הקריאה והדבור

[א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] שני השרשים, קרא דבר = 507 = 3 פעמים 13 ברבוע. בהכאה פרטית (ק פעמים ד, ר פעמים ב, א פעמים ר) = 1000, אלף אורות, סוד א זעירא של ויקרא. קריאה דבור = 528 = 32 (לב-כבוד) במשולש.

[ג] אחרי אריכות הפלפול בדברי הרא"מ ודחייתם – עיי"ש.

[ד] תהלים צא, טו. שמות רבה א, ה.

[ה] שמות כ, ב.

[ו] ראה ד"ה "באתי לגני" תש"י פ"ב וש"נ.

[ז] שמות כה, ח.

[ח] כמפורש באוה"ח כאן:

עוד ירמוז על זה הדרך אליו מאהל מועד, פירוש שלא השיג לדבר ה' אליו אלא לצד שמחל ה' על עון העגל, ושכן באהל מועד לאות ולמופת, אבל אם לא היתה המחילה לישראל הרמוזה באהל מועד לא היה ה' מדבר אליו.

[ט] ראה זהר ח"ב נה, ב; ח"ג רסז, א.

[י] ראה זהר ח״ג לט, א; פח, ב; קעז, ב. לקו"ת צו ט, ד; ואתחנן ח, ב.

[יא] יומא פו, ב.

[יב] ורמזים נוספים: ב-סנה 3 אותיות, ב-סיני 4 אותיות וב-אהל מועד 7 אותיות. במספר קטן אחרון סנה עולה 7, סיני עולה 4 ו-אהל מועד עולה 7 – בדיוק ההיפוך (כשמחברים אותם מקבלים 10-8-10, יחי).

במילוי – סמך נון הא, סמך יוד נון יוד, אלף הא למד מם וו עין דלת – הם עולים 1345 ("כתר כל הכתרים"), סוד אלף אורות שנתנו למשה, אלו הקריאה והדבור (וראה לעיל הערה ב).

[יג] ישעיה כו, ד.

[יד] וזה לשונו:

ואם תאמר אם כן מנין לתנא לדרוש שקדמה הקריאה לדיבור, הלא קריאה זו לצורך היתה כדי שיכנס מפני שהיה ירא, נראה כי אם לא היה צורך בקריאה להקדימה לדיבור כאמור, היה יכול ה' להסיר פחד מלבו ויכנס בלא קריאה, אלא מטעם שהקדים הקריאה לדיבור הוא שקרא כנזכר, ומשה היה ירא לבא לאהל מועד, להזמין עצמו שיהיה מוכן כשיקרא לו ונשאר עומד בחוץ עד שקרא לו ה' כמנהגו ואז נכנס.

[טו] שמות ג, ד.

[טז] תהלים קיח, כ.

[יז] עמוס ד, יב.

[יח] וזה לשונו:

ויקרא אל משה - צריך לדעת למה לא הזכיר שם הקורא, והגם שהזכירו אחר כך, מן הראוי להזכירו בתחילה, וממילא מובן כי הוא המדבר כשיאמר ויקרא ה' וגו' וידבר.

ואולי שיכוין הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ, והוא אומרו ויקרא אל משה, שהגם שקרא לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו, ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאפשר שאותם שרחוקים קצת ואינם בסמוך לו לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה', לזה אמר ויקרא אל משה, פירוש כי גם לגבי משה היתה קריאה בקול גדול, ששמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו.

[יט] וזה לשונו:

עוד יש לתת טעם כפי המדרש (ויק"ר א ח) שאמרו שהיו אהרן ובניו והזקנים אומרים אין אנו יודעים איזה מהם חביב לפני המקום, אלא למי שיקרא ה' ומדבר עמו לכך נאמר ויקרא אל משה וגו', [עד כאן] הנה לפי זה אין מקום להזכיר שמו בקריאה, כי מאמר ויקרא הוא ענין ההבחנה, שהיו מצפים לה גדולי ישראל למי יקרא ה', לזה אין לומר אלא ויקרא אל משה, והבן.

[כ] ראה ר"ה כא, ב; זח"ב קטו, א (ובנצוצי זהר שם).

[כא] ע"פ שמו"ר ב, ו; זהר ח"א קכ, ב; ח"ג קלח, א. בכל הבא להלן ראה גם בשיעור אור ל-ז' אדר ע"ח.

[כב] ראה תו"א עו, ג; ד"ה "וספרתם לכם" תרס"ו ובכ"ד.

[כג] ע"פ תקו"ז תקון סט (קיב, א). וראה בעמודיה שבעה ויקרא דקל"א. ובכ"מ בחסידות.

[כד] ראה תניא אגה"ק ד. תו"א יג, ב ובכ"ד.

[כה] זהר ח"ב קכא, א.

[כו] ראה זהר ח"א כד, א; ח"ב ס, א; תקו"ז תקון ו בתחלתו. ובכ"מ.

[כז] וזה לשונו:

עוד נראה טעם שלא הזכיר שמו יתברך בקריאה, שיותר בחר למעלת השם להזכירו בדיבור של מצוה, מעל הקריאה שאין בה אלא הזמנה בעלמא, או דרך כבוד, לפי המדרש.

[כח] משלי ג, יט.

[כט] וזה לשונו (ועיי"ש עוד בארוכה):

וקול הקריאה יצא לחוץ, וקול הדיבור עמד במקומו באהל מועד, ולא היה יוצא לישמע אפילו הברתו לחוץ לאהל.

[ל] וזה לשונו:

וידבר ה' אליו מאהל מועד - טעם שהוצרך לומר אליו, שלא תאמר שלא מנע ה' קולו משמוע לזולת משה אלא בערך ישראל, אבל כשידבר באהל מועד לא ימנע שמיעת הדבור מהמזדמנים שם שהם משרתיו כהני ה', לזה אמר אליו מאוהל מועד שאפילו בגשת משה לאוהל מועד ולא יהיו שם אלא כהני ה', לא היה נשמע הדיבור אלא למשה.

[לא] ראה ע"ח של"ב פ"ו (מ"ת); שער הפסוקים שמות.

[לב] וראה בהקדמת קונטרס ההתפעלות שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו כדי שלכל חסידיו – גם אלו שאינם נשמות דאצילות – יהיה טעם ביחודא עילאה.

[לג] וזה לשונו:

ובדרך רמז ירמוז שיאמר משה לישראל שם באהל מועד כל אשר יצווהו ה', לזה סמך מאהל מועד לאמר, פירוש משם יאמר הוא לישראל, ויש בזה טוב טעם כדי שיהיה אימת הדיבור על שומעיו לפני המלך המצווה ברוך הוא, גם שיצדיקו אותו ביותר כשיאמר הדברים לפניו יתברך שלא הותיר ולא הוסיף על דבריו.

[לד] וזה לשונו:

עוד אמרו רבותינו ז"ל (בתורת כהנים) יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו, תלמוד לומר לאמר, בשביל ישראל היה מדבר עמו ולא בשביל עצמו, עד כאן כוונת דבריהם כי תיבת לאמר, מיעוט הוא, למעט שלא היה דיבורו למשה זולת בשביל ישראל פירוש לדבר להם, מכאן אתה למד שלא דיבר ה' עם משה אלא דברי תורה שמסר לישראל, והוא מאמר התנא (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, הא למדת שכל מה שקיבל מסר, ומכאן אתה למד שלא הודיעו ה' סוד שלא למדו את ישראל, והושוו ישראל למשה בידיעה, אלא שהוא למד מפי הגבורה, וישראל מפי איש.

וכפי שנשבע אדמו"ר האמצעי בסיום קונטרס ההתפעלות שלא 'שמר לעצמו' שום סודות אלא מסר את הכל.