בע"ה

אור לט' אדר תש"פ

להרים ראש במפקד

אור החיים כי תשא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

להרים עינים לשמים

כותב האוה"ח: "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו, כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא, ובחינת הקדושה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שהרי רע הוא לשון מלרע-מלמטה[ב]). "מי יודע רוח בני האדם העֹלה היא למעלה ורוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ"[ג] והדבר מתבטא גם בכיוון ההסתכלות שלהם בחייהם – "החסד ויתרון המעלה אשר האלקים עשה את האדם ישר, להיות הולך בקומה זקופה, הוא דהגם שהולך על הארץ מכל מקום הוא רואה את השמים. לא כן בהולך על ארבע דאינו רואה אלא את הארץ"[ד]. חטא העגל כופף את קומת האדם הישר לטבוע במעגליות הטבע (לשון טבעת) וכשה' "נֹשא עון"[ה] (בגימטריא חטא העגל[ו]) נדרשת גם נשיאת ראש בני ישראל, למלא את חסרון-חטא[ז] העגל ("והוא אומרו 'לפקֻדיהם'", לשון חסרון) והרמת מהותם ואיכותם (בסוד מהות-מציאות-איכות-כמות[ח] המהות והאיכות הם י-ו שבשם, סוד "מה שמו [י] ומה שם בנו [ו]"[ט], האותיות הזכריות שבשם – דווקא הגברים חטאו בעגל ואת ראשם נדרש להרים חזרה לבחינת אדם).

נשיאת ראש היא תיקון-הרמת עיני ישראל להסתכל מעלה, בסוד "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[י] – סיום התורה הנעוץ בתחלתה (ב'טבעת קידושין', העיגול דקדושה המתקן את חטא העגל הנ"ל) "לעיני כל ישראל"-"בראשית", סוד נשיאת ראש. "כי תשא את ראש בני ישראל" עולה ב"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יא] (הוי' פעמים אלהים, "הוי' אלהינו") – קריאת שמע (פעמיים בכל יום) בה מקיימים "שאו מרום עיניכם"[יב] להביט לשמים כאדם.

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם" עולה ה פעמים ראש, כנגד "ראשי בני ישראל" – שלשת האבות, משה ואהרן (חמשת החסדים שכנגד חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד – "הודי נהפך עלי למשחית"[יג] בעשית העגל על ידי אהרן, והוא נדרש גם לתקנו בעבודת המשכן ובמנין בני ישראל). האוה"ח מסביר שיש שתי הצדקות למנין ישראל – אם נחסרה שלמות (או שיש חשש כזה) ולצורך מלחמה. האבות שייכים לשלמות ישראל, ומשה ואהרן, מנהיגי "צבאות הוי'" (כנגד נו"ה, להם שייך שם צבאות), למנין הצבאי.

[ולהשלמת הרמזים: הפסוק השלם – "כי תשא את ראש בני ישראל לפקֻדיהם ונתנו איש כֹפר נפשו להוי' בפקֹד אֹתם ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם" – עולה מזל פעמים חכמה, בסוד אור אבא (חכמה) יונק מהמזל העליון[יד], שהוא סוד "אַיִן מזל לישראל"[טו], השומר מפגם המנין שללא הכפרה הופך את הנמנים ל'יש' שיש בו אחיזה לפגם וחסרון.]

שלשה מנינים

האוה"ח מתייחס לשלשה מנינים ומסביר את ההבדלים ביניהם: מנין משה, שבא בעקבות חסרון חטא העגל ולכן נעשה במחצית השקל לכפרת העון; מנין שאול[טז] לצורך היציאה לקרב, מנין מוצדק שלא היה צורך בו בכפרת עון, ולכן נעשה בחרסים[יז] (ולא במחצית השקל); ומנין דוד[יח] שנעשה (בשגגה) בהסתת השטן ולכן גרם למגפה, אף שנעשה בחרסים וכיו"ב (ולא מנין ישראל עצמם, חלילה, כפי שמחדש האוה"ח) – אך אם היה מונה אותם במחצית השקל היה בכך כפרה על המנין הבלתי-מוצדק ושמירה מתוצאותיו.

מניני משה-שאול-דוד הם כנגד דעת-יסוד-מלכות[יט]: משה הוא הדעת של כל ישראל[כ], ובמנינו יש תשובה (השייכת לבינה, בסוד "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[כא]), המתחילה במודעות לחטא (וכדברי האוה"ח: "וטעם אומרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואחר כך יתן כופר נפשו לה'"). שאול הוא היסוד, בסוד "שאול מרחֹבות הנהר"[כב] (שכנגד היסוד במלכי התהו), המשך-חותם הנצח וההוד, להם שייך המנין הצבאי, כנ"ל. "דוד מלך ישראל חי וקים"[כג] הוא סוד המלכות (כפשוט), ש"רגליה יֹרדות מות"[כד] ומתקיים בה בגלות השכינה (מלכות בית דוד) "איכה... היתה למס"[כה] (בגימטריא ירושלם), אך בכח תשלום מס מחצית השקל לתקן את אחזית השטן המסית.