בע"ה

ליל שבת תרומה, ד' אדר תש"פ – כפ"ח

תפלות ברומו של עולם

שבת חתן הדר-יוסף-תם שי' מימון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שלש תרומות – שלש תפלות

נלמד את פירוש האביר יעקב מתוך מחשוף הלבן על פרשת תרומה. בתחלת הפרשה מדובר על שלש תרומות, "ויקחו לי תרומה... תקחו את תרומתי. וזאת התרומה"[ב], וחז"ל אומרים[ג] שאלו שלש תרומות – תרומת האדנים, תרומת הקרבנות ותרומת המשכן (כפי שמביא רש"י). רבי יעקב אבוחצירא דורש כאן אחרת. כפי שנראה, הוא יסביר ששלש התרומות הן כנגד שלש התפלות. העולם עומד על שלשה דברים – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים[ד]. בדרך כלל מבינים שתרומה שייכת לעמוד גמילות החסדים, תרומה-צדקה, אבל כאן הוא משייך את התרומה לעמוד העבודה, שכולל גם את התפלה ("עבודה שבלב זו תפלה"[ה]), והיום התפלה היא כל עמוד העבודה, כאשר מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו"[ו]. מבין שלשת האבות, עמוד התפלה הוא כנגד יצחק אבינו (וכידוע הרמז: תפלה בגימטריא יצחק-רבקה[ז]). כפי שנראה, הוא ישבח מאד את תפלת מנחה – התפלה שתקן יצחק אבינו, שהוא עמוד העבודה. נתחיל לקרוא בפנים:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם וְכוּ'. אֶפְשָׁר לִרְמֹז עַל הַתְּפִלָּה, וּכְבָר כָּתַבְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא דִּתְרוּמָה רוֹמֶזֶת עַל הַתְּפִלָּה, דִּתְפִלָּה נִקְרֵאת דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְזֶהוּ תְּרוּמָה,

מעבר למאמר חז"ל שהתפלה היא "דברים העומדים ברומו של עולם"[ח], לשון תרומה שהוא דורש, מדובר כאן על תרומה לבית המקדש, עליו נאמר "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[ט]. הדבר מתאים גם למאמר של הרבי[י] שהיום מתקיים ה"ועשו לי מקדש"[יא] בכל בית כנסת, שהוא בית מקדש מעט.

סדר התפלות והאבות

וְאָמַר כָּאן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תְּרוּמָה כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּכָל יוֹם,

כפי שנראה, הוא מונה את התפלות בפסוק לפי הסדר של "ערב ובקר וצהרים"[יב] – כברייתו של עולם[יג], בו היום הולך אחר הלילה, ולא כמו הסדר בבית המקדש, בו הלילה הולך אחר היום.

לפי דעה אחת "תפלות אבות תקנום"[יד] – אברהם תקן שחרית, יצחק תקן מנחה ויעקב תקן ערבית. אם סדר התפלות הוא ערבית-שחרית-מנחה זהו בעצם סדר של יעקב-אברהם-יצחק. האם יש סדר בו יעקב קודם לאברהם? לפני התפלה צריך לומר "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'"[טו], ובפרק לב בתניא – הפרק של אהבת ישראל – כתוב שכאשר לא מצליחים לעורר את האהבה צריך להקדים לה רחמים, בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם"[טז], זהו סדר בו יעקב קודם לאברהם. חז"ל אומרים[יז] על אותו פסוק שאברהם ניצל מכבשן האש בזכות שה' צפה את נכדו יעקב – שעדיין לא נולד – שעתיד לצאת ממנו, זו בחינה שיעקב קודם לאברהם (ובסוד ערב לשון ערבות – "כל ישראל ערבים זה בזה"[יח]).

יש עוד סדרים של האבות. אנחנו כעת בשבת, שיש בה שלש סעודות כנגד שלשת האבות. איך הם מסודרים? הסעודה של הלילה היא כנגד יצחק אבינו, סעודת הבקר היא כנגד אברהם אבינו – אברהם תמיד בבקר, כמו שכתוב בו בפירוש "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם [להתפלל]"[יט] – וסעודה שלישית, רעוא דרעוין, היא כנגד יעקב אבינו[כ] (סעודתא דזעיר אנפין, שהוא יעקב). אם כך הסעודות, כנראה גם בתפלות שבת יש בחינה כזו, שמנחה של שבת שייכת ליעקב. רואים שיש הרבה התכללות בענין.

"לי תרומה" – ערבית

הוא מתחיל להסביר את התפלות בפרטות. בתפלת ערבית הוא לא מסביר כלום, רק אומר גימטריא. רבי יעקב 'מרשה לעצמו' לעשות גימטריאות עם הרבה כוללים ואותיות והוספות מילים – דברים שאנחנו בדרך כלל לא עושים, אבל הוא עושה 'בכיף':

וְהִנֵּה תְּרוּמָה רִאשׁוֹנָה כְּנֶגֶד תְּפִלַּת עַרְבִית, לִי תְּרוּמָה עִם הָאוֹתִיּוֹת גִּימַטְרִיָּא הִיא עַרְבִית,

ויש להוסיף עוד רמזים: שבתבת "לי" ("ויקחו לי תרומה") יש רמז לתבת לילה שנדרשת לי-לה, כנודע[כא]. רש"י מביא את דרשת חז"ל ש"לי" היינו "לשמי" – "'לי' לשמי" עולה יעקב-רחל (יעקב-לי רחל-לשמי, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תפארת ומלכות), זיווג הלילה (תפלת ערבית[כב], כל תפלה לשון חיבור וזיווג, לשון "התופל כלי חרס"[כג], כנודע[כד]). דילוג האותיות ב"לי תרומה" עולה אמת – "תתן אמת ליעקב"[כה] שתקן תפלת ערבית[כו].

"תקחו את תרומתי" – שחרית

בתפלת שחרית הוא גם אומר גימטריא, אבל מוסיף גם הסבר ארוך. בכל זאת, כפי שכבר אמרנו, נראה שהוא הכי מייקר את תפלת מנחה ומאריך בה.

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, זוֹ תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, אֶת תְּרוּמָתִי גִּימַטְרִיָּא זוֹ הִיא תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עִם כְּלָלוּת אַרְבַּע תֵּבוֹת וְהַכּוֹלֵל,

עוד לפני ההסבר שהוא ירחיב, מתאים להקביל את תפלת שחרית ל"מאת כל איש אשר ידבנו לבו", שהרי את תפלת שחרית תקן אברהם אבינו שנקרא נדיב. כל עם ישראל נקרא "בת נדיב"[כז] בהיותו בתו של אברהם אבינו[כח] ("'והוי' ברך את אברהם בכל'[כט] – בת היתה לאברהם אבינו ו'בכל' שמה"[ל]). איך הוא מסביר? כל מה שהוא אומר מבוסס על האריז"ל – אצלו 'רבינו' זה האריז"ל. דבר מיוחד בתפלת שחרית – שגם בפשט היא הכי ארוכה – שיש בה סדר מסודר של עליה וירידה בכל ארבעת העולמות. עד תפלת עמידה עולים עד לאצילות – ובנפילת אפים עולים עד לא"ק – ואחר כך שוב יורדים בכל העולמות:

וְאָמַר בָּזֶה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְפִי שֶׁתְּפִלַּת שַׁחֲרִית יֵשׁ בָּהּ תִּקּוּן כָּל אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִֹיָּה כַּיָּדוּעַ בְּמַעֲשֶֹה וּבְדִבּוּר,

יש בתפלה ובהכנות אליה תיקון של ארבעת העולמות – לא רק עליה וירידה, אלא פועלים תיקון – במעשה ובדבור. במעשה מתקנים את חיצוניות העולמות ובדבור את פנימיות העולמות. כמו שמובא כאן בפירוש למטה, את חיצוניות העולמות מתקנים במעשים שלפני התפלה – כשאדם מתפנה ונוטל ידים הוא מתקן את חיצוניות העשיה, בהתעטפות בטלית את חיצוניות היצירה, בהנחת תפילין של יד את חיצוניות הבריאה ובהנחת תפילין של ראש את חיצוניות האצילות[לא]. אחר כך, בדבור של התפלה, מתקנים את פנימיות ארבעת העולמות.

וְיֵשׁ בָּהּ עֲלִיַּת נִיצוֹצוֹת שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִֹיָּה, וּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת הֵם עַצְמוּת שְׁמוֹתֵיהֶם אֵל אֲדֹנָ'י בַּעֲשִֹיָּה, וְאֵל הוי'ה בִּיצִירָה, וְאֵל שַׁדַּי בִּבְרִיאָה, וְרָאשֵׁי תֵּבוֹת א'דני ה'ויה ש'די הֵם אוֹתִיּוֹת אִישׁ, מִשּׁוּם הָכִי אָמַר מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִֹיָּה שֶׁרָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁלָּהֶם אִישׁ כָּאָמוּר, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, דְּהַיְנוּ מִשָּׁם תָּרִימוּ נִיצוֹצוֹת, דִּכְשֶׁעוֹלִים נִיצוֹצוֹת זוֹ הִיא הֲרָמַת הַקְּדֻשָּׁה, וְאָמַר אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, דְּכָל שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִֹיָּה יֵשׁ לָהֶם נַחַת רוּחַ וּנְדִיבוּת לֵב בְּהֵעָלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת מֵהֶם לְעוֹלָם הָאֲצִילוּת, וּמִשּׁוּם הָכִי אָמַר בָּזֶה תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי בְּיוּ"ד, מִשּׁוּם דְּאוֹת יוּ"ד הִיא בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת, וְעַל זֶה אָמַר תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמַת יוּ"ד שֶׁהוּא עוֹלָם הָאֲצִילוּת, דְּכָל עֲלִיַּת נִיצוֹצוֹת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִֹיָּה הֵם לְעוֹלָם הָאֲצִילוּת.‏

מעבר לתיקון העולמות, יש עלית ניצוצות קדושים בתפלת שחרית – מעלים את הניצוצות של כל עולם משלשת העולמות התחתונים בי"ע לעולם האצילות, עולם האחדות האלקית (והרמז: שחרית בגימטריא בריאה יצירה עשיה – תקון העולמות התחתונים על ידי עלית הניצוצות הקדושים שבהם לאצילות העליונה). בפשט, כאשר עשיתי משהו לא לגמרי מכוון – יתכן שיש בו גם משהו טוב. בכל מעשה יש משהו טוב ובתפלת העשיה מבררים ומעלים את הטוב מתוך אותו מעשה. בתפלה של עולם העשיה מעלים מהמעשים, בתפלה של עולם היצירה מעלים מהדבורים ובתפלה של עולם הבריאה מעלים מהמחשבות. בעולם האצילות כבר אין בירורים אלא יחודים – לשם עולים כל הניצוצות.

לכל עולם יש שם קדוש באריז"ל[לב] – השם הבסיסי של שלשת עולמות בי"ע הוא שם א-ל (שמקורו בתיקון הראשון של יג תקוני דיקנא, יג מדות הרחמים של אריך אנפין – "אל רחום וחנון"[לג]), ואליו מצטרף שם א-דני בעשיה, שם הוי' ביצירה ושם ש-די בבריאה. מענין, הייתי חושב ששם שם הוי' הכי גבוה, אבל פסוק מפורש ששם ש-די שייך לבריאה – "ונשמת שדי תבינם"[לד], שייך לבינה, ו"אמא מקננא בכורסיא"[לה], בעולם הבריאה (ועוד, "אל שדי" עולה משה, שזכה לבינה[לו], להמשיך ולהאיר בעולם הבריאה מעולם האצילות). ראשי התבות של השמות היחודיים לעולמות הם איש (א-דני הוי' ש-די עולה "אל רחום וחנון" הנ"ל!) ומהם לוקחים את "תרומתי", תרומת י, לעולם האצילות. הוא משבח כאן מאד את "תרומתי", אך כפי שנראה הוא יפליא עוד יותר במעלת "התרומה".

עוד מעלה חשובה לגבי תפלת שחרית:

עוֹד, בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית אָנוּ מוֹסְרִים עַצְמֵנוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים לְמִיתָה, אֶחָד בִּקְרִיאַת שְׁמַע מוֹסְרִים עַצְמֵנוּ לַהֲרִיגָה עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בְּזִוּוּג אַבָּא וְאִמָּא, וּבִנְפִילַת אַפַּיִם אָנוּ מוֹסְרִים עַצְמֵנוּ לְמִיתָה בְּזִוּוּג זו"ן, וְזֶה רָמוּז בְּמִלַּת תְּרוּמָתִי, אוֹתִיּוֹת תְּרֵי מָוֶת הַיְנוּ שְׁתֵּי מִיתוֹת.

בקריאת שמע הכוונה היא שאדם מוסר את עצמו לארבע מיתות בית דין, סקילה-שרפה-הרג-חנק[לז] (שכנגד ארבע אותיות י-ה-ו-ה, "הוי' אחד"[לח]. וכן באמרנו "ובכל נפשך"[לט] – "אפילו הוא נוטל את נפשך"[מ]) – דבר גדול – ונפילת אפים מוסברת כמסירות נפש בפועל[מא]. יש ממש סכנה בנפילת אפים[מב], ולכן גם לא אומרים אותה תמיד. בכל אופן, בתפלות האחרות אין כוונה מיוחדת של מסירות נפש, ויש כאן רמז יפה – תרומתי אותיות תרי מות, שתי מיתות. ובכל זאת, כפי שנראה, יש משהו בתפלת מנחה שעוד יותר גם מזה.

"וזאת התרומה" – תפלת מנחה

וְזֹאת הַתְּרוּמָה הִיא תְּפִלַּת מִנְחָה, זֹאת הַתְּרוּמָה עִם הַכּוֹלֵל גִּימַטְרִיָּא זוֹ תְּפִלָּה שֶׁל מִנְחָה בִּזְמַנָּהּ,

כל פעם המשפט שהוא מביא בגימטריא מתארך... מה המלה שהוא מוסיף כאן? "בזמנה". הוא ידגיש מאד שהמנחה צריכה להיות בזמנה. [בדיוק נכנס החתן.] הגעת בדיוק בזמן, הוא מדבר על מנחה בזמנה [החתן: התפללתי ב"ה.] ברוך ה' שיש גם רבינו תם (משמות החתן) לסמוך עליו... [כתוב כאן 'בזמנה', לא 'בזמן' – בזמן שלה.] באמת כשהרבי הגיע מהציון היו מתפללים מנחה בזמנה, גם אם באמצע הלילה. מי הצדיק שהכי הִדר (שם החתן) במנחה 'בזמנה', גם באמצע הלילה? [רבי מרדכי מנדבורנא.] נכון, הוא היה מתפלל מאוחר בלילה – בחדר שלו התריסים היו סגורים. פעם הגיע כנראה איזה 'מתנגד' ותמה איך הוא מתפלל מנחה בכזו שעה, אז רבי מרדכי פתח לו את התריסים והוא ראה את השמש זורחת.

למה כל כך חשובה 'תפלה של מנחה בזמנה'? כתוב[מג] שתפלת מנחה היא עמידה בנסיון – זו עבודת הנסיונות, דבר גדול – שהאדם מנתק את עצמו מעיסוקיו באמצע היום (באמצע לכתוב "ואביטה"...), ועומד להתפלל. תפלת מנחה שתקן יצחק היא מ"כי ינטו צללי ערב"[מד], שהשמש מתחילה לנטות לקראת הלילה, ומתעורר בעולם דין[מה]. כך הוא מסביר:

דְּצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה בִּזְמַנָּהּ, מִשּׁוּם דִּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא זְמַן תִּגְבֹּרֶת הַדִּינִים וּמִתְרַבֶּה הַקִּטְרוּג רַחֲמָנָא לִצְלַן,

מה פירוש תגבורת הדינים? בקורת. גם בקורת שייכת לקרבן[מו] – יש ביקור – מושג של בֹקר, אבל עיקר הבקורת מתעורר בצהרים. יש על האדם בקורת – הוא שקוע בעניני העולם הזה, באמצע היום, ושואלים אותו "אַיֶכָּה?!"[מז]. מתי ה' שאל את אדם הראשון "אַיֶכָּה"? לפנות ערב, בזמן מנחה[מח]. השאלה הזו חוזרת בכל יום לעת ערב.

לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי ה', לְעוֹרֵר הָרַחֲמִים וּלְמַתֵּק הַדִּינִים עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה,

יש כאן משהו שהוא אפילו למעלה משתי המיתות אליהן אנו מוסרים את עצמנו בתפלת שחרית – להתחנן. כתוב "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום שנאמר 'כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה'[מט]"[נ] ("ונחם על הרעה" שייך בפרט לזמן המנחה, זמן התעוררות הדינים-הרעה, "ונחם" אותיות מנחה), ויוצא מכאן שערבית ושחרית הן "קבע" יחסית לעיקר ה"תחנונים", בתפלת מנחה.

וּמִשּׁוּם הָכִי נִקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה וְלֹא נִקְרֵאת תְּפִלַּת הַצָּהֳרַיִם וְלֹא תְּפִלַּת בֵּין הָעַרְבַּיִם, מִשּׁוּם דְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא שְׁעַת הַדִּין וְהָרֹגֶז, וְעַל יְדֵי תְּפִלָּה מִשְׁתַּכְּכִים הַדִּינִים וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה, וְזֶהוּ מִנְחָה, לְשׁוֹן מְנוּחָה וְנַחַת רוּחַ,

על פי פשט, מנחה היינו מתנה, הקרבת שי, והיא לשם כפרה כמו שאמר יעקב "אכפרה פניו [של עשו] במנחה ההֹלכת לפני"[נא]. אבל כאן הוא דורש מנחה לשון מנוחה – האדם בעצמו, שטרוד ובהול בעסקיו, צריך להגיע למנוחה, להרגע ולעמוד להתפלל, וכך הוא גורם מנוחה ונחת רוח גם למעלה. הוא משתמש כאן בביטוי ממגלת אסתר – "וחמת המלך שככה"[נב], אחרי שהמלך תלה את המן. צריך לבטל את המקטרג ואז משתככים הדינים. "שככה" כמו "אשרי העם שככה לו"[נג] (תחלת תפלת מנחה). הבעל שם טוב[נד] מפרש ש"ככה" היינו "כתר כל הכתרים" (והנה, פלא, כתר כל הכתרים עולה מנחה במילוי המילוי: מם מם נון וו נון חית יוד תו הא אלף – זהו זמן גילוי כתר כל הכתרים להמתיק את כל הדינים ושיהיה "וחמת המלך [מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא] שככה"!). גם ערבית ושחרית מגיעות לכתר, אבל כנראה הן מגיעות עד לאריך ועתיק ואילו תפלת מנחה מגיעה לרדל"א, הראש השלישי שבכתר, כתר כל הכתרים.

וְהִנֵּה תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב עִם הַכּוֹלֵל גִּימַטְרִיָּא מְתוּקִים תְּמַתְּקוּ דִּין, דְּעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה מִתְמַתֵּק הַדִּין, לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר וְזָרִיז בָּהּ לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ,

כל המשפטים שהוא מחשב כאן הם, כמובן, משפטים שהוא בעצמו ממציא, משפטים עצמיים. נחמד מאד – 'מתוקים תמתקו דין', זיסע-קינדערלאך תמתקו דין. הוא משתמש בביטוי "זהיר וזריז" – "זהירות מביאה לידי זריזות"[נה] – הכל כדי להתחזק להתפלל מנחה בזמנה.

"עת רצון" במנחת שבת

עד כאן הוא דבר על תפלת מנחה של חול, וכעת הוא עובר למנחה של שבת:

וְעוֹד מָצִינוּ דִּזְמַן תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת הוּא עֵת רָצוֹן, שֶׁאֵין שׁוּם עֵת דּוֹמֶה לוֹ בָּרָצוֹן, וּמִשּׁוּם הָכִי תִּקְּנוּ לוֹמַר בּוֹ פָּסוּק וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן, שֶׁאֵין עֵת רָצוֹן כָּמוֹהוּ, וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בָּזֶה, וְכָל מַה שֶּׁהַדִּין קָשֶׁה בָּעֵת הַהִיא בַּחֹל, הָרָצוֹן וְהָרַחֲמִים מְצוּיִים בְּאוֹתוֹ עֵת בְּשַׁבָּת, וְאֶפְשָׁר דְּלָזֶה רָמַז אִיּוֹב (לט, יח) כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְֹחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ, כָּעֵת בַּמָּרוֹם גִּימַטְרִיָּא בְּעֵת רָצוּי, הוּא עֵת רָצוֹן שֶׁל תְּפִלַּת מִנְחַת שַׁבָּת, דְּרָצוּי וְרָצוֹן הַכֹּל דָּבָר אֶחָד, וְאָמַר שֶׁתְּפִלַּת מִנְחַת שַׁבָּת שֶׁהִיא בְּעֵת רָצוֹן, הִיא פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר וְאֵין מְעַכֵּב לָהּ, וְהִיא שוֹחֶקֶת וְלוֹעֶגֶת עַל ס"מ וְלִילִית, וְזֶהוּ תִּשְֹחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ, הֵם ס"מ וְלִילִית,

הוא אומר כאן כלל גדול – כמה שמשהו יותר קשה ובלתי רצוי, הוא נעשה הכי טוב ורצוי כשמגיעים לשרשו שהוא תכליתו. כל השבוע יש דינים, בקורת, בזמן של תפלת מנחה – ובשבת זהו הזמן הכי נעלה ורצוי, הכי "עת רצון".

הוא מביא לענין פסוק מאיוב, אחת מחמשים השאלות – כנגד חמשים שערי בינה[נו] – שה' שואל את איוב אחרי שהוא מתגלה אליו. באיזו פרשה אנחנו בסדר התורה? יתרו היא הפרשה ה-טוב, מתן תורה, אח"כ משפטים הפרשה ה-חי וכעת תרומה הפרשה ה-19, בגימטריא חוה וגם איוב (מוסבר אצלנו בכ"מ[נז] שאיוב הוא סוד הבינוני של התניא, וכאן רמוז שהוא שייך במיוחד לעבודה הפנימית של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"). פסוק מענין, מזכיר לנו את ניגון ההמראה – "כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרֹכבו", האדם ממריא במטוס ואז רואה דרך החלון, האשנב, איזה רכב נוסע למטה ושוחק עליו. מי הם הסוס ורוכבו? ס"מ הוא הרוכב ולילית היא הסוס.

בתפלת מנחה של שבת אנחנו אומרים שלשה פסוקים ב"צדקתך", פסוקי צידוק דין, על שם שלשה צדיקים שיצאה נשמתם באותו זמן[נח]. הוא מזכיר אותם לפי סדר הזמנים – יוסף, משה ודוד:

וּשְׁלֹשָׁה צַדִּיקִים עַמּוּדֵי הָעוֹלָם בְּאוֹתוֹ עֵת רָצוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, וְהֵם יוֹסֵף וּמֹשֶׁה וְדָוִד, וְלָכֵן מַזְכִּירִים אוֹתָם בִּשְׁלֹשָׁה צִדְקָתְךָ, וּזְכִירָתָם גַּם כֵּן מוֹסֶפֶת לָנוּ הָרָצוֹן וְהָרַחֲמִים כְּמוֹ זְכִירַת י"ג מְכִילָן דְּרַחֲמֵי,

וְהִנֵּה אִם הָאָדָם אֵינוֹ זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה בַּחֹל מִתְרַבֶּה עָלָיו הַקִּטְרוּג רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁהֲרֵי לֹא נִזְהָר לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בִּזְמַנָּהּ כְּדֵי לְשַׁכֵּךְ עָלָיו הַדִּין הַקָּשֶׁה הַמִּתְעוֹרֵר בָּעֵת הַהִיא, וְגַם בְּמִנְחַת שַׁבָּת שֶׁהוּא עֵת רָצוֹן לֹא יִמְצָא הוּא רָצוֹן רַחֲמָנָא לִצְלַן, כִּי מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת, וּמִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵין לוֹ מַה שֶּׁיֹּאכַל, וְגַם שְׁלֹשָׁה הַצַּדִּיקִים הָאֲמוּרִים לֹא יָלִיצוּ עָלָיו זְכוּת, לְפִיכָךְ בָּאָה הַתּוֹרָה לְהַזְהִיר הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה בִּזְמַנָּהּ, כְּדֵי לְמַתֵּק הַדִּינִים הַקָּשִׁים הַמִּתְעוֹרְרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, וְעוֹד כְּדֵי שֶׁבִּתְפִלַּת מִנְחַת שַׁבָּת שֶׁהוּא עֵת רָצוֹן יִמְצָא גַּם הוּא רָצוֹן וְרַחֲמִים, דְּזֶה תָּלוּי בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ,

מה שהוא כותב כאן מחזק מאד מה שאמרנו – שהמאמץ בזמני הקושי מביא לעליה הכי גדולה כשמגיעים לשרש ולתכלית.

וְעוֹד שֶׁהַשְּׁלֹשָׁה צַדִּיקִים הָאֲמוּרִים יָלִיצוּ עָלָיו זְכוּת, וְזֶהוּ וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיִּהְיוּ זְרִיזִים לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בִּזְמַנָּהּ, אָז בְּשַׁבָּת זוֹכִים לְזָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, זָהָב גִּימַטְרִיָּא דָּוִד, כֶּסֶף גִּימַטְרִיָּא יוֹסֵף עִם אַרְבַּע אוֹתִיּוֹתָיו, נְחֹשֶׁת הוּא מֹשֶׁה שֶׁתִּקֵּן נֹחַ וְשֵׁת, דְּהַיְנוּ זוֹכֶה הַמִּתְפַּלֵּל מִנְחָה בִּזְמַנָּהּ בַּחֹל שֶׁיָּלִיצוּ עָלָיו אֵלֶּה הַשְּׁלֹשָׁה צַדִּיקִים זְכוּת בְּעֵת רָצוֹן שֶׁהִיא מִנְחַת שַׁבָּת, לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיִּזָּהֵר מְאֹד מְאֹד בִּתְפִלַּת מִנְחָה.‏

הוא מפרש "זהב כסף ונחשת" על שלשת הצדיקים – דוד, יוסף ומשה, בהתאמה. הסדר הוא מלמטה למעלה בקו האמצעי – דוד-מלכות, יוסף-יסוד ומשה-דעת (נשמת התפארת). עוד לפני הגימטריא שלו על כסף-יוסף, יותר פשט, השער של שניהם הוא סף (לשון מוסיף והולך ואור. והוא סוד "ששים המה מלכות ושמֹנים פילגשים"[נט], ששים משניות ושמונים ברייתות[ס], וד"ל). קצת פלא שמשה רבינו הוא הנחשת – המתכת הכי פחות יקרה.

בדרך כלל באר"י משה ראשי תבות משה-שת-הבל[סא] (עלית הנשמה לשרשה), אבל יש גם בחינה שהוא מתקן את נח. איך יודעים? משה אומר "מחני נא"[סב], אותיות "מי נח"[סג], ובתפלתו במסירות נפש על דורו הוא מתקן את נח שלא התפלל על דורו[סד]. יש רמז ידוע של נחשת, שהוא לא אומר כאן – נחשת ראשי תבות "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[סה], תורת משה[סו].

עד כאן מהלך יפה שלו על שלש התרומות כנגד שלש התפלות העומדות ברומו של עולם.

התפלה – להשלים את יג התיקונים

את סיום דבריו לא נקרא בפנים, רק נאמר בעל פה[סז]:

הוא מסביר שכל ענין התפלה הוא להשלים את תיקוני דיקנא דז"א. לאריך אנפין יש יג תיקוני דיקנא, סוד יג מדות הרחמים שנאמרו אחרי חטא העגל[סח], אך לז"א יש רק ט תיקוני דיקנא, ט מדות הרחמים שמופיעות אחרי חטא המרגלים[סט]. כל ענין התפלה הוא להשלים שגם לז"א יהיו יג תיקונים. איך? תיקוני הדיקנא נמשכים מהמוחין. כל אחד משלשת המוחין חב"ד מוציא שלשה תיקונים בז"א, כך שיש לו ט תיקונים, אך כשיש גדילה של המוחין הדעת מתחלקת לשני מוחין – כמו בתפילין של ראש – ואז יש ארבעה מוחין שכל אחד מוציא שלשה תיקונים, יב תיקונים, ועם הכולל יש יג.

הוא מסביר שבכל אחד מעולמות אבי"ע בתפלה יש סוד של יג: בתפלת העשיה, קרבנות, ברייתא דרבי ישמעאל עם יג מדות שהתורה נדרשת בהן. בתפלת היצירה – יג פעמים "ברוך" ב"ברוך שאמר". את יג השבחים של "ישתבח" הוא כבר משייך לעולם הבריאה, אליו נכנסים כאן. בתפלת האצילות – יג הברכות האמצעיות בשמו"ע.

מנוחה במנחת שבת (השלמה מצפרא דשבתא)

ראינו[ע] שמנחה נקראת כך על שם המנוחה – בכל השבוע צריך להתחנן במנחה כדי לשכך את הדינים ולהביא למנוחה ונחת רוח ובשבת זהו לכתחילה זמן של "עת רצון". בנוסח המיוחד למנחה של שבת הכי מודגשת המנוחה. הייתי חושב שעיקר המנוחה תופיע בליל שבת, כאשר בכניסת שבת "באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה"[עא] ולקראת המנוחה-השינה של ליל שבת, אך המנוחה הכי בולטת היא בתפלת מנחה דווקא – כנראה גם אז הולכים לנוח...

כל הנוסח של "אתה אחד" מסודר בשלישיות[עב], ושתי המנוחות הראשונות מופיעות במקום השלישי – במקום של יעקב (שמפורש במנוחה השניה). כפי שהזכרנו, הזמן של רעוא דרעוין בשבת – ממנחה ואילך אנחנו בו – שייך ליעקב אבינו. נספור כמה לשונות מנוחה יש בו:

אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

תפארת גדֻלה, ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדֻשה לעמך נתת.

אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו.

מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום השקט ובטח.

מנוחה שלמה שאתה רוצה בה יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך.

יש כאן שלש מנוחות כסדר: "מנוחת אהבה ונדבה" כנגד אברהם, "אברהם אֹהבי"[עג] שהוא גם ה"נדיב" כנ"ל – מנוחה במבט של אהבה על כולם. "מנוחת אמת ואמונה" כנגד קו השמאל, יצחק – הרבה פעמים אמת שייכת לשמאל, למדת הדין. כאן יש יחוד של "אמת ואמונה" – "איהו אמת, איהי אמונה"[עד]. והמנוחה השלישית, "מנוחת שלום השקט ובטח", כנגד הקו האמצעי, יעקב.

סה"כ יש כאן שמונה לשונות של מנוחה[עה] – שבע מנוחות ועוד "ינוחו" – מנוחה אחת מעל המדרגה של שבת עצמה (שהיא שבע). המנוחה השמינית, המדרגה שמעל השבע, היא "ועל מנוחתם יקדישו את שמך". מה הפשט? שליהודים בכל הדורות יש מסירות נפש על מנוחת שבת – שלא לעבוד בשבת. מוכנים למות בשביל לנוח – כנראה שגם המיתה הזו היא בדרך מנוחה. בשחרית כל יום יש שתי מיתות, אבל כאן – במנחה של שבת – זו מסירות נפש בדרך מנוחה. [אדמו"ר האמצעי מסביר בד"ה "אתה אחד" שמנוחת שבת נותנת כח לקידוש ה'.] מתפרש בשני הכיוונים – תלוי איך מפרשים את המלה "ועל [מנוחתם]", אפשר לפרש "ועל" כמו 'ועל ידי' כמו שבהרבה מקומות על מתפרש על ידי – אבל הפשט הוא שיש מסירות נפש על מנוחת שבת.

"ששי" של תרומה – מזבח הנחשת

החתן עלה ב"ששי" – מה הנושא? מזבח העולה – מזבח הנחשת. מזבח העולה הוא עיקר מקום העבודה בבית המקדש, עליו מקריבים את כל הקרבנות, ולפי הרמב"ם הוא עיקר בית המקדש[עו]. במזבח העולה יש את החיבור בין "אש של מעלה" ו"אש של מטה" – "סמכוני באשישות"[עז].

הפרשיה של מזבח הנחשת היא קצרה – שמונה פסוקים סה"כ – ובה ריכוז גדול של המלה "נחשת". כמה פעמים כתוב כאן נחשת? נספור. יש חמש פעמים נחשת. כנגד מה? ראינו במחשוף הלבן שהנחשת היא כנגד משה רבינו – לכן יש לומר שחמש פעמים נחשת בפרשת מזבח הנחשת הן כנגד חמשה חומשי "תורת משה"[עח] (סוד "נובלות חכמה שלמעלה תורה", כנ"ל).

איזו עוד פרשיה יש שמשהו חוזר בה חמש פעמים וחז"ל אומרים שהן כנגד חמשה חומשי תורה? ביום ראשון של מעשה בראשית יש חמש פעמים "אור" וחז"ל אומרים[עט] שהם כנגד חמשה חומשי "תורה אור"[פ]. מבין המתכות במשכן, זהב וכסף ונחשת, מי הכי מאירה? הייתי חושב שזהב, המתכת הכי יקרה, אבל יש משהו דווקא בנחשת שהיא מבהיקה – "נחשת קלל"[פא] – וכאן חמש פעמים נחשת הן כמו חמש פעמים אור.

על "וצפית אֹתו נחשת" אומר רש"י "לכפר על עזות מצח, שנאמר 'ומצחך נחושה'[פב]". למה רש"י צריך להסביר כאן טעם לעשית המזבח מנחשת, בניגוד לכל החומרים שהוזכרו עד כה בפרשה? [כי היא יותר זולה.] נכון, ככה מסביר ה"משכיל לדוד" על רש"י – מכיון ש"אין עניות במקום עשירות"[פג] מתאים היה שכל הכלים יהיו מזהב ומכסף, המתכות היקרות (למרות שראינו מעלה בנחשת, שכנגד משה רבינו, בפועל היא מתכת פחות יקרה). אם עושים משהו מנחשת צריך לתת לכך הסבר.

נחשת מכפרת על מצח נחושה – לא נשמע כמו תכונה כל כך גרועה... יש נחישות ועזות מצח טובות, כמו ההלכה הראשונה בטור-שלחן-ערוך[פד] של "הוי עז כנמר"[פה]. גם בפרשה הבאה, תצוה, יש משהו שמכפר על עזות מצח – הציץ שעל מצח אהרן. זהו הדרוש העיקרי בדרושי פרשת זכור[פו] – על ציץ הזהב. בכלל, צריך להבין את היחס בין כפרת מזבח הנחשת על עזות מצח לכפרת הציץ על עזות מצח. על הציץ כתוב "קדש להוי'"[פז] – מי הקדש? אהרן הכהן. יש הרבה עזות בלומר שאני "קדש להוי'"[פח]. כל הענין של המצח שייך לנו כעת, כשאנחנו נמצאים – ממנחה של שבת – בזמן של "רעוא דרעוין"[פט], שהוא (מבין תיקוני גלגלתא) התיקון של הארת יסוד עתיק במצחא דאריך[צ]. יסוד עתיק הוא מקור מושג השליחות[צא] – שייך לזוג שכעת מתחתן. יש כל מיני מושגים של עבודת ה', בן, עבד וכו', וכשמדברים על שליח המקור הוא יסוד עתיק, מקור הכח לשליחות.

הפרשה מסיימת, ברש"י, ב"ותקעתיו יתד במקום נאמן"[צב] – גם שייך להקמת בית. יתד היינו קו האמצעי למפרע – יסוד-תפארת-דעת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "ערב ובקר וצהרים" בסדר התפלות רומז להקדמת מדת יעקב, רחמים, גם למדת אברהם, אהבה.
• בתפלה מעלים את הניצוצות הטובים שהיו במעשינו, דיבורינו ומחשבותינו הלא-מכוונים במהלך היום.
• שאלת ה' לאדם הראשון בזמן המנחה – "אַיֶכָּה?!" – חוזרת ומתעוררת כבקורת כלפי כל אדם בשעת המנחה: 'איפה אתה? במה אתה שקוע?!'.
• הנסיון של מנחה הוא להתנתק מהטרדות ולהכנס למנוחה – וכשמצליחים פועלים מנוחה ושיכוך הדינים גם בעליונים.
• יש בתחנונים מעלה גם לגבי מסירות נפש.
• עיקר ה"אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים" הוא בתפלת מנחה.
• "ועל מנוחתם יקדישו את שמך" – מסירות נפש בדרך מנוחה.
• במהלך התפלה יש ארבעה סודות של יג – השלמת יג תיקוני דיקנא בארבעת העולמות.