכשאתה מעיד על אחדות הקב"ה אתה שמח. היום הכי שמח בשנה הוא פורים, עכשיו. עם עד-אשמח מבטלים את הרע או הופכים את הרע לטוב, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹׂנאיהם", את הנגיף הרע, שיהיה "'נגֹף' למצרים 'ורפוא' לישראל" מכח העד אמת בקריאת שמע. אפשר לכוון זאת בקריאת שמע בתפלה הקרובה.

מלכות: השמות הקדושים במזוזה

אחרון-אחרון חביב, והוא העיקר למעשה. מה הרבי היה אומר שצריך לעשות במצב כזה דבר ראשון? קודם הזכרנו תפילין. אם יש בעיה, מה דבר ראשון שצריך לעשות על פי תורה? מזוזות. מזוזֹת אותיות זז-מות[קס]. זו הוראה קבועה של הרבי, על פי חז"ל – ההמלצה הראשונה, גם משרד הבריאות וגם ראש הממשלה, וכולם צריכים לקחת את המיקרופון: 'חבר'ה, דבר ראשון לבדוק מזוזות'. אם לא בדקת במשך השנה האדחרונה – צרך לבדוק. בספירת מזוזה היא המלכות – מזוזה בגימטריא א-דני, שם המלכות. מזוזה היא שמירת הבית (וגם בצאתו מהבית החוצה) מחיצונים, מנגיפים שלא ידבקו בו – זו המלכות.

צריך לכך רמז. במזוזה כותבים מאחורי שלשת השמות ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" את השמות בחילוף אותיות, האות הבאה – כוזו במוכסז כוזו. רק כוזו עולה הוי' (כו) אחד (זו) – שם הוי' הופך להיות "הוי' אחד". במוכסז עולה 135. קודם כל, זה קשור לפנים ואחור שדברנו קודם, "זכור" ו"תשכח" – יש פנים ואחור וצריך לשמור את שניהם. הפנים הם "הוי' אלהינו הוי'", שוה 154, והאחור הוא 39-135-39, 213 (בריא). סה"כ שוה קורונה. עבור מקובל, זהו הרמז העיקרי מכל הרמזים שאמרנו. לכן באמת עיקר הפשט הוא לבדוק מזוזות. ממנו גם נלמד שהמזוזה הכשרה, עם השמות האלה פנים ואחור, שומרת בטוח – אתה מחוסן לחלוטין. אז גם כן "וראו כל עמי הארץ", שהנה היהודים מחוסנים – בזכות המזוזה. זו כוונה מפורשת של קבלה, הפנים ואחור של השמות הקדושים במזוזה.

סיכום הפרצוף

נסכים את הרמזים, שהסברנו באריכות את הלימוד הפנימי מהם:

לחיים לחיים. ש"מעז יֵצֵא מתוק"[קסא]. היום של "מעז יצא מתוק" הוא פורים, כי "חייב איניש לבסומי בפוריא" – "בסומי" לשון מתוק. שיהיה מתוק לכולם.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הקורונה היא כתובת על הקיר – קריאה של ה' אלינו – וצריך לפענח אותה.
• ככל שנתייחס למגפה העולמית כקריאה אלקית ונפענח אותה עבור כולם – נקדש שם שמים ונהיה אור לגוים.
• מגפה עולמית היא "רוח שאינה מצויה" שטמון בה גילוי משיחי של "'נגוף' למצרים ו'רפוא' לישראל".
• "נא" לשון הנאה – יש להזהר משקיעה בתאוות העולם הזה.
• תיקון הכתר: חיזוק האמונה, עילוי התענוג ובטול הרצון לה'.
• תיקון החכמה: לימוד חסידות אליבא דנפשיה, כדי להיות "טוב לשמים וטוב לבריות".
• תיקון הבינה: עיסוק בתורה (שבכתב) במנוחת הנפש.
• תיקון הדעת: הידור בשבת, התכנסות ("שמור") מלאת תוכן ("זכור").
• תיקון החסד: להרבות בצדקה!
• תיקון הגבורה: להיות "עם נורא" המגלה את ה' בעולם. הידור בתפילין.
• תיקון התפארת: תפלת "רפא נא לה" מתוך הזדהות עם החולה.
• תיקון הנצח: בטחון פעיל של "איש גם זו".
• תיקון ההוד: עיסוק בשידוכים.
• תיקון היסוד: כיבוד הורים וקריאת שמע בכוונה.
• תיקון המלכות: מבצע מזוזה.