בע"ה

אור לה' ניסן תש"פ – הקלטה טלפונית

האמונה שבמצה

ביאור ד"ה "מצה זו" תר"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קמח ותורה בפסח ובשבועות

אנו אומרים בהגדה של פסח:

מצה זו שאנו אוכלי' ע"ש מה ע"ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה אליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם.

נפתח ברמז יפה: "מצה זו" שוה בדיוק פסח, ששוה גם קמח. "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח"[ב] – "אם אין קמח" בפסח "אין תורה" בחג השבועות; גם הפוך, כל יציאת מצרים היא לשם "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[ג], לכן "אם אין תורה" בשבועות, ה"ולקחתי"[ד] בלשונות של גאולה, "אין קמח" בשלשת לשונות הגאולה הראשונים בפסח.

עוד דיוק בנוסח כפי שהוא מביא אותו כאן: הוא כותב (כמה פעמים, כך שהדבר מכוון) "עד שנגלה אליהם", ולא "עליהם" כמו שאנו אומרים[ה]. מה ההבדל? "עליהם" היינו אור מקיף ו"אליהם" אור פנימי. "אליהם" צירוף אותיות אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם"[ו], מדבר לנקודת האלקות שיש בלב כל יהודי.

על המאמר שמצטט בדבור המתחיל הוא מביא את הקושיא הידועה[ז] שנידונה בדרושי החסידות[ח]:

שידוע הקושיא הלא נצטוו מבעשור [מי' ניסן.] שבערב יאכלו מצות. ולמה תלה ענין אכילת מצה ע"ש שלא הספיק להחמיץ.

אמונה – המדרגה העליונה השורה בקטנות אבא

הוא מתחיל להסביר:

והענין יובן בהקדם ענין הידוע ממ"ש בכתבי האריז"ל, שהמצה היא בחי' קטנות אבא. וצ"ל מה"ע קטנות אבא.

הסוד של "קטנות אבא" הוא הנקודה של המאמר:

כתוב שהתינוק לא יודע לקרוא אבא ואמא עד שטועם טעם דגן[ט], ודורשים זאת על המצה[י]. קטנות אבא היא הכרת הקטן באביו: אני עדיין בקטנות, לפני מתן תורה – ובכלל, כפי שיזכיר, במצרים היו שקועים ב-מט שערי טומאה, במצב מאד נחות – ובכל אופן גם שם יש הכרה באבינו שבשמים. זהו הסבר אחד.

הוא רוצה להסביר זאת יותר לעומק: הוא יסביר שהיות שהמצה היא קטנות אבא היא מיכלא דמהימנותא – קשורה לאמונה. הייתי חושב שקטנות אבא היא המדרגה הכי נמוכה באבא – רק אמונה – אך הוא מסביר שאדרבא, זו המדרגה הכי נעלית, והיא מאירה דווקא במצב של קטנות אבא. בכל פעם שאנחנו לומדים – אנחנו מדגישים מה שיתד חזק אצלנו. כאן יש מקור למה שאצלנו היה פשוט תמיד, ששרש האמונה במקום הכי גבוה בנפש, פנימיות עתיק, פנימיות הכתר, ועד לכתר דעתיק[יא]. זהו דבר שלא כל כך מובן ופשוט למי שרק מתחיל ללמוד כתבי הקבלה והחסידות, אבל יש כמה מקומות שמפורש. כאן מקור אחד מפורש ממש שהאמונה שלנו בה' היא פנימיות עתיק, המדרגה הכי גבוהה שיכולה להיות. זהו סוד שכתוב בכתבי האריז"ל, ובעצם הוא הסוד שיתגלה על ידי מלך המשיח – "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[יב], ולכן בקטנות אבא יש את האמונה שהיא המדרגה הכי גבוהה של הכתר.

הקטנה והגדלה

ויובן מענין ההפרש שבין קטן לגדול, הנה אנו רואי' שהקטן הוא ברמ"ח אברי' שוה ממש לגדול מבלי אשר ימצא שום הפרש כלל בין קטן לגדול שכל מה שיש לגדול יש אצל הקטן ג"כ, רק שהכל הוא בהקטנה,

האנטומיה של הקטן זהה לאנטומיה של הגדול. כל אבריו – הידים, הרגלים וגם האברים הפנימיים – נמצאים, כמו אצל גדול ממש, רק שבהקטנה.

המלה המקבילה להקטנה היא הגדלה, אבל יש הבדל במשמעות שלהן כאן במאמר: הקטנה היא הדבר כמו שהוא בזעיר אנפין, בהקטנה. הייתי יכול לחשוב שהגדלה היא כמו לקחת את התמונה ולהגדיל אותה – אותה תמונה – אבל המלה הגדלה בחסידות, כפי שהוא משתמש גם בהמשך במאמר, מתייחסת לפעולת ההגדלה. הקטנה אינה פעולה, שהוא קטן והולך, אלא שנמצא במצב שהוא קטן. בכל אופן, יש פה שני לשונות שצריך להבין – הקטנה והגדלה.

ניתן סימן: הקטנה שוה 169, 13 ברבוע. בדבר שבהקטנה יש התכללות – הייתי חושב שאין, אבל הרמז אומר שכל יג הכחות הפנימיים של הנפש נמצאים, אפילו בהתכללות, בקטן. הגדלה אינה ריבוע, אלא בדיוק ההיפך – מספר ראשוני, בטול. אבל ההגדלה באה על רקע ההקטנה ואחריה – צריך להוסיף להקטנה – וביחד עולה ריו, 6 בחזקת 3, מספר חשוב בקבלה[יג], גבורה-יראה-ראיה.

השכל הגדול בהעלם שישנו במציאות

הוא ממשיך שלא רק האנטומיה של הקטן זהה לזו של הגדול, אלא גם השכל:

והשכל שלו משיג דברי' קטנים, אמנם מ"מ הרי יש בו מציאות השכל רק שהוא בהקטנה ומתגדל לפי ערך שנותיו. והנה הקטן כשמתגדל אינו מתוסף לו במוחו הגשמי כלום כ"א שאז לאחר שמתגדל ה"ה כלי שישרה בו האור המובן אצל שכל הגדול,

הילד תופס בדברים קטנים, אך יש לו בסיס שבו נמצא הכל בהקטנה, ועם הזמן הוא גדל והולך (כמו שכתוב אצל יצחק אבינו[יד]) – אין לו משהו חדש באנטומיה של המח. כשהוא גדל אמנם הכלי-המח מתרחב ונעשה מוכן ומזומן לאור שמובן אצל בעל שכל גדל, אך אין שינוי אמתי במבנה השכלי של מוחו.

וא"כ בהכרח לומר שגם בהיותו קטן עדיין יש בו ג"כ הכח שיוכל להשיג השכלה המושגת לגדול, רק שהיא בהעלם, דאל"כ מאין יתוסף אצלו דבר חדש לגמרי, הלא כל כוחות הנמצאי' אצל הגדול הרי הם מתחלת ברייתו, ורק לפי רוב השנים מתגדלי' הכוחות, אבל לא שנא' שבאים מחדש לגמרי, ונמצא כי בהכרח לומר שיש אצלו בהיותו קטן עדיין, הכח להשכיל השכלות כחכמת שלמה רק שזהו בהעלם גדול ובקיצור נמרץ, ומה שמאיר בגילוי [אצל הילד הקטן] הוא להשכיל דבר קטן.

השכל של הילד הולך ומתפתח ככל שהוא גדל, אך לא נכנס לו משהו חדש לראש. אם כן, מוכרחים לומר שכל השכל העתידי – עד לחכמה המופלאה של שלמה המלך – כבר היה אצלו 'בכח' ובהעלם. במושגי החסידות, ההעלם אודותיו מדובר כאן הוא "העלם שישנו במציאות", ולא "העלם שאינו במציאות"[טו], לגביו לא ניתן להשתמש במלים "קיצור נמרץ" (המעידות על מציאות מסוימת). גם בהעלם שישנו במציאות יש דרגות אין-סוף, וכאן מדובר ב"העלם גדול", אך עדיין העלם שישנו במציאות.

אביי, רבא ושמשון הגבור

וזהו שארז"ל בוצין בוצין מכתפי' ידיעה, פי' שגם בעת היותו קטן מובן מה יהי' משפט הנער ומעשיהו לכשיגדיל, והיינו מפני כי בהקטנות יש בהעלם כל ענין הגדלות, רק שהוא בהעלם גדול,

מאמר חז"ל שהוא מצטט נאמר[טז] על אביי ורבא. כאשר הם היו ילדים קטנים שאלו אותם איפה נמצא ה' – אחד יצא החוצה והצביע לשמים והשני הצביע לתקרת החדר. רבה אמר עליהם "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" – בקישוא או דלעת קטנים נודע מראשית הצמיחה כיצד הם עתידים לצמוח. זו דוגמה שהיא ודאי "העלם שישנו במציאות".

אחר כך הוא מצטט פסוק שהוא שאלת מנוח למלאך. המלאך בשר לאשת מנוח שעתיד להוולד לה ילד והוא יהיה נזיר וכו' ויושיע את ישראל. גם מנוח רצה לראות אותו, וכשהוא התגלה שוב בשדה אשתו רצה לקרוא לו והוא שאל את המלאך "מה יהיה משפט הנער ומעשהו"[יז]. על פי פשט הכוונה למצוות המיוחדות שעליו לקיים, מצוות השייכות רק לו, אבל הרבי דורש כאן ש"משפט הנער ומעשהו" הוא מה שיהיה אתו בכלל, איך שיצמח – הכל כבר כלול בו מקטנותו ורק גדל והולך. סימן שגם שמשון הגבור כאן בעסק. זו דוגמה מאד ציורית – שמשון הגבור גדל מתינוק קטן בעריסה לעוצמות של תהו[יח], משהו הכי גדול. הייתי יכול לחשוב שעוצמות כאלה דווקא מגיעות אליו בדילוג הערך לגמרי, אך הוא אומר שהכל נמצא אצלו מהרגע הראשון, מתחלת ברייתו.

מקטנות לגדלות – תהליך צמיחה

הוא ממשיך את מהלך החשיבה שלו כאן, ואומר שאם הגדלות היתה מציאות חדשה לגמרי, לא היה מתאים לקרוא לשני המצבים קטנות וגדלות:

וגם אם לא הי' כח שכל הגדלות גם בהיותו קטן לא הי' יתכן לקרותו בשם קטנות וגדלות, שענין קטנות וגדלות אינו שייך לומר רק שמחוסר הצמיחה, כמו עשבי' שבהיותם קטנים מחוסר צמיחתם עדיין וכשמצמיחי' מתוסף עליהם מעט מעט עד שמתגדלי', אמנם מ"מ הם באופן אחד ממש [לא משנה צורה – מוכר מהרגע הראשון.].

צמח אינו משנה את צורתו – והוא ניכר מהרגע הראשון. הוא אומר שהייתי יכול לחשוב שבשכל הדברים שונים, אך באמת גם בשכל אין מדובר אלא בהתפתחות מהעלם שישנו במציאות (הנמצא על גבול ההעלם שאינו במציאות – מושג חדש – ולכן ניתן לטעות שהוא שונה מהותית מצמיחה של עשב), ולכן גם זו התפתחות מקטנות לגדלות:

אבל בענין שכל הקטן המשכיל השכלות קטנות לגבי שכל הגדול המשיג כחכמת שלמה אין ערוך כלל וכלל ו[הייתי יכול לחשוב ש]לא יתכן לקרותו בשם קטנות וגדלות עד שנא' ששכל זה עצמו שהשכיל תחלה שכל הקטן הנה שכל זה עצמו נתגדל עד שמשיג בו כחכמת שלמה, שהרי אין ערוך כלל ביניהם, אלא עכצ"ל שבהעלם יש בקטן גם כח השכל שמשכיל בו לכשיגדיל, ובגילוי שכלו בדברי' קטנים שזה נמשך ג"כ מהשכל כו'.

דבור-משל-חידה-רמז

הרבי רוצה לתת לנו דוגמה לכך שהחכמה הגדולה, חכמת שלמה, נמצאת בתוך השכל הקטן:

ויובן ענין ההעלם איך שהשכל המתגלה מתעלם בשכל התינוק קטן, ממארז"ל די לחכימא ברמיזא,

החכם הגדול – לא סתם חכם – תופס ברמז קטן, אפילו שהרמז מאד רחוק מהשכל. מזכיר קצת את המאמר "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" – גם הילדים הקטנים עשו משהו שהוא כמו רמז. רמז בלא מודע – לא רמזו בכוונה – אבל רמז למה שיהיו כאשר יגדלו.

כאן המקום להקדים דבר שלא מבואר כאן, אך מופיע במאמר יסודי בכת"י של אדמו"ר הזקן (אולי כבר נדפס[יט]), המסביר שיש בעצם ארבע מדרגות – דבור, משל, חידה ורמז[כ]:

דבור הוא דבור להדיא, עלמא דאתגליא – מלכות דאצילות. במלכות דאצילות ה' מדבר בפירוש – אני שומע את הדבור של ה' ותוכן הדבור מובן, לא מוסתר בשום מסך או לבוש.

משל אותיות שמלה – התוכן כבר מלובש. אור הדבור היה גדול מכדי להתפס בכלי המקבל, ולכן צריך להלביש במשל כדי לתת בית יד, אחיזה לשומע, כדי שיוכל לקבל.

חידה היא עוד יותר רחוקה מהמקור. מה הדוגמה, ב-ה הידיעה, של חידה בתנ"ך? חידת שמשון – "מהאֹכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק"[כא]. הפלשתים שם שברו את הראש ולא מצאו את הפתרון, עד שאשתו פתתה אותו ואחר גלתה להם. בכל אופן, חידה יותר רחוקה יותר מהשכל המקורי מאשר המשל.

רמז הוא עוד יותר רחוק. כאן מפרשים שרמז אינו בכלל בדבור. חידה היא עדיין בדבור, כמו חידת שמשון, אבל רמז הכוונה שמישהו רומז באצבעו או בעיניו, קורץ בעיניו. הרבה פעמים רמיזא היא תנועת עינים או תנועת עפעפים. זהו רמז – שרק עם העינים אתה רומז למישהו, איש הסוד שלך, שמובן לו מתנועתך, אבל מישהו אחר שנוכח שם ורואה את התנועה לא יבין שום דבר. כאן במאמר רמז יכול להיות גם רמז של דבור – כלשונו בסמוך, "שנאמר ברמז" – כי לא מחלק כאן בין משל, חידה לרמז, אך בהמשך יאמר שרמז יכול להיות גם בלי דבור, "באיזו תנועה".

אדמו"ר הזקן אומר שהדבר מסביר את ההבדל בין המלכויות בעולמות בי"ע – "מלכותך מלכות כל עולמים"[כב] – מלכות דבריאה היא משל ביחס לדבור דאצילות, מלכות דיצירה היא חידה ומלכות דעשיה, אחרי הפסק גמור של "אף עשיתיו"[כג], היא הרמז. הרמז כלל אינו בדבור אלא בתנועה – תנועת אצבע, תנועת עין או תנועה אחרת.

  אצילות                   דבור

  בריאה           משל

  יצירה           חידה

  עשיה           רמז

"לחכימא ברמיזא" – החכמה שברמז

הוא דורש את המאמר "די לחכימא ברמיזא":

שהגם שפי' הפשוט שלעוצם מעלת המשכיל מבין אפי' רק מה שנא' ברמז, אמנם צ"ל מדוע דוקא מי שהוא חכם ביותר יבין ברמז ולא כל החכמי' יבינו זאת, ורק לחכימא דוקא מובן ברמיזא. אך הענין, שענין הרמיזא הוא דבר זר ורחוק מהשכל, וכשמרומז בו השכל ה"ה בדרך הסתר והעלם מאד, ומאחר שהוא נעלם ביותר לכן מי שגדול בחכמה ישיג גם הרמיזא, אבל מי שהוא חכם עד שיוכל להבין שכל וסברא לא ישיג הרמיזא, והוא מפני שכשאומרי' לו איזה השכלה מלובש בדברי' שמדברי' אליו ההשכלה, אבל בהרמז אינו מלובש כלל, והוא אינו כלי כלל להשכל בעצם, לכן בכדי שיושג זה צ"ל המבין [ה"חכימא"] בעל שכל גדול.

הרמז זר ורחוק מהשכל – יותר אפילו מהמשל והחדה (שכולם זרים, אך אחד זר מחברו) – עד שהשכל המדובר אינו מלובש בו כלל. מכאן מובן יותר ההבדל בין משל וחידה לרמז: יחסית, על משל אפשר לומר שהשכל מלובש בו, כנ"ל שהמשל הוא שמלה, סוג של לבוש – הוא אמנם לבוש זר, לא לבוש ההולם ממש את השכל, אך עדיין מלבוש. בחידה השכל פחות מלובש, וברמז – במיוחד רמז באצבע – עוד פחות, עד שבאמת לא שייך לומר שהשכל מלובש בתוכו.

מכך שכדי להבין מהרמיזא את השכל דרוש "חכימא" גדול, הוא לומד גם בכיוון ההפוך:

ומזה יובן ג"כ שהשכל היותר גדול שא"א להלבישו בדברי' יוכל להלבישו לרמוז לו בדרך רמז, כי כמו שהעלם הרמז א"י להבין כ"א הבעל שכל היותר גדול, כמו"כ יובן שהשכל היותר גדול א"א להלבישו כ"א בדרך רמז.

השכל אינו מתלבש ברמז – אך אפשר להעביר שכל דרך הרמז (זהו המובן כאן של "להלבישו"). הרמז שייך ל"אף עשיתיו", והשכל הכי גדול יכול להגיע רק הכי נמוך – "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר"[כד]. יש שכל שאני יכול להלביש בהדיא בדבור, יש שכל יותר עמוק שצריך משל, יש שכל יותר עמוק שצריך חידה ויש שכל הכי עמוק שצריך רמז, "אף עשיתיו". הרמז כאן הוא בתחתית המדרגות, כנ"ל בשם אדמו"ר הזקן.

כעת הוא משתמש בפירוש גם במושגים משל וחידה:

וה"ז קרוב לענין המשלי', משלי שלמה, שלהיות חכמת שלמה גדולה עד שנא' בו ויחכם מכל האדם לכן הי' יכול להשפיל השכלותיו בחידות ומשלי', שענין הלבשת השכל בהמשל הוא רק בדרך רמז לבד.

אם כן, הוא השתמש בכל שלשת המושגים – משל, חידה ורמז – רק שלא חילק ביניהם. המלה חידה מופיעה בתחלת ספר משלי – "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם"[כה]. לגבי נבואת משה רבינו נאמר "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת"[כו] (זו החידה היחידה בתורה). "החידה" המפורשת בתנ"ך – היא אך ורק החידה של שמשון (באותו הקשר מופיע הריכוז הכי גדול של "חידה" בתנ"ך, אבל המלה חידה כתובה בעוד מקומות). שלמה המלך – על משליו הוא מדבר כאן – אמר "שלשת אלפים משל"[כז], כנגד שלשת העולמות בי"ע[כח]. מכאן שכאשר אלף המשלים הראשונים, שכנגד עולם הבריאה, ירדו ליצירה הם הפכו יחסית למעין חידות, ואלף המשלים שירדו לעשיה כבר היו כרמזים בעלמא.

כל האריכות היתה כדי להמחיש את התלבשות השכל הגדול בשכל הקטן, בהעלם שישנו במציאות (הגובל בהעלם שאינו במציאות:

ועד"ז יובן ענין העלם הלבשת שכלו הגדול שמתגלה לכשיגדיל, בשכלו הקטן בעת היותו קטן. רק שבזה יתרון מעלת השכל של הקטן נגד הרמיזא באיזהו תנועה, הוא שהשכל הוא כלי לאור השכלה זו, משא"כ הרמיזא או [אפילו] המשל הוא מדבר זר לגמרי כו'.

"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – האמונה שבקטנות אבא

וככל המשל הזה יובן בבחי' חכ' למעלה שהיא כלולה מע"ס ג"כ, הנה מבחי' חכ' שבחכ' ולמטה יוכל לבוא באיזה סיפור בגילוי, כמו עד"מ התלבשות השכל באותיות, עד"מ ברוך [שאני יכול לתרגמו בשפה המדוברת:] שפי' בל"א גילויבט, או וידבר גירעט, שהאותיות הם כלי' להשראות האור.

יש כאן מושג חשוב בהשכלה – הסבר מהי פנימיות. כשאני מדבר על פנימיות של פרצוף לא תמיד אני מדבר על אותו דבר – הכל לפי ערכין. אם דברתי על פרצוף נה"י, עיבור, פנימיות יכולה להיות גם פרצוף יניקה, חג"ת. בדרך כלל פנימיות היא מוחין, פרצוף חב"ד. אבל כאן אומר נקודה מאד עמוקה, שהפנימיות האמתית היא דווקא הכתר – למעלה מטעם ודעת. חידוש לומר כך, במיוחד בחב"ד, שכל ענינה חב"ד – השכלה אלקית, שפנימית לגבי המדות, הרגש וההתפעלות. אבל כאן הרבי המהר"ש מדגיש לא את החב"ד אלא את הכתר – למעלה מטעם ודעת, זו הפנימיות האמתית. הוא אומר שבחכמה יש את כל עשר הספירות, מחכמה שבחכמה ולמטה הכל מודע – הכל בגלוי – וזו לא פנימיות אבא. מחכמה שבחכמה ולמטה אפשר לבטא הכל – יש אותיות לבטא את ההשכלה. כל המאמר הזה הוא בשביל להגיע ל"פנימיות אבא פנימיות עתיק", הכתר של החכמה בו שורה האמונה:

אמנם הנה נודע שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק ולא ידעתי הטעם,

זהו ציטוט של מהרח"ו בפרי עץ חיים[כט], שאומר שכך שמע מרבו הגדול – האריז"ל. זהו גילוי של משיח – ואנחנו, חסידים[ל], אומרים שזהו גילוי שכבר התחיל להתגלות ממורנו הבעל שם טוב, גילוי עצם האמונה הפשוטה של היהודי. הוא מסביר "ולא ידעתי הטעם" לא רק כפשוטו, שאיני יודע את הטעם, אלא שהמלים האלה כן מלמדות מהו טעם הענין כאן – טעם בלתי-ידוע בעצם:

פי' ולא ידעתי הטעם שהטעם זה הוא למעלה מן הטעם ודעת המובן באיזה התלבשות דבר מה שיובן ויושג, כענין ההשגת השכל המלובש באותיות שיכולי' לאמר עליו כי הוא זה, כ"א הוא למעלה מן הטעם ודעת המושג.

החידוש הגדול הוא שבקטנות אבא יש את המדרגה הגבוהה ביותר, כי הקטנות כוללת בהעלם את כל הענין – כולל העצם של החכמה, שהוא הכתר (שלמעלה מטעם ודעת) של החכמה, "פנימיות אבא":

והנה בבחי' קטנות אבא יש בהעלם ג"כ בחי' זו שלמעלה מן הטעם ודעת שהרי גם זה בכלל החכ' תחשב, והחכ' בעצם הוא מה שלמעלה מן הטו"ד, ובבחי' הקטנות יש בה בהעלם כל הענין מה שיש בבחי' החכ'.

"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – משה ומשיח

לפני שנמשיך נאמר את הרמזים שאנו אוהבים בביטוי הזה: פנימיות אבא עולה 600. במספרים הצורניים היינו יהלום כד. פנימיות עתיק עוד יותר חשוב לנו – עולה 1176, משולש מח (שהוא גם כפולת כד, כד פעמים מט, ז ברבוע) – ששוה בדיוק "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ראשי תבות שם הוי' ב"ה), פתיחת הרמב"ם, "לידע שיש שם מצוי ראשון", מצות האמנת אלקות שנלמדת מהדבור הראשון של עשרת הדברות, "אנכי"[לא], "אנכי מי שאנכי"[לב]. ביחד, הביטוי השלם, 1776, כפולת 37, יחידה, קשור ליחידה שבנפש – מח (פעמיים כד) פעמים יחידה, כד פעמים עד.

מוסבר באריכות בחסידות בכמה מקומות, במיוחד אצל רבי הלל[לג], שהיחס בין "פנימיות אבא" ל"פנימיות עתיק" הוא כמו "הוא גואל ראשון" ביציאת מצרים, משה רבינו, "הוא גואל אחרון"[לד] ב"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[לה], מלך המשיח. משיח הוא משה ועוד אחד ("עד כי יבֹא שילה"[לו]), כידוע הרמז שמביא הרבי הקודם[לז]. עולה כאן שמשה רבינו הוא לא חכמה שבחכמה אלא כתר שבחכמה, ופנימיות עתיק היא כבר משיח עצמו – עצם האמונה הפשוטה. האמונה הפשוטה נתפסת דווקא בקטנות אבא, המצה שאוכלים בפסח, לכן היא מיכלא דמהימנותא.

חיזוק האמונה באכילת מצה

אחרי כל ההקדמות הוא חוזר ומסביר את מאמר ההגדה:

וזהו מצה זו שאנו אוכלי' ע"ש מ"ה ע"ש שנגלה אלי' ממה"מ. פי' הגם כי נצטוו מבעשור מ"מ [בכל זאת אני שואל:] ע"ש מה היא האכילה ע"ש שנגלה אלי' ממה"מ [הכולל את כל פרצופי האצילות:], מלכי' הם זו"נ ומלכי הם חו"ב, ומלך מה"מ היינו בחי' הכתר, והוא שורש פנימיות אבא [הכתר דחכמה.] שהוא פנימיות עתיק [הכתר של הכתר.], אשר בחי' זו יש במצה שהיא קטנות אבא. וכאשר אכלו ישראל מצה האיר בהם לפי שעה בחי' זו, ונתחזקו באמונתם,

הוא אומר כאן שהאמונה האירה במצרים בעת אכילת המצה "לפי שעה", והוא יסביר בהמשך איך אחר כך נקבעת האמונה בנפש. אפשר להסביר גם בסוד שעה נהורין – שהיה אז גילוי אור פני מלך מלכי המלכים.

שעש"ז נק' המצה מיכלא דמהימנותא, פי' שע"י אכילת מצה מתחזק ענין האמונה, כי האמונה הי' בבחי' שלמעלה מן הטו"ד. שמה שיוכל להשיג ע"י השגה אין צריך להאמין, כ"א ענין האמונה היא שהגם שאינו משיג בשכלו דבר זה מ"מ מאמין באמונה שלימה שכן הוא.

האמונה נדרשת בשביל מה שלמעלה מהשכל – לא סתם שכל גדול, אלא דברים שכלל אין אותיות להסביר ולתפוס אותם. זהו יסוד לכל ההסבר שלנו, שהאמונה היא הכח הכי גבוה – למעלה מטעם ודעת. למה חשוב להדגיש זאת? כי לפעמים מתבלבלים – חושבים שאולי אמונה היא הכח הכי נמוך בנפש, הנחוץ למי שלמטה מטעם ודעת.

החידוש הוא שבקטנות יש את הפנימיות – עד לפנימיות עתיק (גילוי של משיח), שאומר כאן בפירוש שהיא מקום האמונה:

והמצה שהיא בחי' קטנות אבא שיש בה בהעלם גם מבחי' פנימיות אבא שהיא פנימיות עתיק, מקום אשר שם היא האמונה לכן ע"י אכילת מצה מתחזק האמונה בלב כאו"א מישראל. וע"ש זה נק' מיכלא דמהימנותא שהיא האכילה שמחזקת את בחי' האמונה, להיות כי בה מלובש משורש האמונה כו'.

אמונה, רפואה, בטול ושפלות

עצם המצה – האמונה – הוא המדרגה שנגלתה עלינו ביציאת מצרים, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים", "'ובמֹרא גדֹל'[לח] זה גילוי שכינה"[לט] ולכן חייבים לומר "מצה שאנו אוכלים על שום מה וכו'":

ונש"י שבאותו הדור היו מושקעי' במ"ט שע"ט, וענין יצ"מ הי' שיצאו מבחי' מ"ט שערי' הנ"ל ליכלל בבחי' הקדושה, ע"י ובמורא גדול זה גילוי שכינה הוא הגילוי בחי' ממה"מ הנ"ל שורש בחי' האמונה.

ולכן לא הספיק להחמיץ להיות בבחי' הגבהה וישות כ"א בחי' מצה ביטול ושפלות. והיא היא האכילה המחזק בחי' האמונה כו'.

גילוי האור היה כל כך גדול שמנע את את החימוץ – הרגשת יש ודבר נפרד, המושללת באור כה גדול – דבר המתחדש כל פעם באכילה מתוך בטול ושפלות, המחזקת את האמונה.

המצה נקראת "מיכלא דמהימנותא" כי כאשר אוכלים אותה בליל הסדר ומקיימים מצות עשה דאורייתא, "בערב תאכלו מצות"[מ], היא פועלת חיזוק באמונה. הוא לא מביא את הביטוי-השם השני של המצה, "מיכלא דאסוותא"[מא] – מאכל הרפואה. בכלל, אמונה היא תוקף – "אמונה אֹמן"[מב], האיתן שבנשמה, "משכיל לאיתן האזרחי"[מג], אברהם אבינו[מד] – ואפשר להבין שאם אדם מתחזק באמונה ממילא הוא מתחזק בכל ה-רמח ו-שסה, שזו הרפואה.

הכרח גילוי האמונה לצורך יציאת מצרים

ובאמת מלבד שבחי' זו היא יותר נעלה מהעבודה שע"פ הטו"ד בבחי' ידיעה והכרה כאילו רואה, שהרי גם מי שמשיג ויודע ומכיר כאילו רואה לפי ערכו בבחי' סוכ"ע וממכ"ע, מ"מ בבחי' היותר נעלה צריך להיות בבחי' אמונה.

האמונה חשובה יותר מכל מה שהאדם משיג – אפילו אם הוא זוכה לידיעה והכרה שהיא כראיה ממש. נדמה לאדם שהוא במדרגה הכי גבוהה, אך היא בטלה ומבוטלת בפני אמונה פשוטה. האמונה הפשוטה מתייחסת למה שלמעלה באין ערוך, כמותית ואיכותית, מכל ההשגה שלו – עד שאי אפשר אפילו להסביר מהו אותו דבר. כל מה שהאדם משיג – וכאילו רואה – הוא גארנישט ביחס למה שהוא מאמין בו.

אך מעבר למעלת האמונה על ההשגה, ממצרים פשוט לא היה ניתן להגאל בהשגה והאמונה היתה הכרחית:

הנה באותו זמן הי' נש"י בתכלית הקטנות עד שבבחי' השגה לא היו יכולי' כלל לגאול,

בשביל "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי" צריך השגה שיכולה להתמודד עם קליפת מצרים, ולא היתה להם שום השגה. הדבר נכון מצד נשמות ישראל, שלא היה להן אז שום שכל, ובאמת כל השגה שהיא לא יכולה להתמודד עם קליפת מצרים, היונקת מאחורי הכתר:

הן מצד שע"פ השגה א"א לכבוש בחי' זו, כי יניקת פרעה הי' מבחי' אחורי' דא"א וכמ"ש בת"א פ' בשלח בענין כמה א"א לפניו, והן מצד קטנותם לא הי' להם הדעת והכרה, לכן בהכרח הי' לפי שעה שיהי' להם הגילוי מבחי' שלמעלה מן הטעם ודעת.

מתן תורה – המשכת המקיף דיצי"מ בפנימי

הרבה פעמים אמונה היא מקיף ושכל הוא פנימי. יש ענין, שיסביר בהמשך, שאפשר להמשיך את המקיף בפנימיות – ואז נמשך מקיף חדש. כבר נקדים ונאמר: אחרי יציאת מצרים, יום טוב של פסח, באים ימי ספירת העומר – תהליך של הגדלה (כמו שהסברנו קודם, שהגדלה כאן היא תהליך) – עד שמגיעים למתן תורה, השגת שער הנון, "תספרו חמשים יום"[מה], ואז מקיף האמונה שהאיר לפי שעה ביציאת מצרים נמשך בפנימיות. אז, הוא כותב, נמשך מקיף חדש – יותר עליון, אמונה יותר גבוהה. ברור שהאמונה הראשונה כוללת את כל אין סוף הרבדים של אמונה שיכולים להיות. יש משהו באמונה שאם עובדים קשה, "יגעתי ומצאתי תאמין"[מו], אפשר להמשיך מה שהיה בגדר אמונה, מקיף, להשגה, פנימי – אבל אז, תיכף ומיד, בדרך ממילא, נמשיך מקיף יותר גבוה של אמונה. כל האמונה הזו נכללת ב"מיכלא דמהימנותא".

כעת נקרא בפנים:

ביציאת מצרים הגילוי באמת היה רק לפי שעה – לכן אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואחר כך רק חצי הלל. המוחין הראשונים נעלמים, ואחר כך נבנים מחדש לאט לאט בימי הספירה (בתהליך שבסוד עיבור-יניקה-מוחין):

ואח"כ בספה"ע הוא הוא ההגדלה בבחי' מוחין דיניקה עד שמתגדלי' ברמ"ח איברי' להיות אח"כ בחגה"ש בחי' קבלת התורה עשה"ד אנכי ה' אלקי' אשר הוצאתיך מאמ"צ, פי' בחי' אנכי מי שאנכי בחי' הכתר שבשעת יצ"מ הי' בגילוי לפ"ש ונתלבש בקטנות באכילת מצה, וזהו אשר הוצאתיך מאמ"צ, הנה בשעת מ"ת השיגו זה בבחי' ידיעה והכרה, ואמונתם אז בבחי' היותר גבוה מזה כו'.

הוא בעצם מתרץ כאן את הקושיא הידועה[מז], למה ה' לא אומר 'אנכי... אשר בראתי שמים וארץ' (או סתם "אנכי הוי' אלהיך", בלי תוספת) – כי מה שהיה מקיף ביציאת מצרים נכנס עכשיו בפנימיות. הוא אומר בקיצור שאוטומטית, כשמשיגים את האור המקיף – מפנימים את האמונה הראשונה – נמשכת אמונה חדשה, מקיף יותר גבוה. לא אומר מה שהדגשנו, שבאמת הכל נכלל באמונה הראשונה.

הוא מסיים בהסבר שהכל שייך לסוד ה"מה" – "על שום מה" – שענינו בטול (כמאמר משה "ונחנו מה"[מח]). אנחנו אומרים שהבטול הוא פנימיות החכמה. כאן הוא אומר שפנימיות החכמה – שהיא הכתר דחכמה, זהו החידוש – היא כח מה, והיא-היא פנימיות עתיק. הגילוי הבלתי נתפס הזה הופיע – בדילוג שלא בערך – בקטנות של יציאת מצרים (על דרך שהוסבר בענין "די לחכימא ברמיזא"):

וזהו מצה זו שאנו אוכלי' כו' ע"ש כו' עד שנגלה אלי' ממה"מ הוא שורש ענין האמונה אשר ע"י אכילת מצה קטנות אבא מתחזק אמונה זו שתוכל אח"כ לבוא בחגה"ש בבחי' ידיעה והכרה והשגה. וזהו ע"ש מ"ה היא בחי' הביטול שבאמונה שהיא מבחי' חכמה כח מ"ה אשר פנימיות אבא הוא פנימיות עתיק כו'. וז"ע מדלג על ההרי' שבחי' גילוי זה הוא בבחי' דילוג שלא בערך כלל, ואח"כ התחיל כסדר המדריגות, ספה"ע ומ"ת כו'.

לסיכום, נמצא שקודם נדרש גלוי שכינה – "'ובמורא גדול' זה גלוי שכינה", "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה... עד שנגלה כו'" – ואחריו ספירת העמר, תיקון המדות בסדר והדרגה, ובסוף זוכים למתן תורה, המשכת האמונה בפנימיות כו'. ורמז: גלוי שכינה ספירת העמר מתן תורה עולה בדיוק מאה פעמים שם הוי' ב"ה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מתן תורה בשבועות תלוי ביציאת מצרים בפסח ויציאת מצרים היא לשם מתן תורה – "אם אין קמח [פסח] אין תורה [בשבועות], אם אין [מתן] תורה אין קמח [פסח]".
• אמונה היא המדרגה הגבוהה ביותר – שלמעלה מטעם ודעת – והיא מאירה בקטנות אבא.
• השכלים העמוקים ביותר כבר נמצאים – בהעלם שישנו במציאות – בשכלו של ילד קטן.
• את השכל העמוק ביותר – שאי אפשר לומר בדבור, במשל או בחידה – אפשר להעביר דווקא דרך רמז.
• פנימיות היא מושג יחסי, אך הפנימיות האמתית היא הכתר שלמעלה מטעם ודעת.
• המצה היא "מיכלא דמהימנותא", המחזקת את האמונה, ותוקף האמונה פועל רפואה בכל האברים, כך שהמצה היא גם "מיכלא דאסוותא".
• יש לאכול את המצה בבטול ושפלות, ואז היא מחזקת את האמונה.
• ממצרים לא ניתן להגאל בכח ההשכלה – הן מצד קטנות הנשמות במצרים והן מצד שרש מצרים באחורי אריך-אנפין, אחורי הכתר שלמעלה מטעם ודעת – ולכן נדרשת אמונה.
• את האמונה המקיפה שהאירה לפי שעה ביציאת מצרים בונים בהדרגה בספירת העומר ומפנימים במתן תורה – ואז זוכים למקיף אמונה חדש ונעלה הרבה יותר (אך הכל נכלל כבר בקטנות הראשונה).