בע"ה

כ"ו אדר תש"פ – הקלטה טלפונית

החיים והטוב והענג

"להשכילך בינה" (2)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

העדן שלמעלה מעולם הבא

אנחנו ממשיכים ללמוד את אגרת הקדש יא, "להשכילך בינה", בה מסביר אדמו"ר הזקן שצריכים לראות את הכל כבא מהעדן שלמעלה מעולם הבא – ממילא הכל הכי טוב. בהמשך הוא מסביר שלשם כך האדם נברא בעולם הזה, לעמוד בנסיונות – דברים נראים לא-טובים והוא צריך להאמין, "אמונה אמיתית ביוצר בראשית", שהכל מתהווה ברגע הזה ממקור הטוב, וכך בסוף גם להפוך אותם לטוב הנראה והנגלה.

נמשיך לקרוא:

הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם

פעם קודמת[ב] למדנו קטע מרבי לוי'ק, אבא של הרבי, ועכשיו נלמד את ההערה השניה שלו על אגרת זו, העוסקת במושגים "החיים והטוב והעונג".

מקור שלשת הדברים האלה הוא "האין שהיא חכמתו יתברך... והוא העדן שלמעלה מעוה"ב". במושגי הקבלה, עוה"ב הוא אמא, בינה, והעדן הוא חכמה (הכתר הוא ה"קדם" – "גן בעדן מקדם"[ג] – שלא מוזכר כאן באגרת). עדן גם לשון ענג, להתעדן (כמו בזמירות – "ועדנו מעדני"[ד]), וגם לשון עדינות – איידעלקייט, אויס איידלען זיך – כשממשיכים את העדן לעולם שלנו (הז"ת, ששת-שבעת ימי בראשית) מעדנים את המדות. האדם נברא בעולם הזה לשם עדינות המדות[ה]. בכל אופן, עדן כאן הוא מושג חשוב מאד – האין של החכמה.

הוא מזהה כאן בין שלשה מושגים, לפי הסדר: אין חכמה עדן. אין חכמה עדן העולים ג"פ (ממוצע) אלהים – "בראשית ברא אלהים" מאין ליש. בתוך החכמה עצמה יש לומר שאין-חכמה-עדן היינו הג"ר דחכמה – אין היינו הכתר דחכמה, בחינת "והחכמה מאין גו'"[ו]; חכמה היינו החכמה שבחכמה, כפשוט; עדן, לשון תענוג, היינו הבינה שבחכמה ("הבן בחכמה", אמא עילאה הכלולה באבא עילאה), וכפי שיתבאר לקמן שתענוג הוא בחינת בינה.

אין חכמה עדן – בתרגום למספרים: 61 73 124 – מתחילים סדרה רבועית שבסיסה הוא 39, טל, "הוי' אחד" ("הוי' בחכמה" וכן "[הקיצו ורננו שכני עפר כי] טל אורֹת טלך"[ז] בחכמה – טל תורה שהוא טל תחיה, "החכמה תחיה", וכמו שיתבאר). עד שבעה מקומות ("כל השביעין חביבין"): 61 73 124 214 343 (7 בחזקת 3) 511 (7 פעמים חכמה) 718 = 2044 = כח פעמים חכמה (כח מה).

לחזור לשרש בני חיי ומזוני באין

שוב, רבי לוי'ק מתמקד על "החיים והטוב והעונג":

הג' לשונות. חיים טוב עונג. י"ל לנגד הג' דברים חיי בני ומזוני.

קצת פלא: קודם אמר אדמו"ר הזקן שאדם לא צריך כלל לרצות בשלשת אלה – היה משמע שהוא מבטל את כל זיקת הנפש לחיי בני ומזוני – אבל כאן אומר שצריך להתבונן באין שהוא המקור שלהם, השרש הרוחני. כלומר, בני, חיי ומזוני הם לא דברים שליליים בעצם, אלא שאם אדם שוקע בגשמיות שלהם הוא מתנתק מהמקור ואז מרגיש בחייו רע, יסורים ויסורין (כמו שהסברנו פעם קודמת) – שזה ודאי לא טוב. מודגש כאן ששלשת הדברים האלה מצד עצמם אינם בלתי-רצויים.

הוא אומר שחיים-טוב-עונג הם כנגד שלשת הדברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[ח] – מאמר חז"ל שגם מדגיש ששרש הדברים האלה מה"מזלא", שרש מאד גבוה. הבעש"ט הסביר ש"אין מזל לישראל"[ט] – המזל בו הם תלויים הוא האין של הנשמה (הכתר שבחכמה כנ"ל, שמקבל מהכתר עצמו, על כל ג הרישין שבו), שמקבל מהאין האלקי של ה', "יוצר בראשית".

חיים – חיי

כעת הוא מסביר את ההקבלה בפרטות, לפי סדר חיי-בני-מזוני שכאן (שלא כסדר הרגיל בחז"ל, בני-חיי-מזוני):

חיי נמשך מחיים.

הראשון הוא הקבלה פשוטה: יש חיים רוחניים, אלקיים – בהמשך האגרת יחזור הרבה על הביטוי "חיים", "מקור החיים" ו"באור פני מלך חיים"[י]. "חיי" למטה – חיים בריאים וארוכים גם בעולם הזה – נמשכים מהחיים האלקיים.

טוב – בני

בני מטוב.

למה "בני" מ"טוב"? קודם כל, צריך שהבנים עצמם יהיו טובים – שכל בן יהיה בן טוב. כנראה אם אתה ממשיך את הבנים שלך מהטוב העליון, שגם יוצא משרש הנשמה שלך, ה"אין מזל לישראל", נולדים בנים הכי טובים.

ידוע הרמז ש-בנים עולה ו"פ טוב (כל צירופי טוב). והנה, בני בגימטריא "טוב מאד" ("טוב מאד" בהכאת אותיות עולה טוב פעמים טובה, שם אהוה פעמים שם אהוי, ב עטרין דדעת, שרשי זו"נ, כנודע, שמיחודם נמשכים בני).

הוא מסביר בפרט:

כי טוב הוא מדת היסוד. ובני נמשך מיסוד.

כתוב "אמרו צדיק כי טוב"[יא] – ה"צדיק יסוד עולם"[יב] הוא "טוב". הפסוק ממשיך "כי פרי מעלליהם יאכלו" – "פרי מעלליהם" יכול להיות "מזוני", אבל פירות הם גם "בני", כמו "פרו ורבו"[יג], ו"יאכלו" היינו קבלת נחת מהילדים (הטובים).

כמובן, "והאדם ידע את חוה אשתו"[יד] על ידי אבר היסוד, יסוד הזכר ויסוד הנקבה, יסוד ז"א ויסוד נוקבא – יחוד האיש והאשה להוליד בנים נמשך מהיסוד (ששרשו בדעת, "ידע", כפי שמיד יסביר). השם יסוד גם אומר שזהו הדבר הכי יסודי בחיים – בנים. יסוד היסודות שלנו בעולם הזה הוא להוליד בנים, להמשיך את דורות, להרבות את הצלם והדמות[טו].

גם טוב הוא דעת. כמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב. טו"ב גי' שם אהו"ה שבדעת.

דעת במוחין היא מדת ההתקשרות וההתחברות, ובמדות ההתקשרות וההתחברות עם בן/בת הזוג הן על ידי היסוד, הברית. ברית היא התקשרות – כריתת ברית (כריתת ברית רומזת גם לשרש האמתי של ההתקשרות בכתר – "במקום שמונים את הכתר לא מונים את הדעת ובמקום שמונים את הדעת לא מונים את הכתר"[טז] כי הדעת במודע משקפת את הכתר העל-מודע).

הוא מביא פסוק מפורש שהדעת היא טוב – גם בלא דעת נפש לא טוב"[יז] ועם דעת הנפש היא טוב. יש רמז מפורסם[יח] ויפה ש-נפש באתב"ש היינו טוב (לפי הסדר) – הדעת פועלת שהנפש תֵעשה טוב. דעת היא התקשרות, ולפי הרמז ההתקשרות היא בין האותיות כסדרן לבין השתקפות אותן אותיות מהצד השני של האלף-בית, אתב"ש, היינו בין האור-ישר, בחינת זכר, והאור-חוזר, בחינת נקבה (בקבלה, זיווג זו"נ הוא סוד הכאת אור ישר ואור חוזר, סוד חילוף אתב"ש, הנפעל על ידי הדעת).

הוא מוסיף עוד קשר מפורש בקבלה בין טוב לדעת: השם של הדעת הוא שם ה-טוב, אהוה, המחבר "את השמים ואת הארץ"[יט] (בפסוק "בראשית", קשור ל"אמונה אמיתית ביוצר בראשית") – כמו איש ואשה, גשמיות ורוחניות. כתוב גם "אֹמר לדבק טוב"[כ] – טוב היינו דבקות, "והאדם ידע את חוה אשתו", "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[כא], קשור גם ליסוד וגם לדעת.

והכל א' כי יסוד שרשו בדעת. כמא' אין קישוי אלא לדעת.

כמו בכוונת הלולב[כב]: הלולב כנגד היסוד, שלשת ההדסים כנגד חג"ת, שתי הערבות נו"ה והאתרוג שלוקחים ביד שמאל הוא המלכות, הנוקבא, ששרשה בעטרת היסוד. מברכים על הלולב-היסוד, שהכי גבוה – למה הכי גבוה? כי היסוד עולה לדעת וממנה ממשיך את טפת הזרע. ורמז מפורש: ממוצע המלים יסוד-דעת הוא זרע. כלומר, הזרע נמשך ומתגלה כאשר היסוד עולה לדעת. הוא מביא את מאמר חז"ל שכדי שיהיה חיבור בין הזו"נ צריך קישוי באבר הברית, ביסוד, ו"אין קישוי אלא לדעת"[כג] – היסוד עולה לדעת והדעת יורדת למטה, פועלת את הקישוי ומאפשרת את הזיווג. אם כן, עד כאן הוא הסביר לנו ש"טוב" הוא "בני", ברכת הבנים.

עונג – מזוני

דבר אחרון:

מזוני מעונג.

סתם עונג הוא כמו עונג שבת, שעל פי פשט היינו אכילת שבת – ה"מזוני", המזון, בסופו מברכים על העונג ברכת המזון. הוא לא מאריך להסביר כי פשוט לו שסתם עונג היינו אכילה ושתיה. האדם מבלה את רוב חייו ביציאה לשוק להתפרנס – "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב"[כד] – כדי ש'יהיה מה לשים על השלחן', כמו שאומרים, להביא הביתה משכורת. כל מאמצי האדם הם על פי פשט עבור "מזוני" – התענוג בחיים.

חיי-מזוני-בני – חכמה-בינה-דעת

כעת מסדר אותם לפי סדר חב"ד שהסביר זה עתה:

כי הג' דברים חיי מזוני בני הם מחב"ד. חיי מחכ' והחכ' תחי' מזוני מבינה שלחן בצפון, בני מדעת.

לא אמר בפירוש קודם ש"חיי" הם חכמה, אבל פשוט – "ימותו ולא בחכמה"[כה], "החכמה תחיה"[כו] – "מזוני" הם בינה ו"בני" הם דעת, כפי שהסביר. רק "מזוני" מבינה צריך להסביר עוד, לכן אומר "שלחן בצפון"[כז]:

במדות הלב, שבדרך כלל מקבילין אליהן, ה"שלחן בצפון" הוא הגבורה, ה"מנורה בדרום" היא החסד ומזבח הקטרת – הקישור, "בחד קטירא אתקטרנא"[כח] – הוא התפארת. בשלש מצוות האשה[כט] – נר (המנורה), חלה (כשרות המאכלים, שלחן), טהרת המשפחה, כנגד מנורה-שלחן-מזבח[ל] – מזבח הקטרת (התפארת, אך "בריח התיכֹן"[לא] עולה לדעת ואפילו לכתר) הוא ה"בני" (טהרת המשפחה), מאד מתאים כאן. אם כן, הנרות – אף שבהדלקתם האשה מתפללת על בנים[לב] – הם "אור החיים". "שלחן בצפון" הוא "מזוני", כמאמר חז"ל "הרוצה להעשיר יצפין"[לג] – האדם יוצא לעבוד עבור "מזוני", עושר. לכן בתמורות "תמורת עושר עוני"[לד] בצפון, בגבורה. על בינה כתוב "אני בינה לי גבורה"[לה] – היא שרש הגבורה, ובהקבלה לחב"ד "שלחן בצפון" היינו בינה, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"[לו], שרש היראה בצפון. המדות אינן צפונות לגמרי, ומה שצפוּן בצפוֹן הוא שרש הגבורה בבינה. זהו רמז אחד לקשר ה"מזוני" והבינה.

הוא ממשיך להסביר לגבי עונג ובינה:

הנה עונג הוא בבינה כידוע במ"ש ועבד הלוי הוא דא עתיקא. ועיין בתו"א ובתו"ח בדרושי לך לך ע"ש.

לוי בקו שמאל, "לארמא קלא"[לז], קו ההעלאה – קו ימין הוא קו ההמשכה וקו שמאל הוא עבודת ההעלאה, עבודת הלויים לעומת עבודת הכהנים – ו"ועבד הלוי הוא"[לח] היינו עבודת הנסתר, הצפוּן, "הוא". הרבה פעמים "הוא" הוא גם כתר[לט], וכאן היינו גילוי עתיקא דווקא בבינה – העונג, האושר. הרבה פעמים כותבים שהעונג נקרא אושר, שמתגלה במקום העושר. זו אחת הדוגמאות העיקריות שה-א היא הפנימיות-הנשמה של ה-ע[מ].

צירוף הנצח

לפי ההקבלה לחב"ד, הסדר בתניא – חיים-טוב-ענג – הוא חכמה-דעת-בינה, צירוף יוה, הצירוף של הנצח[מא].

מכל ספירות הלב הנצח הכי הולך יחד עם חיים, שתכליתם חיים נצחיים, כמו שהרבי מדגיש תמיד[מב]. שרש הנצח בחיים הוא שרש קו ימין בחכמה – יש משהו בנצח שיותר חכמה אפילו מחסד, כמו שבקו שמאל יש משהו בהוד שיותר בינה אפילו מגבורה. אף על פי שכתוב "אני בינה לי גבורה", כנ"ל, שהרי עצם הבינה "עד הוד אתפשטת"[מג] – כך בקו ימין עצם החכמה מתפשט עד נצח, חיים נצחיים (בכל קו תקף הכלל של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"). הדבר לכך שמיד יסביר ששלשת הדברים נכללים בחכמה.

התכללות הכל בחכמה

כעת הוא יסביר שכל שלשת הדברים נכללים בחכמה. למה? זו נקודת האגרת כאן – שהאמונה בה צריך להתבונן ("אמונה אמיתית ביוצר בראשית") היא ש"האין שהוא חכמתו יתברך היא מקור החיים והטוב והעונג", הכל כאן האין-החכמה:

וכולם נכללים בחכ' יו"ד שבשם. י' חכמה עצמה. ו' דעת. ד' בינה. הכלולים בי' דחכ'.

חלק המילוי של ה-י – שגם שוה י (סוד "תוכו כברו") – מחלק את ה-י המקורית ל-ו ו-ד, כשהאותיות י-ו-ד גופא הן כנגד חב"ד, הכל כלול בחכמה. ה-י המקורית היא החכמה-החיים, ה-ו היא הטוב שבדעת (ואכן הדעת היא "מפתחא דכליל שית", וכרמוז בגימטריא שדעת עולה ו פעמים דעה, כנודע) וה-ד היא הענג שבבינה (בחינת המקבל-הנוקבא "דלית לה מגרמה כלום"). אם כן, כולם – חיים-טוב-ענג לפי הסדר (צירוף הנצח, סוף התפשטות החכמה, כנ"ל) – כלולים ב-יוד של החכמה[מד].

תיקון שארי יסורין

גם בעונג נכלל היפך דשארי יסורין

קודם אדמו"ר הזקן כתב שמי שמתבונן שהכל מתהוה מאין בכל רגע ורגע ממש, "האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם". רבי לויק מסביר ש"שארי יסורין" מצטרף ל"מזוני" בפרט ("מזוני או שארי יסורין"), ומכיון שעונג הוא נגד מזוני ממילא נכלל בו ההיפך דשארי יסורין[מה].

ורמז: בהמשך האגרת מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק "עֹז וחדוה במקֹמו"[מו] – חדוה בהכאת אותיות (ח פעמים ד פעמים ו פעמים ה) עולה מזוני שארי יסורין, לרמוז שתיקון החסרון במזוני והכח להפוך את שארי יסורין לעונג הם חדוה ("חדות הוי' היא מעֻזכם"[מז], עבודת ראש השנה[מח] שבו שלשה ספרים נפתחים[מט] ו"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו'"[נ])!

יסורים ויסורין מה"ג שבדעת

בהערה הקודמת רבי לוי'ק נתן הסבר אחד להבדל בין "יסורים" ו"יסורין". הוא הסביר שיסורים בכלל הם כנגד נפילת האחוריים של חכמה ובינה (כמו חכמות חיצוניות) – ה"יסורים" (ב-ם, לשון זכר) כנגד מה שנפל מאחורי או"א עילאין (שיחסית הם אבא-חכמה) ו"יסורין" (ב-ן, לשון נקבה) כנגד מה שנפל מאחורי ישסו"ת (שיחסית הם אמא-בינה). כעת יסביר באופן אחר:

(ודקדוק הלשון מה שלפעמים נקט יסורים ולפעמים יסורין. ובס"ה נקט ה"פ יסורים ויסורין. הוא כי יסורים בכלל הם מהה"ג.

סך הכל, בכל האגרת, מזכיר יסורים ויסורין (שהם ההיפך מעונג) חמש פעמים – פרט שלא הזכיר בקטע הקודם – כי יסורים באים מ-ה גבורות. יש בדעת ה חסדים ו-ה גבורות. כל הדברים שמורגשים לאדם כטוב הם מהחסדים וכל מה שנדמה כיסורים מהגבורות – הכל בדעת (תרין עטרין שבדעת), האופן בוא אתה יודע-מרגיש את הדברים. בעצם הכל טוב – שם הדעת הוא שם ה-טוב (אהוה), כנ"ל – אבל מה שבא מעטרא דחסדים מורגש בפשטות כטוב, טוב הנראה והנגלה, ומה שבא מעטרא דגבורות מורגש היפך-הטוב, הגם שבאמת אם תאמין ותתבונן ותעמיק, תראה שגם הוא טוב, ואדרבא, הכי טוב. לכן לעתיד לבוא "הכהנים הלוים"[נא] – הלויים, שמצד הגבורה, יעלו למעלה מהכהנים, שמצד החסד[נב].

יצחק – טוב בלתי מושג

מהי גבורה? זהו אולי עיקר הווארט כאן במדות, בפנימיות:

(והוא מפני כי מקור החיים והטוב והענג אינו מושג. חיי"ם טו"ב ענ"ג גי' יצח"ק. והיינו מפני שאינו מושג נעשה מזה בחי' יצח"ק. גבורות. אך באמת הוא יצחק מלשון צחוק ותענוג).

שלשת הדברים שנראים לאדם כטוב הנראה והנגלה – בריאות, ילדים ופרנסה – באים ממקור שאינו מושג לנו בשכל, כי המקור הוא אין ואין הוא בלתי-מושג.

הוא עושה כאן גימטריא יפה – חיים טוב ענג (בלי ו, על פי דקדוק, אח"כ יחשב גם כפי הכתיב בתניא) עולה יצחק, שמצד הגבורה. משהו מאד יסודי לגבי יצחק – קודם כל, הוא אינו מושג. כנראה שכל היצחקים לא מושגים ושרשם באין. מה שלא מושג הופך להיות יצחק, גבורות, אך באמת הוא לשון צחוק ותענוג – אצלו עיקר התענוג (מצד הבינה, השמאל). הוא לא מביא בפירוש, אבל כנראה עיקר היסורים הוא פחד, כמו פחד מהמגפה, והפחד שלו הופך לצחוק – "פחד יצחק"[נג].

נוסיף רמז שטרם אמרנו על הקורונה – 367 שוה טוב נראה ונגלה (בדרך כלל אומרים "טוב הנראה והנגלה", אך אפשר בלי ה-ההין). במקום לפחד ממנו צריך רק להתבונן שהוא הכי טוב, ואז הופך להיות הכי טוב גם בטוב נראה ונגלה.

"יסורים" ו"יסורין"

אחרי המאמר המוסגר הוא ממשיך להסביר את הקבלת חמש פעמים יסורים-יסורין לחמש גבורות:

הנחלקות לב' בחי' ב' גבורות מכוסים. וג' מגולים. וכידוע בפירוש בן ב"ג ב"ג כו'). זהו ב"פ יסורים במ' וג"פ יסורין בנ'.

ה הגבורות (כמו ה החסדים) מתפשטות מעטרא דגבורות שבדעת למדות מחסד עד הוד. החסדים והגבורות שבחסד וגבורה מכוסים, ובתפארת מסתיים יסוד אמא ואז החסדים והגבורות שבתפארת-נצח-הוד מגולים. בקטע הקודם הוא הסביר, כנ"ל, שהיסורים (ב-ם) יורדים מאחורי או"א עילאין והיסורין (ב-ן) יורדים מאחורי ישסו"ת – זכר ונקבה. כאן פירוש חדש, כל היסורים מ-ה גבורות, ופעמיים "יסורים" כנגד חסד וגבורה (הגבורה דחסד והגבורה דגבורה), המכוסים, ושלש פעמים "יסורין" כנגד תפארת-נצח-הוד, המגולים. כנראה מפרש כך כי ם סתומה רומזת לגבורות המכוסות (סתומות) ביסוד אמא וה-ן רומזת להמשכה למטה, לגבורות שיוצאות מיסוד אמא בשני השלישים התחתונים של תפארת אמא ובכל הנצח וההוד.

כך מוסבר סוד השם "בן בג בג"[נד] – ב חסדים ו-ב גבורות מכוסים ואחר כך ג חסדים ו-ג גבורות מגולים. "בן בג בג" אומר בסוף פרק ה (בג) דאבות "הפוך בה והפוך בה דכולא בה וכו'" – עלינו להפוך בדברי תורה מחסדים לגבורות ומגבורות לחסדים (מהלל לשמאי ומשמאי להלל) ואז מתגלה כללות הכל בתורתנו הקדושה.

הוא מוסיף עוד ווארט:

גם עיקר הגבורות הקשות הוא מ"ן דמנצפ"ך כידוע. זהו יסורים במ' סתומה ויסורין בנ' פשוטה).

ה הגבורות הן סוד מנצפ"ך, אך מפורש בכתבי האריז"ל[נה] שהגבורות הקשות מה-ם וה-ן (ומ-ץ ף ו-ך גבורות יותר רכות וממותקות) – לכן כל היסורים והיסורין מה-ם וה-ן.

"הוי' הוא האלהים"

מסיים בעוד רמז:

עונ"ג גי' הוי' הו"א האלקי"ם. והוא בבינה שבה הוא הוי' בנקודות שם אלקים, וכידוע.

עונג מלא (כמו שכתוב כאן בתניא) עולה 129, "הוי' הוא האלהים" (היינו בעצם אלהים וחצי – "הוי' הוא ה" עולה חצי אלהים – "שלם וחצי"). בתורה כתוב פעמיים – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[נו] ו"וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[נז] – וכנגדם ענו היהודים בהר הכרמל, אצל אליהו הנביא, "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים"[נח].

יחוד "הוי' הוא האלהים" הוא בבינה, בה כתיב שם הוי' וקרי (לפי הניקוד) שם אלקים. הניקוד של אלקים – חטף-סגול, חולם וחיריק, שבע נקודות ששוות שבעה יודין – הוא ניקוד ה-יין (למפרע, נקודה אחת-נקודה אחת-חמש נקודות), בתוך ה-כוס, אלהים (יחד עולה יוסף, ציון)[נט]. בחכמה, בעדן, יש רק שם הוי' – "הוי' בחכמה"[ס], אבל חיבור "הוי' הוא האלהים" רומז גם ל"הוא" (לשון נסתר) של "ועבד הלוי הוא" בבינה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[סא]. "הנסתרֹת" היינו י-ה, כי ה-י מאיר ב-ה, אבל העיקר ה-ה, לכן כתוב "הנסתרֹת", ה נסתרות (כמו אחר כך "והנגלֹת") – העיקר ה-ה (המקבלת הארה מה-י, אבל היא "הוא", "הוי' הוא האלהים"). בסיום נעילת יו"כ אומרים ז"פ "הוי' הוא האלהים", בגימטריא משולש מב, שם מב שבבינה-אמא (בגימטריא מב, לעומת שם עב בחכמה).

העונג הוא בגילוי, ביחוד והחיבור, של "הוי' הוא האלהים", שבעצם כולל שלשה שמות – הוי' אהוה אלהים – המכוונים כנגד חב"ד, אבל הכל כלול כאן בעונג של הבינה.

התכללות הכל בחב"ד וביסוד

לסיכום, הוא אמר שחיים-טוב-ענג הם חכמה-דעת-בינה. אחר כך אמר שהכל נכלל בחיים (חכמה) ובסוף שהכל כלול בעונג (בינה). לפי פשט, הכי מובן שהכל כלול בטוב (דעת) – כל מה שקורה לך ולנו בחיים הוא טוב, הכי טוב.

הוא גם יכול היה לומר שהכל נכלל בספירת היסוד, שהסביר שהיא טוב[סב]: החיים ביסוד היינו "אין קישוי אלא לדעת" – אבר חי. יסוד כל תורת הבעש"ט[סג], שצריך לעבוד את ה' בחיות. חיים הם גם שם נרדף לעונג בחסידות (לא מביא כאן), כפי שמפרשים[סד] "כי עמך מקור חיים"[סה] – "מקור כל התענוגים". שוב, היסוד הוא "אבר חי", הוא טוב – "אמרו צדיק כי טוב", והוא שם ה-טוב לחבר "את השמים ואת הארץ" – והוא נקרא גם אבר התענוג, כל התענוג מתגלה ביסוד.

אם כן, חיים-טוב-ענג הם כולם הצדיק – ה"צדיק יסוד עולם" שצריכים להיות מקושרים אליו, וממילא ההתקשרות מחזקת את האמונה האמיתית ביוצר בראשית, ממתיקה את כל הדינים שיש בחיים והופכת אותם לטוב הנראה והנגלה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• אין-חכמה-עדן הם כתר-חכמה-בינה שבחכמה.
• אין לחפוץ בבני, חיי ומזוני בגשמיות (והדבר עלול לגרום לתחושת רע ויסורים), אך יש להתקשר לשרשם הרוחני – ה"אין מזל לישראל" ממנו הם נמשכים.
• בנים טובים נמשכים מהטוב העליון – שרש הנשמה.
• יסוד היסודות של חיינו הוא הולדת בנים (בכח מדת היסוד).
• חיים, טוב ועונג נכללים בחכמה – האין האלקי שלמעלה מהשבירה.
• חדוה משלימה חסרון במזוני וממתיקה שארי יסורין (תמיד, ובפרט בראש השנה).
• בדעת הכל טוב, אך מצד החסדים שבדעת מורגש טוב ומצד הגבורות שבדעת מורגש היפך-הטוב.
• על ידי ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם" מתחזקת האמונה האמיתית ביוצר בראשית וכל הדינים בחיים הופכים לטוב הנראה והנגלה – חיים, טוב וענג.