בע"ה

אור לט"ז ניסן תש"פ

ספירת העומר (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הקדמה:

לספירת העומר כוונות רבות – הכוונה השוה לכל נפש, המופיעה בסידור; הכוונות השונות בכתבי האריז"ל; וגם כוונות שמתחדשות מדי שנה, כפי שלמדנו במשך השנים. הכוונה השוה לכל נפש היא ששבעת שבועות הספירה מכוונים כנגד שבע מדות הלב, מחסד עד מלכות, ושבעת הימים שבכל שבוע הם התכללות שבע המדות בתוך כל מדה ומדה. מכיון שיש מערכות רבות-רבות של שביעיות המקבילות לשבע המדות, הכוונה הזו עצמה היא כר פורה להתבוננות וחידוש של עוד ועוד כוונות פרטיות.

השנה נכוון בעזה"י בימי ספירת העומר את התכללות שמותיו הקדושים ית' שכנגד שבע המדות. האור שמאיר בכל הספירות הוא אור שם הוי' ב"ה, אך בכלים – שדווקא בהם מתחוללת ההתכללות – מאיר שם אחר בכל ספירה:

  חסד   אל

  גבורה אלהים

  תפארת         הוי'

  נצח    הוי' צבאות

  הוד    אלהים צבאות

  יסוד   שדי

  מלכות א-דני

התבוננות בהתכללות שבע המדות דרך ההתמקדות בשמות הקדושים שבהן תתן משמעויות ודגשים חדשים בהבנת הספירות והשמות והתכללותם, וכמובן גם רמזים רבים שמתחדשים מהניסוח החדש של כוונת ההתכללות.

שבוע החסד: שם אל

השם המאיר בספירת החסד הוא שם אל, כלשון הפסוק "חסד אל כל היום". שם אל הוא הכח שבכללות ההויה – "עולם חסד יבנה".

שם אל בארבע רמות המספר (שכנגד ארבעת העולמות אבי"ע) – 31 (מספר הכרחי), 13 (מספר סדורי), 4 (מספר קטן), 4 (מספר קטן אחרון) – עולה 52, "הוי' הוי'" (ד"פ 13, אל במ"ס), שם אל ועוד אהיה (השם של יציאת מצרים ולידת העם – "אהיה אשר אהיה", שלש תבות כנגד כח"ב, הג"ר, שרשי המדות, כמבואר בקבלה).

חסד שבחסד: אל שבאל

אל שבאל היינו המדה העצמית של שם אל – ה' הוא עצם הטוב והחסד ועלינו להתדמות אליו יתברך כמ"ש "והלכת בדרכיו" – 'מה הוא עצם הטוב אף אתה...', היינו שביום אחד של ספירת העומר על כל יהודי לגלות את היהודי-הטוב (גוטער איד) שבו (יהודי טוב עולה בן, "הוי' הוי'", אל אהיה כנ"ל).

מדת החסד היא מדתו של אברהם אבינו – "חסד לאברהם" – ו-אברהם עולה ח"פ אל. אברהם עולה רמח, מנין מצוות עשה, שהכח המניע את כולן הוא אהבה לה' (אהבה היא פנימיות מדת החסד, כנודע). והנה, שם אל במספר סדורי עולה גם הוא אהבה (העולה גם אחד, בסוד "אל אחד בראנו", אברהם אותיות "[אלה תולדות השמים והארץ] בהבראם" כנודע, וכן על אברהם נאמר "אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו").

"היום יום אחד לעומר" רומז ל"יום אחד" דמעשה בראשית, בו נאמר "יהי אור" ועליו דרשו חז"ל שזהו רמז ל"אברהם התחיל להאיר" (בפרט "יהי אור" היינו חסד שבחסד, אל שבאל, המאיר באור ישר ו"ויהי אור" היינו גבורה שבחסד, אלהים שבאל, שמאיר באור חוזר).

אל שבאל עולה 364 – יד פעמים הוי' (וכנ"ל שפנימיות-אור כל הספירות הוא שם הוי' ב"ה), העולה "יעקב יעקב" וגם יוסף-יצחק (וכן, יחוד, פנימיות ספירת הדעת, שרש החסד שבדעת, פעמים אחד).

גבורה שבחסד: אלהים שבאל

שם אלהים יוצא-מתפשט משם אל – מדת הדין כלולה במדת החסד (כרמוז גם ב-עב שמותיו יתברך בהם יש ריו אותיות – עב בגימטריא חסד ו-ריו בגימטריא גבורה). ידוע מרבי אברהם אבולעפיא ששם אל בגימטריא ההויה וחלק המילוי שלו – אלף למד – בגימטריא ההפסד, בסוד "כל הוה נפסד" (העולה י"פ הוי'). ההפסד הכלול כבר בתוך ההויה הוא הגבורה הכלולה בחסד.

גם כשמחברים את שם אל לשם אל במילוי (אלף למד) מקבלים גבורה (שעולה בעצמה ג"פ חסד).

שם אל במילוי המילוי – אלף למד פא למד מם דלת – עולה "יברכך הוי' וישמרך", הברכה הראשונה בברכת כהנים. בהקבלת שלש הברכות לשלשת האבות, זו ברכת אברהם אבינו שמדתו חסד (ולו נאמר "והיה ברכה"), כאשר "וישמרך" – ודרשו חז"ל "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות" – היינו התכללות הגבורה דאלקים בחסד א-ל. ובעבודה: על כל אחד ואחת מאתנו לקיים מצות "פרו ורבו" בהולדת בן ובת, שבפנימיות היינו להוליד בלב את שתי המדות אהבה ויראה כפי שהן כלולות שתיהן באהבה ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"), וכידוע שגם מצות היראה – "את הוי' אלהיך תירא" – היא מצות עשה (מ-רמח, כנ"ל) שכח המניע שלה היא האהבה להשי"ת והחפץ הפנימי לקיים רצונו.

גם המשמעות של אל במובן של כח (כבפסוק "אילי הארץ") היא בסוד הגבורה של החסד. זהו כחו של אברהם אבינו במלחמת המלכים, בסיומה אמר לו ה' "אל תירא אברם שכרך הרבה מאד" (והיינו אלהים שבאל).

עוד רמז לגבורה הכלולה בשם אל הוא שהמלה הראשונה בתורה ששוה אל היא "ויהי", לשון צער השייך לגבורה (וראה עוד לקמן בסוד הוי' שבאל). מבין כ הפעמים שנאמר "ויהי" בששת ימי בראשית[ב] פעם אחת מופיע "ויהי" ב-ו חרוקה (וכל השאר ב-ו פתוחה) – "ויהי מבדיל" – ביום השני, יום הגבורה. "מבדיל" עולה אלהים, ואם כן "ויהי מבדיל" היינו ממש אל אלהים, גבורה שבחסד.

אלהים אותיות אל הים, בסוד הפסוק "כל הנחלים הֹלכים אל הים". כלומר, כח שם אלהים – צמצום החסד של שם אל – הוא להמשיך את החסד ("אל") אל המלכות ("הים"), בסוד "חסדי דוד הנאמנים". ענינה של גבורה שבחסד הוא לנתב את החסד למלכות. ובעבודה: לנתב את מעשי הצדקה והחסד, מעבר לעזרה לזולת כפשוטה, לשם תיקון המלכות-מדינה-חברה.

אלהים שבאל בגימטריא אחדות (העולה גם "אתה אחד") – היינו אחדות דחסד וגבורה, אהבה ויראה, שהן "תרין גדפין" שרק באמצעות שתיהן ניתן לפרחא לעילא. האחדות שייכת דווקא לצד ה"חסד לאברהם" – "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" כנ"ל.

הקדמת רפואה למכה

יציאת שם אלהים משם אל (ההפסד היוצא מתוך ההויה וכו') היא ענין "מקדים רפואה למכה". בגבורה שבחסד הגבורה באתגליא, אך עליה מקיף החסד (מקיף גם לשון תוקף וכח של שם אל) ומכיון שהמקיף קודם ותקיף "הכל הולך אחר הפתיחה" – הגבורה היא לשם החסד והמכה באה בשביל לגלות את כח הרפואה הנסי שקדם לה. כשמעמיקים בכך, קדימת האמונה התקיפה בחסד וברפואה (אמונה ב"אל אמונה ואין עול") חוסכת את גילוי המכה בכלל – דבר השייך בפרט בקביעות (כמו השנה) בה הגבורה שבחסד (וכל גבורה בספירת העומר) היא בשבת קדש, בו "רפואה קרובה לבוא" (כלומר, בשבת מקיף הרפואה הוא בסוד המקיף הקרוב – החיה שבנפש, ל ד"צלם" – ו"קרובה לבוא" לפנימי).

מכה בגימטריא א-דני, שם המלכות (ש"רגליה יורדֹת מות" ובה "דינא דמלכותא דינא"). הרפואה מתחילה משם אל, כתפלת משה "אל נא רפא נא לה", ועיקרה משם הוי' שבתפארת (פאר אותיות רפא, ולתפארת שייך המלאך רפאל). אם כן, שם אל הוא הכח המקדים את רפואת התפארת למכת המלכות להמתיק את ה"דינא דמלכותא דינא" עד שתהיה כולה בבחינת "חסדי דוד הנאמנים", והוא סוד "אל מלך נאמן". "אל מלך נאמן" ר"ת אמן (יחוד השמות הוי' וא-דני, תפארת ומלכות, כנ"ל) – "אמן כן יהי רצון", ר"ת אריך (ר"ת "כי אני הוי' רֹפאך"), לשון ארוכה. ארוכה ורפואה נמשכות משם אל בחסד ("חד אריך") ומשם הוי' בתפארת (כנ"ל) – בסוד "אל הוי'", התפארת שבחסד שהיא היום הבא בספירה.

תפארת שבחסד: הוי' שבאל

"אל הוי' ויאר לנו"

התכללות שם הוי' בשם א-ל (שעולה ההויה, כנ"ל, והיינו שם הוי' עם הכולל ו-ד האותיות) רמוזה בפסוק "אל הוי' ויאר לנו". "אל הוי' ויאר לנו" עולה ה"פ חסד, סוד ה חסדים הנמשכים מעטרא דחסדים שבדעת ב-ה קצוות (ונכללים ביסוד המוסר אותם למלכות) על ידי שם הוי' שבתפארת, כאשר הדעת היא נשמת התפארת. והנה, הוי' שבאל ע"ה עולה "אל הוי' ויאר לנו"!

אל במילוי (אלף למד) עולה ה"פ לז, שהוא חלק המילוי של שם סג (הוי' דבינה), לכן מתאים למלא את "אל הוי'" במילוי סג דווקא – אלף למד יוד הי ואו הי עולה אברהם, ח (סוד הבינה) פעמים אל, כנ"ל (תוספת ה-ה לאברהם בברית המילה היינו ה עילאה – סוד שם סג דבינה – כח ההסברה וההמשכה בתיקון של אורות מרובים דתהו).

הוי' שבאל הוא שרש יעקב (תפארת, הוי') בתוך אברהם (חסד, אל) – בסוד "יעקב [הוי'] אשר פדה את אברהם [אל]", שבעבודה היינו התכללות מדת הרחמים במדת החסד – הרגשת מצוקת הזולת בפנימיות עצמותו ממש (מדת הרחמים) שברצון הפשוט להיטיב לכל (מדת החסד).

ויהי-והיה

המלה הראשונה בתורה השוה אל היא "ויהי" כנ"ל, אך זו המלה ה-הוי'-והיה בתורה. ושוב רמז להתכללות (מדת התפארת): "ויהי" לשון צער ואילו "והיה" לשון שמחה. והנה, צער עולה "אל הוי' ויאר לנו" (!) וביחד עם שמחה עולים תשובה שהיא אל (ויהי) פעמים חיה-חדוה (וביחד עם ויהי-והיה עולה הכל 770, שכינה-שכינה – שכינה תתאה, צער, ושכינה עילאה, שמחה).

והנה, ויהי פעמים והיה[ג] – אל פעמים הוי' ("אל הוי' ויאר לנו") העולה "לעשות", התבה החותמת את מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות" – לעשות היינו לתקן, להפוך את הצער לשמחה, את החשך לאור, "כיתרון האור מן החשך" דווקא (יש לשון "אור" בתנ"ך במשמעות של חשך, דבר והפוכו, לרמוז להפיכת החשך עצמו לאור גדול שבאין ערוך, "אור חדש" שחדש להיות אור, שעד כה היה עצם ממש כמבואר בדא"ח, וכן יש לדרוש "ויאר לנו", ובפרט ש"לנו" עולה אלהים).