בע"ה

שבת תרומה, ד' אדר תש"פ – כפ"ח

תרומת הדשן – בירור השפלות

שבת חתן הדר-יוסף-תם שי' מימון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סוד תרומת הדשן

מאמר יסוד: "להבין ענין תרומת הדשן"

בדרך כלל מבינים ש"תרומה" שייכת לעמוד גמילות חסדים, אך ראינו[ב] שתרומה היא גם תפלה, כחלק מעמוד העבודה. מה עושים בבית המקדש, כחלק מהעבודה, שנקרא תרומה? [תרומת הדשן.] נכון. מה העבודה הראשונה שעושים בבקר? להוציא את הפח... חשוב לחתן. מצות תרומת הדשן מופיעה בתחלת פרשת צו, אבל השם שלה, תרומת (הדשן) קושר אותה גם לפרשת תרומה, ולקראת סוף פרשת תרומה מופיעה לראשונה המלה דשן ("ועשית סירֹתיו לדשנו"[ג], בפרשת מזבח הנחשת).

יש מאמר שאנחנו תמיד אומרים שהוא הכי חשוב בחסידות – איזה? ["ויספו ענוים בהוי' שמחה" של אדמו"ר האמצעי[ד].] נכון, אבל כעת נאמר שיש לו מתחרה – המאמר על תרומת הדשן בסידור עם דא"ח. כעת הוציאו את הסידור עם דא"ח מחדש, בהוצאה יפה, בשני כרכים עם מ"מ וכו'. למה אומרים ש"ויספו" הכי חשוב? כי הוא מדבר על השפלות והשמחה – כמו "מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל – שהחיבור שלהן הוא היסוד הכי חשוב בעבודת השי"ת על דרך החסידות. באיזה פרקים אנחנו ממליצים להתחיל את לימוד התניא? פרק כו ואילך (עד סוף פרק לד) – הפרקים שמדברים על שפלות ושמחה. גם המאמר כאן, על תרומת הדשן, עוסק באותו ענין – הוא מדבר על ההבדל בין שפלות טובה, שמוסיפה בעבודת ה', לשפלות שלילית, שגורמת ליאוש ורפיון ידים. מתי לאחרונה דברנו על הענין? [ב"באתי לגני".] במאמר "באתי לגני"[ה] שלמדנו השנה[ו] הרבי הביא תורה של הבעל שם טוב[ז] על "ענוה שלא במקומה". המאמר על תרומת הדשן מסביר מהי השפלות הרצויה ומהי השפלות שיש לדחות, להוציא מחוץ למחנה.

נשיאת הפכים בדשן

בכלל, יש במושג דשן משהו מיוחד – נשיאת הפכים. מהו דשן? [אפר.] הדשן של תרומת הדשן הוא האפר של הקרבנות – מה שנשאר מהאברים שנשרפו על גבי המזבח. אבל הרבה פעמים בתורה דשן הוא כינוי לדבר שמן ומשובח – כמו בפסוק "דשנת בשמן ראשי"[ח] ובהרבה פסוקים אחרים. בדרך כלל התרגום של דשן הוא לשון תפנוקים, אך כשהוא בא יחד עם שמן (כמו "דשנת בשמן") הוא מתורגם 'אידהן', לשון משיחה. הדשן הוא החלק הכי משובח, כמו "כל חלב להוי'"[ט] – כמו האליה ביחס לשאר החלב והשומן. אם כן, יש כאן נשיאת הפכים – דשן יכול להיות הדבר הכי משובח ויכול להיות אפר, הפסולת של הקרבנות, הזבל.

בדשן בפרשתנו, "ועשית סירֹתיו לדשנו" במזבח הנחשת, רש"י מביא עוד נשיאת הפכים בשרש דשן, עם דוגמאות דומות בשרשים אחרים:

"'לדשנו' – להסיר דשנו... כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה כמו 'ותשרש שרשיה' 'אויל משריש'. וחלופו 'ובכל תבואתי תשרש'. וכמוהו 'בסעיפיה פוריה' וחלופו 'מסעף פארה' 'מפשח סעיפיה' וכמוהו 'וזה האחרון עצמו' 'שבר עצמותיו' וכמוהו 'ויסקלוהו באבנים' וחלופו 'סקלו מאבן' הסירו אבניה וכן 'ויעזקהו ויסקלהו' אף כאן 'לדשנו' להסיר דשנו".

כנראה ששרש דשן, שיש בו דבר והיפוכו, הוא השרש של כל המלים שיש בהן את אותה תופעה.

באיזו עוד מצוה של אפר יש דבר והיפוכו? אפר פרה אדומה – גם שם המצוה היא באפר, בדשן שנשאר אחרי השריפה. יש שם נשיאת הפכים – אפר פרה מטהר טמאים ומטמא טהורים[י]. אבי אבות הטומאה הוא המות, היאוש, ולאפר שנותר אחרי השריפה יש כח לעורר שוב חיים וטהרה. צריך לתת אותו אל כלי ולהוסיף לו מים חיים ואז הוא יכול לטהר. כלומר, השפלות אינה כלי בעצמה, היא צריכה כלי – קבלת עול מלכות שמים. היא גם לא מספיקה לבד, צריך להוסיף לה מים חיים – חסידות, דא"ח[יא]. שפלות עם דברי אלקים חיים – הנובעים מהמעין – בתוך כלי של קבלת עול מלכות שמים יכולה לטהר ולהחיות מתים.

תיקון המלכים דתהו

מה הגימטריא של תרומת הדשן? 1405. מישהו מכיר את המספר הזה? מספר חשוב בכתבי האריז"ל, שהוא גם מספר השראה (של זך – זך ברבוע ועוד כו, הוי', ברבוע, 729 ו-676) – סכום שמות כל שבעת המלכין הקדמאין דתהו דמיתו, בלע יובב חשם הדד שמלה שאול בעל חנן[יב] (שבהם זך אותיות[יג]). מה הענין של הדשן? כמו שנראה במאמר, הענין של הקרבנות והסוד של תרומת הדשן ששייך לבירור שבעת המלכים.

השרש דשן מופיע שבע פעמים כשם פרטי של שנים משבעת אלופי החורי בני שעיר (לוטן שובל צבעון ענה דִשון אצר דישָן[יד]) לפני פרשת מיתת המלכים – שבעה אלופים שבהם שבעה דשנים כנגד שבעת המלכים, מלכי אדום, שמתו (שבעת הדשנים הם: ודשון ודישן דשן דישן דישן דשן דישן)[טו]. למלכי אדום יש שייכות גם לשעיר (עשו הוא "איש שָׂעִר"[טז], כך נולד "אדמוני כלו כאדרת שער"[יז], וכפי שהתורה מספרת בני עשו ובני שעיר התחתנו והתערבבו זה בזה – "וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום"[יח]). מיהו המלך הראשון (שמלך ומת ב-חי אלול[יט], יום הולדת שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן)? בלע בן בעור. בעור רומז לבערה שממנה נותר רק דשן, ובלע לבליעת תרומת הדשן במקום הנחתה אצל המזבח.

איפה יש עוד דישון בהמשך התורה? הפעם זה דישון טהור. בין החיות הטהורות (בפרשת ראה) יש דישון. איזו חיה היא הדישון? החמישית (כמו שגם בשבעת בני שעיר דשון הוא החמישי!) – "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר"[כ] – כנגד ספירת ההוד[כא], המקום של ההכנעה, "אצל המזבח", המקום שבו מקיימים את מצות תרומת הדשן.

ב. ד"ה "להבין ענין תרומת הדשן"

"שמאלו תחת לראשי" ו"שמאל דוחה"

נתחיל לקרוא בפנים:

להבין ענין תרומת הדשן. הנה התפלה היא במקום קרבן ונקרא ג"כ עבודה שבלב ועיקרה היא בחי' קו השמאל

עמוד העבודה הוא קו שמאל – קו הגבורות, העלאה, ושרשו בספירת הבינה, עליה דורשים את הפסוק "ועבד הלוי הוא"[כב] ("הוא" לשון נסתר היינו בינה-אמא[כג], ה עילאה שבשם, "הנסתרֹת להוי' אלהינו [והנגלת לנו ולבנינו וגו']"[כד]). ההתבוננות (של הבינה) מעוררת התלהבות בלב, רשפי אש (אהבה כאש) השייכת לספירת הגבורה. אך מה פועלת האש הזו?

דהיינו בחי' שמאל דוחה כו' בהיות שכל מה שיתפעל בהתלהבות יותר מהתבוננות אחדות ה' יותר ירגיז ויתמרמר על נפשו מפני שרואה את עצמו בתכלית הריחוק מה' אחד והיינו שמאל דוחה שמפני גבורת רשפי אש שלהבת י"ה שמתלהב לה' יתמרמר וידחה את עצמו בתכלית השפלות כו'. וזהו ענין שמאלו תחת לראשי שע"י השמאל דרשפי אש כו' לפי שהוא בבחי' הסתלקות ועילוי אחר עילוי מתעלה כנ"י למעלה למעלה. וזהו תחת לראשי להגביה את ראשי כמ"ש במ"א וד"ל.

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[כה] – "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"[כו], פעולת השמאל שייכת לראש-למוחין והחיבוק לגוף-למדות. בתוך הראש יש אותיות אש – העליה של המוחין – והוא אומר כלל גדול: בדיוק כפי ההתבוננות וההתלהבות של האדם שמעלה אותו למעלה – יש, במקביל, "שמאל דוחה" לדחות את הרע למטה.

וז"ש מצרף לכסף וכור לזהב איש לפי מהללו פי' כמו המצרף שבוחן ומברר את המובחר וכל מה שיוסיפו בו שלהבת יותר יבחין ויברר את היותר נקי להוציא גם את הפסולת הדק כו' ככה איש לפי שכלו ותבונתו כשיתפעל ברשפי אש ביותר יבחן לבבו להתברר בבירור היותר טוב והוא להיות שמאל דוחה ביותר להשפיל א"ע כנ"ל וד"ל.

ככל שאדם מהלל יותר את ה', מרומם וצורף את המובחר והטוב, כך הוא דוחה החוצה את הפסולת ומשפיל את עצמו. איפה הדבר בא לידי ביטוי? המאמר כאן מדבר בעיקר על העבודה של תרומת הדשן, לפני התפלה – השפלות שבעקבות העליה וה"שמאל דוחה" של אמש (סוד ג אמות אמ"ש בספר יצירה[כז], אויר מים אש, דהיינו אמצע ימין שמאל[כח]) – אבל הוא מביא דוגמה ממשהו דומה שקורה בשיא התפלה, בתפלת עמידה שאחרי כל ההתבוננות בק"ש וברכותיה:

וזהו שאומרים בש"ע סלח לנו אחרי שנתעורר בק"ש באוי"ר באמרו ואהבת כו' לפי שהיא הנותנת מאחר שנתפעל ברשפי אש אוי"ר כו' יהיה יותר חוטא בעיניו ע"ד שמים לא זכו בעיניו וסביביו נשערה כו' כמ"ש במ"א שכל זה דווקא מפני בחי' ההסתלקות וההתלהבות כו' בעילוי אחר עילוי כו' וד"ל.

דוגמה לדבר יש בסיפור שספרנו ביום חמישי[כט], כיצד אדמו"ר הזקן מתוך ההתבוננות שלו בגדולת ה' השפיל את עצמו מאד, עד שהתעלף ונפל על הרצפה.

שפלות מקשרת ושפלות מייאשת

כעת הוא מגיע למצות תרומת הדשן:

ועד"ז ניתקן בקרבנות מצות תרומת הדשן בהיות ששריפת הבהמ' הוא ע"י אש של מעלה אריה דאכיל קרבנין כו' שהוא המברר כו' כמו עד"מ המצרף לכסף כו'. והיינו כמו ההתלהבו' בנפש הבהמית בעבודה שבלב כנ"ל. והאפר הנשאר ממנה הוא בחי' השפלות דשמאל דוחה כנ"ל.

ה"עבודה שבלב זו תפלה" היא הבערת הבהמה שבתוך האדם, הנפש הבהמית, באש שהוא מביא מן ההדיוט (בהתבוננותו) ובאש שיורדת מלמעלה בעקבות כך בצורת אריה (יש לכם מסכה של אריה? אולי כדאי שבפורים החתן יתחפש לאריה...). ככל שהאדם מתרומם, הוא גם מסתכל על עצמו בבקורת – שואל את עצמו "אַיֶכָּה?"[ל] ביחס לאלקות, ביחס לכל מה שאתה מתבונן – ויש פעולה של "שמאל דוחה", של דינים, שמותירים בו אפר-שפלות שמוסיפה לו עוד בעבודת ה':

ולכך מצוה לשומו אצל המזבח כמ"ש ושמו אצל המזבח ונבלע במקומו כידוע לפי שע"י הדחיה הזאת יוכל אח"כ להתקשר יותר באא"ס.

השפלות מחזקת את ההתקשרות והדבקות שבתפלה. אחרי ההתלהבות הראשונה, השפלות בשאלת "איכה" גורמת לאדם לרצות יותר ויותר להתקשר לה' (כמו שנראה בהמשך המאמר). הענין שייך גם לחתן – אנחנו בשבת חתן – צריך להגיע לחתונה מתוך שפלות, שמחזקת את היכולת להתקשר ולהתחבר לכלה. השפלות הזו נבלעת במקומה אצל המזבח ומוסיפה בעבודת ה'. לעומתה יש ענוה שלא במקומה – שפלות שלא נבלעת במקומה – ואותה יש לדחות לגמרי:

אבל מה שלא יוכל ליבלע במקום המזבח הוציאוהו מחוץ למחנה הוא העצבות שלא יגיע ממנה תועלת לעבודת ה' כלל רק שתשפיל את האדם להיות כאבן דומם להיות מתייאש בעצמו כו'. שזהו אסקופה לדריסת רגלי החיצונים כו וד"ל.

אם השפלות גורמת ליאוש, ולא מחזקת את ההתקשרות לה', צריך להוציא אותה מחוץ למחנה – לדחות אותה. [בפרק בעבודת ה' אין יאוש של האדם מעצמו? מה עם היאוש הטוב של "שער היאוש"?] בשער היאוש של ספר מבחר הפנינים הכוונה ליאוש של האדם מעניני העולם הזה – יאוש מהישגים גשמיים. אפשר גם להתייאש מכך שאני אשיג משהו בזכות עצמי בחיים, אבל צריך להתמלא בטחון והתקשרות לה' שכן יאפשר לי להתקרב אליו. השפלות הטובה מעוררת אותי לקום ולפעול והיאוש גורם לי ללכת לישון.

בירור של העלאה ודחית הפסולת

נמשיך[לא] עוד קצת, ואחר כך נעבור לסוף המאמר:

ובכדי להבין שרשן של דברים הנ"ל יש להקדים המבואר בכהאריז"ל שיש ב' מיני בירורים, הא' מה שנברר ונתעלה ונכלל באותו עולם, הב' מה שא"א לו עוד להתברר נדחה ויוצא לחוץ בבחי' פסולת לעולס שלמטה הימנו ושם יוברר ממנו עוד ע"ד הזה עד שמה שלא נברר ביצי' נדחה לעשיה ומה שלא נברר מעשי' הוא תכלית הגסות כו'. ועד"ז במצות תרומת הדשן יש ב' בירורים הללו, הא' מה שיוכל להתברר מן אפר הבהמה וליכלל וליבלע במזבח בבחי' העלאת מ"ן, והב' אשר לא יוכל ליבלע נדחה ומוציאים אותו חוץ למחנה כו' וד"ל.

בהלכות שבת יש שני סוגי ברירה[לב] – להוציא את הפסולת מתוך האוכל (היינו הבירור שאסור בשבת) או להוציא את האוכל מתוך הפסולת (שמותר בשבת). כאן הוא מסביר שבבירורים שבעולמות התחתונים יש גם שני סוגי בירורים: יש מה שאפשר לתקן וראוי להכלל באותו עולם, ויש פסולת שנדחית לעולם שמתחת, ושם קורה אותו תהליך – מה שיכול להכלל ולהתקן נשאר באותו עולם, אוכל מתוך פסולת, והשאר הוא פסולת גסה שנדחית למטה. הדשן הוא השרוף שנשאר אחרי שריפת הקרבן – כנראה יש סוגים שונים של שרוף, מה שיכול להתברר ומה שלא. יש מישהו שהוא 'חסיד שרוף' – השאלה אם זו שריפה טובה, שעוזרת לעליה בקדש, או שריפה שצריך להוציא מחוץ למחנה.

בתרומת הדשן – מה שיכול להתברר נבלע במקומו "אצל המזבח" ואת מה שלא יכול להבלע מוציאים-דוחים לגמרי מחוץ למחנה. "אצל" הוא גם לשון אצילות – המזבח הוא מלכות דאצילות, ואסור לקצץ בנטיעות ולהפריד אותה משאר הספירות דאצילות, מה שיכול להתברר עולה ונברר באצילות. תרומת הדשן לא סתם נבלעת במקומה, נעשית חלק מהמזבח, אלא שהיא הופכת להיות מיין נוקבין שהמלכות דאצילות מעלה אל הספירות שמעליה. איפה אנחנו מדברים על העלאת מ"נ מתוך השפלות? כל מה שכתוב בפרק בעבודת ה' על הדחף האדיר לעליה בקדש בעקבות השפלות[לג] היינו העלאת מ"נ מתוך השפלות.

"גל עיני ואביטה"

כעת נדלג לסוף המאמר. במה שהיה כתוב באמצע יש בעיקר הרחבה על מה שכבר דברנו, שהאפר הוא בירורים מעולם התהו – ז מלכין קדמאין דמיתו.

רק נוסיף משהו בעל פה: כתוב כאן ארבע פעמים שהשבירה היתה בעולם העקודים. כל מי שלומד קבלה מיד קופץ – השבירה היתה בעולם הנקודים, לא בעולם העקודים! בעיני זו לא כל כך קושיא. אנחנו תמיד אומרים שעולם העקודים הוא 'תהו יציב'[לד] – אז יתכן שהתהו היציב הוא לא כל כך יציב, גם הוא נשבר לפי ערך... יש שם שרש לשבירה (כדלקמן בענין יציאת ישמעאל מאברהם, המכוון כנגד עולם העקודים[לה]).

בכל אופן, יש כאן – במהדורה החדשה – הערה ארוכה בענין, עם הרבה מראי מקומות (ברוב המקומות בדא"ח כתוב, כמו בכתבי האריז"ל, שהשבירה היתה בנקודים ולא עקודים, אבל ברור שכאן זו לא רק טעות הדפוס, ויש עוד מקומות בדא"ח שכתוב שהשבירה היתה בעקודים). ההערה מצטטת מדברי הרבי הרש"ב בספר המאמרים תרמ"ג[לו], שם הוא כותב שלעת עתה אין לו הסבר למה שכתוב כאן בסידור – "ולעת עתה אינו מובן לי הענין כלל, ואני תפילה שהשי"ת יאיר עיני להבין הדברים, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך". ספרנו שאדמו"ר הזקן דבר אל עצמו בהתמרמרות על שפלותו עד שהתעלף. ציינו שיחסית התופעה של צדיקים שמדברים אל עצמם – בין רבותינו נשיאינו – מצויה יותר בשלשת הדורות הראשונים, אצל הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן (שגם כותב בתניא הרבה פעמים שהאדם צריך לומר לעצמו דברים). אחר כך פחות מצוי, אבל אנחנו רואים שצדיקים – בעיקר בצעירותם, כאן זו תחלת הנשיאות של הרבי הרש"ב – 'כותבים אל עצמם', ביטויים כמו "ה' הטוב יכפר", או שאומר כאן שאינו מבין ומתפלל לה' שיאיר את עיניו.

התבוננות ברוממות ה' ובשפלות עצמו

כעת נעבור לסיום המאמר:

ועד"ז יובן שרש ענין שמאל דוחה הנ"ל בהיות שכאשר יתלהב לבבו בתפילה מיד ידקדק ע"ע ביותר עד כחוט השערה לבער גם חלקי הרע הדק שבגופו כי סביביו נשערה כו' וכל מה שיתלהב יותר ירגיז יותר ויתמרמר בנפשו על ההיפוך והוא בחי' שמאל דוחה כו' לדחותו ולהפיל לבבו בהתבוננות על ההיפוך כו'.

הוא חוזר כאן על הכלל שראינו בהתחלה, שככל שהאדם מתבונן ומתלהב יותר בתפלה יש גם פעולה של דקדוק על עצמו – הקב"ה מדקדק על צדיקים כחוט השערה[לז], כפי שלומדים מהפסוק "סביביו נשערה מאד"[לח], וגם מי שמתבונן מדקדק על עצמו כחוט השערה ומרגיז יותר את היצר הטוב על היצר הרע[לט]. שוב, כפי שאמרנו, כשאדם מתבונן יותר באלקות ומתבונן יותר הוא גם מרגיש את ה"אַיֶכָּה?!" – איפה אתה ביחס לאלקות? רחוק מאד ושפל מאד!

הוא מוסיף כאן את הביטוי התבוננות גם על הצד השני – יש התבוננות באלקות ויש גם "התבוננות על ההיפוך". יוצא מכאן שכאשר אדם מתבונן במשהו הוא מתבונן גם על ההיפוך – להבין ממנו את הענין – וההתבוננות על ההיפוך גורמת לו לדקדק על עצמו. זו לא רק תחושת שפלות כללית, אלא הכרת פרטי הרע שלו. אם מתוך ההתבוננות האדם לא מכיר את החסרונות שלו – סימן שהוא בכלל לא מתבונן באמת. הרבי הריי"צ כותב[מ] – אולי נרחיב בכך מחר[מא], בקבלת הפנים לחתן – שבשביל שיחידות אצל רבי תועיל לאדם עליו להכיר את החסרונות שלו. על האדם להכיר בפרוטרוט את כל הלא-טוב שלו, ולהרגיש חסר אונים – הוא לא יודע איך להתמודד – ולשם כך הוא נכנס לרבי ליחידות, לבקש עצה. לשם כך צריך רבי – לקבל עצה כיצד להתמודד עם הלא-טוב שלו.

מה התוצאה של ההתבוננות הזו בלא-טוב, שמביאה מרירות ושפלות, מתוך ההתבוננות באלקות? כפי שהרבי אמר בתחלת המאמר, היא מוסיפה התקשרות באין סוף ומעלה מ"נ, וכאן הוא אומר שגם התוספת הזו באה אחרי ההתבוננות שאחרי המרירות:

אך מה שיוכל להתברר ממרירות זו להכלל באחדות ה' בבחי' העלאת מ"ן כענין תרומת הדשן ליבלע במקום המזבח כו' היינו מה שמתבונן אחר השפלות וההכנעה איך דגם חשך לא יחשיך כו', וגם מרחוק ה' נראה לי כו' לפי שהוא סובב כ"ע. בזאת יהיה מן השפלות בחי' העלאת מ"ן לאחדות ה' להכלל בו כו' וד"ל.

השפלות של האדם גורמת לו להתבונן שוב באלקות, איך למרות הריחוק והחשך שלו ה' אתו ומרחם עליו – "גם חשך לא יחשיך"[מב] ("כי אשב בחשך הוי' אור לי"[מג]), גם כשאני רחוק "מרחוק הוי' נראה לי"[מד] (גם מרחוק ובמובן מסוים דווקא מרחוק), וה' הוא סובב כל עלמין ולכן נמצא גם הכי למטה, "ומתחת זרֹעֹת עולם"[מה], הזרועות של ה' מגיעות גם למקום הכי נמוך. ההתבוננות של "שמאלו תחת לראשי" גורמת להכיר גם בכך ש"וימינו תחבקני".

כתוב[מו] שההתבוננות לפני התפלה היא ברוממות א-ל ובשפלות האדם – בסוד "תחנונים ידבר רש"[מז], רוממות-שפלות[מח], שנדרש על משה רבינו[מט]. רואים כאן שכל אחד גורם לשני: ההתבוננות ברוממות ה' גורמת לאדם להכיר בשפלות שלו – שרפת הבהמות על גבי המזבח גורמת לאפר-השפלות בסוף היום. וגם להיפך – ההתבוננות בשפלות האדם, באופן מתוקן בו האפר נבלע במקומו, גורמת להתבוננות יותר עמוקה ברוממות ה' ולתוספת התקשרות ועליה לה', "שמאלו תחת לראשי", כאשר תרומת הדשן היא ראשית עבודת הקרבנות של היום החדש, ה"כובד ראש"[נ] ("הכנעה ושפלות"[נא]) שלפני התפלה הבאה. ההתבוננות ברוממות א-ל יחד עם ההתבוננות בשפלות האדם בבחינת "מבין דבר מתוך דבר" אליבא דנפשיה בשני הכיוונים, היא המוצאת חן בעיני הוי'.

ידוע הסיפור[נב] שהיתה מחלוקת בין האחים הקדושים, הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך, האם העבודה מתחילה מהתבוננות בשפלות האדם (וממנה מגיעים לרוממות ה') או ברוממות ה' (וממנה מגיעים לשפלות האדם). הם שאלו את הרב המגיד, והוא אמר להם שאמנם יש מעלה בהתחלה משפלות, וכך היה בדורות הראשונים, אך בדורות האלה צריך להתחיל מהרוממות.

מותרות הימין והשמאל

הוא גומר כאן בעוד התבוננות על "שמאל דוחה וימין מקרבת", שנוגעת גם לבחירות השבוע:

ושרש ענין שמאל דוחה כו', הנה אברהם יצא ממנו ישמעאל לפי שמטבע הטוב להגביר חסדו וטובו לכל גם למי שאינו ראוי כלל ומסיבת זה יורד מותרי השפע מקו הימין דחח"ן באצילות גם לבחינת נוגה כו'.

טבע הטוב להשפיע לכולם, ומכך יכולה לצאת השפעה גם למי שאינו ראוי. בפוליטיקה היום זו הקליפה של מי שרוצה להשפיע לכולם בשוה – שויון – לתת גם לערבים, ובחנם, את מה שהיהודים מקבלים. לתת לאויבים כמו שנותנים למי שאוהב אותנו ותומך בנו. הירידה הזו, לפי מה שאומר כאן, מגיעה רק לנוגה. ההסבר ש"אברהם יצא ממנו ישמעאל" היינו השפעת קו ימין לקליפת נוגה מתאימה למי שפוסק – כמו הרמב"ם[נג] – שהאיסלאם איננו עבודה זרה, הוא לא מהקליפות הטמאות לגמרי. גם ישמעאל יכול להיות עם תאות רציחה – אך היא באה מתוך התאוות שלו. לפעמים הרע של נוגה הוא אפילו יותר חמור – שייך לכך שסוף הגלות האחרונה, גלות עשו, היא דווקא בידי ישמעאל[נד] (ולפעמים יש גלות בידי יהודים, שיכולה אפילו להיות עוד יותר קשה[נה]). בשמאל בדיוק הפוך:

אמנם הגבורות דיצחק לא יהיה מחמתו שום מותרות למי שאינו ראוי כי טבע הגבורות לדקדק מאד עד כחוט השערה אם ראוי לקבל שפע כזו כו' עד שלא ישפיע כ"א לראוי ולא ישפיע כלל למקום שאינו הגון כו'. אך מסיבת הגבורות ימצא מותרות גבורות קשות דעשו לקטרג ביותר כו' כמ"ש במ"א.

לכאורה זהו המצב הנכון – לא להשפיע למי שלא מגיע לו. מה הבעיה? הרי מיצחק יוצא עשו – יוצאת הנצרות, שהיא כבר ממש עבודה זרה, ג קליפות הטמאות לגמרי, כמו שפוסק הרמב"ם. ביחס להשפעה לזולת הביטוי של הגבורות הוא הפוך – זו הרציחה של עשו, "על חרבך תחיה"[נו]. הפסולת של השמאל היא גבורות קשות, שמקטרגות גם על מי שבאמת כן מגיע לו. מישהו ראה את שלטי הבחירות של ליברמן? להוי ידוע שכל מי שיושב כאן פרזיטים... הוא מקטרג על כך שנותנים לשומרי תורה ומצוות.

לכן צריך להבחין בין שתי המדרגות של השמאל, של הגבורות:

ולזאת ע"י שמאל דוחה הנ"ל יתעורר בחי' דרועא שמאלא דיצחק להבדיל הפסולת כו' ותרומת הדשן ענינו הוא להוציא הגבורות קשות כו' וד"ל.

צריך להוציא את הגבורות הקשות – טוב שאדם מדקדק על עצמו, אך ככלל לא טוב שהוא מדקדק על הזולת. כתוב שלשם כך יש שתי עינים[נז], שהאדם יסתכל טוב על הזולת בעין ימין (מתוך ההתבוננות ברוממות ה', לראות את הטוב במציאות) ועל הרע של עצמו בעין שמאל (ההתבוננות בשפלות האדם). [מיעקב אין פסולת, מה הכוונה?] קו האמצעי הוא רחמים – הרחמים נוטים לחסד, נותנים גם למי שלא מגיע לו, אבל בתנאי שהנתינה הזו מטיבה לו ולא גורמת לו להיות יותר גרוע. החסד נותן גם למי שלא ראוי, ויכול לטפח את ישמעאל, והרחמים הם נתינה למי שיש בו דעת וההטבה עושה אותו יותר טוב[נח].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• יסוד החסידות הוא חיבור השפלות והשמחה.
• מומלץ להתחיל ללמוד את ספר התניא – ב'עבודה' – בפרקים כו-לד.
• שפלות (אפר) בתוספת של תורת החסידות (מים חיים) בכלי של קבלת עול מלכות שמים – מטהרת ומחיה.
• תרומת הדשן מתקנת את שבעת מלכי אדום שמתו (ושרשם בשבע הופעות דשן באלופי שעיר).
• התבוננות בגדולת ה' מביאה עמה – בד בבד – בקורת אישית נוקבת על האדם.
• שפלות מתוקנת מעלה מ"נ – תשוקה להתקרב לה' – ומחזקת את היכולת להתדבק בה'.
• שפלות מייאשת – יש להוציא אל מחוץ למחנה!
• בתחלת החסידות – בכלל ובפרט – האדם-הצדיק 'מדבר אל עצמו'.
• מתוך הכרת פרטי הרע העצמי – והרגשת חוסר-אונים ביחס אליו – נכנס האדם ליחידות, לבקש עצה מהצדיק.
• פסולת הימין היא האיסלאם (שלדעת הרמב"ם אינו ע"ז) ופסולת השמאל היא הנצרות (שלדעת הרמב"ם היא ע"ז).
• בפוליטיקה בימינו, פסולת הימין היא 'דת השויון' והענקה גם למי שלא מגיע לו ופסולת השמאל היא התעמולה האנטי-דתית והקטרוג על הענקה גם למי שמגיע לו.